ההיסטוריה של העולם
לאור האנתרופוסופיה וכיסוד להבנת הרוח האנושית
רודולף שטיינר
תשע הרצאות שניתנו בדורנאך 24 בדצמבר 1923 עד ה-1 בינואר 1924
במהלך כנס ייסוד החברה האנתרופוסופית הכללית
תרגום מגרמנית: תומר רוזן-גרייס
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.
GA-233
הרצאה שנייה, 25 בדצמבר 1923
חוויית העולם במזרח הקדום
מתוך מה שהוצג כאן אתמול, התברר לכם, כיצד האופן היחידי שבו ניתן לקבל השקפה נכונה אודות מהלך תולדות התפתחות האנושות עלי אדמות, הינו להיכנס למצבי הנפש השונים לחלוטין שהיו קיימים בעידנים השונים. אתמול ניסיתי הרי להגדיר את ההתפתחות המזרחית הקדומה, האסיאתית – ניסיתי להצביע על אותה תקופה, שבה – לאחר האסון של אטלנטיס – עשו צאצאי האוכלוסייה האטלנטית את דרכם מן המערב למזרח, ולאט לאט יישבו את אירופה ואת אסיה. מה שהתרחש לאחר מכן באסיה באמצעות עמים אלה, היה הרי לגמרי תחת השפעת מצב התודעה של אותם אנשים, שהיו רגילים ליסוד הריתמי. בהתחלה עוד יש לנו את ההדים המאוחרים הברורים של מה שהיה קיים בשלמותו באטלנטיס, כלומר, הזיכרון הקשור-למקום. לאחר מכן, במהלך ההתפתחות של המזרח, עבר זיכרון זה והתחלף בזיכרון הריתמי. הראיתי לכם, כיצד המהפך לזיכרון-בזמן התרחש רק בעת ההתפתחות של יוון.
לפיכך, ההתפתחות האסיאתית הממשית – שכן ההיסטוריה מציגה מצבים שהם כבר מנוונים – ההתפתחות האסיאתית הממשית היא התפתחותם של אנשים מסוג אחר לגמרי, שונים לחלוטין מהאנשים שהיו בתקופות מאוחרות יותר. האירועים ההיסטוריים החיצוניים היו, בזמנים קדומים אלה, הרבה יותר תלויים במה שחי בתודעה האנושית, מאשר מאוחר יותר. מה שחי בימי קדם אלה בתודעת האדם, חי למעשה באדם כולו. בני האדם לא הכירו חיי נפש וחיי חשיבה נפרדים, כמו שאנו מכירים כיום. הם לא הכירו את החשיבה הזאת, שלא חשה עוד כל קשר לתהליכים הפנימיים בראש האדם. הם לא הכירו את הרגש המופשט הזה, שלא מכיר יותר את הקשר שלו עם מחזור הדם; אלא הם הכירו רק חשיבה שהם חוו בתוכם בו-זמנית כאירוע של הראש, ורק רגש שהם חוו בריתמוסי הנשימה, הדם וכולי. הם חוו, הם חשו את האדם כולו באחדות בלתי מופרדת.
כל זה היה קשור לכך, שאת הקשר לעולם, ליקום, לקוסמוס, לרוחני ולפיזי בקוסמוס – את כל אלה חווה האדם בצורה שונה לחלוטין מאשר מאוחר יותר. האדם כיום חווה את עצמו עלי אדמות בכפר או בעיר, בדרך כלל. הוא מוקף במה שהוא רואה כיערות, נהרות, הרים, או שהוא מוקף בחומות הערים. ואם הוא מדבר על הקוסמי והעל-חושי… כן ידידי היקרים, היכן למעשה נמצא יסוד זה? האדם המודרני הרי כביכול לא יודע היום לציין תחום כלשהי, שבו הוא יכול לתאר לעצמו את היסוד הקוסמי העל-חושי. בשום מקום אין יסוד זה ממשי או מוחשי עבורו… אני מתכוון, לא נתפס אף מבחינה נפשית-רוחנית. לא כך היה הדבר באותם זמנים של ההתפתחות המזרחית העתיקה. אלא שבאותה התפתחות מזרחית עתיקה, הסביבה שכיום היינו קוראים לה בשם הסביבה הפיזית, הייתה אז רק החלק הנמוך ביותר של עולם שנתפס באופן אחדותי. האדם היה מוקף אז בתוכנן של שלוש ממלכות הטבע, בתוכנם של ההרים, הנהרות וכולי. אולם בו-זמנית, כל זה היה חדור ברוח, אם יורשה לי לומר כך – הכל היה חדור ברוח, הרוח זרמה דרך הכל. והאדם אמר, "אני חי עם הרים, אני חי עם נהרות, אבל אני חי גם עם הישויות האלמנטליות של ההרים ושל הנהרות. אני חי בעולם הפיזי, אבל ממלכה פיזית זו הינה גופה של ממלכה רוחית. העולם הרוחי, העולם הרוחי הנמוך ביותר, נמצא בכל מקום סביבי."
אותה ממלכה, שהפכה כעת עבורנו לממלכה הארצית, הייתה אז למטה. האדם חי בתוכה. אולם הוא דימה לעצמו, בתמונה, שהיכן שממלכה זו (בהיר) נעצרת כלפי מעלה, מתחילה ממלכה אחרת, שהתחתונה עוברת אליה (צהוב-אדום), ולאחר מכן עוד אחת (כחול); ולבסוף הממלכה הגבוהה ביותר, שאליה עדיין יש להגיע (כתום) (ראו תרשים 3). ואם ברצוננו לכנות ממלכה זו בשם, לפי מה שהפך לנהוג בינינו בידע האנתרופוסופי (במזרח הקדום היו לממלכות הללו שמות אחרים, אבל זה לא משנה, אנו רוצים לכנות אותן בשמות המוכרים לנו), אזי הכי למעלה היינו פוגשים את ההיררכיה הראשונה: שרפים, כרובים, כתרים; לאחר מכן ההיררכיה השנייה: קיריוטטס, דינאמיס, אקסוזיאיי וההיררכיה השלישית: ארכאיי, מלאכי-עליון, מלאכים.
תרשים 3
וכעת הגיעה הממלכה הרביעית, שבתוכה חיים בני האדם, ושבה כיום – בהתאם להכרה שלנו – ישנם רק עצמי הטבע ותהליכיו, בעוד שאותם אנשים חשו כי התהליכים והעצמים שבטבע היו שזורים בישויות האלמנטליות של המים והאדמה. וזו הייתה אסיה (תרשים 3). אסיה הייתה ממלכת הרוח הנמוכה ביותר, שבה עדיין התקיים האדם. אלא שבאותה תקופה של המזרח הקדום, לא היה לאדם את ההשקפה הרגילה שלנו כיום, את התודעה הרגילה שלנו כפי שהינה כיום. היה זה חסר כל הגיון לחשוב, כי בתקופה המזרחית הקדומה הייתה לאדם האפשרות, להניח כי קיים בכלל חומר נטול רוח. באותה תקופה קדומה, היה זה בלתי אפשרי לחלוטין, לדבר כפי שאנו מדברים כיום, על חמצן, חנקן… החמצן היה עבורם הרוחני, שהחיה והמריץ את מה שחי כבר, שפעל באופן מזרז על חייו של החי. החנקן, שכיום אנו מדמים לעצמנו כחומר הנמצא באוויר ביחד עם החמצן – החנקן היה אותו יסוד רוחני השזור בעולם ואשר דרך השפעתו על היסוד האורגני החי, מכין אותו לקלוט אל תוכו את היסוד הנפשי. זוהי הדרך היחידה שבה הכיר אז האדם, למשל, את החנקן והחמצן. האדם הכיר אם כן את כל תהליכי הטבע בהקשרם ליסוד הרוחי, כיוון שכלל לא הייתה לו ההשקפה הרווחת כיום אצל האדם ברחוב. היו בודדים שהייתה להם השקפה זו. אלה היו המתקדשים. לבני האדם האחרים הייתה תודעה יומיומית רגילה שהתמצתה במצב תודעה הדומה מאד לחלום בהקיץ. ואכן היה זה מצב חלומי, כפי שאצלנו קיים אך ורק בהתנסויות חריגות. האדם אז הסתובב במצב של חלימה. במצב של חלום הוא הלך לאחו, לעצים, לנהרות, לעננים, וראה את הכל באותו אופן שבו ניתן לראות ולשמוע במצב חלומי זה.
עליכם רק לדמיין לעצמכם, ידידיי היקרים, מה למשל יכול היה לקרות לאדם של היום. האדם הוא רדום… לפתע מופיעה בפניו תמונת החלום של תנור דולק… הוא שומע: "אש!" בחוץ עוברים מכבי האש, על מנת לכבות דליקה איפשהו. – כמה שונה מה שרואים השכל האנושי היבש והראייה החושית הרגילה במעשה זה של כיבוי האש, במה שהחלום יכול לשקף לאדם! אולם כל מה שאותו איש המזרח הקדום חווה, היה ספוג לחלוטין בחלום. כל מה שהיה בחוץ בממלכות הטבע, השתנה שם לתמונות. ובתמונות אלה חוו בני האדם את הישויות האלמנטליות של המים, האדמה, האוויר והאש. ואותה שינה כבול עץ, שיש לנו – כלומר, אותה שינה שבה אדם שוכב שם כמו שק ולא יודע כלום על עצמו – לאותם אנשי קדם לא הייתה שינה כזו. שינה זו קיימת גם היום, לא? אולם באותם זמנים, לא היה דבר כזה, אלא הייתה להם תודעה עמומה במהלך שנתם זו. בעוד גופם נח מצד אחד, כפי שאנו קוראים לכך היום, זרם הרוחני אל תוכם בפעילות העולם החיצון. ובזרימה זו ראה האדם את מהותה של ההיררכיה השלישית. את אסיה ראה האדם במצב של חלום בהקיץ, כלומר, בתודעה היומיומית של אותם ימים. את ההיררכיה השלישית ראה האדם בשנתו, ובשינה הופיע לעיתים מצב תודעה עמום עוד יותר – תודעה שקברה את התנסויותיו של האדם עמוק בנפשו. כך שלאותם עמים מזרחיים הייתה תודעה יומיומית זו, שבה הכל הפך לאימגינציות ולתמונות. הם לא היו כה מציאותיות כמו אלה של התקופות העתיקות יותר, למשל אטלנטיס או למוריה, או בתקופת הירח, אולם אף על פי כן היו אלה תמונות, שעדיין היו קיימות גם במהלך תקופת התפתחות זו של המזרח הקדום.
אם כן, לאנשים הללו היו תמונות אלה. וכן היה להם במצבי השינה את מה שהם יכלו לתארו במילים הבאות: "אם אנו רדומים ביחס להוויה הארצית הרגילה, אזי אנו נכנסים לממלכת המלאכים, הארכי-מלאכים והארכאיי וחיים ביניהם. הנפש משתחררת מן הגוף וחיה בין הישויות של ההיררכיות הגבוהות.
עם זאת, היה ברור לאדם באסיה, שהוא חי עם גמדים, אונדינות, סילפות וסלמנדרות, כלומר, עם הישויות האלמנטליות של האדמה, המים, האוויר והאש, כך שבמצב השינה, כשהגוף נח, האדם חווה את ישויות ההיררכיה השלישית. אולם בו-זמנית, הוא חווה אותה עם ההוויה הפלנטארית שלו, עם מה שחי במערכת כוכבי הלכת, השייכת לאדמה. אולם אז נכנס לפעמים למצב השינה, שבו קלט האדם את ההיררכיה השלישית, מצב מיוחד מאד, שבו האדם הישן הרגיש: "ממלכה זרה לחלוטין מתקרבת אלי. היא לוקחת אותי אליה, היא מרחיקה אותי קצת מן ההוויה הארצית." את זאת האדם עדיין לא חווה בכך שהוא נכנס להיררכיה השלישית, אלא הוא הרגיש זאת דרך הגעתו של מצב זה של שינה עמוקה יותר. למעשה, אף פעם לא הייתה קיימת עדיין תודעה כזו לגבי זה, כפי שזה אירע במשך מצב השינה מן הסוג השלישי. אולם מה שנחווה שם מתוך ההיררכיה השנייה, חדר עמוק, עמוק לתוך כל ההוויה האנושית. וזה היה קיים שם בנפש האדם בהתעוררו, והוא אמר, "בורכתי על ידי ישויות גבוהות, החיות מעל להוויה הפלנטארית." וכך דיברו אז אנשים אלה על ההיררכיה הכוללת את האקסוזיאיי, הקיריוטטס והדינאמיס. ומה שאני מספר לכם כעת, היווה באסיה הקדומה, באופן בסיסי, את התודעה הרגילה.
את שני מצבי התודעה הללו – הערות-שינה, השינה-ערות, וכן השינה, שלתוכה חודרת ההיררכיה השלישית – את אלה היה לכולם, מהתחלה. ולרבים היה גם, בהתאם לנטייתם הטבעית, גם את החדירה הזו של ההיררכיה השנייה לתודעה האנושית דרך שינה עמוקה יותר.
המתקדשים במיסטריות קיבלו מצב תודעה נוסף. איזה מצב היה זה? ובכן, ידידיי היקרים, כאן צפויה לכם הפתעה. שכן התשובה על השאלה, איזה מצב תודעה קיבלו המתקדשים של אותה תקופה, היא שהם קיבלו את מצב התודעה הרגיל שיש לכם עכשיו במשך היום. אתם פיתחתם מצב תודעה זה באופן טבעי בשנת חייכם השנייה או השלישית. אולם איש המזרח הקדום מעולם לא קיבל מצב תודעה שכזה באופן טבעי. היה עליו לפתחו באופן מלאכותי. היה עליו לפתחו מתוך החלימה בהקיץ, מתוך מצב הערות החולמני שבו היה נתון. בעוד איש המזרח הקדום, כשהוא מתהלך במצב של חלום-ערות, ערות-חלום, ראה סביבו תמונות, שהראו את מה שאנו רואים כיום בקווי מתאר ברורים, באופן סימבולי בלבד, הגיעו המתקדשים לכך, שיכלו לראות את הדברים אז, בתקופתם, כפי שרואה אותם האדם בן-זמננו מדי יום, בתודעתו הרגילה. דרך תודעה זו שפותחה אז לראשונה, הגיעו המתקדשים באותה תקופה ללמוד את מה שלומדים כיום כל תלמיד ותלמידה כבר בבית הספר היסודי. ההבדל בין התודעה שלהם לתודעה של ימינו אינו נעוץ בתוֹכנן השונה. אמנם אותן צורות אותיות מופשטות שיש לנו היום לא היו קיימות אז. הכתב היה מורכב מצורות שהיה להן קשר פנימי עמוק ביותר לדברים ולתהליכים שבעולם. אולם הכתיבה והקריאה נלמדו באותה תקופה קדומה רק על ידי המתקדשים, שכן קריאה וכתיבה ניתן ללמוד רק במצב התודעה השכלי, שכיום הוא המצב הטבעי.
אם כן, אילו הייתם מתארים לעצמכם, כי אותו עולם מזרחי קדום היה מופיע שוב במקום כלשהו, עם אנשים כפי שהיו אז, וכי אתם הייתם מופיעים בקרב אנשים אלה עם מצב הנפש העכשווי שלכם, אזי כולכם הייתם נחשבים למתקדשים בעיני אותם אנשים. לא תוכֶן התודעה הוא מה שעושה את ההבדל. אתם הייתם נחשבים למתקדשים, אולם ברגע שבו היו אנשי אותה תקופה מכירים בכם כמתקדשים, הם היו משתמשים בכל האמצעים האפשריים כדי לסלק אותכם מארצם, שכן היה ברור להם, כי כמתקדש, אסור לאדם להכיר את הדברים באותו אופן שמכירים אותם האנשים של היום. לדוגמא – זו הייתה ההשקפה בתקופה ההיא, ואני מאפיין אותה באמצעות תמונה זו – אסור היה לאדם, לפי השקפתם של האנשים דאז, להיות מסוגל לכתוב, כפי שמותר לאדם של ימינו. אם אני שם עצמי במצב הנפש של אותה תקופה, והיה נכנס איזה מתקדש-כביכול, כלומר, אדם רגיל, אדם בעל שכל רגיל, מתקופתנו אנו – אזי היה אדם קדום זה אומר כך: "הוא יכול לכתוב, הוא עושה סימנים על הנייר, שיש להם איזו משמעות, ואין לו כל מושג, כמה שטני הוא, ואין הוא מודע כלל לכך, שלכתוב מותר אך ורק ברשותה של התודעה האלוהית העולמית. לעשות על נייר סימנים בעלי משמעות, מותר אך ורק כשהאדם יודע כי אלוהים פועל בידיים, באצבעות; אלוהים פועל בנפש, כך שהנפש מתבטאת דרך צורות אותיות אלה." ידיעה זו, שאינה קשורה להבדל בתוכן, אלא נעוצה בשוני בתפיסה – ידיעה זו היא מה שהבדילה את המתקדש דאז מן האדם של היום, אף שמבחינת התוכן היה להם את אותו הדבר. אם תקראו את ספרי "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית"[1], שהופיע לאחרונה במהדורה חדשה, אזי תוכלו לראות ממש בהתחלה, כי בידיעה זו התגלמה למעשה ישותו של המתקדש בתקופה ההיא. וכך בעצם קורה תמיד בהתפתחות העולם: מה שמתפתח באדם באופן טבעי בתקופה מאוחרת, ניתן להשיג בתקופה מוקדמת יותר באמצעות ההתקדשות.
בדיוק דרך כך שאני מציג משהו באופן כזה, תוכלו לחוש בהבדל היסודי שבין מצב הנפש של עמי המזרח הקדומים בתקופה הפרה-היסטורית, לבין האדם שהופיע בשלב מאוחר יותר של הציביליזציה. האנושות שכינתה את אסיה בשם הרקיע התחתון או הרקיע האחרון, ואשר חשה כי כינוי זה תיאר את ארצה מולדתה, את הטבע שסבב אותה – אנושות זו אכן הייתה אחרת מזו המוכרת לנו כיום. הם ידעו היכן היה הרקיע האחרון. השוו לכך את ההשקפות הרווחות כיום: כמה רחוק האדם כיום מלראות את כל הסובב אותו כרקיע התחתון! הרי רוב האנשים לא יכולים כלל לראות את סביבתם כרקיע האחרון, מהסיבה הפשוטה שאין הם מכירים רקיע מסוג כלשהו!
כעת, אנו רואים אם כן, שבאותה תקופה קדומה חדר היסוד הרוחני עמוק להוויית הטבע. ואף על פי כן, אנו פוגשים אצל אנשים אלה משהו, שבימינו ייראה לנו ברברי לחלוטין, לפחות לרבים מאיתנו. לאדם דאז היה נראה ברברי נורא, אם מישהו היה מסוגל לכתוב מתוך אותו רגש וגישה שמתוכם אנו יכולים לכתוב כיום. זה היה נראה להם שטני ממש. אולם למספר רב של אנשים כיום ודאי היה נראה ברברי באותה מידה, מה שהיה מובן מאליו לגמרי באסיה של אותה תקופה, כי עם שהיגר מן המערב למזרח, כבש בצורה אכזרית עם אחר שכבר ישב שם, שיעבד אותו, כבש את ארצו והפך את אנשיו לעבדים לו. אולם באופן כללי, מהווה תופעה זו את תוכנה של ההיסטוריה של המזרח בכל רחבי אסיה. אנשים אלה היו אמנם בעלי השקפה רוחנית גבוהה במובן שתיארתי לעיל, אולם ההיסטוריה החיצונית שלהם הייתה מורכבת בעיקר מכיבושים חוזרים ונשנים של ארצות זרות ושעבוד העמים היושבים בהן. בלי ספק, לאנשים רבים כיום זה נראה ברברי מאד. כיום, אם קיימות עדיין מלחמות כיבוש כלשהן, אזי הן מלוות במצפון לא לגמרי נקי, אפילו מצד אלה שתומכים בהן. ניתן להבחין בהחלט, כי מי שבעד מלחמות הכיבוש, מצפונו אינו נקי לגמרי. באותה תקופה, לאנשים היה דווקא מצפון נקי לחלוטין ביחס למלחמות הכיבוש, והם חשו כיבושים אלה כרצון האל. הכמיהה לשלום, שמאוחר יותר התפשטה על פני חלק גדול של אסיה, הייתה למעשה תוצר מאוחר של תרבות אסיה, בעוד שהכיבושים המתמשכים של ארצות ושעבוד העמים היושבים בהן, היו תוצר מוקדם שלה. ככל שמרחיקים ללכת אחורנית לתקופות הפרה-היסטוריות, כך מוצאים יותר כיבושים שכאלה, ומעשיהם של אחשוורוש ושאר בני זמנו היו רק צל חיוור של מה שהתרחש בתקופות שקדמו להם.
אולם בבסיסו של עקרון כיבוש זה נמצא הרי משהו מסוים מאד. באותם זמנים, עקב מצבי התודעה הללו ששררו בקרב בני האדם, כפי שתיארתי בפניכם, היה האדם במצב אחר לגמרי מבחינת יחסו לאנשים אחרים ולעולם. הבדלים מסוימים בין חלקי האוכלוסייה השונים בעולם איבדו כיום את משמעותם העקרונית. אולם באותה תקופה, הם היו קיימים בצורה שונה לחלוטין מאשר היום. אנו רוצים אם כן להציב היום בפני נפשנו, בתור דוגמא, משהו שבעבר היה ממשי לגמרי.
נניח, כי כאן משמאל יש לנו את אזור אירופה (ראו תרשים 4) וכאן מימין, את אזור אסיה. עם כובש (אדום) יכול היה להגיע גם מצפון אסיה, להתפשט על פני אזור כלשהו באסיה, ולשעבד את האוכלוסייה (אדום מסביב לצהוב).
תרשים 4
מה אירע שם למעשה? במקרים האופייניים, אשר מהווים ביטוי אמיתי לזרימה של ההתפתחות ההיסטורית הממשית, האוכלוסיה הכובשת הייתה עם או גזע צעיר – צעיר, מלא כוחות נעורים. כעת, ידידי היקרים, מה פירוש "צעיר" בקרב אנשי התקופה הנוכחית בהתפתחות האדמה? פירוש הדבר, שהאדם נושא בתוך עצמו, בכל רגע של חייו, כוחות מוות במידה מספקת כדי להזין את אותם כוחות נפש הזקוקים לתהליכי המוות שבאדם. שכן, כידוע לכם, קיימים בתוכנו כוחות חיים נובטים ופורחים, אולם אין אלה כוחות ההופכים אותנו לישויות חושבות ומתבוננות יותר, אלא להפך, אלה כוחות ההופכים אותנו למעולפים, לחסרי הכרה. כוחות המוות, כוחות ההרס, הפועלים בתוכנו גם הם ללא הרף, ואשר רק בזמן השינה מתגברים עליהם כוחות החיים, כך שרק בסוף חיינו אנו אוספים יחד את כל כוחות המוות במוות החד פעמי – כוחות מוות אלה חייבים להיות בנו כל הזמן. הם אלה היוצרים את יכולת ההתבוננות, את התודעה העצמית. וזהו בדיוק אחד המאפיינים של האנושות בימינו. כעת, עם צעיר שכזה, גזע צעיר כזה, סבל מכוחות החיים החזקים מדי שהיו לו, ולאדם אז הייתה כל הזמן ההרגשה הבאה: "אני מרגיש את דמי פועם ללא הרף כנגד קירות גופי. אינני יכול לשאת זאת. התודעה שלי אינה רוצה להפוך לתודעה מתבוננת. בשל צעירותי, אינני יכול לפתח את אנושיותי המלאה.
אמנם, לא האנשים הרגילים דיברו כך, אלא המתקדשים במיסטריות, אשר באותם זמנים עדיין הנחו והובילו את כל התהליכים ההיסטוריים הללו. וכך, עם צעיר שכזה, גזע צעיר כזה, היו לו יותר מדי כוחות נעורים, יותר מדי כוחות חיים, ופחות מדי ממה שיכול היה להביא להתפתחות של תודעה מתבוננת.
או אז יצא אותו עם, כבש אזור שבו חיה אוכלוסיה ותיקה יותר, שכבר קלטה אל תוכה כוחות מוות בדרך כלשהי, כיוון שהיא כבר הגיעה לשלב הניוון, ושיעבד אוכלוסיה זו. לא היה צורך בכך, שתיווצר קירבת דם בין הכובשים לאלה שהפכו לעבדיהם. מה שפעל בנפש באופן בלתי מודע בין הכובשים למי שהפכו לעבדיהם, הייתה לו השפעה מצעירה. זה פעל על יכולת ההתבוננות, על היכולת לפתח תודעה מתבוננת. והכובש, אשר ייסד לעצמו את חצר מלכותו, שבה היו לו כעת עבדים משלו – גם הוא היה זקוק בעצם רק להשפעה על התודעה שלו. כל שהיה עליו לעשות, היה להפנות את דעתו לעבדים האלה, וכבר הכמיהה לאי-תודעה התעמעמה בנפשו, והיכולת להתבוננות, לתודעה מתבוננת, החלה להתפתח בו.
כיום, כאינדיבידואלים, עלינו להגיע למשהו שבתקופות קדומות הגיעו אליו דרך החיים המשותפים עם אנשים אחרים. עם שיצא לעולם כעם שליט וכובש, עם צעיר שעדיין לא הייתה לו יכולת התבוננות מתוך תודעה – עם כזה היה זקוק שיהיה סביבו עם שבתוכו היו יותר כוחות מוות. אנשיו של עם כזה עלו והגיעו למה שהיו זקוקים לו, דרך כך שהם כבשו עם אחר. אותם קרבות במזרח הקדום, אשר בימינו נראים לנו כל כך איומים וברבריים, הינם למעשה האימפולסים האמיתיים של התפתחות האנושות. הם היו חייבים להתרחש. אלה הם האימפולסים של התפתחות האנושות. האנושות לא הייתה מסוגלת להתפתח עלי אדמות, אילולא אותם קרבות ומלחמות, שכיום נראים לנו איומים וברבריים כל כך.
ברם, המתקדשים במיסטריות ראו את העולם כבר אז, כפי שאנו רואים אותו כיום. אולם הם קישרו אותו עם מצב נפש אחר, השקפה אחרת. עבורם, מה שהם חוו בקווי מתאר חדים, כפי שאנו חווים את העצמים החיצוניים בעת הקליטה החושית כיום – עבורם המשיך כל זה להיות משהו שהגיע מן האלים… עבורם, אף התודעה האנושית הגיעה מן האלים. שכן, כיצד ראה זאת המתקדש של אותם ימים?
תרשים 3
ניקח לדוגמא את הברק, בתור תמונה מוחשית למדי. כעת, אתם הרי יודעים היטב כיצד נראה הברק לאדם כיום (תרשים 3). אולם האדם בימי קדם לא ראה זאת כך. הוא ראה כאן ישויות רוחיות חיות ומתנועעות (צהוב), וקווי המתאר החדים של הברק נעלמו לחלוטין. מעליו, או בחלל העולם, הוא ראה חבורת ישויות רוחיות. האדם לא ראה את הברק בתור שכזה. הוא ראה חבורת ישויות רוחיות המרחפת בחלל העולם. אצל המתקדש, זה היה כך, שהוא ראה אמנם את החבורה הזו כמו שאר האנשים; אולם הודות לראייה שהתפתחה אצלו, יכול היה הברק להיראות לעיניו גם באופן שבו רואה אותו כל אחד כיום, וזאת דרך כך שהתמונה של חבורת הישויות נתעמעמה בהדרגה ואז נעלמה כליל.
את האופן שבו אנו רואים כיום את הטבע, צריך היה בימי קדם לפתח קודם כל דרך ההתקדשות. אולם כיצד חווה זאת האדם? גם דבר זה לא חווה האדם כלל מתוך אותה אדישות, שבה האדם כיום חווה ידע או אמת. באותם ימים היה יסוד מוסרי חזק בחווית הידע של האדם. כאשר אנו מסתכלים על מה שקרה אצל תלמידי המיסטריות, אזי עלינו לתאר זאת באופן הבא. הם הוכנסו בסודה של אותה השקפה אודות הטבע, אשר מאוחר יותר הפכה להשקפה הטבעית והרווחת בקרב כולם. כאשר בודדים הגיעו להשקפה זו על הטבע, וזאת באמצעות מבחנים פנימיים קשים, אזי הייתה להם באופן טבעי ביותר התחושה הבאה: חישבו על האדם העומד שם, בתודעתו הרגילה. הוא רואה את חבורת הישויות האלמנטליות כשהן צולחות את האוויר. אולם דווקא משום שיש לו השקפה שכזו, הוא משולל רצון אנושי חופשי. הוא לגמרי נתון לעולם האלוהי-רוחי. שכן, בחלימה-הערה, בערות-החולמת הזו, הרצון חי לא כרצון חופשי, אלא כרצון שזרם אל תוך האדם כרצון האלוהי. המתקדש, שראה את הברק כיוצא מתוך האימגינציות הללו, חווה זאת כך, שהוא למד לומר: "אני צריך להיות אדם החופשי לנוע בעולם גם ללא האלים. אדם, שבעבורו זורקים האלים את תוכן-העולם אל תוך החלל הריק." במידה מסוימת, מה שראה המתקדש בקווי מתאר חדים, היה תוכן העולם שנזרק על ידי האלים, ושאליו הוא ניגש על מנת להפוך לחופשי מן האלים.
כעת, עליכם להבין, שעבור המתקדש, היה זה מצב בלתי נסבל, אילו לא היו לו רגעים שפיצו על כך. ואמנם הוא חווה רגעים שכאלה. שכן, בעוד שמצד אחד למד המתקדש לחוות את אסיה כנטושת-אל, כנטושת-רוח, הרי מצד שני, הוא למד להכיר מצב תודעה עמוק עוד יותר מזה שהגיע עד להיררכיה השנייה. הוא למד להכיר, בנוסף על עולמו שלו, שנתערטל מאלוהיו, גם את עולם השרפים, הכרובים והכתרים.
בזמן מסוים בתקופת ההתפתחות האסיאתית, בערך באמצעה – מאוחר יותר נצטרך לדבר ביתר דיוק על התאריכים – מצב התודעה של המתקדשים הללו היה כזה, שהם הילכו על פני האדמה וכבר כמעט היו מסוגלים לראות את ממלכות האדמה באופן שרואה אותן האדם המודרני. אולם הם הרגישו זאת למעשה בגפיהם. הם הרגישו את גפיהם כמשוחררים מן האלים על אדמה נטולת-אלוהים. אולם כפיצוי על כך, הם פגשו בארץ נטולת-אלוהים זו את האלים הגבוהים – את השרפים, הכרובים והכתרים. המתקדש לא למד עוד להכיר רק את הישויות הרוחיות האפורות-ירוקות שהיו תמונות היער והעצים, אלא הוא למד כמתקדש להכיר את היער כנטול-רוח. הפיצוי שלו על כך היה בכך, שהוא פגש ביער את ישויות ההיררכיה הראשונה, שם הוא פגש ישות כלשהי מממלכת השרפים, הכרובים או הכתרים.
כשתופסים כל זאת כמשהו שמעניק צורה לחיי החברה של האנושות, אזי זהו המאפיין העיקרי בהתפתחות ההיסטורית של המזרח הקדום. הכוחות המניעים של המשך ההתפתחות, הם אלה המבקשים את האיזון בין גזעים זקנים וגזעים צעירים, כך שהגזעים הצעירים יוכלו לקבל בשלות דרך הזקנים, כלומר, יוכלו להתבגר ולהבשיל דרך המפגש עם הנפשות של אלה שהם שיעבדו. תופעה זו תשוב ותופיע מולנו בכל רחבי אסיה, רחוק ככל שלא נלך, כלומר, שגזעים צעירים, שלא יכלו להגיע בעצמם לפיתוח יכולת ההתבוננות המודעת, חיפשו יכולת זו באמצעות קרבות וכיבושים.
אולם אם נפנה מבטנו מאסיה לעבר יוון, אזי נמצא שם התפתחות אחרת במקצת. גם בתקופות הנהדרות ביותר של התפתחות התרבות היוונית, היה ביוון עם, אשר אמנם הבין את ההזדקנות, אולם לא ידע לחדור אותה ברוחניות מלאה. הרי הזכרתי לעיתים קרובות את האמירה האופיינית של היוונים: "מוטב להיות קבצן בעולם העליון, מאשר מלך בממלכת הצללים". היווני לא הסתדר, לא עם המוות בחוץ ולא עם המוות בפנימיות האדם. אולם מצד שני, היה מוות זה כבר בתוכו. אצל היווני לא הייתה כמיהה לתודעה המתבוננת, שהייתה כבר קיימת בתוכו כאימפולס, אלא היה לו הפחד מן המוות. בפחד זה מן המוות לא חשו העמים המזרחיים הצעירים, כיוון שכאשר בני האדם – כגזע – לא יכלו לחוות את המוות בדרך הנכונה, הם יצאו למסעות כיבושים.
אולם, הקונפליקט הפנימי שחוו היוונים ביחס למוות, הוביל – כאימפולס פנימי באנושות – למה שמסופר לנו במלחמת טרויה. על מנת לפתח יכולת התבוננות, היוונים לא היו זקוקים לחפש את המוות בעם זר, אלא הם היו זקוקים לסוד הפנימי מלא החיים של המוות, וזאת דווקא עבור מה שהם עצמם חשו לגבי המוות. דבר זה הוביל לאותו קונפליקט בין היוונים לבין אנשי אסיה, שהיו אבות אבותיהם של היוונים. מלחמת טרויה הינה מלחמת דאגה, מלחמת פחד. אנו רואים כיצד במלחמת טרויה ניצבים זה מול זה נציגי תרבות הכוהנים של אסיה הקטנה, והיוונים, החשים כבר במוות בתוכם, אולם לא יודעים מה לעשות עימו. על מנת להיות מסוגלים לעשות משהו עם המוות, הם היו זקוקים ליסוד אחר לחלוטין.
אכילס, אגממנון – כל האנשים הללו נשאו בתוכם את המוות, אולם לא ידעו מה לעשות בו. הם מסתכלים לעבר אסיה. ובאסיה יושב עם, המצוי במצב ההפוך, הסובל בדיוק תחת השפעת מצב הנפש ההפוך. שם ישנם אנשים, שלא חשים את המוות בצורה אינטנסיבית כל כך כמו היוונים, אלא הם מרגישים את המוות כמשהו שבבסיסו הינו בכל זאת שופע חיים. הומרוס ביטא זאת למעשה בצורה נפלאה. ניגוד זה קיים בכל מקום שבו הוא הציב את אנשי טרויה אל מול היוונים – תוכלו, למשל, לראות ניגוד זה בדמויות האופייניות של הקטור ואכילס. דרך ניגוד זה מתבטא משהו שהתרחש בגבול שבין אסיה לאירופה. לאסיה היה באותם ימי קדם עודף חיים בהשוואה למוות. הייתה שם כמיהה למוות. באירופה על האדמה היוונית, היה עודף כוחות מוות באנשים, עודף שהאדם לא היה מסוגל למצוא אליו יחס אמיתי. וכך ניצבו אירופה ואסיה זו מול זו משני היבטים: מצד אחד – המעבר מן הזיכרון הריתמי לזיכרון-בזמן, ומצד שני – החוויה השונה לחלוטין ביחס למוות בגוף האדם.
מחר נתבונן ביתר דיוק בניגוד זה, שעליו יכולתי רק לרמוז לכם בסופה של ההרצאה היום, על מנת ללמוד להכיר את המעברים הללו, המכריעים כל כך בהתפתחות האנושות – מעברים אשר הובילו מאסיה לאירופה, ואשר ללא הבנה שלהם, לא ניתן למעשה להבין כלום ביחס להתפתחות האנושות בהווה.
——————————————