רודולף שטיינר

תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924

במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית

GA233

תרגום מגרמנית: תומר רוזן-גרייס

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה חמישית, 28 בדצמבר 1923

תפיסת הטבע והרוח שבטבע כפי שהייתה במיסטריות המזרחיות ותמונת הצל של תפיסה זו בתרבות היוונית

לאפסוס יש מעמד ייחודי בין המיסטריות של הזמן העתיק. ודאי זוכרים אתם, כי כשהתבוננו בתפקיד ששיחק אלכסנדר באבולוציה של המערב, היה עלי להזכיר גם את המיסטריה של אפסוס. בואו ננסה לראות במה גלומה למעשה חשיבותה של מיסטריה זו.

את משמעותם של אירועים מוקדמים ומאוחרים יותר נוכל למעשה לתפוס רק אם נצליח להבין את השינוי האדיר שהתרחש מבחינת אופיין של המיסטריות (שבמציאות היוו את המקור שמתוכו נבעו כל התרבויות העתיקות) ולהעריכו נכונה. מדובר בשינוי שהתרחש במעבר ממזרח למערב, ובראש ובראשונה – ליוון. את מהותו של שינוי זה ניתן לתאר באופן הבא:

כשאנו מסתכלים אחורנית על המיסטריות העתיקות יותר של המזרח, אזי מתקבל הרושם הכללי, כי כוהני המיסטריות היו מסוגלים, מתוך חזונם האישי, לגלות לתלמידיהם אמיתות כבירות ובעלות חשיבות רבה. ככל שנרחיק לכת אחורנית בזמן, כן נמצא אצל אותם חכמים או כוהנים יכולת גדולה יותר לזמֵן אל המיסטריות את נוכחותם המיידית של האלים עצמם, של הישויות הרוחיות המדריכות את עולמות כוכבי הלכת והמנחות את האירועים והתופעות על פני האדמה. האלים עצמם ממש נכחו שם.

במיסטריות רבות, הקשר של האדם למקרוקוסמוס התגלה באופן נשגב לא פחות מזה שתיארתי לכם אתמול, הן בקשר למיסטריות של היברניה והן בקשר לתורה שלמד אלכסנדר הגדול מפי אריסטו. לכל המיסטריות העתיקות במזרח הייתה תכונה בולטת אחת, והיא, כי לא הייתה בהן הבחנה ברורה בין אימפולסים מוסריים לאימפולסים טבעיים. כאשר אריסטו הפנה את אלכסנדר לצפון-מערב, שם שלטו הישויות של יסוד המים, אזי לא היה זה אימפולס פיזי בלבד שהגיע מכיוון זה – כפי שכיום אנו חשים את הרוח נושבת מצפון-מערב וכן הלאה – אלא לאימפולס הפיזי התלוו גם אימפולסים מוסריים. הפיזי והמוסרי היו מאוחדים. זה היה אפשרי מפני שדרך הידע שניתן במיסטריות האלה – שכן במיסטריות יכלו ממש לראות את ישות הטבע – האדם חש עצמו מאוחד עם הטבע כולו. מבחינת יחסו של האדם לטבע, אנו רואים כאן משהו שהיה עדיין חי וקיים בתקופת הביניים שבין חיי גילגמש לחיי האינדיבידואל שגילגמש הפך להיות, ושגם הוא היה קשור למיסטריות קשר קרוב, כלומר, למיסטריה של אפסוס. בבני האדם של אותה תקופה חיו עדיין חזון ויכולת ראייה של הקשר שבין האדם לישות הטבע. קשר זה נתפס על ידם באופן הבא: דרך כל מה שלמד האדם בנוגע לפעולתן של הישויות האלמנטליות בטבע, ודרך פועלן של ישויות האינטליגנציה בתהליכים הפלנטאריים, הובל האדם למסקנה הבאה: על כל סביבותיי אני רואה את עולם הצומח – את השתילים הירוקים, את הניצנים והפרחים ולבסוף – את הפרי. אני רואה את הצמחים החד-שנתיים באחו ובשדות צומחים באביב ונובלים בסתיו. אני רואה גם את העצים הממשיכים לצמוח במשך מאות בשנים, קליפה נוצרת עליהם והם מתקשים והופכים לעץ ומכים שורשים המגיעים עמוק אל תוך האדמה. אולם כל מה שאני רואה שם בחוץ – הפרחים ועשבי התבלין והמרפא, העצים המכים שורש עמוק באדמה – את כל זאת אני, כאדם, נשאתי פעם בתוכי.

אתם יודעים כיצד היום, כשיש באוויר חומצה פחמנית שנוצרה דרך נשימתם של בני האדם, אנו יכולים להרגיש כי אנו עצמנו נשפנו את החומצה הפחמנית, נשפנו אותה החוצה אל החלל. מכאן שיש לנו עדיין היום מעט קשר עם הקוסמוס. דרך יסוד האוויר של ישותנו, דרך האוויר הגורם לנשימה ולתהליכי-אוויר נוספים המתרחשים בגוף האדם – דרך אלה יש לנו קשר חי עם היקום הגדול, עם המקרוקוסמוס. האדם כיום יכול להסתכל על הנשיפה הזו, על החומצה הפחמנית שהייתה בתוך גופו וכעת היא מחוצה לו. אולם בדיוק כפי שאנו מסוגלים כיום להסתכל על החומצה הפחמנית שנשפנו החוצה – אנו לא עושים כך בדרך כלל, אולם יכולנו לעשות זאת – כך המתקדשים של הזמן העתיק היו מסתכלים על עולם הצומח כולו. אלה שעברו התקדשות במיסטריות של המזרח היו מסוגלים לומר: "אני מביט לאחור באבולוציה של העולם לתקופת השמש הקדומה. בתקופה זו עדיין נשאתי בתוכי את הצמחים. לאחר מכן נתתי להם לזרום ולצאת מתוכי אל המקומות הרחוקים ביותר של הקיום הארצי. אולם כל עוד נשאתי את הצמחים בתוכי, כשהייתי אותו "אדם קדמון" שחבק את כל האדמה ועימה גם את עולם הצומח – עולם הצמחים הזה כולו היה מימי-אוורירי במהותו." לאחר מכן נפרד האדם מעולם הצומח הזה. תארו לעצמכם, שהייתם הופכים גדולים כמו כדור הארץ כולו, ולאחר מכן הייתם נפרדים ומפרישים פנימה, כביכול, משהו דמוי-צמח, וחומר דמוי-צמח זה היה עובר מטמורפוזות ביסוד המים – מתמלא חיים, נובל, צומח וגדל, משתנה, לובש צורות שונות – ודרך האימגינציה הזו אתם תעוררו שוב בנפשכם רגשות וחוויות שחיו בה פעם. אלה שקיבלו את השכלתם והכשרתם במזרח, בערך בתקופת גילגמש, היו מסוגלים לומר לעצמם כי הדברים הללו אכן היו כך פעם.

כאשר הם הסתכלו החוצה על כרי הדשא, וראו את צמיחת הירק והפרחים, הם אמרו כך: "אנו הפרדנו את עצמנו מן הצמחים, אנו הרחקנו אותם מעלינו בשלב מוקדם יותר של התפתחותנו, והאדמה קיבלה אותם. האדמה היא זו שהעניקה להם שורשים ונתנה להם את תכונת העציות שלהם. הטבע העצי שבעולם, מקורו באדמה. אולם כל הטבע הצומח לכשעצמו הושלך, כביכול, על ידי האדם, והתקבל על ידי האדמה. דרך כך הרגיש האדם קשר קרוב ואינטימי לכל עולם הצומח.

אולם עם בעלי החיים הגבוהים יותר, האדם לא חש קשר מסוג זה, שכן הוא ידע שיוכל ללכת בדרכו בצורה נכונה ולהגיע למקומו האמיתי על האדמה אך ורק על ידי כך שיתגבר על הצורה החייתית, על ידי כך שישאיר מאחוריו את בעלי החיים בתהליך התפתחותו. את הצמחים הוא לקח עימו עד לאדמה, ולאחר מכן מסר אותם לאדמה כדי שתקבלם אל חיקה. עבור הצמחים שימש האדם עלי האדמות כמתווך מטעם האלים, כמתווך בין האלים לבין האדמה.

אנשים שהייתה להם חוויה כבירה זו, פיתחו תחושה שניתן לתארה בפשטות, בכמה מילים. האדם מגיע לכאן, לאדמה, מן היקום. שאלת המספר לא משחקת כאן כל תפקיד. שכן, כפי שאמרתי אתמול, בני האדם אז היו אחד בתוך השני, כולם בתוך כולם. מה שהפך מאוחר יותר לעולם הצומח, נפרד מן האדם, והאדמה קיבלה אותו ונתנה לו שורשים. האדם הרגיש כאילו הוא עטף את האדמה בגלימה של צמחייה, וכי האדמה הייתה כביכול מוקירת תודה על מעטפת זו ולקחה ממנו את היסוד הצמחי המימי-אוורירי שהוא היה מסוגל, כביכול, לנשוף אל תוכה.

תרשים 8א'

בהיכנסם לחוויה זו, בני האדם חשו עצמם קשורים באופן אינטימי עם האֵל, בעיקר עם האל מרקורי. דרך ההרגשה "אנו עצמנו הבאנו את הצמחים אל האדמה", התפתח אצל בני האדם קשר מיוחד לאל מרקורי.

כלפי בעלי החיים, לעומת זאת, הרגיש האדם אחרת. הוא ידע כי לא יוכל להביאם עימו לאדמה. הוא ידע כי עליו להשליכם מעליו, להשתחרר מהם, אחרת הוא לא יהיה מסוגל לפתח את צורתו האנושית בדרך הנכונה. הוא השליך מעליו את בעלי החיים. הם סולקו, ולאחר מכן היה עליהם לעבור אבולוציה משל עצמם, על רמה נמוכה יותר מן הרמה האנושית. האדם בעת העתיקה – מתקופת גילגמש ואילך – חש עצמו, אם כן, כמצוי בין ממלכת החי לממלכת הצומח. ביחס לממלכת הצומח, הוא היה זה שנשא את הזרע אל האדמה והפרה אותה באמצעותו, ובעשותו כך פעל כמתווך עבור האלים. ביחס לממלכת החי, לעומת זאת, הוא חש כאילו הוא סילקהּ מעליו, על מנת שיוכל להפוך אדם ללא הנטל של בעלי החיים, אשר כתוצאה מכך התנוונו ופיגרו בהתפתחותם.

כל הסגידה לבעלי החיים שרווחה במצרים הקדומה הייתה קשורה לתפיסה זו. כמו כן קשורה לתפיסה זו תחושת הקירבה העמוקה לבעלי החיים השוררת באסיה. לאדם הייתה תפיסה נשגבת של הטבע, והוא חש מצד אחד את הקשר שלו לעולם הצומח ומצד שני – לעולם החי. ביחס לבעלי החיים הייתה לו תחושת שחרור. ביחס לצמחים, הוא חש קירבה אינטימית. הוא חווה את עולם הצומח כחלק מעצמו, והוא חש אהבה כנה לאדמה, במובן זה, שהאדמה קיבלה אל תוכה את פיסת האנושיות שאיפשרה את היווצרות הצמחים – היא נתנה לצמחים להשתרש בה, ואף נתנה חלק ממהותה שלה על מנת להלביש את העצים בקליפה. תמיד היה קיים יסוד מוסרי באופן שבו האדם פיתח מודעות ביחס לעולם הפיזי הסובב אותו. בצמיחה זו הוא ראה והרגיש קשר מוסרי לאדם. עם בעלי החיים, לעומת זאת, הוא חש קשר מוסרי אחר: באמצעות מאבק, הוא השיג ועקף אותם בהתפתחותו.

במיסטריות של המזרח אנו מוצאים אם-כן תפיסה נשגבה של הטבע ושל הרוח הפועלת בטבע. מאוחר יותר היו מיסטריות גם ביוון, אולם שם שררה ראייה הרבה פחות ברורה של הטבע ושל הרוח הפועלת בו. המיסטריות היווניות הן כבירות ונשגבות, אולם הן שונות במהותן מן המיסטריות המזרחיות. המיסטריות שבמזרח מתאפיינות בכך, שאין הן נוטות לגרום לאדם לחוש עצמו על האדמה, אלא הן מסייעות לו לחוש עצמו כחלק מן הקוסמוס, כחלק מן היקום השלם. ביוון, לעומת זאת, השתנה אופיין של המיסטריות, והגיעה תקופה שבה האדם החל לחוש עצמו מאוחד עם האדמה. במזרח ראו או הרגישו דרך המיסטריות את העולם הרוחי עצמו. זו אמת לאמיתה לומר, כי במיסטריות המזרחיות העתיקות, האלים עצמם הופיעו בינות לכוהנים, אשר אכן זבחו שם זבחים וערכו תפילות. מקדשי המיסטריות שימשו בעת ובעונה אחת כאכסניות שבהן התארחו האלים על האדמה והעניקו לבני האדם, באמצעות הכוהנים, את מה שהיה להם להעניק מתוך אוצרות השמיים. במיסטריות היווניות הופיעו רק תמונותיהם של האלים, השתקפויותיהם בלבד – אף אם היו אלה השתקפויות אמיתיות, לא עוד היו אלה ישויות אלוהיות, לא עוד המציאות של ישויות אלה, כי אם תמונתם, ההשתקפות שלהם. לאיש יוון הייתה לכן חוויה שונה לחלוטין מאשר לאדם שהיה שייך לתרבות המזרח העתיקה. ליווני הייתה ההרגשה הבאה: באמת קיימים אלים, אך האדם יכול לראות רק תמונות שלהם, בדיוק כפי שבזיכרוננו קיימות תמונות של חוויות מן העבר, אבל לא החוויות עצמן.

זו הייתה ההרגשה הבסיסית ששררה במיסטריות היווניות. היווני חש כי יש לו, כביכול, זיכרונות מן הקוסמוס – לא הקוסמוס עצמו, כמציאות, אלא רק תמונות שלו; תמונות של האלים, ולא האלים עצמם. כמו כן, היו לו תמונות של המאורעות והתהליכים שהתרחשו על שבתאי (סטורן), שמש וירח, ולא עוד הקשר החי עם מה שלמעשה התרחש על שבתאי, על השמש ועל הירח – קשר חי מן הסוג שיש לאדם עם תקופת ילדותו שלו. לאנשי התרבות המזרחית הקדומה היה קשר ממשי כזה עם השמש, הירח ושבתאי. היה זה קשר שקיבלו מן המיסטריות שלהם. אולם למיסטריות של יוון היה אופי של דימויים, של תמונות. הופיעו בהן ישויות הצל של המציאות הרוחית-שמיימית. כמו כן היה בהן משהו נוסף בעל משמעות רבה, שהיווה הבדל משמעותי נוסף בין המיסטריות המזרחיות לאלה של יוון העתיקה.

אם רצה אדם להכיר משהו מן ההתנסות הנשגבת והכבירה שניתן היה לעבור במיסטריות של המזרח, היה עליו תמיד להמתין לזמן הנכון. התנסויות מסוימות היה ניתן לעבור, למשל, רק על ידי הזבח הנכון, ה"ניסוי" העל-חושי המתאים, כביכול, בסתיו; התנסות אחרת – על ידי עשיית הזבח הנכון באביב, התנסות אחרת – באמצע הקיץ, ושוב התנסות אחרת – בלבו של החורף. או שזבחים לאלים מסוימים הוקרבו, למשל, בזמנים שנקבעו על ידי קונסטלציה מסוימת של הירח. בזמן מיוחד זה היו האלים מופיעים במיסטריות, והאנשים היו באים לשם על-מנת להיות נוכחים בעת התגלותם. כאשר חלף הזמן המתאים היה צורך לחכות אולי שלושים שנה, בטרם תגיע שוב ההזדמנות שבה אותן ישויות רוחיות תופענה במיסטריות. כל מה שהיה קשור לשבתאי, לדוגמא, יכול היה לחדור לאזור המיסטריות רק כל שלושים שנה. כל שהיה קשור בירח – בערך כל שמונה עשרה שנה, וכן הלאה. הכוהנים במיסטריות של המזרח היו תלויים בזמן, וגם במקום ובכל מיני נסיבות אחרות, בכדי לקבל את הידע הנשגב והכביר ואת ההתגלויות שבאו אליהם. במערות שבהרים היו התגלויות שונות לחלוטין מאשר על פסגת ההר. ההתגלויות היו שונות אם התרחשו במעמקי יבשת אסיה או על החוף. כך, תלות מסוימת בזמן ובמקום הייתה אופיינית למיסטריות של המזרח.

ביוון, לעומת זאת, נעלמו המציאויות הגדולות ורבות העוצמה. מה שנשאר היה תמונות, והתמונות לא היו תלויות בעונות השנה, במהלך המאה או במקום; אלא בני האדם יכלו לקבל את התמונות הללו כאשר הם ביצעו תרגיל כזה או אחר, או הקריבו הקרבה אישית מסוימת. אם אדם הגיע לשלב מסוים של הקרבה ושל בשלות אישית, אזי מאותה סיבה שהוא כאדם התקדם עד לשלב זה, הוא קיבל יכולת לראות את הצללים של אירועי העולם הגדולים ושל ישויות העולם הכבירות.

במעבר מהמזרח הקדום אל יוון העתיקה אנו פוגשים אם כן שינוי חשוב זה בטבען של המיסטריות. המיסטריות המזרחיות העתיקות היו נתונות להשפעת תנאי המרחב והמקום, בעוד שבמיסטריות של יוון, מה שנעשה חשוב יותר היה האדם עצמו ומה שהוא הביא לאלים. האלים, כביכול, הגיעו בצורת השתקפות או צל, כאשר האדם, דרך ההכנות שהוא עבר, נעשה ראוי לקבל את האל בצורת תמונה או השתקפות. באופן זה הכינו המיסטריות של יוון את הדרך עבור האנושות המודרנית.

כעת, המיסטריות של אפסוס ניצבו בתווך בין המיסטריות המזרחיות העתיקות לבין המיסטריות של יוון. היה להן מעמד מיוחד. שכן באפסוס, אלה שהגיעו להתקדשות עדיין היו מסוגלים לחוות משהו מן האמיתות הכבירות של המזרח הקדום. נפשותיהם עדיין המו בחוויה פנימית עמוקה של הקשר שבין האדם למקרוקוסמוס ולישויות הרוחיות-אלוהיות שבמקרוקוסמוס. באפסוס האנשים יכלו עדיין במידה רבה לחזות בעל-ארצי. הזדהות עם ארטֶמיס, אלת המיסטריה של אפסוס, עדיין הביאה לאדם תחושה חיה של הקשר שלו לממלכות הטבע. עולם הצומח, כך למד שם, הוא שלך. האדמה רק קיבלה אותו ממך. עולם החי הוא דבר שעליך להתגבר עליו. עליך להשאירו מאחוריך. עליך להסתכל אחורנית על בעלי החיים מתוך חמלה מרובה, שכן היה עליהם להישאר מאחור על מנת שאתה תהפוך לאדם. להרגיש מאוחד עם המקרוקוסמוס – זו הייתה החוויה שעדיין הוענקה למתקדש באפסוס. שם, באפסוס, עדיין היה באפשרותו לקבל חוויה זו ישירות מן המציאויות עצמן.

בו-בזמן, המיסטריות של אפסוס היו, כביכול, הראשונות שפנו מערבה. לפיכך כבר שרר בהן חופש מעונות השנה או ממהלך השנים והמאות, וכן השחרור מן המקום הארצי. העיקר באפסוס היה התרגילים שדרכם עבר האדם והכין עצמו, דרך הקרבה והתמסרות, להיות בשל לגשת אל האלים. אם כן, מבחינת תוכן האמיתות שנלמדו במיסטריה, הייתה המיסטריה של אפסוס קשורה למזרח הקדום. מצד שני, היא כבר הייתה מכוונת להתפתחות האדם עצמו, ובכך הייתה מותאמת לטבעו ואופיו של האדם היווני. הייתה זו האחרונה שבמיסטריות המזרחיות של היוונים; מיסטריה שבה עדיין ניתן היה להביא את האמיתות הכבירות והעתיקות קרוב לבני האדם. שכן במזרח, מרבית המיסטריות כבר התנוונו.

המיסטריות של המערב היו אלה שבהן נשתמרו האמיתות העתיקות לתקופה הארוכה ביותר. המיסטריות של היברניה היו קיימות עדיין מאות שנים לאחר הולדת הנצרות. אף על פי כן, מיסטריות אלה של היברניה היו סודיות ואוקולטיות גם יחד, שכן עליכם לדעת, שאפילו ברשימות האקאשיות, כלל לא קל לחפש במיסטריות הנסתרות של הפסלים שעליהן סיפרתי לכם אתמול – פסל השמש ופסל הירח, הזכר והנקבה. לגשת לתמונות של המיסטריות המזרחיות ולהעלותן מתוך האור האסטרלי, זה דבר קל יחסית למי שמאומן בדברים הללו. אולם מי שינסה או ירצה לנסות לגשת, באור האסטרלי, למיסטריות של היברניה, יהיה בתחילה המום ומבולבל. הוא ייהדף לאחור. המיסטריות האיריות, ההיברניות האלה, לא יניחו ברצון כי אחרים יחזו בהן ברשימות האקאשיות, אף שהן המשיכו להתקיים בטהרתן המקורית הרבה אחרי כל שאר המיסטריות.

כעת, עליכם לזכור, ידידיי היקרים, כי האינדיבידואל שהיה טמון באלכסנדר הגדול בא לכדי מגע קרוב עם המיסטריות של היברניה במשך תקופת גילגמש, כאשר הוא ערך את מסעו מערבה לאזור הנקרא בימינו בורגנלאנד. מיסטריות אלה חיו בתוכו, חיו בתוכו באופן עתיק מאד, שכן היה זה בתקופה שבה המערב עדיין הדהד בעוצמה בהדי העידן האטלנטי. וכעת עברה כל ההתנסות הזו לתנאי הקיום האנושי המתנהל בין מוות ללידה חדשה. מאוחר יותר, שני הידידים, איבאני וגילגמש, מצאו עצמם חיים שוב יחדיו באפסוס, ושם הם נכנסו לחוויה מודעת ועמוקה של מה שקודם לכן, במהלך תקופת גילגמש, הם חוו באופן פחות או יותר בלתי-מודע או תת-מודע בקשר לעולמות הרוחיים-אלוהיים.

חייהם בתקופת אפסוס היו שלווים יחסית, הם היו מסוגלים לעכל את מה שהם קיבלו לתוך נפשותיהם בימים סוערים יותר ולהרהר בכך.

הרשו לי להזכיר לכם מה למעשה עבר ליוון בטרם הופיעו שוב שני אישים אלה במהלך שקיעתה של תקופת יוון ותחילתה של תקופת מקדוניה. יוון העתיקה, אותה יוון שהתפשטה וחיבקה בתוך גבולותיה גם את אפסוס ואף חדרה היישר אל תוך אסיה הקטנה – ביוון זו עדיין היו קיימים צלליו והדיו המאוחרים של עידן האלים העתיק. עדיין שררה שם חוויה של הקשר של האדם לעולם הרוח, אם כי הייתה זו חוויה עמומה באופיה. אולם יוון השתחררה בהדרגה מן הצללים. ניתן לראות, כיצד הציוויליזציה היוונית נאבקה לצאת ממצב של מה שניתן לכנות בשם "ציוויליזציה אלוהית" ולהפוך יותר ויותר לבעלת אופי של ציוויליזציה ארצית בלבד.

ידידיי היקרים, אמת נכון הדבר, כי בתחום ההיסטוריה החיצונית החומרנית של היום פשוט מתעלמים מן הדברים החשובים ביותר בתולדות האבולוציה האנושית. ישנה עובדה בעלת חשיבות עצומה להבנה של כל התרבות היוונית ואופיה. עובדה זו היא, שבתרבות יוון מתגלה לא יותר מתמונת-צל, פנטום בלבד, של הנוכחות האלוהית העתיקה, שבה לאדם היה קשר עם העולמות העל-חושיים. שכן האדם כבר היה אז בתהליך של יציאה הדרגתית מן המצב האלוהי הזה ושל למידה כיצד להשתמש ביכולותיו הרוחיות האישיות. אנו יכולים לראות תהליך זה מתרחש צעד אחר צעד. בדרמות של איכילוס ביכולתנו לראות לפנינו כתמונה אמנותית את התחושה שעדיין נותרה לאדם ביחס לתקופת האלים העתיקה. אולם היה זה זמן קצר בלבד לאחר הופעתו של סופוקלס, כשהאדם החל להפריד את עצמו מן התחושה המודעת הזו של אחדות עם הקיום הרוחי-אלוהי. ואז הופיע משהו אחר, הקשור לשם מסוים, שמהיבט מסוים עלינו לרחוש כלפיו הערכה עצומה – אולם קיימים כמובן היבטים רבים מאד שיש להביאם בחשבון.

בתקופת יוון הקדומה לא היה צורך לתעד את ההיסטוריה. מדוע היה זה כך? מפני שלבני האדם הייתה הצללית החיה של כל דבר חשוב שהתרחש בעבר. ניתן היה לקרוא את ההיסטוריה במה שהתגלה במיסטריות. שם היו תמונות-הצל, תמונות-הצל החיות. ובכן, לשם מה היה עליהם לכתוב את ההיסטוריה?

אולם לאחר מכן הגיעה תקופה, שבה תמונות הצל הללו שקעו בעולם הנמוך יותר והתודעה האנושית לא יכלה עוד להבחין בהן. היה זה אז שהתעורר הדחף לתעד. הופיע הרודוטוס^[1], ההיסטוריון הראשון שכתב בפרוזה. מתקופה זו ואילך היו רבים שבאו אחריו, ושבכולם פעל אותו אימפולס: להפריד את האנושות מן העולם הרוחי-אלוהי ולהושיבה בעולם הארצי הטהור. אף על פי כן, כל עוד המשיכו התרבות והציוויליזציה היוונית להתקיים, היה זוהר נסוך על הנטייה הזו לרדת אל האדמה – זוהר שכפי שנשמע מחר, לא עבר הלאה לרומא ואף לא לימי הביניים. ביוון היה אור. מכל תמונות הצל, אפילו תמונות הצל הדוהות והולכות של שעת בין הערביים של הציוויליזציה היוונית, האדם עדיין חש כי הן היו שמיימיות במקורן.

בלב כל זה, כמקום מופלא שבו מצאו בני האדם הארה ברורה ביחס למה שהיה קיים, אמנם בצורת רסיסים, כביכול, בתרבות יוון – בלב כל זה עמדה אפסוס. הרקליטוס קיבל הנחיות מאפסוס, כפי שקיבלו פילוסופים דגולים רבים אחרים. גם אפלטון ופיתגורס. אפסוס הייתה המקום שבו השתמרה חוכמת המזרח עד לנקודה מסוימת. שתי הנפשות, שמאוחר יותר שכנו באריסטו ובאלכסנדר הגדול, שהו באפסוס זמן קצר לאחר תקופתו של הרקליטוס, והתאפשר להן לינוק שם ממורשת הידע העתיק של מיסטריות המזרח העתיקות שהשתמר עדיין באפסוס.

וכעת אנו מגיעים לאחד האירועים ההיסטוריים, שאנשים עשויים לחשוב כי הם בבחינת אירועים מקריים בלבד, אולם יש להם יסודות עמוקים בהקשרים הפנימיים של האבולוציה של האנושות. על מנת להבין את משמעותו של אירוע זה, הבה ניזכר בדברים הבאים. עלינו לזכור, כי בשתי הנפשות שאחר כך הפכו לאריסטו ולאלכסנדר הגדול חי בראש ובראשונה כל התוכן שהן קיבלו בעבר העתיק ושבהמשך הן הרהרו בו והטמיעוהו בתוכן. בנוסף לכך חי בנפשם של אישים אלה גם האוצר הנדיר שקיבלו באפסוס. ביכולתנו לומר, למעשה, כי כל אסיה – בצורה שהיא קיבלה ביוון בכלל ובאפסוס בפרט – כל אסיה כולה חייתה בנפשותיהם של שניים אלה, ובמיוחד בנפשו של אלכסנדר הגדול, כלומר, של מי שאחר כך הפך לאלכסנדר הגדול.

תארו לעצמכם את התפקיד שמילאה אישיות זו. תיארתיה לפניכם כפי שהייתה בתקופת גילגמש, וכעת עליכם לדמיין לעצמכם, כיצד הידע שהיה שייך למזרח הקדום ולאפסוס, ידע שניתן לקרוא לו גם "ראייה", "קליטה" – ידע זה שב ועלה בצורה חדשה בקשר שבין אלכסנדר הגדול לבין אריסטו. תארו זאת לעצמכם, ואז חישבו על מה היה קורה אילו אלכסנדר היה יוצר שוב קשר עם המיסטריה של אפסוס; זאת, בעודו נושא בתוך נפשו את הידע הכביר שנבע מן המיסטריה של אפסוס, שכן ידע זה חי בנפשותיהם של שני אישים אלה בעוצמה אדירה ביותר. אם נצליח ליצור לעצמנו מושג לגבי זה, אזי נוכל להעריך נכונה את העובדה, שביום שבו נולד אלכסנדר השליך הרוסטראטוס את הלפיד הבוער היישר לתוך מקדש אפסוס. ממש ביום שבו נולד אלכסנדר, מקדש דיאנה באפסוס נשרף עד היסוד. הוא נכחד ולעולם לא הוקם מחדש. תעודתו המונומנטאלית וכל מה שהיה שייך אליה, לא הייתה קיימת עוד. היא התקיימה רק כשליחות היסטורית בנפשם של אלכסנדר ושל מורהו, אריסטו.

כעת עליכם לקשר בין כל מה שחי בנפשו של אלכסנדר למה שאמרתי אתמול, כאשר הראיתי לכם כיצד שליחותו של אלכסנדר הגדול קיבלה השראה מאימפולס שהגיע מתצורת כדור הארץ. על נקלה תבינו, כיצד באפסוס נכבה, לכאורה, מה שבמזרח היווה התגלות אמיתית של הרוחי-אלוהי. המיסטריות האחרות היו ביסודן רק מיסטריות מנוונות, שבהן נשתמרו מסורות, אף על פי שנכון הדבר, כי מסורות אלה עדיין העירו כוחות של ראייה רוחית בנפשות בעלות כשרים מיוחדים. תמו ההוד והתהילה, כלתה המלכותיות הכבירה של התקופה העתיקה. כשנחרבה אפסוס כבה סופית גם האור שהגיע מן המזרח.

כעת תוכלו להעריך נכונה את ההחלטה שעשה אלכסנדר: להשיב למזרח את מה שהוא איבד. להשיבו, לכל הפחות בצורה שבה זה השתמר ביוון, בצורת תמונת-צל. מכאן בא רעיונו לערוך מסע לאסיה ולהגיע רחוק ככל האפשר. מטרתו הייתה להשיב למזרח – אם כי רק בצורת תמונת הצל שבה זה עדיין היה קיים בתרבות יוון – להשיב למזרח את מה שאבד לו.

וכעת אנו רואים מה באמת עושה אלכסנדר הגדול בדרך נפלאה כל כך, כאשר הוא עורך מסע זה. אין הוא נחוש לכבוש תרבויות קיימות, ואף אין הוא מנסה להביא את התרבות ההלניסטית אל המזרח בצורה חיצונית כלשהי. בכל מקום שאליו הוא הולך, אלכסנדר הגדול לא רק מאמץ את מנהגי הארץ, אלא הוא מסוגל גם לחדור היישר לתוך תודעתם ולבותיהם של האנשים שחיים שם ולחשוב את מחשבותיהם. כשהוא הגיע למצרים, לממפיס, קידמו את פניו כמושיע וגואל מן הכבלים הרוחניים שכבלו את בני העם עד אז. אל ממלכת פרס הוא הביא את התרבות והציוויליזציה שהפרסים עצמם לעולם לא היו מסוגלים ליצור. הוא חדר עד הודו.

לאלכסנדר הייתה תוכנית להשיג איזון והרמוניה בין התרבות ההלניסטית למזרחית. הוא ייסד אקדמיות בכל מקום. האקדמיות שנוסדו באלכסנדריה, בצפון מצרים, הן אלה המפורסמות ביותר, בעלות החשיבות הרבה ביותר גם עד תקופות יותר מאוחרות. אולם העובדה החשובה ביותר היא, שבכל רחבי אסיה נוסדו אקדמיות קטנות כגדולות, שבהן נשתמרו עבודותיו של אריסטו ונלמדו במשך תקופה ארוכה.

מה שהתחיל אלכסנדר לעשות באופן זה באסיה הקטנה המשיך לפעול במשך מאות בשנים, כשהוא חוזר על עצמו בהדהודים הולכים ונחלשים. במכה אחת כבירה נטע אלכסנדר באסיה את ידיעת הטבע של אריסטו והרחיק לכת עד הודו. מותו בלא עת מנע ממנו להגיע לערב, אם כי זו הייתה אחת ממטרותיו העיקריות. אולם הוא הגיע מזרחה עד הודו ואף למצרים. בכל מקום הוא נטע את הידע הרוחני לגבי הטבע, ידע שאותו קיבל מאריסטו, וביסס אותו באופן כזה, שהצליח להפוך לפורה עבור בני האדם. שכן בכל מקום אליו הלך, הוא נתן לאנשים להרגיש כי ידע זה הינו משהו שלהם – לא יסוד זר, פיסת הלניזם שנכפתה עליהם. רק אופי כמו זה של אלכסנדר, שהיה מסוגל להצית אחרים בהתלהבותו שלו, יכול היה להגשים את מה שהוא עשה. שכן בכל מקום הגיעו אחרים להמשיך בעבודה שבה הוא התחיל. בשנים שבאו לאחר מכן הלכו לשם תלמידים רבים נוספים מיוון. מלבד האקדמיה באדסה [Edessa], הייתה אקדמיה אחת, האקדמיה של גונדי-שאפור, שקיבלה מיוון תמיכה בלתי פוסקת במשך מאות בשנים.

תרשים 8ב'

היה זה הישג נהדר! האור שהגיע מן המזרח – ושכובה באפסוס על ידי הלפיד הבוער של הרוסטראטוס – אור זה, או למעשה צילו, הפנטום שלו – זרח עכשיו שוב מיוון והמשיך לזרוח עד לרגע הדרמטי שבו נסגרו לבסוף בתי הספר של הפילוסופים היווניים תחת עריצות רומא.^[2] במאה השישית לספירה הנוצרית נמלט אחרון הפילוסופים היווניים לאקדמיה של גונדי-שאפור.

בכל זאת אנו רואים שני יסודות הפועלים כשהם שזורים זה בזה: האחד שהלך בראש, כביכול, והאחר שנשאר מאחור. שליחותו של אלכסנדר הייתה מבוססת, באופן מודע פחות או יותר, על העובדה הבאה: גלי הציוויליזציה התקדמו ביוון בצורה לוציפרית, בעוד שבאסיה הם נותרו מאחור בצורה אהרימנית. באפסוס היה קיים איזון. ואלכסנדר, שביום לידתו נפלה אפסוס הפיזית, החליט לייסד אפסוס רוחנית שתשלח את קרני השמש שלה הרחק למזרח ולמערב. זו הייתה באמת ובתמים המטרה שעמדה בבסיס כל פועלו של אלכסנדר הגדול: לייסד אפסוס רוחנית, שהשפעתה תגיע על פני כל אסיה הקטנה ומזרחה לכיוון הודו, כולל אפריקה המצרית ומזרח אירופה.

אין זה באמת אפשרי להבין את ההתפתחות הרוחנית של האנושות המערבית, אלא אם נראה אותה על רקע זה. שכן זמן קצר לאחר שנעשה הניסיון להפיץ בעולם את אפסוס העתיקה והנערצת, כך שמה שהיה קיים פעם באפסוס יוכל כעת להשתמר באלכסנדריה – ולו רק ביד מהססת במקום באותיות גדולות וזוהרות – זמן קצר לאחר פריחה שנייה זו של אפסוס, החל לעלות כוח חדש לחלוטין – כוחה של רומא. רומא, על כל השלכותיה של מילה זו, היא עולם חדש, עולם שלא קשור כלל לתמונות הצל של יוון ולא מוכן שהאדם ימשיך לשמור יותר מאשר זיכרונות מזמנים עתיקים אלה. אין בהיסטוריה תפנית רצינית או חשובה מזו. הודות לפועלו של אלכסנדר נערכה תוכנית לייסוד אפסוס רוחנית לאחר שריפתה של אפסוס הפיזית. לאחר מכן נדחקה אפסוס רוחנית זו לאחור על ידי הכוח החדש שעלה במערב, קודם כל ברומא ולאחר מכן תחת השם "כריסטיאניות", וכן הלאה. את האבולוציה של האנושות נוכל להבין נכונה רק אם נאמר: "אנחנו, המבינים דברים דרך האינטלקט, שנוהגים להגשים דברים באמצעות הרצון שלנו; אנחנו – על רגשותינו ומצבי רוחנו – יכולים להביט אחורנית עד תקופת רומא העתיקה. עד תקופה זו אנו יכולים להביט לאחור בהבנה מלאה. אולם אנו לא מסוגלים להביט לאחור עד יוון, ואף לא מזרחה. לשם עלינו להסתכל בעזרת יכולת אימגינטיבית. אנו זקוקים כאן לראייה רוחית. כן, בעת שאנו חוזרים לאחור בזרם האבולוציה אנו יכולים להביט דרומה. אנו יכולים להביט דרומה בעזרת הבנתנו הפרוזאית הרגילה, אבל לא מזרחה. כשאנו מביטים לעבר המזרח עלינו להביט בעזרת אימגינציות. עלינו לראות את מקדשי המיסטריות הכבירים של אסיה הקדומה הפוסט-אטלנטית, מקום שם האנשים החכמים, הכוהנים, הבהירו לכל אחד מתלמידיהם את הקשר שלו לעולם הרוחי-אלוהי של הקוסמוס, והיכן יכולה להימצא ציוויליזציה שיכלה להתקבל על-ידי המיסטריות בתקופת גילגמש, כפי שתיארתי לכם. עלינו לראות את המקדשים הנפלאים הללו פזורים ברחבי אסיה, ובמיוחד את המקדש באפסוס, שהמיסטריה שלו שימרה הרבה ממה שגווע במקדשי המזרח האחרים, בעוד שהיא עצמה עשתה כבר את המעבר והפכה ליוונית באופיה. שכן באפסוס, האדם לא היה צריך עוד להמתין לקונסטלציות הכוכבים או לזמן הנכון בשנה, ואף לא להמתין עד שהוא עצמו הגיע לגיל מסוים, בטרם יוכל לקבל את התגלויות האלים. באפסוס, אם האדם היה בשל לכך, הוא יכול היה להקריב קורבנות ולבצע תרגילים מסוימים שאיפשרו לו לגשת לאלים באופן כזה, שהם עשו עימו חסד והתקרבו אליו.

זה היה העולם שבו עברו שני האישים שבהם דיברנו כאן את האימון וההכנה שלהם, בתקופתו של הרקליטוס. וכעת, בשנת 356 לפני הספירה, ביום הולדתו של אלכסנדר הגדול, אנו חוזים בלהבות האש הפורצות מתוך מקדש אפסוס.

אלכסנדר הגדול נולד ומצא את מורהו, אריסטו. והיה זה כאילו מתוך הלהבות העולות מאפסוס בקע קול אדיר עבור אלה שהיו מסוגלים לשמעו: "יסדו אפסוס רוחית הרחק על פני האדמה, ותנו לאפסוס הפיזית הישנה לעמוד בזיכרונם של האנשים כמרכז שלה, כנקודה המרכזית ביותר".

וכך בנינו תמונה זו של אסיה הקדומה עם מרכזי המסתורין שלה, ובקדמת התמונה ניצבת אפסוס עם תלמידיה במיסטריות. אנו רואים את אפסוס עולה בלהבות, וקצת מאוחר יותר אנו רואים את משלחותיו של אלכסנדר, כשהן מובילות למזרח את מה שהיה ליוון לתת למען קידום האנושות, כך שמה שיוון איבדה במציאות, הגיע לאסיה בצורת תמונה.

אם נסתכל לעבר המזרח ונניח לדמיוננו להיות מוצת על ידי האירועים הכבירים המתרחשים לנגד עינינו, נהיה מסוגלים לראות באור הנכון את אותו פרק עתיק בתולדות האנושות – שכן זהו דבר שיש לקלוט באמצעות היכולת האימגינטיבית. או-אז נראה את העולם הרומאי קם בהדרגה – את העולם של ימי הביניים, העולם שהמשיך והתקיים עד לימינו אנו.

כל חלוקה אחרת של ההיסטוריה לתקופות – לתקופה העתיקה, תקופת ימי הביניים והתקופה המודרנית, או כל חלוקה אחרת – כל חלוקה כזו גורמת להיווצרות מושגים מוטעים. אולם אם תלמדו לעומק ובכוונה רבה את התמונה שהבאתי כאן לפניכם, אזי היא תיתן לכם הבנה אמיתית ביחס לפעילות הסמויה המתרחשת לאורך ההיסטוריה האירופאית ועד היום.

—————————————————

1. הרודוטוס מהאליקרנסוס, ההיסטוריון היווני הראשון, חי במאה החמישית לפנה"ס. כתב היסטוריה של המלחמות הפרסיות. ↑
2. עריצות רומא: יוסטיניאנוס ה-I, קיסר האימפריה הביזנטית במאה השישית (527–565), בן איכרים, שלח ב-529 לאתונה צו האוסר על הוראת פילוסופיה ומשפטים. בשל כך עזבו שבעת הפילוסופים האחרונים של אתונה את רומא והיגרו לפרס. ↑