ציטוטים מתוך ספרו של

סרגיי פרוקופייב:

המשמעות האוקולטית של הסליחה

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכה תרגום: תומר רוזן-גרייס

ליקט: דניאל זהבי

מי שבאמת יודע את האל, לא ימצא הכרח לסלוח לאחיו; הוא רק יצטרך לסלוח לעצמו על שלא סלח הרבה קודם לכן.

לב טולסטוי

“…אם נפנה לשביל ההתפתחות של האנושות בזמן הנוכחי, ובמיוחד להיסטוריה של המאה העשרים – אולי המאה הטרגית והכואבת ביותר בכל הקיום הארצי של המין האנושי – נבין את המידה שבה היא לכודה בבעיה של ה’אשמה’.

במאה שלנו נדונה בעיה זו שוב ושוב מכל צדדיה, החל מ’אשמת’ איש כלפי רעהו וכלה ב’אשמת’ אומה אחת כלפי אחרת. החברה האנתרופוסופית אינה יוצאת מן הכלל מבחינה זו. גם כאן היו במשך שנים ואפילו עשורים, ויכוחים על הבעיה של ה’אשמה’ במאורעות הטרגיים שהתרחשו לאחר מותו של רודולף שטיינר, מאורעות שתוצאותיהם עמנו אפילו כיום.

במרבית הדיונים שהתקיימו בנושא זה בתוך החברה האנתרופוסופית ומחוצה לה בעולם הרחב, כמעט אף פעם לא נלקח בחשבון הקוטב הנגדי למושג השלילי של ‘אשמה’, כלומר, המושג החיובי סליחה. מצב זה קשור במיוחד לעובדה שהבעיה של ‘אשמה’ או ‘חפות’ היא קודם כל עניין משפטי בעוד ש’סליחה’ היא שאלה אתית או מוסרית. האנושות של ימינו, בתקופה הנוכחית של מטריאליזם ואינטלקטואליזם חד צדדי, מכוונת במידה גדולה מאוד לקראת עניינים מופשטים חוקיים – גם עניינים חברתיים וגם עניינים אינדיבידואליים – ולא לקראת אימפולסים מוסריים או רוחיים. במובן זה ‘הדיברות’ או ‘החוקים’ הניתנים לאינדיבידואל או לקבוצה חברתית מבחוץ ממלאים תפקיד גדול בהרבה בחברה שלנו, מאשר האינטואיציה המוסרית של היחיד הנובעת מהחלק הפנימי ביותר של ישותו, הנובעת משלב ההתפתחות של היחיד, אשר שטיינר מכנה בספרו ‘הפילוסופיה של החירות’ ‘אינדיבידואליזם אתי’.

ההשגה של שלב זה של התפתחות פנימית קשורה באופן ישיר עם הפוטנציאל לקוטב השני החיובי – אשר נזכר למעלה כ’סליחה’ – העולה בקרב המין האנושי.

הקוטביות ששרטטנו בין המושגים של ‘אשמה’ ו’סליחה’, הם בו בזמן מין ‘ברומטר’ ביחסיהם ההדדיים, המציין בדייקנות את המידה שבה אימפולס כריסטיאני אמיתי פועל בציביליזציה שלנו. אפשר לומר גם שהניגוד בין אופן החשיבה המבוסס, באופן בלעדי על ה’דיברות’ של הברית הישנה וה’חוקים’ של המשפט הרומי מצד אחד, והאידיאלים הכריסטיאניים של העתיד, של חופש ואהבה מצד שני, עומדים בפנינו כאן בבהירות מוחלטת.

אף על פי כן, למרות העובדה שמצב עניינים זה מופיע בבהירות רבה, יש לומר בצער עמוק שהכוחות הפנימיים של הסליחה התפתחו באופן קלוש ביותר בנפשו של האדם המודרני. הגורם העיקרי לכך הוא שהעקרונות של ‘הטפה מוסרית’ ו-‘ציווי מוסרי’- אשר יושמו במשך מאות שנים בקרב המין האנושי – איבדו במידה רבה את כוחם כאשר התקופה הנוכחית של התפתחות נפש התודעה התקדמה והלכה. כי נפש התודעה בהכרח מצמיחה בתוך האדם צורך שאין לעמוד בפניו להקיף עצמו בעיוורון או ללכת באופן פסיבי אחר כל ציווי מוסרי הבא לקראתו מבחוץ אבל, מתוך ידע של האימפולסים הרוחיים העמוקים יותר של התקופה, למצוא את הבסיס והכוחות עבור יחס מוסרי חופשי ואינדיבידואלי לעצמו ולעולם.

זהו הצורך המרכזי של האדם המודרני להשיג גם את האימפולסים המוסריים של התפתחות האנושות בעזרת ידע רוחי שהאנתרופוסופיה, המדע המודרני של הרוח, קורא (עם עוד דברים רבים אחרים) להביא לידי סיפוק.

לכן האנתרופוסופיה כה נוגעת ואפשר לומר אפילו הכרחית עבור אלו שמתוך הבנה נכונה של ‘סימני הזמן’ שואפים ללכת יד ביד עם השלב המודרני של ההתפתחות הרוחית של העולם והאנושות…

…השפעה חיובית של מרכיב אחד בישות אנוש על משנהו יכולה לפעול רק ממרכיב גבוה על נמוך, ולעולם לא להפך. כך, לדוגמא, אם מורה רוצה להביא לשינוי חיובי בגוף הפיסי של תלמידו, או מישהו הנתון לטיפולו, הוא צריך להשפיע עליו מתוך הכוחות של גופו האתרי. כדי להשיג השפעה חיובית על גופו האתרי של תלמידו או של מישהו הנמצא תחת אחריותו, נדרשים הכוחות של גופו האסטרלי, ועבור השפעה חיובית על הגוף האסטרלי, נדרשים כוחות האגו. ואז, לבסוף, ניסח רודולף שטיינר את השלב הבא, זה שנוגע לשאלה שלנו: ‘…האגו יכול להיות מושפע רק על ידי מה שחי ברוח העצמיות (Spirit Self).

וכך רק האגו הגבוה יותר של האדם או רוח העצמיות יכול להשפיע על האגו האנושי הרגיל באופן חיובי, כי רק הוא יכול לא רק למנוע כל נזק מן האגו הרגיל אלא גם לקדם את צמיחתו והתפתחותו. כאן יש רמז לטבע הפנימי ביותר של תהליך הסליחה, כלומר, אדם יכול באמת לסלוח מרצונו החופשי וללא גרימת כל נזק לעצמו, לקטוע את רצף הזיכרון הנושא את האגו האינדיבידואלי שלו, רק אם ייתן לאור של האגו הגבוה יותר שלו לזרוח בתוך האגו הרגיל; או במלים אחרות, אם הוא יכול להחדיר אותו בכוחות של רוח העצמיות. זה אומר שכל היחסים של האגו הגבוה והאגו הנמוך בתוך האדם נטועים בבעיה של הסליחה, כך שמבלי להיכנס בשלמות לתוך הטבע והמשמעות של הסליחה, אי-אפשר להבין את היחסים הללו במלואם. כי את אשר מגשים האגו הגבוה יותר ביחס לאגו הנמוך יותר במשך החיים הארציים, אפשר לבטא במילות אנוש כ-תהליך מתמשך של סליחה, סליחה עבור אין ספור משגים וטעויות שהאגו הנמוך שוגה כל הזמן, בעיקר משום שברוב המכריע של המקרים הוא נמצא במצב של בורות (שיכחה) שלמה או חלקית ביחס לאימפולסים האמיתיים של האגו הגבוה המדריך אותו כל הזמן.

אם בנקודה זו נזכר בדבריו של רודולף שטיינר שהאגו הגבוה (רוח העצמיות) של כל אדם במחזור הנוכחי של התפתחותו נולד בעולמות הרוחיים על ידי המלאך השומר שלו, ולכן מנקודת ראות מסויימת, אין זה חשוב אם אנו אומרים שרוח העצמיות פועלת בתוכו או אם זה המלאך השומר שלו, מה שאמרנו זה עתה יכול להאיר את הטבע המהותי של יחסי האדם עם המלאך שמדריך אותו ומגן עליו. כי כל היחסים שבין המלאך לבין האדם שהוא מדריך אותו מתאימים בדיוק למלים של כריסטוס: ‘סלח להם אבי, הם אינם יודעים את אשר הם עושים’, על פי רוב, אין האדם יודע דבר בתודעה היומיומית שלו על המטרות, על ההחלטות החשובות, על התוכנית האידיאלית עבור חייו העתידיים על פני האדמה אשר הוא עצמו תכנן ושכלל תחת ההדרכה של המלאך שלו של האגו הגבוה שלו, לפני לידתו על האדמה.

ומשום שאינו יודע או אינו זוכר דבר מתוכניות אלו הוא מבצע בחייו פעולות, נדבק בנפשו במחשבות וברגשות אשר ברוב המקרים סותרים אותן לחלוטין. מצד שני, חוסר מודעות זה (אפשר לקרוא לזה גם שיכחה) הוא היסוד לכוחות כמעט אין סופיים של סליחה אשר המלאך מביא בקביעות אל האדם המודרך על ידו; כי ללא כוחות אלו, מבלי היכולת לסלוח שוב ושוב, הוא לעולם לא היה יכול להדריך נכונה את האדם שהופקד בידו מהתגשמות להתגשמות, להובילו מבלי לנטוש אותו אפילו לרגע…

…בכל קונפליקט אנושי, היכן שמצד אחד נעשים מעשים רעים או בלתי צודקים ומצד שני הם נסלחים, נוצר באופן מיידי קיטוב פנימי, הכולל חיזוק של כוחות האגו הנמוך באחד הצדדים לקונפליקט, וחיזוק כוחות האני הגבוה בשני. ובעת ובעונה אחת, בהתאם לחוק היסוד הפדגוגי שהתייחסנו אליו לעיל, עולה האפשרות של השפעה ישירה של האני הגבוה (רוח העצמיות) של אדם אחד על האגו הנמוך של השני, היכולה אפילו להגיע לשורשיו הקארמתיים של אדם זה. גם אם אין זה יכול להתגשם באופן חיצוני בחיים הארציים במפגש האישי שבין שני בני האדם, הרי שבכל מקרה, בין אם האדם שנסלח לו מודע לכך בתודעה הרגילה שלו או לא, תהיה למעשה-הסליחה השפעה משמעותית על חייו לאחר המוות…

…סליחה בהחלט איננה פשוט אי-התנגדות לרוע. נהפוך הוא, אם היינו שוללים כל צורה של שימוש באלימות פנימית או חיצונית כלפי אדם אחר, אזי כנגד כל משגה או טעות מצידנו – ובמיוחד כל רוע או שקר – עלינו להפעיל רצון חזק לטוב ולאמת המכוון לתיקון המעשה. במילים אחרות, לעיתים קרובות בחיים מוצא אדם עצמו במצב שבו סליחה צריכה להישאר פעולה פנימית טהורה, ואילו כלפי חוץ נדרשת תגובה אמיצה וחסרת פחד לרוע ולשקר…

…מצב אחר לחלוטין הוא כשמדובר בסליחה של אדם לשגיאותיו וחולשותיו שלו. רודולף שטיינר כתב על כך ב’כיצד קונים דעת העולמות העליונים?’ “ברגע שאתה מנסה לסלוח לעצמך על אחת מחולשותיך, אתה מניח אבן בשביל שמוליך אותך למעלה.” זה אומר שעבור העולם הרוחי נודעת משמעות כלשהי אך ורק לתיקון שגיאות וחולשות שנעשה מתוך בסיס של ידיעה עצמית אמיתית, או מתוך המאמץ לפתח ידיעה כזה. אותו דבר אפשר לומר על ‘תירוצים’ אם לא מתלווה אליהם רצון המכוון באורח ממשי לתיקון המעשה שנעשה, אזי אין להם משמעות עבור עולם הרוח. אם אנו מביאים בחשבון גם את העובדה שהנטייה להצטדקות מהווה ביטוי חיצוני לתהליך נפשי שנקרא בדרך כלל ‘חרטה’, נבין טוב יותר את ההערה הבאה של רודולף שטיינר: “לחרטה אין ערך, אדם צריך לעשות את הטוב, זה מקצר את הקאמאלוקה.” כמובן, אם מבינים את המושג ‘חרטה’ בתור חלק מידיעה עצמית ממשית, אזי יש לה חשיבות מסוימת עבור האינדיבידואל המסוים, שכן כל טעות ושגיאה יש קודם כל להבין באופן אובייקטיבי, לפני שאפשר לתקנם. אולם ‘חרטה’ הבאה מהצלפה עצמית ועינוי עצמי, ובתור שכזאת מכסה את אופקי הנפש בעננים קודרים ומחניקים ומוליכה לבסוף לאומללות פנימית ואפילו לייאוש – חרטה שכזו, לא רק שגורמת נזק לנפש האנושית, אלא היא גם חסרת משמעות של ממש עבור עולם הרוח. בסך הכל אפשר לומר: כאשר אדם שעשה משהו רע מצטער בכנות, הוא עולה על השביל של איזון הקארמה השלילית של העבר (קארמת ירח( הקארמה שגרם לה בעצמו בגלל מעשיו. במובן האוקולטי, מעשה שכזה הורס את המבנה המוסרי של העולם ופוגע בשלמות הקוסמוס הרוחי. לפיכך, אדם המתאמץ להפוך לטוב את תוצאות מעשהו המוטעה, יכול להשיב את הקוסמוס הרוחי לדרגת השלמות הקודמת שלו. מצד שני, אם אינדיבידואל יכול בשלמות וללא הסתייגות לסלוח לאדם שגרם לו נזק, אזי מתפתחת קארמה חיובית חדשה, קארמת שמש. עם החרטה מתחיל איזון של העבר, ועם הסליחה – בריאת העתיד. במקרה השני אין זו רק שאלה של תיקון דרגת השלמות האבודה של הקוסמוס הרוחי, אלא של הרמתו לשלב חדש, שלא היה קיים לפני מעשה הסליחה. כתוצאה מכך הקוסמוס הרוחי ביחד עם כל ההיררכיות מתקדם שלב אחד קרוב יותר לשלמות המגיעה לשיאה כשהיא נעשית דומה לזה שברא אותה. אולם, בעוד שלסלוח לעצמו רק מעכב את האדם בהתפתחותו הפנימית, אין משמעות הדבר שהשגת הסליחה או – אם נבטא זאת בשפה יותר מסורתית – ‘מחילת החטאים’, אינה אפשרית במשמעות רוחית טהורה כמיסטריה פנימית של הנפש. התהליך הרוחי היכול להתרחש בנפש במקרה כזה, הינו אחת מן החוויות החשובות ביותר של האדם המודרני…

…השאלה השניה שעולה שוב ושוב בקשר לנושא הסליחה היא האם לסליחה לאדם שעשה מעשה רע, יש משמעות כלשהי אם באופן חיצוני הוא לא יודע כי סלחו לו, אולי בגלל שעבר למקום אחר, או בגלל מוות פיזי? קודם כל עלינו לראות שבכל מצב יש לסליחה משמעות מכרעת עבור הפגישה של שניהם בעולם הרוח לאחר מותם – לא רק בגלל שכל מעשה של סליחה שהוגשם ממתיק ומקצר את הזמן שהסולח מבלה הקאמאלוקה, אלא במיוחד בגלל שהקשר המיוחד שנוצר עם הכריסטוס דרך מעשה הסליחה, מאפשר לסולח ליצור לאחר המוות קשר שונה לחלוטין עם האדם שנסלח לו. מצד שני, אי-סליחה עושה את הקשר של אדם מת עם אדם חי, שלו גרם רעה עוד בהיותו על האדמה, לקשה בהרבה. כשהוא מתבונן במעשהו המוטעה הקאמאלוקה, על כל משמעויותיו הקוסמיות, האדם המת מכוון באופן טבעי את מבטו לאדם שבפניו הוא אשם. אבל אם האחרון לא סלח לו, המת אינו יכול למצוא גישה לנפשו בכמיהתו לתקן את אשר עשה. זה מחמיר באופן משמעותי את סבלו בקאמאלוקה ומכביד על הקארמה של שניהם, ובכך מחזק את כוחו של הכרח הברזל בעולם הרוח. ביחס לחיים הארציים הבאים, מעשה של סליחת אמת, המלווה בהחלטה להחזיר לעולם טוב ואהבה באותה מידה שנלקחו ממנו בעטיו של המעשה הרע, יכול לאחר המוות להוביל את הנפש להחלטה לפגוש שוב על האדמה את האדם שגרמה לו סבל, והפעם לא כדי ‘לקבל’ ממנו בחזרה את הטוב המגיע ממנו באופן קארמתי, אלא כדי לעזור לאדם שטעה להשיג שוב את דרגת השלמות הפנימית שאיבד כתוצאה מן הטעות. כך, פגישה של אדם בחיים הארציים הבאים עם אינדיבידואל או קבוצה של בני אדם שסלח להם, יכולה לציין לא רק תשלום על חוב קודם, אלא גם התחלה של קארמה חדשה לחלוטין, חופשייה מהתחייבויות, וזאת במובן של כוונותיו הנשגבות של הכריסטוס כאדון הקארמה.

כמובן, אדם שגרם נזק לאחר אינו משתחרר דרך סליחה מן ההכרח הקארמתי לגלות כלפיו בחיים הבאים טוב ואהבה באותה מידה שגרם לו רעה בחיים הקודמים. חוק הקארמה ממשיך לפעול כאן כהכרח ברזל. אבל דרך הסליחה – שתמיד מתקשרת מנקודת ראות רוחית לוויתור מרצון על תגמול עתידי – הדרכים שבהן הקארמה מוצאת איזון יכולות להיות שונות לחלוטין. כי הטוב והאהבה שאדם, אשר בחיים ארציים מסוימים ביצע מעשה רע, יהיה מוכרח להשיב לחברו בחיים הבאים במקרה של אי-סליחה – יכולים, דרך סליחה, לשמש בקוסמוס הרוחי בדרך שונה לחלוטין, כטוב ואהבה שהוקרבו מתוך חופש למען העולם ולמען המשך התפתחותו וזאת ברוח מטרותיו וכוונותיו של הכריסטוס כאדון הקארמה, כדי להבטיח שבעתיד החשבון הקארמתי שלנו יהיה מאוזן…

…ככל שהקשרים הקארמתיים בין אנשים וקבוצות של אנשים חזקים יותר, כך הופכת הסליחה לקשה יותר. מצד שני, ככל שנדרשים יותר כוחות פנימיים עבור הסליחה כך פירות הסליחה משמעותיים יותר עבור חייו של האדם לאחר מותו ולכל החיים הארציים שיבואו אחר כך…

…במובן זה ניתן לומר: החריפות של בעיית הסליחה בתקופתנו מהווה הן השתקפות של הצורך ביחס חדש ומודע אל הכריסטוס, והן התגלות של המשמעות הרוחית הנעלה והשליחות העולמית של הסליחה המתקשרת עימה – התגלות שכעת היא אפשרית דרך מדע הרוח המודרני, האנתרופוסופיה.”

הערה חשובה

ציטוטים אלה נלקחו לפעמים מתוך פרקים שלמים העוסקים בנושא ואם רוצים באמת להיכנס לנושא הסליחה כפי שפרוקופייב פורש לפנינו מומלץ לקרוא את הספר עצמו. 

המשמעות האוקולטית של הסליחה