הגשר שבין האידיאלי לבין הריאלי – 02

הגשר שבין האידיאלי לבין הריאלי – 02

הגשר שבין האידיאלי לבין הריאלי

רודולף שטיינר

GA184

הרצאה מספר 2

דורנאך 7.9.1918

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

תובנה ברורה לתוך יחסים אלה שאנו כעת יוצרים איתם מגע אינה אפשרית אלא אם אנו מביטים קרוב יותר לתוך הטבע של האדם בזמן שבין הירדמות להתעוררות – מצב השינה. כמובן מצב השינה ידוע לכם היטב כסקיצה. זה מה שאנו מכנים הגוף האסטרלי והאני שנפרדים מהגופים הפיזי והאתרי. אבל אם אנו שואפים ללכת עמוק יותר לתוך טבע השינה, אנו צריכים לזכור שזה רק במצב השינה שהאדם חווה את המציאות של מה שדנו בו בהרצאתנו האחרונה, כשאמרנו שאוגוסטין הקדוש רצה לתפוס בביטחון את האמת הממשית אודות העולם בהתנסותו הפנימית. אמרתי לכם בהרצאה של אתמול שבמצב הער שלו, האדם אינו תופס את המציאות המלאה של ישותו הפנימית. צריך להיות לנו ברור למדי שמה שמתואר כגוף האסטרלי וכאני, לא באמת מגיע להכרה של האדם במשך היום: במצבו הער מגיע לתודעתו רק העתק, תמונת-ראי של האני שלו ושל גופו האסטרלי. אם האדם היה מודע במצב השינה שלו, כלומר, מההירדמות ועד ההתעוררות, או אם הוא היה מודע דרך תרגילים אלה שאתם יכולים למצוא מתוארים בכתבי השונים (כולם עומדים לרשותכם), אם אדם יכול להיות מודע דרך מצב השינה שלו, הוא לא יחווה דימוי של ראי, כמו ביום, אלא את הצורה האמיתית של האני שלו ושל גופו האסטרלי. עלינו להבין די בבהירות שהצורה האמיתית של הגוף האסטרלי והאני מופיעה בדרך כזו בפני נפש האדם המפתח תודעה אימגינטיבית, כך שבחווייתו הפנימית במשך מצב השינה הוא חווה באני שלו ובגופו האסטרלי את מה שאנו מכנים ההיררכיה השלישית: ההיררכיה של המלאכים, ארכי-מלאכים [מלאכי-עליון] והארכאי.

גם דרך כל חיי העירות עומד האדם בקשר אינטימי עם מה שאנו צריכים לציין כמלאכים, מלאכי-עליון וארכאי, הוא אינו חווה זאת באופן מודע דרך מצב העשייה. זה יוצר הטעייה במצב העירות של האדם. הוא נשאר מודע רק לאני המופשט עם רעיונות ומושגים צלליים שממלאים את נפשו, או אולי את הרגשות והרצונות החצי-חלומים שלו. זוהי המהות – שדרך מצב העירות האדם אינו מתקדם מעבר לחוויה של צד צללי זה של האני שלו וגופו האסטרלי. הוא אינו יכול להיות מודע לכך שכל הזמן פועלות לתוך האני שלו ישויות אלו מההיררכיה השלישית שאליהן התכוונתי זה עתה. אבל אם הוא באמת היה מתעורר משנתו, אם אשתמש בביטוי זה, לא היה מסביבו טבע חיצוני זה, אלא מייד הוא היה חווה בתוכו את הישויות של המלאכים, מלאכי-עליון ורוחות-הזמן [ארכאי].

ידידיי היקרים, בגלל שישויות אלו פועלות בנו יש לנו במצב של נפשנו משהו שאחרת לא היה בנו. למשל, אם ההיררכיה של המלאכים לא היתה פועלת בתוך האני והגוף האסטרלי שלנו, לעולם לא היינו מרגישים את עצמנו כאינדיבידואלים. מכאן, רק בגלל שההיררכיה של המלאכים עובדת בתוך טבענו הרוחי והפיזי אנו מרגישים עצמנו אנשים חופשיים.

בגלל שההיררכיה של מלאכי-עליון פועלת בתוכנו, אנו יכולים להרגיש את עצמנו כחברים באנושות כולה. אנו גם יכולים לומר שמשום שישויות מלאכי-עליון מאירות לתוך טבענו הפיזי והרוחי ומעוררות בו השראה, אנו באמת חשים עצמנו כאדם.

ובגלל שישויות הארכאי, רוחות-הזמן, פועמות בטבענו, ממלאות אותו ברוח הקודש שלהן, אנו חשים עצמנו כבני אדם ארציים – כלומר, חברים לא רק של האנושות הנוכחית, אלא של כל האנושות הארצית, מהתחלת האבולוציה הארצית ועד לסוף של חיי-האדמה. בכך אנו יכולים לחוש את עצמנו כחברים של כל האנושות הארצית. כמובן, אנו רק חשים זאת במעומעם, בגלל שאנו יכולים רק לחוש במעומעם את ההשפעה של רוחות-זמן אלו בתוכנו.

איננו יכולים לומר שאנו רואים את עצמנו כאישיויות. שאנו יכולים לעשות רק כאשר אנו משיגים את התודעה האימגינטיבית. סוג של השתקפות של תודעה אימגינטיבית זו נשאר שם כאשר אנו חווים את חשיבתנו, שדרך החיים החופשיים אנו חשים את עצמנו כישויות אינדיבידואליות. בואו ונבהיר זאת פעם נוספת כיצד אנו חשים את עצמנו כאינדיבידואלים. אנו חשים עצמנו כאישיויות בגלל שאנו יכולים מרצוננו החופשי, לחבר מחשבה אחת לאחרת. אתם יכולים בבת אחת להפסיק לחוש את עצמכם כישויות עצמאיות אם הייתם נאלצים להוסיף מחשבה אחת לאחרת בדיוק כמו שבעולם הטבע החיצוני תופעה אחת קשורה לאחרת. התנסות זו של חופש פנימי עבור התפתחות המחשבה נותנת לנו את הביטחון להרגיש את עצמנו כאישיויות. הרגש של חירות פנימית הוא זה שמגיע לאדם במשך היום בצורה ברורה ביותר. זה מגיע לאדם במשך היום כאשר הוא ער, בגלל שמרגע ההירדמות עד להתעוררות הוא חדור על ידי המלאך שלו, ישות מלאכית זו השייכת לאני שלו.

כשאנו מרגישים את עצמנו כבני אדם החברים באנושות כולה, הדיבור הוא כללי, אדיש יותר, אנו חשים את עצמנו הרבה פחות חזקים ועוצמתיים כחברים בכל המין האנושי. זה מתרחש בגלל שמלאכי-עליון שנושאים זאת, עומדים רחוק יותר מאיתנו מאשר המלאכים שלנו. מה שמשבץ את עצמו כאישיות בתוך כל הזרם האנושי של האבולוציה (ואשר בא מהארכאי), נשאר עבור רוב בני האדם באמת משהו צללי למדי. על הבסיס של האנתרופוסופיה אנו מבקשים לעורר הרגשה זו של השתייכות לאנושות הארצית כולה, כי זה נהיה ברור לנו שבתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית האדם חווה דברים בדרך מסוימת. בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית בדרך שונה. בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית עדיין בדרך שונה. כך רואה האדם כיצד מצב הרוח של הנפש השתנה בתקופות השונות של הזמן, שינויים שהובאו על ידי ישויות שונות של ההיררכיה השלישית – הארכאי, רוחות-הזמן. את זה אנו מחפשים כדי ליצור תודעה על בסיס מדע הרוח. תודעה זו יכולה לבדה לתת לאדם את האפשרות לחוש את עצמו כישות היסטורית, להרגיש בעל הכרה: “אני חי כעת כאישיות, במאה ה-20.” העובדה שהאישיות שלהם יכולה להיות אמיתית כאישיות אינה נכנסת לתודעה של רוב בני האדם, בגלל שהיא הושמה בנקודה מסוימת של זמן. האדם נהיה מודע להתפשטות זו של הנפש האנושית וישות-הרוח על ידי הישויות של ההיררכיה השלישית, אם הוא היה עוצמתי מספיק כדי להשיג תפיסה אימגינטיבית.

כידוע לכם, בנתיב הרגיל של האבולוציה האנושית תפיסה אימגינטיבית אינה קיימת. מהרגע של ההירדמות ועד להתעוררות, מתעמעמת המציאות של האני האנושי והגוף האסטרלי. ביום, כאשר האדם מתעורר, הוא מאבד את הקשר שלו עם הישויות של ההיררכיה השלישית. זה נובע מהעובדה שבמיוחד בזמן הנוכחי, האדם נתון לאשליה כאשר הוא ער. כפי שראינו כאשר האדם ישן הוא חשוף להטעיה שהאני שלו וגופו האסטרלי אינם פעילים. אבל הם כן פעילים, הם נמצאים אז בחילופים עם הישויות של ההיררכיה השלישית. המצב בזמן הנוכחי הוא כזה שבזמן העירות מצבם של גופנו הפיזי והאתרי ”שלא בצדק” הוא בלתי חוקי, כפי שאנו עשויים לומר, והם עשויים לספוג את הטבע הנפשי והרוחי שלנו. הם מחדירים עצמם ברוחנו ונפשנו. באופן נורמלי זה לא צריך להתרחש. כיום כאשר האדם מתעורר זה צריך להיות נורמלי עבורו לחוש עצמו כאני וכגוף אסטרלי ואת גופיו האתרי והפיזי לחוש כסוג של קונכייה שלתוכה הוא זוחל, להרגיש אותם כמשהו שהוא נושא עימו במודע. אבל האדם אינו חש זאת היום. הוא מרגיש כאילו הגוף הפיזי והגוף האתרי הם עצמו. אבל הם לא. אנו ישויות רוחיות-נפשיות שמשתמשות בגופים הפיזי והאתרי ככלים. אבל איננו יכולים להרים את עצמנו מעל להטעיה השייכת לעבודה של זמננו הנוכחי. אנו, כביכול, נאלצים להזדהות עם זה שבתודעה הרגילה צריך להיות כמו פטיש שלוקחים ביד ומכים איתו. כך אנו צריכים להחשיב את הגופים הפיזי והאתרי שלנו. בתקופה זו עלינו להגדיר עצמנו מולם – לתת לעצמנו להתרחק מההטעיה שאנו זה הם, שאלה אנו עצמנו שהולכים בדרך חושנית דרך החלל. אבל הם לא אנו עצמנו. זה רק בגלל שהתודעה של האני שלנו נספגת שלא בצדק, שלא כחוק, על ידי הגופים הפיזי והאתרי. זה פשוט מונח בעובדה שבמחזור הנוכחי של הזמן הכוחות האהרימניים יותר חזקים מאשר הם צריכים להיות באבולוציה הנורמלית של המין האנושי. הם מושכים מטה את הגוף האסטרלי והאני לתוך הגופים הפיזי והאתרי, אם אפשר להגיד כך, והם מביאים את האדם להונאה שהראש שהוא נושא זה הוא עצמו, שידיו וכל גופו הם הוא עצמו. באופן לא צודק הגוף הפיזי סופג תודעה זו, כך שזה מופיע כאילו הגוף הפיזי מביא את האישיות שלנו. כל מי שחושב שגופו הפיזי מביא את האישיות שלו כפוף לאותה הטעיה כפי שאדם יכול להיות, כשהוא עומד לפני מראה ומאמין שזה הוא בגלל שהיא מקרינה את השתקפותו. לומר שצורה חושנית זו שאנו נושאים עימנו זה עצמנו, לא יותר חכם מלהחזיק את ידכם לפני מראה ולהאמין שהמראה מייצרת את היד. ועדיין כל המדע המודרני נתון להטעיה זו. כל המדע המודרני מאמין שמה שאנו כאנשים אינדיבידואלים חווים בפנימיותנו מיוצר איכשהו על ידי הגופים הפיזי והאתרי. בעוד כל מה שהגופים הפיזי והאתרי עושים זה להקרין בחזרה את גופנו האסטרלי והאני שלנו, יוצרים את דימוי-המראה אשר, בעודנו ערים, אנו מזהים כאני שלנו והמחשבות שלנו, במילים אחרות – גופנו האסטרלי.

זוהי האמת היסודית שאנו צריכים להבין. בהתייחסות לאמת יסודית זו, האנושות המודרנית בגלל הכוחות הפועלים בתקופה הנוכחית, מאפשרים לעצמם ליפול להטעיה תודעתית אשלייתית שכל מה שאנו חושבים או חווים כמחשבותינו או כרגשותינו מיוצר על ידי גופנו. באופן טבעי נתון היום המין האנושי לאשליה זו. עם תודעתו הוא אינו יכול לעלות מעבר לאשליה זו, כמו שהשמש כאשר היא נמוכה באופק נראית גדולה יותר מאשר כשהיא למעלה בשמיים. האדם יודע שזו היא אשליה, ועדיין זה נראה כך. בנקודת זמן זו האדם נעזר לדימוי עצמו בבשרו. זוהי אשליה של תודעה, ידידיי היקרים. אבל האדם לא היה תמיד חשוף לאשליה זו של תודעה. זו בעיקר איכות אופיינית של אנושות הזמן הפוסט-כריסטיאני, לאחר מיסטריית גולגולתא. לפני מיסטריית גולגולתא אשליה זו לא התקיימה. אז התקיים סוג אחר של אשליה. לפני גולגולתא האדם לא האמין שתודעתו היתה מאוחדת עם גופו הפיזי. כמובן, ההיסטוריה אינה מספרת על כך דבר, אבל זה כך. זו היתה שטות מוחלטת עבור האדם מהאלף השני או השלישי לפני כריסטוס לשער שנפשו נוצרה על ידי גופו הפיזי. בזמנים הקדומים אף אדם לא חש את עצמו קשור לגופו הפיזי כמו האדם המודרני. בזמן שקדם לכריסטוס היתה לאדם באמת תודעה חיה של ישויות ההיררכיה השלישית, ובגלל שהוא ידע: “הנפש שלי אינה זהה עם גופי”, הוא גם ידע שנפשו אינה קשורה עם העצם והשריר של גופו, אלא קשורה למעלה עם הישויות של ההיררכיה השלישית.

הוא היה נושא לאשליה שונה, לא בתודעתו אלא בחייו. הוא האמין שנפשו קשורה עם הטבע החיצוני, ביחד עם הישויות של ההיררכיה השלישית, כמו שהאדם המודרני מאמין שנפשו קשורה עם גופו הפיזי. האדם היום משלה את עצמו בתודעתו, הוא מאמין שנפשו מאוחדת עם גופו. הסיבה שאינו יכול לראות את ישויות המלאכים, מלאכי-עליון והארכאי, היא בגלל שגופו הפיזי מחשיך אותם עבורו. האדם הקדום, גם אם זה היה בתודעתו שישויות אלו היו שם ושנפשו היתה קשורה עימם, לא היה יכול לראותם ישירות, אלא רק במעומעם לתוך הטבע הנצחי-חושי. האדם המודרני, באשליית תודעתו, מאמין שנפשו קשורה עם גופו. האדם הקדום האמין שהישויות של ההיררכיה השלישית קשורות עם הטבע החיצוני שאותו קיבל בחושיו. בזמן ההוא הוא עירבב את הישויות האלוהיות של ההיררכיה השלישית עם תופעות הטבע וביטא זאת בפרשנות שלו לתופעות הטבע. האדם היום ממקם את נפשו בבשרו ובדמו, האדם הקדום מיקם את הישויות של ההיררכיה השלישית בטבע החיצוני. לא היה לו מדע טבע כמו שיש לנו היום, אבל הוא תיאר את התופעות של הטבע כאילו הן מובאות על ידי דמון זה או אחר, פחות או יותר ישויות אלוהיות רוחיות. בנוגע לעצמו הוא היה נתון לאשליה בכך שהוא חשב על ישויות רוחיות אלה כפעילות בתופעות הטבע. זו עובדה חשובה ששינוי זה התרחש בהתפתחות של האדם בזמנים הטרום-כריסטיאניים. האדם הִשְלָה את עצמו לגבי החיים, ואחרי מיסטריית גולגולתה לגבי תודעתו. המציאות, העבודה האפקטיבית של ישוע כריסטוס (ועל כך נדבר בהרצאה הבאה) היתה מבוססת על התגברות על אשליה זו בתודעת האדם, התעלות מעל הונאה זו. דרך ”הכריסטוס בתוכנו” ”הכריסטוס בי” האדם צריך להיות מובא לכך שהוא ירגיש שמה שחי כגוף אסטרלי וכאני, חי ברוחיות חופשית ואינו קשור לבשרו ודמו. כמובן, ניתן לחוות זאת על השביל של מדע הרוח, אבל זה תמיד יכול להיות מורגש במילים של פאולוס: “לא אני אלא הכריסטוס בתוכי.”

ידידיי היקרים, ממה שאמרתי לכם אתם כבר יכולים לראות שיש סיבות מדוע האדם צריך לחוות שניוּת עד לנקודה מסוימת. לחוות מצד אחד את הסדר של הטבע אשר מבוסס לא על אידיאלים, שמתוך צורך קושרים מקרה אחד לאחר, סדר בו משתלבים רק סיבה ותוצאה, תוצאה וסיבה, כך שלעולם לא ניתן לחשוב שדרך מה שקורה בטבע, כל אידיאל, מוסרי או אחר, יכול להתממש. מצד שני, האדם מודע לכך שהוא אינו יכול לפתח קיום מתאים לאדם, אלא אם יש לו אידיאלים, אלא אם הוא יכול להיאחז במשהו אחר מאשר רק בסדר החיצוני של הטבע. אך עם התודעה הנגישה לו היום, הוא לא יכול להחשיב את האידיאלים שלו כתקפים, כאפקטיביים, באותה דרך כמו חשמל או מגנטיזם או כוח החום – כלומר, שהאידיאלים יכולים להיכנס לתוך הטבע, לתוך הסידור של תופעות הטבע. מסיבה זו התופעות של הטבע והאידיאלים שלו מופיעים בפניו זה לצד זה, אבל הוא אינו יכול לבנות גשר מאחד לשני. ידידיי היקרים, הוא אינו יכול לבנות גשר זה בגלל שהוא אינו יכול להביט לתוך הקוסמוס גם ביום וגם בלילה, היכן שהגשר צריך להיבנות. אם רק יכולה היתה להיות לאדם תודעה נורמלית במשך היום – כלומר תודעה חופשית מאהרימן – אז הוא היה יכול להרגיש: “אני אישיות אינדיבידואלית, אני לא קשור לגופי הפיזי או לגופי האתרי יותר מאשר אני קשור למה שמשקפת לי המראה כשאני מביט בה, אני קשור לדימוי שלפני.” אם אדם יכול לקבל תודעה זו אודות האני שלו ואודות גופו האסטרלי, הוא יראה את האני ואת הגוף האסטרלי כמציאות ולא רק כדימוי משתקף, אז הוא יכול גם להכיר את האידיאלים שלו ככוחות אמיתיים, כמו האמיתיות של חשמל ומגנטיזם, רק שהם אינם פועלים בזמן הנוכחי, הם רוכשים מציאות בהתגשמות הנוכחית עבור הבאה. מקיום ארצי זה הם עוברים הלאה לקיום הארצי הבא.

כשבמצב העירות האדם יכול לקבל שהאני שלו וגופו האסטרלי קשורים לישויות של ההיררכיה השלישית, כפי שהצבעתי על כך, אז הוא יכול לראות את עצמו ולא רק להרגיש עצמו, אלא להבין את עצמו כישות חופשית שאינה קשורה עם בשר ודם, הוא לא מאמין יותר שהטבע החיצוני מחוץ לו כפי שהוא מוצג לאיברי-החושים במציאות, מספיק חזק כדי להתנגד לכוח של האידיאלים שלו, אם הוא ידע שהסידור של הטבע היום יתפורר בהמשך על כל חומריו. הוא ידע שאין דבר כזה כמו שימור החומר, אלא זה אשר בטבע הורס את עצמו וזה אשר היום הוא טבע לא יהיה קיים יותר, ואז מציאות-חושית אחרת תופיע במקומו, וזה אשר היום מהווה את האידיאלים שלנו יהיה טבע בתקופה הבאה. אנו יכולים לומר: היום אנו חווים סדר של טבע. אנו חווים סדר של האידיאלים שלנו. הפיזיקאי מאמין שטבע זה קיים על ידי שימור של הכוח ושימור של החומר, שהסדר של הטבע מתמיד – שאותם אטומים, אותם כוחות פועלים לתוך העתיד כולו.

אם הפיזיקאי הוא כן, אין הוא יכול לומר דבר אחר מאשר זה: “הסדר האידיאלי היה חלום, הוא צריך לשקוע ולהיעלם כמו חלום. בסוף האדמה החלום האידיאלי שלנו כבר לא יהיה שם, הוא יקבר.”

מדע הרוח יודע שזוהי אשליה, אי-אמת. יש לנו את הסדר של הטבע, אבל במציאות אין שימור של הכוח של החומר, כי זה שהוא הסידור של החומר חדל בנקודה מסוימת של זמן. ומה שהיום מהווה את הסדר האידיאלי שלנו, יוצר את ההמשך של סדר הטבע.

כל מה שאנו רואים סביבנו בעינינו, או מה שאנו שומעים באוזנינו, כל מה שאנו מקבלים סביבנו עם כל חושינו, ייעלם לחוסר קיום כאשר האדמה תגיע למצב של וונוס. אבל מתוך שום דבר זה האפשרות תינתן עבור האידיאלים של אנושות מודרנית להיות לסדר החיצוני של הטבע. ידידיי היקרים, אין מושג של העולם שיכול להיכשל מלהכיר בהרס של מה שהוא הגיוני, ויכול אי פעם לקבל תקווה שלאידיאל יש את הכוח לממש את עצמו, שכן אם מה שהגיוני היה נצחי, אם שימור הכוח והחומר אכן היה קיים, אז העולם האידיאלי שלנו היה פשוט חלום. זה בעל חשיבות עצומה שלאדם בזמן הנוכחי תהיה הארה שכזו: האידיאלים של ההווה יהוו את הטבע של העתיד. זוהי אשליה גדולה להאמין שהאטום והכוחות שמסביבנו הם הנצח. הם אינם הנצח. הם זמניים. זהו באמת הגורל של מדע הרוח שעליו לסתור ולהפריך את התפיסה שאוחז בה המדע האוניברסלי הכללי בן ימינו כוודאות מוחלטת, ושהיא עדיין רק הונאה אהרימנית.

כעת בואו ונחזור שוב למשהו אחר, שאליו הפנתי את תשומת לבכם. מה שתיארתי בפניכם כאשליה של האדם לפני מיסטריית גולגולתא יכול להיות מתואר כאשליה של חיים. אחרי המיסטרייה היתה זו אשליה של תודעה. כאשר מישהו יודע זאת הוא יכול להבין הרבה דברים בהתפתחות האדם. מעל לכל הוא מבין מדוע לפני מיסטריית גולגולתא אנשים אלו שהיו רואים רוחיים מתורשה, לא היו יכולים לראות דברים בצורתם האמיתית, אבל ראו את הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר כרוחות. לכן מיתולוגיות קדומות נראו כדמונולוגיה, כפי שהיו ברובם. וזה מונח על העובדה שאשליה של חיים היתה נוכחת אז. האדם היה צריך לחשוב על סדר כושל של הטבע כסדר אלוהי, כמו שכיום צריך לחשוב על סדר כושל של הגוף כנגזר על המין האנושי.

ואז באה מיסטריית גולגולתא. האדם היה צריך לקחת את מצב הרוח של הנפש שנבע ממיסטריית גולגולתא. לפני מיסטריית גולגולתא האדם במצב העירות שלו עמד בקשר יותר ישיר עם הישויות של ההיררכיה השלישית מאשר היום. הוא ראה אותם. ודרך האשליה של החיים שלהם הוא ”דמיין” לתוך זאוס, אפולו וכן הלאה. אלו הם הישויות של ההיררכיה השלישית, אבל הם השתנו באופן פואטי, כפי שנראה תחת ההשפעה של אשליה זו של החיים, כפי שאנו רואים היום הכל כפי שאנו מתייחסים לאדם תחת ההשפעה של אשליית התודעה.

למרות הכל, סדר אלוהי רוחי התפשט לתוך האנושות. רק חישבו כמה האדם מתקופות קדומות אלו חש כקרוב את העולם האנושי שלו כסדר האלוהי של הקוסמוס! היתה שם ההיררכיה האנושית, ואז באה ההיררכיה האלוהית. האדם לא חש כה גבולי כמו היום, כי הוא המשיך את העולם ישר למעלה אל האלים. כמה קרוב היווני חש את עולם האלים שלו לעולם של בני האדם.

ואז הגיעה מיסטריית גולגולתא, וזה כבר לא היה כך! דרך מיסטריית גולגולתא ניתן פיצוי למה שאבד. הזמן עצמו הביא לתוך האבולוציה האנושית את מה שהאדם סילק מתוך הקשר המודע עם העולם האלוהי-רוחי של ההיררכיה השלישית. רק זיכרון היסטורי נשאר. ואז הגיע הזמן של התקופה הראשונה אחרי מיסטריית גולגולתא. בני אדם לבטח היו צריכים לחשוב מעט שונה מהדרך שבה הם חשבו לפני מיסטריית גולגולתא. אבל משהו מהעבר המיידי עדיין פעל בתוכם והאנשים ידעו שהישויות האלוהיות רוחיות פועלות לתוך המאורעות הקדומים ומארגנות ומצוות את מה שהאדם עשה על האדמה. מכאן האדם הקדום היה משוכנע שכאשר הוא מייסד מדינה (אם מישהו שואף להשתמש במילה ”מדינה”, זה לא נכון, אבל אנו רגילים לדבר כך היום), הוא יודע שמבנה חברתי זה נוסד תחת ההשפעה של ההיררכיה השלישית. האדם חש שהסדר שלו על האדמה היה סדר אלוהי. אתם צריכים רק ללמוד היסטוריה מצרית, אפילו ללא ראיה רוחית תראו כמה משוכנעים היו המצרים שמה שהאדם עשה כאן בחיים החברתיים היה מאורגן על ידי הישויות של ההיררכיה השלישית. כך זה היה לפני מיסטריית גולגולתא. אחרי המיסטרייה ייסדה הכנסייה סוג של כיתה של הכמורה רמת המעלה. אורגנה דרגה שכזו. אבל מאחורי האירגון של דרגות אלו היתה מחשבה שונה למדי. את זה אפשר לראות די בבירור בסופרים הכנסייתיים המוקדמים. תוכלו לראות זאת בבירור בעצמכם אצל דיוניסוס האראופגיטי.[1] היה אירגון שכזה במנהל הכנסייה שהוא היה דימוי של הסדר האלוהי. והיחס של פקיד הכנסייה לסגן הבישוף היה צריך להיות דימוי ציבורי של היחס של המלאך למלאך העליון. ושוב היחס של סגן הבישוף לבישוף היה העתק של הקשר של המלאך העליון אל הארכאי. כך נעשה מאמץ לעשות את המבנה החברתי של הכנסייה לסוג של העתק של תיאוקרטיה זו. למעלה בעולם הרוח יש רצף של היררכיות, וכן למטה בעולם הפיזי גם צריך לעמוד העתק של ההיררכיות הרוחיות, רצף של אישים רמי מעלה. בתקופה הראשונה אחרי מיסטריית גולגולתא, זה לא התקבל באופן חוקי, אלא תיאורטי. זה היה העתק. ההיררכיה של הכמורה התקבלה כהעתק של ההיררכיה השלישית. כך במאות הכריסטיאניות הראשונות נעשה מאמץ לייסד ארגונים שכאלה שיגרמו למצב של האדם על האדמה להיות העתק של ההיררכיות בעולם הרוח.

ואז האנשים איבדו בהדרגה את התודעה שעדיין יש להם בזיכרונותיהם. אבד הזיכרון ההיסטורי של התיאוקרטיה הישנה, שבו האדם עדיין ידע שהארגון הארצי היה תוצאה של העתק של מעשי האלים. תודעה זו אבדה ובמקום התודעה של העולם החי של ישויות אלוהיות, אשר נראה על ידי האנשים בזמנים הקדומים, ושאותו הם עדיין ידעו, הגיעו מושגים מופשטים. ואז באו המאות שבהן, במקום האלים האינדיבידואליים – הכריסטיאנים כינו אותם מלאכים – הם הניחו אידיאות מופשטות, מטפיזיקה של מושגים מופשטים. הסדר האלוהי, שהיה לו העתק בסדר האנושי, נהיה תיאורטי. היישום של עוד אידיאות לאירגון החברתי של האדם יצר משהו שהיה פשוט מכוון להביא סוג מסוים של סדר לתוך היחסים האנושיים. כפי שקודם לכן חשבו ליצור דימוי של היקום האלוהי בתקופה המטפיזית אשר הגיעה, זה בפשטות היה מאבק לקיים סדר מסוים על ידי הענשת הרוע ואי הענשת הטוב, אולי אפילו לתת לו סיפוק – וכך ליצור סדר שבו הסדר החברתי יכול להתקיים. כך, במקום אלים חיים הופיעו כעת מושגים מופשטים, מטפיזיים, הופיע סדר אנושי שבמובן מסוים הלחיץ את האדם, כך שאדם אחד קוּדם לפני האחר לא בגלל שהיה העתק של סדר אלוהי, אלא כדי שסדר יתקיים על האדמה. האחד נהיה מפקד והאחרים צריכים לציית. הופיעו הפשטות במקום חלחול חי של הסדר החברתי.

ביסודו של דבר התקופה של מטפיזיקה אמיתית גברה במשך ימי הביניים. ההכרה הרומאית בעיקרה סיפקה את היסוד המיוחד עבור סדר מטפיזי זה, שהתפשט לכל מקום. אפשר למצוא זיכרונות לכך במילים עצמן. למשל המילה ”נסיך” [Fürst], היא זיכרון של הסדר התיאוקרטי. הנסיך היה הראשון, בגלל שמישהו היה צריך להיות הראשון, כמו שבהיררכיה האלוהית גם מישהו צריך להיות ראשון. זיכרון הסדר המופשט של המינהל ניתן לנו במילה רוזן, ”גראף” [Graf], שקשורה לכתיבה. בסדר המופשט הכל רשום. הסדר החברתי נשמר על ידי כתיבת תעודות, על ידי יצירת הסכמים.

ואז בא העידן המודרני. עידן חדש זה הביא חוסר אמונה במושגים מופשטים, במטפיזיקה. האדם יכול כעת רק להאמין במשמעות החיצונית של התופעות, אפילו בחיים לא אנושיים. אבדו מסורות אלו שעדיין היו קיימות בזמנים קדומים של מודעות חיה שאיכשהו פעלה לתוך המבנה החברתי. בתחילה האלים, יותר מאוחר המושגים המופשטים. דברים אלה לא היו יכולים להתקיים יותר בזמנים המודרניים. אבל הם צריכים שוב לנצח על שבילים אלה המצוינים על ידי מדע הרוח. כל הכרה על בסיס רוחי, על מבנה רוחי, נמחקה באופן יסודי על ידי התעשיינות. מכאן אוגוסט קומט ומורהו סיינט-סימון, הרגישו עצמם במיוחד מאוחדים עם התקופה של תעשיינות, כי הם הרשו למדע של הכרת העולם על פי עובדות מוצקות להיות לבדו בעל ערך כלשהו. הכוונה: רק מה ששייך לסדר הטבע החושי החיצוני, החדור על ידי צורך סיבתי.

ידידיי היקרים, מכאן המושג של אמת עצמו עבר שינוי מוחלט. אנשים היום אין להם את ההרגשה הנכונה עבור דברים כאלה, הם אינם מבינים נכונה את העובדה שהמושג עצמו של אמת עבר היסטוריה. אנשים מודרניים אלה אשר מכירים עצמם תחת סדר תיאוקרטי, אין להם רעיון כזה של אמת כמו שבני אדם משיגים כיום תחת הסמכות של מדע הטבע. זה קשה באופן יוצא מן הכלל לדבר על דברים כאלה.

היום אדם יכול לחשוב בהתייחסות לעולם שסביבו, שאמת משמעה התבססות על צירוף מקרים של רעיון עם מציאות חיצונית. הוא מבין שמחשבה ממדע הטבע, כמושג של אמת, פשוט לא היה קיים במאות הכריסטיאניות הראשונות. היה אז רעיון אחר של אמת, שהיה קשור בעיקר עם הסדר החברתי של שלטון הדת. המושג של אמת שחי בכל הנפשות היום באמת לא היה קיים אז. עובדה יוצאת מן הכלל זו, ידידיי היקרים, אינה מציאותית עכשיו. יותר קל להכיר את המושג של האמת אשר חי אז, אם מישהו מתקרב לרעיון של שיפוט אלוהי. שערו ששני אנשים נלחמים בדו-קרב (אין אני נוגע בשאלה של דו-קרב, אני בפשטות נותן מקרה שהיה), אי אפשר להחליט מהרגע הראשון על ידי חישוב כלשהו ש-א’ ינצח ו-ב’ יפסיד, אם זה היה כך הדו-קרב לא היה מתרחש. האמת רק צצה במהלך הקרב. אנו עצמנו עדיין יש לנו רעיון זה של אמת היום, במקרה של מלחמה. איננו צריכים לצאת למלחמה אם אנו יודעים מההתחלה, כמו בניסוי במעבדה כימית, כיצד המלחמה עומדת להסתיים. מושג ישן זה של אמת מושרש אפילו היום, שהאמת עצמה יכולה רק להתגלות במהלך מה שקורה למעשה, שאי אפשר לעשות דבר אלא להסתכל כיצד יכריע השיפוט האלוהי. זהו המושג הישן של האמת.

אלו החושבים כמו אוגוסט קומט או כמו הסוציאליסטים היום, חדלו לגמרי מרעיונות אלו של אמת. הם רק מכירים באמת כמו שהיא, היכן אפשר לחזות מראש את מהלך המאורע. הקריאה של אוגוסט קומט: “דע כדי לחזות מראש”. היא השינוי הרדיקלי של מושג האמת בתקופתנו המודרנית. ידידיי היקרים, עם המושג אשר גובר היום, אפשר רק לתפוס את הטבע החיצוני. בנוגע לנקודה זו, האנושות היום מאפשרת דרך לאשליה ענקית. בני אדם מאמינים, למשל, שהם יכולים לתפוס חיים היסטוריים דרך רעיון זה של אמת, אשר אוגוסט קומט וסיינט-סימון לימדו. אבל זה לא יכול להיעשות, אפילו עם המושגים הישנים של האמת כמו שיפוט אלוהי, כי זה עומד תחת ההשפעה של האשליה של חיים. המושג המודרני שלנו של אמת עומד תחת ההשפעה של אשלייתנו במודעות. צריך לבוא המושג של אמת של אנתרופוסופיה. מושג שנרכש בדרך הרבה יותר מחבקת מזו אשר אוגוסטין הקדוש השיג את המושג של אמת – כי כפי שהסברתי לכם, זה גם היה נתון לאשליה.

זה קשור עם הרבה דברים. והרבה מאוד תלוי בכך. זה לא מספיק לדבר באופן מופשט על האבולוציה של הרעיון של האמת, אדם צריך באופן כללי, בכל פרטיו לדעת כיצד המושג של האמת יכול להוביל את נפשו לאורך הרבה שבילים שונים על פי הטבע של הרעיון שלו על האמת. זה מיושן לדבר היום באותו מובן של לאומיות, כפי שהיה אפשרי בתקופה שקדמה לכריסטוס. בגלל שבתקופה הטרום-כריסטיאנית זאת לא היתה רק השקפה אנושית – סדר אלוהי זה חדר אז את הסדר האנושי, זה היה למעשה המקרה. עכשיו, הסדר האלוהי לא מרשה זאת יותר. מכאן, מתי שהיום האדם תולה את תודעתו על הסידור של הטבע, על מה שרק מיוצר על ידי הרצף של לידות, על העיקרון של לאומיות, לדוגמא, שם הוא מעורב באנכרוניזם. [דבר מיושן שאינו שייך לתקופה]. זה תלוי באדם היום למצוא מבנה אחר של סדר חברתי מזה שפועל מבחוץ. האדם הישן היה יכול להביט בלאומיותו, בגלל שהוא ראה שהיא נקבעה על ידי הסדר האלוהי. אבל האדם אינו יכול לעשות זאת היום באותו מובן מבלי ליפול לאנכרוניזם. היום נחשב כיבוד העם עצמו כמשהו מיוחד, זהו אנכרוניזם, אנו צריכים לחשוב על מבנה חברתי אחר. להתייחס לאומה כמשהו מיוחד המביא את האשליה האהרימנית המודרנית. ”אומות” הן שריד של התקופה הטרום-כריסטיאנית, והאנושות המודרנית צריכה לעלות מעל לזה דרך ההתפתחות שאותה ציינתי. אנו צריכים לראות באיזה אופן מוחשי בני אדם נאבקים אחרי התפתחות מיוחדת של המושג של האמת. זה חשוב, אפילו אם זה לא נוח היום, ידידיי היקרים. אבל אם אנו משוחררים מדעה קדומה בנסותנו להבין את המציאות, אנו צריכים לקלוט אמיתות לא נוחות.

אתם רואים, האדם כעת הולך ישר כנגד מה שאנתרופוסופיה רוצה דרך תפיסת-עולם זו אשר מוצאת את החסיד המיוחד שלה באוגוסט קומט שמגבילה את עצמה אך ורק לסדר החיצוני של הטבע. אנו צריכים להתקדם שוב לעולם רוחי ועלינו למצוא גשר בין אידיאליזם וריאליזם. זה מה שאני רוצה להדגיש בהרצאות אלו. אבל את זה אי אפשר לעשות פשוט על ידי דיבור על דברים אלה, אלא על ידי תפיסה של האימפולסים הממשיים הפועלים בעולם. אנו צריכים לראות עובדות מסוימות ישר לפנינו, מבלי דעות קדומות. עכשיו יש עובדות מוזרות מאוד הקשורות עם הדברים שכעת תיארנו. אתמול דיברתי על אוגוסט קומט וסיינט-סימון. שניהם מתארים את המדע הפוזיטיביסטי כדבר היחידי התקף, מדע פוזיטיביסטי אשר בפשטות שייך לחיי-החושים, למה שהוא הגורם הסיבתי של הטבע. על כל פנים העובדה היוצאת דופן מאוד היא לפנינו, שאוגוסט קומט פנה הצידה מן המורה והמדריך שלו, סיינט-סימון, בגלל שבהדרגה סיינט-סימון נהיה יותר מידי מיסטי. החניכים של אוגוסט קומט פנו בהדרגה ממנו בגלל שהוא עצמו נהיה מיסטי בגיל מבוגר. אנו עומדים בפני עובדה יוצאת דופן זו – שסיינט-סימון כמו גם אוגוסט קומט, עמדו מצד אחד ישירות על הבסיס של מדע אהרימני מאוד, באופן מודע בתקופה של תעשיינות, הם עמדו על הקרקע של מדע אהרימני זה. ועדיין הם נהיו מיסטיקנים! יוצא דופן! זוהי באמת עובדה יוצאת דופן.

בן אדם צריך לשאול ”מדוע” לגבי עובדה שכזו שאפשר להסביר אותה רק אם מבלי דעה קדומה הוא יודע שמצד שני האדם חי לקראת רוחניות. באופן בלתי מודע בני אדם שואפים לרוחיות. אפילו ישויות כאלו כמו אוגוסט קומט וסיינט-סימון, שרק רצו לתפוס את הטבע החיצוני, גם הם חיפשו אחר רוחיות.

בחיים המודרניים של האדם כיום צריך להיראות משהו מאוד מיוחד. אנו ניקח עובדה אחת אשר ללא כל שוביניזם לאומי (שלא יהיה נאה ומכובד) ננסה לשמור בזיכרוננו. כשמתבוננים על פריחתו של עם מודרני אפשר בדרך מסוימת למצוא דמות שנחה תחת פני השטח. וכהתחלה אני רוצה להצביע על פילוסוף אנגלי מאוד בולט, בנטם[2], אשר חי מ-1748 עד 1832. בנטם יכול להילקח כאופייני למחשבה של בני עמו ובמידה מסוימת של הצדקה אפשר לתאר את ההשקפות של בנטם כתועלתנות אפילו במובן עמוק. משפט בסיסי מסוים נח בתחתית סדר-העולם האידיאלי על פי בנטם. עיקרון זה נקרא בדרך כלל ”המירב של האושר האנושי”. אושר אנושי נכלל במערכת עיקרים זו, אשר בנטם הניח: “הטוב (כלומר מה שניתן לשאוף אליו כאידיאל) כולל את האושר הגדול ביותר של המספר הגדול ביותר של אנשים החיים על פני האדמה.” בואו וניקח משפט זה בבירור בראשנו: “הטוב כולל את האושר הגדול ביותר של המספר הגדול ביותר של אנשים החיים על פני האדמה.” משפט זה בנושא המקסימום של האושר על האדמה, הוא שורש-העצבים של הפילוסופיה התועלתנית.

כעת צריך להבין שמשפט זה נחשב, לא על ידי בנטם עצמו ולא על ידי תלמידיו, אלא על ידי אלה שעמדו על בסיס רוחי, אהרימני לחלוטין. אוקולטיסט מהארץ שלו אמר: בנטם הניח משפט שטני טהור – הם כינו אותו שטני בגלל שלכל אחד מאוקולטיסטים אלו, אם זה היה נכון שהטוב כולל את האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר, הרוע צריך, אם כן, להיות מבוסס על האושר הגדול ביותר למספר המועט ביותר של אנשים.

אני לא אומר כעת שום דבר שאני עצמי שואף להביא בפניכם כהגדרה או הסבר, אני פשוט מצטט את מה שנאמר. כך, מצד אחד הפילוסופיה האנגלית של בנטם: “מירב האושר”. מצד שני ספיריטואליזם אנגלי זה אשר אומר: “המשפט של בנטם בא ישר מהשטן, בגלל שבמקרה כזה הרשע יהיה האושר הגדול ביותר עבור המספר הקטן ביותר של אנשים, ומזה ינבע שהרוע והאושר יכולים להתקיים זה לצד זה”, ולזה הספיריטואליזמוס אינו יכול להסכים בשום מצב.

אני רק מביא כאן בפניכם עובדה של חיים רוחיים, בעלת משמעות גדולה ביותר, משמעותית בנוגע להתנגדות העצומה שנמצאת בספירה מסוימת של האדמה בין ספיריטואליזם לבין השקפת-עולם חיצונית.

וכעת שוב היום, בגלל שאני רוצה שתבינו שאנו נפתור את ההתנגדויות האלו במצבים של מחר, אני רוצה לומר זאת שוב בסוף, במבט חטוף. אתם יכלים להניח שלושה דברים יחדיו: גתהאניזם, קומטיזם ובנטמיזם. שלושה דברים אלו עומדים במובן מסוים בשלוש דרכים מתפתלות במאבק הרוחי של האדם לקראת העתיד. הגתהאניזם הגרמני מעוצב כך שהוא יכול לנבוע מתוך הספיריטואליזם. הקומטיזם הצרפתי מעוצב כך שספיריטואליזם יכול להתפתח לצידו, כי אצל אוגוסט קומט וסיינט-סימון אנו מוצאים מיסטיציזם יוצא מהכלל המופיע לצד הפילוסופיה הפוזיטיבית שלהם. עם התועלתנות האנגלית, כמו אצל בנטם, שום דבר אינו אפשרי מלבד האופוזיציה החדה ביותר מהצד של הספיריטואליזם כנגד הפילוסופיה הלאומית. זה משהו שמונח בקרקע של האבולוציה עצמה. הטבע הצרפתי צריך להתפתח כך שאידיאליזם, מיסטיציזם ופוזיטיביזם צריכים להתפתח זה לצד זה. בעוד באנגליה בתוך הטבע האנגלי, הדברים צריכים להתפתח יותר ויותר כך, שמן הצד של הספיריטואליזם שלהם, “הטבע הגזעי” שלהם צריך להיאבק בדרך החדה ביותר האפשרית. (כלומר, כמובן, מה שמוצג כפרחי הפילוסופיה של האומה).

עם אוגוסט קומט – אני לא נותן לכם תיאוריות אלא פשוט עובדות אינדיבידואליות – נטיה ברורה למיסטיציזם קיימת, כלומר, למרות השימוש שלו בפוזיטיביזם (הכרת העולם על פי עובדות מוצקות) ודחייה של מורהו סיינט-סימון, בסוף חייו הוא הניח את המונח שילוש באופן ברור. אוגוסט קומט נתן ביטוי של כבוד בשילוש שלו:

הראשון – הפולחן הגדול

השני – המדיום הגדול

השלישי – הישות הגדולה

והוא אמר: הפולחן הגדול הוא חיק-האם של האנושות בחלל. החלל עצמו הוא המדיום הגדול שממנו באה האנושות. הישות הגדולה, האישיות האחרונה בשילוש שלו, זו האנושות עצמה באופן מופשט, המתפשטת על פני האדמה. אוגוסט קומט הכיר את השילוש הזה, אשר באופן יוצא דופן חיבר את הפוזיטיביזם עם מיסטיציזם.

על זה נרחיב יותר מחר. [הרצאה מ-8.9.1918 – לא תורגמה לאנגלית].

————————————————————————————————-

  1. דיוניסוס איש האראופגוס – לפי מעשי השליחים [י”ז, ל”ד], אתונאי נשוא פנים שהתנצר בהשפעת הטפתו של פאולוס. לפי אוזביוס הוא היה ההגמון הראשון של אתונה, ולפי מסורת הכנסייה מת באותה עיר מות קדושים.
  2. בנטם ג’רמי – 1748 עד 1832 – פילוסוף אנגלי מגדולי המתקנים של החוק והמשפט בזמנים החדשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *