רודולף שטיינר

תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924

במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית

GA233

תרגום מגרמנית: תומר רוזן-גרייס

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה שמינית, 31 בדצמבר 1923

קנאת האלים וקנאת בני האדם – שריפתו של מקדש ארטמיס ושריפת הגיתאנום

אנו ניצבים היום בסימנו של זיכרון כואב, וברצוני להציב את הנושא של הרצאתנו היום בסימן הזיכרון הכואב הזה. ההרצאה שנתתי לכם בדיוק לפני שנה בגיתהאנום הישן שלנו – אלה מביניכם שהיו נוכחים שם יזכרו כיצד היא החלה מתיאורי הטבע, מתיאורי היחסים שניתן לצפות בהם בטבע שעל האדמה, ומהם הובילה ההרצאה עד לעולמות הרוח ולהתגלויות של עולמות הרוח ברשימות הכוכבים. ודאי תזכרו כמו כן, כיצד היינו מסוגלים אז להביא את הלב האנושי, את נפש האדם ואת רוחו, על כל ישותם ומהותם, לכלל קשר קרוב עם מה שמוצאים כאשר פוסעים בשביל המוביל הלאה מן המרחבים הארציים אל מרחבי הכוכבים הרחוקים, שם הרוחי כותב את כתביו הקוסמיים. והמילים שכתבתי אז על הלוח – אותן מילים שכתבתי בפעם האחרונה בחדר שזמן כה קצר לאחר מכן נלקח מאיתנו – מילים אלה נשאו בתוכן את האימפולס והמטרה הללו: לרומם את הנפש האנושית אל גבהי הרוח.

כך שבערב זה הובאנו לכדי מגע ישיר וקרוב עם הדבר שלשמו הוקדש הגיתהאנום שלנו בכל כוונתו ואופיו. היום תרשו לי לדבר אליכם שוב על הדברים הללו, כביכול בהמשך להרצאה שניתנה כאן לפני שנה.

בימים שקדמו לשריפתה של אפסוס, כשאנשים דיברו על המיסטריות – בהנחה שהיו אלה אנשים שהייתה להם הבנה כלשהו ורגש כלפיהן – הם דיברו על המיסטריות בערך באופן הבא: לידע האנושי, לחוכמה האנושית יש בית ומשכן במיסטריות. וכאשר באותם ימים קדומים דיברו המדריכים הרוחניים של היקום אודות המיסטריות – כאשר דובר על המיסטריות בעולמות העל-חושיים – יורשה לי להשתמש בביטוי זה, אף כי כמובן שאין זו אלא צורת דיבור שנועדה לתאר כיצד חשיבה והשפעה זרמו מטה מן העל-חושי אל העולמות החושיים – כאשר, אם כן, דובר במיסטריות בעולמות העל-חושיים, אזי היה זה משהו בנוסח הבא: "במיסטריות מקימים בני האדם מקומות שבהם יכולים האלים למצוא אנשים הזובחים זבחים והמבינים אותנו בעשותם כן."

שכן למעשה, אנשי העולם העתיק – אנשי העולם העתיק שידעו, שהיו מודעים לכך, שבאתרֵי המיסטריות נפגשים אלים עם בני אדם – אנשים אלה ידעו כיצד כל זה נושא את העולם ותומך בו, בהתאם למה שמתרחש בין האלים לבני האדם במיסטריות הקדושות.

אולם קיים ביטוי אחד– ביטוי שהגיע אלינו בהיסטוריה ושיכול לדבר באופן רב-עוצמה אל לב האדם אפילו במסורת ההיסטורית החיצונית, ודובר בעוצמה ורצינות מיוחדות כשהוא מתעצב מתוך אירועים מוזרים ונשגבים, כשאנו רואים אותו נחרט בהיסטוריה של המין האנושי באותיות נצחיות, אף כי הכתוב גלוי לעין הרוח לרגע קט בלבד. אני מכריז בפניכם, כי בכל מקום שבו עין הרוח מופנית למעשהו של הרוסטראטוס, לשריפתה של אפסוס – שם, בלהבות האש הללו, ניתן לקרוא את הביטוי העתיק קנאת האלים.

בין המילים והביטויים הרבים והשונים שהגיעו אלינו מתקופות קדומות ושהיו בשימוש בחיים באותן תקופות באופן שתיארתי לכם – בין כל המילים והביטויים שבעולמנו הפיזי הזה, הרי ביטוי זה הוא – אני מאמין כך בלב שלם – אחד הביטויים הנוראים ביותר: קנאת האלים. באותם זמנים, המונח "אלוהים" שימש לציון כל הישויות העל-חושיות – לכל ישות שלא הייתה צריכה להופיע על האדמה בגוף פיזי. הייתה הבחנה בין סוגי אלים רבים ושונים. הישויות הרוחיות-אלוהיות המאוחדות עם המין האנושי באופן הקרוב ביותר, ושמהן נוצר האדם במהותו הפנימית ביותר – ישויות אלה, שהן אף הללו שהכניסו את האדם לתוך זרם הזמן – אותן ישויות, שאותן אנו מזהים בהדרו של הטבע ואף בהתגלויותיו הקטנות ביותר, ושאותן אנו מגלים גם בכל מה שחי בתוכנו, בחלק הפנימי ביותר שלנו – ישויות רוחיות-אלוהיות אלה לעולם לא יכולות לקנא. אף על פי כן, באותם ימי קדם הייתה "קנאת האלים" משהו מאד ממשי עבור בני האדם. אם נחקור את התקופה בהתפתחות האדם שהובילה עד לתקופת אפסוס, אזי נמצא כי האינדיבידואלים המתקדמים יותר במין האנושי קיבלו אל תוך ישותם הרבה ממה שהאלים הטובים הגישו להם במיסטריות. שכן נכון לומר, כי שורר קשר אינטימי בין לבבות אנוש טובים לבין האלים הטובים, וקשר אינטימי זה הלך והתהדק במיסטריות. כך אף אירע, שישויות אלוהיות אחרות מסוימות, ישויות לוציפריות-אהרימניות, נעשו מודעות לכך שהאדם הלך והתקרב לאלים הטובים, ובקרב האלים התעוררה קנאה – קנאה לבני האדם. שוב ושוב עלינו לשמוע כי בהיסטוריה האנושית, אדם ששאף לגובהי הרוח נפל קורבן לגורל טראגי. בזמני קדם, אירוע כזה נחשב לאירוע שנגרם על ידי "קנאת האלים".

היוונים ידעו היטב כי קנאת האלים הזו אכן קיימת. הם ייחסו אליה הרבה ממה שהתרחש בהיסטוריה האנושית. עם שריפת אפסוס נעשה ברור שאבולוציה רוחית נוספת אפשרית רק אם בני האדם יהיו מודעים לקיומם של האלים – כלומר, של ישויות על-חושיות, שמגלות קנאה ביחס להמשך התפתחותו של האדם.

זהו הדבר שמעניק גוון מיוחד לכל ההיסטוריה שאחרי שריפתה של אפסוס – או יכולתי אף לומר, שלאחר הולדתו של אלכסנדר – וזה מהותי להבנה נכונה של המיסטריה של גולגותא. העולם אז היה מלא בקנאתם של סוגי אלים מסוימים. החל מן הזמן שמייד אחרי המלחמה הפרסית, אווירת הנפש ששררה בעולם התמלאה בתוצאותיה של קנאת האלים הזו; ומה שצריך היה להיעשות בתקופה המקדונית, היה צריך להיעשות מתוך מודעות מלאה לעובדה, שקנאת האלים שולטת באווירה הרוחנית השוררת על פני האדמה. אולם זה נעשה באומץ לב והעזה, ועל אף אי-ההבנות ששררו בין האלים לבני האדם.

אל תוך אווירה זו, המלאה בקנאתם של האלים, שקע אז מעשהו של זה שהיה מסוגל לאהבה הגדולה ביותר שיכולה להתקיים בעולם. את המיסטריה של גולגותא אנו יכולים לראות באור אמיתי רק משאנו מוסיפים את התמונה הבאה לכל שאר מה שלמדנו אודות מיסטריה זו, כלומר, את חשרת העבים האפלה שהייתה תלויה בימי קדם מעל יוון, מקדוניה, אסיה הקטנה, אפריקה הצפונית ואירופה הדרומית – הענן האפל המהווה ביטוי לקנאת האלים. ואז זורחות לתוך האווירה העכורה הזאת קרניה החמות והעדינות של האהבה הזורמת דרך המיסטריה של גולגותא.

אולם כשאנו מגיעים לתקופתנו שלנו, אזי מה שבימי קדם היה, אם יורשה לי לבטא זאת כך, עניין שבין האלים לבני האדם – חייב בתקופתנו, תקופת חירות האדם, להתרחש למטה, בחייהם הפיזיים של בני האדם. ביכולתנו לתאר כבר, כיצד זה מתרחש. בזמנים קדומים, כשבני האדם חשבו אודות המיסטריות, אזי הם חשבו עליהן במובן הבא: במיסטריות, כך הם אמרו, יש בית לידע האנושי, לחוכמה האנושית. וכאשר האלים דיברו על המיסטריות, הם אמרו: כאשר אנו יורדים אל תוך המיסטריות, אנו מוצאים את הקורבן שהוקרב על ידי בני אדם, ובאמצעות האדם המקריב קורבן, המעלה עולָה, אנחנו מוּבָנים. שריפתה של אפסוס מציינת את תחילתה של התקופה שבה התרחשה היעלמותן ההדרגתית והמוחלטת של המיסטריות בצורתן העתיקה.

סיפרתי לכם כבר, כיצד המיסטריות המשיכו פה ושם להתקיים, וזאת באופן מעודן, כמו לדוגמא במיסטריות של היברניה, מקומות שבהם המיסטריה של גולגותא נחגגה באמצעות ריטואל ממש בזמן שבה היא התרחשה באופן פיזי בפלסטינה. הידע שהיה לאנשים במיסטריה ההיברנית אודות מה שאירע בגולגותא לא התקבל דרך אמצעים פיזיים אלא דרך אמצעי תקשורת רוחניים. אולם חרף שרידים אלה, ישותן האמיתית של המיסטריות נסוגה יותר ויותר מן העולם הפיזי. המרכזים החיצוניים שהיוו מקומות מפגש של האלים עם בני האדם איבדו יותר ויותר ממשמעותם, ובהגיע המאות ה-13 וה-14 נעלמה משמעות זו כמעט לחלוטין. שכן מי שימצא את הדרך, למשל, לגראל הקדוש, צריך לדעת איך לפסוע בשבילים רוחניים. בימי קדם, בטרם שריפתה של אפסוס, האדם פסע בשבילים פיזיים. בימי הביניים היו אלה שבילים רוחניים שהיה עליו לפסוע בהם.

במאות ה-13, 14 ובמיוחד ה-15, על מנת לקבל הדרכה רוזנקרויצרית אמיתית היה לו לאדם צורך בראש ובראשונה בשבילים רוחניים, שכן מקדשיהם של הרוזנקרויצרים היו נסתרים מן ההתנסות הפיזית החיצונית. נכון הדבר, כי רוזנקרויצרים רבים ביקרו במקדשים הללו, אולם אף עין פיזית חיצונית לא הייתה יכולה למוצאם. אף על פי כן, היו תלמידים שהגיעו לרוזנקרויצרים הקדומים הללו. שכן, במקומות נידחים שהיו פזורים ברחבי הארץ, אכן ניתן היה למצוא את הרוזנקרויצרים האמיתיים. הם היו כמו נזירים של חוכמה ושל פעילות אנושית מקודשת; וכל אדם שהיה מסוגל לראות את שפתם של האלים בקרינת עיניהם העדינה, היה רואה כי הם באמת היו כאלה. אינני מדבר בתמונות סתם. אני מתאר מציאות, מציאות שהייתה לה חשיבות קרדינלית באותה תקופה. כדי למצוא את המאסטר הרוזנקרויצרי, התלמיד היה צריך קודם כל לפתח את היכולת לקלוט את שפת השמיים באורה הרך של העין הפיזית. לאחר מכן היה זה אפשרי למצוא פה ושם באירופה המרכזית, במאות ה-14 וה-15, אנשים ראויים לציון אלה, שחיו באופן הפשוט והבלתי יומרני ביותר – אנשים שקיבלו השראה מאלוהים, שהיו קשורים בחייהם הפנימיים למקדשים הרוחניים ושאכן היו קיימים, אולם שהגישה אליהם לא הייתה פחות קשה מאשר הגישה לגראל הקדוש, כפי שתואר באגדה המפורסמת.

אם נתבונן במישור הרוחי במה שהתרחש בין מאסטר רוזנקרויצרי כזה לתלמידו, נוכל לשמוע שיחות רבות שבהן מומחש שוב – אם כי בצורה השייכת לעידן מודרני יותר – כיצד חיה וזרמה חוכמת האלים על פני האדמה. שכן ההדרכה שנתנו המאסטרים הללו הייתה באופן בסיסי אובייקטיבית וקונקרטית. התלמיד היה עושה כל מאמץ למצוא את המאסטר במקום המבודד שבו ישב. משמצא אותו, היה התלמיד מקבל מתוך ענווה רבה את ההדרכה שביקש מן המאסטר. הוא היה מביט אל תוך עיניו הרכות של המאסטר, שמתוכן דיברה שפתם של האלים, ושומע את ההדרכה שניתנה לו, בערך ברוח הדברים הבאים:

הבט, בני, בישותך שלך! אתה נושא עימך גוף שעיניך הפיזיות יכולות לראות. מרכז האדמה מעניק לגוף זה כוחות ההופכים אותו לנגלה לעין. זהו גופך הפיזי.

אולם הבט סביבך. ראה את האבנים! הן יכולות להתקיים על האדמה בעצמן, הן בבית כאן, ומרגע שקיבלו צורה מסוימת, הן מסוגלות לשמר צורה זו הודות לכוחות הארציים. ראה את הגביש; הוא נושא את צורתו בתוכו. האדמה מאפשרת לו לשמר את הצורה השייכת לישותו שלו. גופכם הפיזי לא מסוגל לעשות זאת. כשנפשכם עוזבת את גופכם, הוא נהרס, הופך לאבק. האדמה – אין לה שליטה על גופכם הפיזי. יש לה העוצמה ליצור ואף לשמר את הרי הגבישים השקופים על תצורותיהם הנהדרות; אולם לאדמה אין יכולת לשמר את צורתו של גופכם הפיזי, ולכן עליה למוססו ולהפכו לאבק. גופכם הפיזי לא שייך לאדמה, מקורו ברוחניות גבוהה. צורתו ודמותו של גופכם הפיזי שייכות לשרפים, לכרובים ולכתרים. גופכם הפיזי שייך לא לאדמה, אלא לכוחות הרוחניים הגבוהים ביותר הנגישים לבני האדם. האדמה יכולה להרוס אותו, אך לעולם לא תהיה מסוגלת לבנותו.

וכעת, בתוך גופכם הפיזי חי לו גוף אתרי. יום יבוא, וגופכם הפיזי יתקבל על ידי האדמה על מנת שזו תהרסו. בעת שזה יקרה, גופכם האתרי יתמוסס אל מרחביו הגדולים של הקוסמוס. מרחבי הקוסמוס הרחוקים יכולים אכן למוסס את גופכם האתרי, אולם שוב, אין הם מסוגלים לבנותו. היחידים המסוגלים לבנותו הן הישויות הרוחיות האלוהיות – ישויות מן ההיררכיה של הדינאמיס, האקסוזיאיי והקיריוטטס. להן אתם חבים את גופכם האתרי.

בגופכם הפיזי אתם מאחדים את החומרים הפיזיים של האדמה. אולם מה שקיים בתוככם מתמיר חומרים אלה והופכם למשהו שונה לחלוטין מכל מה שקיים פיזית בסביבתו של הגוף הפיזי. גופכם האתרי מביא לידי תנועה את כל מה שנוזלי בתוככם, כל מה ששייך ליסוד המים בתוככם. נוזלי הצמח מושפעים מגופכם הפיזי. ראו את דמכם! האקסוזיאיי, הדינאמיס והקיריוטטס הם אלה הגורמים לדם לזרום כנוזל דרך ורידיכם. אתה אדם רק כגוף פיזי. בגופך האתרי אתה עדיין בעל חיים, אם כי זהו בעל חיים שההיררכיה השנייה החדירה אותו ברוח.

מה שאספתי כאן בכמה מילים היה מהותה של הדרכה מתמשכת שניתנה על ידי אותו מאסטר, שבאור הרך של עיניו ראה התלמיד את שפת השמיים. לאחר מכן הופנתה תשומת לבו של התלמיד לחלק השלישי של הישות האנושית, למה שאנו קוראים הגוף האסטרלי, והובהר לו, כי גוף אסטרלי זה מכיל את האימפולס לנשימה – לכל מה ששייך ליסוד האוויר בגוף האדם, לכל מה שפועם כאוויר בגופנו. כעת, נכון הדבר שבמשך זמן רב לאחר שהאדם עבר דרך שער המוות, טבעו הארצי חותר כביכול ליצור הפרעות ביסוד האוויר, וזאת במידה כה רבה, עד כי בראייה הרוחית ניתן לראות בתופעות האטמוספריות של האדמה, הנמשכות שנים רבות, את הרעש שמחוללים גופיהם האסטרליים של המתים. אף על פי כן, האדמה – על הספֵירה הסובבת אותה – לא יכולה לעשות דבר ביחס לאימפולסים של הגוף האסטרלי, מלבד למוססם. שכן גופים אסטרליים אלה, אף הם יכולים להיווצר רק על ידי ישויות מן ההיררכיה השלישית – הארכאיי, הארכי-מלאכים והמלאכים.

לאחר מכן אמר המאסטר – ודבריו הכו חזק בלב תלמידו: בגופך הפיזי, במובן שאתה מקבל אל תוכך את ממלכת המינרלים ומתמיר אותה, אתה שייך לשרפים, לכרובים ולכתרים. במידה שאתה גוף אתרי, אתה כמו בעל חיים ואתה שייך לרוחות שאותן כינינו כרוחות ההיררכיה השנייה – הקיריוטטס, האקסוזיאיי והדינאמיס; ובמובן שאתה חי ונע ביסוד הנוזלי, אתה שייך לא לאדמה אלא להיררכיה הזו. וכשאתה חי ונע ביסוד האוויר, אינך שייך לאדמה אלא להיררכיה של הארכאיי, הארכי-מלאכים והמלאכים.

כשהתלמיד קיבל הדרכה זו במידה מספקת, הוא לא חש עוד כי הוא שייך לאדמה. הוא חש בכוחות הזורמים מגופיו הפיזי, האתרי והאסטרלי והמאחדים אותו עם ההיררכיה הראשונה. דרך המים שעל האדמה – עם ההיררכיה השנייה; ודרך האטמוספירה – עם ההיררכיה השלישית. והיה זה ברור לו, כי הוא שוכן האדמה אך ורק הודות ליסוד החום שהוא נושא בחובו. באופן זה הגיע התלמיד הרוזנקרויצרי לראייה כי החום, החום הפיזי הקיים בתוכו, הוא מה שהופך אותו ל"אדם על האדמה". והוא למד יותר ויותר לחוש, איזו קירבה שוררת בין חום הנפש וחום הרוח – לחום הפיזי.

האדם שחי בתקופות מאוחרות יותר איבד בהדרגה את כל הידע המתייחס לאופן שבו תכולתו/תכניו הפיזי, האתרי והאסטרלי קשורים – דרך המוצק, הנוזלי ודמוי-האוויר – עם האלוהי. אולם התלמיד הרוזנקרויצרי ידע זאת היטב. הוא ידע שמה שעשה אותו לארצי לא היה יסודות אלה כלל, אלא יסוד החוֹם.

מרגע שתלמידו של המורה הרוזנקרויצרי הבחין בסוד זה של הקשר השורר בין יסוד החום לבין חייו עלי אדמות כאדם ארצי – ברגע זה הוא ידע כיצד לקשר את האנושי שבתוכו – לרוחני.

כעת, התלמידים שבאו לאותם מקומות צנועים לרוב, שבהם חיו מאסטרים רוזנקרויצריים כאלה, עברו קודם לכן הכנה שתכופות הם כלל לא חיפשו, ובאופן שבעיניהם היה מופלא. הם היו מתבשרים, איש איש בדרכו, תכופות באופן שמבחינה חיצונית נראָה מקרי לחלוטין, את הבשורה הבאה: עליך לחפש מקום שבו תהיה מסוגל להביא את ישותך הרוחית לידי מגע עם היסוד הרוחני שבקוסמוס. לאחר שהתלמיד קיבל את ההדרכה הזו, אזי הוא אכן היה מסוגל לומר למאסטר: אני הולך מעימך ובלבי שוכנת הנחמה הגדולה ביותר שתוכל להיות לי אי-פעם עלי אדמות. כי בכך הראית לי, שהאדם הארצי נמצא למעשה ביסוד הנכון והטבעי לו כשהוא נמצא ביסוד החוֹם. אתה פתחת לי את האפשרות לחבר בין טבעי הפיזי לבין נפשי ורוחי. העצמות הקשות, הדם הזורם, נשימת האוויר – את מהותי הנפשית אינני מביא לאף אחד מאלה, אלא רק לתוך אלמנט החוֹם.

התלמידים באותם ימים נפרדו מן המאסטרים שלהם מתוך שקט פנימי ושלווה עמוקה. על פניהם הייתה שפוכה הבעת השלווה הפנימית שהם קיבלו, ומשלווה זו התפתח בהדרגה אותו מבט עדין ורך שדרכו יכולה לדבר שפת השמיים. וכך אנו מוצאים מאותם ימים קדומים ואילך, עד לשליש הראשון של המאה החמש-עשרה, כי באותם מקומות צנועים ומבודדים ניתנה לתלמידים הדרכה עמוקה של הנפש. הדברים הללו אמנם אינם ידועים כלל בהשוואה לאירועים שמספרת ההיסטוריה החיצונית. אולם הם אכן התרחשו, ומדובר בסוג של הדרכה והנחיה שהשפיעה השפעה עמוקה על כל ישות האדם, ואיפשרה לנפש האנושית לחבר את מהותה וישותה אל הספֵירה הרוחית-הקוסמית.

כל האווירה הרוחנית הזו נעלמה במהלך המאות הבאות. בציוויליזציה שלנו אין היא קיימת יותר. ציוויליזציה חיצונית, מנותקת מאלוהים, הלכה והתפשטה בארצות שבהן הייתה פעם ציוויליזציה כמו זו שזה עתה תיארתי לפניכם. אנו עומדים כאן כיום ונושאים בתוכנו את הזיכרון של תמונות רבות כמו זו שתיארתי, אף כי הזיכרון יכול רק להיווצר ברוח, באור האסטרלי. וכאשר אנו מסתכלים אחורה אל זמנים קדומים יותר, שמצטיירים לנו כה תכופות כזמנים חשוכים, ולאחר מכן מפנים את מבטנו לתקופה שלנו, אזי מתעוררת בלבבנו כמיהה עמוקה. מתוך ההתגלויות הרוחניות שהיו נגישות לאדם מאז השליש האחרון של המאה התשע-עשרה, נולדה כמיהה מחודשת לדבר אל בני האדם באופן רוחני. אולם על מנת לעשות כן, אין די בלדבר במילים מופשטות. לדבר באופן רוחני דורש את השימוש בסימנים וסמלים רבים ומגוונים. הדיבור שלנו צריך להיות רחב וחובק-כל. שפה שכזו, ידידיי היקרים, צורת דיבור כזו, שהיא הדבר שצריך למצוא עבור אותן ישויות רוחיות שצריכות לדבר אל האנושות המודרנית – צורת דיבור שכזו ניתנה לנו בתצורותיו של הגיתהאנום שנהרס בשריפה לפני שנה. הצורות שבגיתהאנום נבנו ועוצבו באמת ובתמים למטרה זו, כך שמה שדובר מדוכן הנואמים באידיאות, ימשיך להדהד ולדבר בתוך השומעים.

לפיכך, במובן מסוים אנו יכולים לומר, כי בגיתהאנום היה לנו משהו שיכול היה להעיר בצורה חדשה לגמרי את זיכרון התקופה העתיקה.

כאשר התלמיד בדרכו להתקדשות נכנס למקדש אפסוס, תשומת לבו כוונה לפסל שאודותיו דיברתי בהרצאות אלה, והפסל קרא לו בשפה של הלב, במילים אלה: התאחד עם האֵתֵר הקוסמי, ותחזה ביסוד הארצי מגבהי האֵתֵר.

רבים התלמידים באפסוס שבאמת חזו כך מגבהי האתר באלמנט הארצי, והאלים מגזע מסוים – קינאו. מאות שנים לפני התרחשות המיסטריה של גולגותא, אנשים אמיצים כבר היו בתהליך מציאת דרך להתמודד עם קנאתם זו של האלים. הם מצאו דרך לטפח את מה שהגיע אליהם מן השנים העתיקות והמקודשות יותר של ההיסטוריה של המין האנושי ושפעל באופן רב עוצמה באבולוציה האנושית עד לזמן של שריפתה של אפסוס. נכון כי זה היה כעת עמום וחלש, אולם אפילו בצורתו זו המוחלשת, עדיין היה יכול להמשיך לפעול.

אילו היה הגיתהאנום שלנו מגיע לידי השלמה, אזי כאשר הייתם נכנסים מן המערב, מבטכם היה נופל על פֶּסֶל המורה לאדם לדעת את עצמו בטבעו הקוסמי, לדעת את עצמו כישות המצויה בין כוחותיהם של לוציפר ואהרימן. במרכזו היה פועל אלוהים, באיזון הוויה פנימי. וכאשר הייתם מביטים על צורות העמודים ועל כותרותיהם, אזי צורות אלה דיברו בשפה שהייתה המשכה של השפה שדוברה מדוכן הנואמים, מקום שבו ביקשו להביע את הרוחני דרך אידיאות. צלילן של המילים זרם הלאה אל תוך הצורות המעוצבות באופן פלסטי; וממעל, בכיפה, הוצגו התמונות שיכלו להביא בפני עיני-הנפש את האבולוציה של המין האנושי בעבר. מי שהתבונן בגיתאנום הזה ברגש ובהבנה יכול היה למצוא בו זיכרון של מקדש אפסוס.

אולם הזיכרון הלך והפך למכאיב מאד. שכן, באופן שכלל לא היה שונה ממה שקרה לאפסוס בתקופה קדומה יותר, בדיוק ברגע באבולוציה שלו שבו הגיתהאנום היה מוכן להתחיל להיות לנושא של התחדשות החיים הרוחניים – ברגע זה ממש הושלך אל תוכו הלפיד הבוער.

ידידיי היקרים, הכאב שלנו היה עמוק ובלתי ניתן לתיאור. אולם אנו עשינו את ההחלטה ללכת קדימה ולא להניח לטרגדיה הזו לעכבנו מלהמשיך את עבודתנו עבור עולם הרוח. שכן אנו היינו מסוגלים לומר לעצמנו, בעומק ליבנו: כשאנו מסתכלים על הלהבות שעלו מאפסוס, אנו רואים שם, כתובות על הלהבות, את המילים הבאות: קנאת האלים. הייתה זו תקופה שבה בני האדם עדיין היו בלתי חופשיים והיו מוכרחים ללכת בעקבות רצונם של האלים הטובים והרעים. בימינו, בני האדם נועדו לחופש. לפני שנה, בערב ראש השנה החדשה, חזינו בלהבות ההרסניות. הזוהַר האדום עלה לשמיים. לשונות אש, כחולות כהות וצהובות אדמדמות, היתמרו מעלה דרך ים האש הרחב. הן באו מכלי המתכת שהיו חבויים בגיתהאנום. ים האש הענקי זהר בשלל צבעים משתנים. כאשר הביט אדם אל תוך ים הלהבות הזה, על קוויו המהירים ולשונות הצבע שלו, היה מוכרח לקרוא את המילים הללו, מילים שדיברו אל הנפש והביאו לה כאב: קנאת בני האדם.

מילים אלה מוסיפות לדבר לאורך תקופות האבולוציה האנושית, והן מלוות בתחושת צער ויגון עמוקים. בזמנים שבהם האדם עדיין הביט מעלה אל האֵלים בטרם היה חופשי – אולם הייתה זו משימתו להתפתח ולהפוך לאדם חופשי – באותם זמנים הייתה מילה שהייתה לה משמעות רבה מבחינתו, בייאושו וביגונו העמוקים; שכן הוא ראה חרותות בלהבות את המילים קנאת האלים. ברם, אף אסוננו קשור במילה זו בחוט האבולוציה הרוחנית. אנו חיים בתקופה שבה האדם צריך למצוא בתוך עצמו את כוחו של החופש, והנה אנו חוזים – חרותות בלהבות – במילים אחרות – במילים קנאת האדם. באפסוס – פֶּסֶל האֵלים. כאן בגיתהאנום – פֶּסֶל האדם, פסל נציג האנושות, ישוע-כריסטוס. אנו רצינו להגיע לידע מתוך הזדהות חדורת ענווה עם הכריסטוס – בדומה לאופן שבו בעבר הרחוק הגיעו תלמידי אפסוס לידע דרך דיאנה מאפסוס, בדרך שבני האדם כיום כמעט ולא מסוגלים להבין עוד.

כאבֵנו לא פוחת כשאנו מתבוננים באור ההיסטוריה בערב ראש השנה החדשה שלפני שנה ובמה שערב זה הביא לנו. כשהתאפשר לי לעמוד בפעם האחרונה על הבמה, שנבנתה בהרמוניה עם הגיתאנום השלם, כוונתי ומטרתי היו לסייע לנוכחים להפנות מבט רוחני ישיר הרחק מן הספֵירה הארצית, אל העולמות המכוכבים, שם באים לידי ביטוי רצונו, חוכמתו ואורו של הקוסמוס הרוחי. ידוע לי היטב, כי כל העת היו קיימות שם רוחות שתמכו וליוו – רוחותיהם של אותם אנשים שבימי הביניים לימדו את התלמידים באופן שתיארתי לכם.

שעה אחת אחרי שאמרתי את המילה האחרונה באותו ערב, נקראתי לשריפה בגיתהאנום. את כל ליל השנה החדשה הזה העברנו מול השריפה של הגיתהאנום.

בעוד דברים אלה נאמרים כאן, גואות בליבותינו ונפשותינו מחשבות שקשה להביען במילים. אולם בכל פעם שבה אירע באבולוציה של המין האנושי, שמשהו שהיה מקודש לאותה אבולוציה נקרע מעליה, אזי תמיד היו בודדים שנשבעו, לאחר התמוססות ההיבט הפיזי, להמשיך במישור הרוחני את העבודה שאליה היה הצד הפיזי מוקדש. לפיכך, בהיותנו מכונסים כאן היום, ברגע המסמל את יום השנה לאותו אובדן טראגי של הגיתהאנום שלנו, טוב נעשה אם נזכור, שאת הגישה הנכונה להתכנסות זו נוכל ליצור בנפשותינו אם נתחייב כולנו להמשיך לשאת במישור הרוחי, על נחשול ההתקדמות האנושית, את מה שהובע דרך צורתו הפיזית של הגיתהאנום ושנקרע מן התחום הנגלה לראייה הפיזית על ידי מעשה הדומה למעשהו של הרוסטראטוס. אנו חשים יגון וכאב עמוקים ביחס לגיתהאנום הישן. אולם על מנת להוכיח את עצמנו כראויים לזכות שנפלה בחלקנו לבנות את הגיתהאנום, עלינו להגשים את המשימה שעדיין עומדת בפנינו. זאת נעשה, אם נישבע היום שבועה חגיגית, כל אחד מאיתנו בפני הגבוה ביותר, האלוהי, שהוא נושא בתוך נפשו, לזכור בנאמנות את האימפולסים הרוחניים שמצאו את ביטויים החיצוני בגיתהאנום הישן שאבד לנו. הגיתהאנום אמנם נלקח מאיתנו, אולם רוחו של הגיתהאנום, אם אמנם נרצה לשמור עליה בכנות גמורה, לעולם לא תילקח מאיתנו. מעל לכל לא תילקח מאיתנו רוחו זו של הגיתהאנום, אם בשעה חגיגית זו, הרחוקה מן הרגע הממשי לפני שנה, שבו פרצו הלהבות מתוך הגיתהאנום האהוב שלנו – אם בשעה חגיגית זו, לא זו בלבד שנחוש את כאבנו מתעורר מחדש, אלא שמתוך שבועת כאב זו ממש, נישאר נאמנים בעצמנו לרוח שלשמה הקמנו את הגיתהאנום ובנינו אותו במשך עשר שנות עבודה. אם החלטה זו תגאה בימים אלה בכל הכנות במעמקי ליבותינו – אם נהיה מסוגלים לשנות את הכאב והיגון ולהפכם לאימפולס לפעולה – אזי אף נצליח להתמיר את האירוע העצוב הזה ולהפכו לברכה. הכאב לא יפחת כתוצאה מכך, אולם אם לצד הכאב נחווה גם את הקריאה הגלומה בתוכו לפעול, אזי נהפוך את האירוע העצוב הזה לפעולה במישור הרוחי.

הבה נתבונן לאחור על להבות האש הנוראות שמילאו אותנו בצער עמוק כל כך, אולם בראש ובראשונה הבה נרגיש כיצד היום, כשאנו מקדישים עצמנו בשבועה חגיגית לכוחות הרוחניים הגבוהים ביותר הנמצאים בתוכנו, להבה רוחנית ניצתת בתוך ליבנו. להבה זו שבליבנו תקרין אור וחום חדשים על כל הכוונות והמטרות של הגיתהאנום, על כל מה שכעת אנו נחושים לשאת קדימה על הגל הזורם הלאה של האבולוציה האנושית.

הניחו לי אם כן, ידידיי היקרים, להיזכר בזמן זה ולחרוט עמוק יותר בליבותינו את המילים שאותן אמרתי לכם שם בגיתהאנום ברגע זה לפני שנה, בקירוב. באותו לילה אמרתי לכם בערך את הדברים הבאים: אנו נמצאים בערבה של שנה חדשה ועלינו לצעוד קדימה כדי לפגוש שנה קוסמית חדשה, המתחילה כעת. אילו היה הגיתהאנום הישן עדיין עומד על כנו, אזי הדרישה והקריאה הללו היו מתחדשות ברגע זה. אולם אין הוא עומד עוד על כנו. ברם, אני מאמין כי אותה קריאה עשויה להיות מבוטאת שוב בערב השנה החדשה בעוצמה כפולה ומכופלת, דווקא משום שהגיתאנום לא ניצב שם עוד. הבה נישא את נפש הגיתהאנום אל תוך השנה הקוסמית החדשה; הבה ננסה להקים את הגיתהאנום החדש כמצבה ראויה לגיתהאנום הישן!

לו יהיו ליבותינו קשורים כך לגיתהאנום הישן, שאותו נתנו חזרה לאלמנטים. לו יהיו ליבותינו קשורים עמוק לרוחו ולנפשו של הגיתהאנום הזה. ובשבועה חגיגית זו לגבוה ולטוב ביותר שבתוך כולנו, נישא את חיינו הלאה, לא רק אל תוך השנה החדשה, אלא גם לתוך השנה הקוסמית החדשה – ננוע קדימה לתוכה, חזקים ומוכנים לפעולה, זקופים וקשובים בנפש וברוח להדרכה הבאה ממעל.

ידידיי היקרים, קיבלתם את פניי בכך שקמתם לזכר הגיתהאנום הישן. הבה נקום כעת למען התחייבותנו שבשבועה, להמשיך לפעול ברוח הגיתהאנום בעזרת הכוחות הטובים והגבוהים ביותר שקיימים בתוכנו. כן יהי רצון, אמן.

ואנו נישאר נאמנים לשבועתנו החגיגית, נישאר נאמנים לה כל עוד נוכל, נישאר נאמנים לה ברצון שלנו – שכן הרצון הוא זה המלכד בין נפשותינו האנושיות לבין נפשותיהם של האלים. אנו נישאר נאמנים לרוח שבה – ברגע מסוים של חיינו – חיפשנו לראשונה את מדע הרוח של הגיתהאנום.

מי ייתן ונדע כיצד לשמור את ההבטחה שנתנו.