ד"ר קארל קוניג

שלוש הרצאות שניתנו בקמפהיל 1966

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

קארל קוניג (1902-1966) היה רופא, סופר ומרצה ידוע. הוא החל את דרכו במכון לביולוגיה התפתחותית באוניברסיטת וינה. בשנת 1939 יסד את תנועת 'קמפהיל' בסקוטלנד. כיום ניתן למצוא בתי ספר לחינוך מיוחד לילדים וכפרים למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, המבוססים על רעיונותיו החינוכיים של רודולף שטיינר בכל רחבי בריטניה ואירופה, בצפון אמריקה, בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ובישראל.

הרצאה מספר 1 בלבד

לרכישת הספר ראו כאן

23.1.1966

לפני שבוע אישה זקנה מאוד (בערך בת 92) מתה בציריך. אלו שיודעים משהו אודות ספרות מודרנית עשויים לזכור את שמה, מרגרט סוסמן. אולי אחד או שניים מכם קראו ספר אודות ה"האישה של התקופה הרומנטית". היא גם כתבה ספר אודות המפגש של גתה ומר שטיין, ובשנותיה המוקדמות יותר היא כתבה כמה ספרי שירה מעניינים. אבל תרומתה החשובה ביותר לחיי הרוח של העידן הנוכחי (ומסיבה זו אני מזכיר אותה כבדרך אגב) היה ספר שנקרא "הספר של איוב", אשר יצא לאור ב-1946, בדיוק בסוף מלחמת העולם השניה. היא היתה אז בת 72, והיא כתבה ספר זה מתוך החוכמה של הגיל המבוגר. זוהי אחת מן התרומות החשובות ביותר שאני מכיר לבעיה של העם היהודי. היא ניסתה להבין את הקרמה, את הגורל של עמה שלה – בגלל שהיא עצמה היתה יהודיה. זה בשום אופן אינו ספר מדעי, וגם לא רומן או ספר אמנות. זהו מחקר רציני לתוך כל מה שקרה למין האנושי בין 1945-1930, אשר כמובן, הוכן במשך העשורים שלפני כן. אפשר אפילו לומר במשך המאות שלפני כן – אפילו אלף שנים לפני כן. אנו מנסים להבין למה – במשך כמה שנים, על ידי קבוצה קטנה של אנשים – בערך שישה מליון יהודים נרצחו. נרצחו בדם קר ביריות, הרעלות, שריפה או כל דבר אחר. כיצד קרה דבר שכזה במאה העשרים? מאילו תהומות אנושיים או בלתי אנושיים יכלו לבוא מעשים כאלו? תשובות שונות ניתנו בספר זה – ועדיין אין תשובה. אבל אני משוכנע שלא יכולה להיות תשובה שכזו, אלא עם כמה מן הרמזים של רודולף שטיינר יכולים להילקח ולהיות מוצעים להבנה אפשרית – אפילו פתרון אפשרי. מה שאני מנסה לומר לא יהיה בשום דרך של שיפוט – בגלל שמה שקרה הוא הרבה מעבר לשיפוט אנושי.

מרגרט סוסמן היתה דוגמה טיפוסית של אדם יהודי הקשור עמוקות לחיים הרוחניים של מרכז אירופה. גתה, נובאליס, שלינג, הגל, פיכטה – כל אלה היו שלה. ועדיין היא ידעה שהם לא לגמרי שלה, בגלל שהיא ממוצא יהודי. זוהי שאלה מסובכת שקשה להבינה: אך אתם מביטים בה אם אתם רוצים למצוא לה תשובה. אפילו השופטים העליונים של ישראל היום אינם יכולים להגדיר מי הוא יהודי או מי אינו יהודי. רק לפני כמה שנים יהודי גרמני, שהיה במחנה ריכוז ברוסיה, שוחרר בעזרתם של רומאים קתוליים. הוא נעזר על ידי המסדר הרומאי קתולי בהיעלמותו, ונהיה כה קשור לעיקרי האמונה הרומאים קתוליים שהמיר את דתו. כנזיר הוא הלך לישראל וביקש לקבל אזרחות, ונתקל בסירוב של הממשלה – אבל בסוף הם היו צריכים לאשר בגלל שהוא טען בבירור שדת אינה זהה להיותו אדם יהודי. אבל מהו אדם יהודי? אינך יכול לקרוא לזה גזע. זה בשום אופן לא עם. מהו זה? לפני שש שנים בוינה (6.2.1960) עובר אורח נתקל לפתע בכותרת גדולה באחד מכתבי העת המובילים "אין יהודים". זו היתה סדרה של מאמרים מאת הכתב הנס וויגל, שטען שהיהודים קיימים רק משום שהם קוראים לעצמם יהודים. מי שמפסיק לקרוא לעצמו יהודי, חדל להיות יהודי. התשובה הטובה ביותר, לדעתי, ניתנה על ידי הסופר המפורסם למדי, פרידריך טורברג: "הוא יכול לומר כמה שהוא רוצה שהוא אינו יהודי, זה לא יעזור לו." וככה זה, ידידיי היקרים. אפילו אם אתה נוצרי – אפילו אם אתה מתוודה שאינך יהודי יותר – בזמנים של לחץ, אישי או כללי, אתה מיד יודע שאתה יהודי. אני יודע זאת.

זה קשה ביותר למצוא מהו הדבר שעושה מישהו שייך לעם היהודי(אם הוא אוהב את זה או לא). אלפים (ואולי עשרות אלפים) אינם שייכים למעשה לעם היהודי כלל, אבל בכל זאת הם יהודים מלידה. הם שייכים לדבר אחד שאי אפשר לתאר טוב יותר (מעורפל כפי שזה נשמע) באומרם שהם שייכים לגורל היהודי. זה מה שאנו עומדים לחקור בסמינר של שלושה ערבים אלו, למצוא מהו הגורל היהודי? ומדוע כמה מיליוני אנשים עדיין שייכים לגורל זה – אם בגלל אמונה או בגלל החלטה אישית? או שהם שייכים לגורל זה בגלל שההורים שלהם היו יהודים – אפילו אם הם נהיו כבר פרוטסטנטים או רומאים קתוליים או מוסלמים? יש לי רושם שזה הכרחי שפעם נדבר על כך בקמפהיל. הבעיה היהודית שייכת במרכז אירופה לכל מה שנקרא "העבר הבלתי מעוכל". יש עדיין מיליוני אנשים גרמנים אשר ישירות או בלתי ישירות קשורים עם מסה זו של הוצאה להורג, ועוד מיליונים יודעים על כך ובדרך כלשהי נושאים זאת בתוכם. ואל לנו לשכוח שהגורל של קמפהיל הוא גם, במידה מסוימת, קשור עם גורל מיוחד זה.

מכאן זה מופיע עבורי מוצדק, ואפילו הכרחי, שנעמוד בפני שאלה זו. אנו ננסה תחילה להשיג מעין תמונה (אי אפשר להשיג תמונה אובייקטיבית) של מה שמתכוונים בלהיות אדם יהודי. אני רוצה להדגיש שאני לא הולך לדבר במונחים חיוביים או שליליים – אני אנסה להימנע מכל דבר בדרך של שיפוט. אבל אם נמצא את גרעין השאלה נצטרך לשאול את עצמנו: האם זה אפשרי בכלל לתאר את התכונות והאופי של האדם היהודי או העם היהודי? מרטין בובר (אשר מת בשנה האחרונה) בהזמנה של אנשים צעירים ניסה להתקרב לבעיה "מהם אנשים יהודים?" הוא נתן שלוש הרצאות בנושא. בהרצאה השניה אנו רואים את התמונה של הטבע והגורל של העם היהודי: שהגבהים שלו והמקומות הנמוכים קשורים באופן מורכב אחד לשני – האצילי והחשוך הם יחדיו. האנשים היהודים אינם פשוטים אבל זוהי תופעה של קוטביות. הטוב והרע מאוחדים באדם היהודי. האדם היהודי הוא תמיד הביטוי של כל העם היהודי, וכל מה שחי בעם היהודי אפשר לראות ולמצוא חי ביהודי היחיד עצמו. הוא אמר מילה משמעותית מאוד כאשר הוא אמר שבשום עם אחר לא אפשרית התפתחות עצמית כמו אצל היהודים. מלים אלה של מרטין בובר אינם יותר מאשר תיאור שטחי. ועדיין יש לי רושם שחי בהם משהו מהאמת הבסיסית. ומהי התוצאה של שני כוחות קוטביים אלה, שאנו יכולים למצוא פחות או יותר בכל יהודי, גלוי יתר על המידה, מאשר אדם אחר? גם לכך מנסה בובר לתת תשובה.

הוא אמר שבשום מקום אחר אין משהו שניסה כה בעוצמה, כה בגבורה להתגבר – שמתוך קוטביות שכזו, התשוקה לאחדות באה. מה שאנו נוגעים בו כאן נראה לי בעל חשיבות עליונה במציאת עובדות היסוד. מהו הפירוש של "הגורל של היות אדם יהודי?" מהי שאיפה זו לאחדות? יש תשובה אחת שתבהיר את מה שבובר ציין, גם אם הוא עצמו לא הבין זאת. לעקוב אחר ההיסטוריה והגורל של העם היהודי אפשר רק אם נראה איך חיה בהם הציפייה למשיח במשך אלפי שנים – לפני ואחרי כריסטוס. בחיים אלה בקירבה לגורל היהודי, אין יהודי שאיננו בדרך זו או אחרת מלא בציפייה כיליאסטית.^[1] המשיח צריך לבוא. כך זה היה עבור משה, כך זה היה עבור הציונים הראשונים בסוף המאה ה-19, כמו עמנואל והרצל. במשך ההיסטוריה היהודית שום דבר אחר הוא לא כה חזק שאין להכניעו, כה מהמם בנפש היהודית כמו הציפייה למשיח. הציפייה לעתיד היתה כה גדולה – התקווה כה כבירה – שכאשר המשיח בא היו אלה היהודים שלא הכירו בו. האם אנו יכולים להבין זאת? ננסה להתקרב לכך בדרכים שונות, כדי שנוכל להסביר בעיה כבירה זו מצדדים רבים. מן האבות הגדולים והלאה, דרך משה, המלכים, הנביאים – תמיד היתה תשוקה גדולה שנישאה על ידי המסדרים הגדולים של הצדוקים, הפרושים והאיסיים: "המשיח יבוא". והמשיח בא והתקווה היתה כה גדולה ומכניעה שלא שמו לב למשיח שבא… המאבק לאחדות הצמיח את האמונה בבואו של המשיח. אבל היה עדיין משהו אחר אשר התלווה לכל ההיסטוריה היהודית ואשר לאלו שלמדו היה מאוד ידוע. אנו יכולים לדמיין ציפייה זו כמו בד שהוכן על ידי היהודים במשך מאות ואלפי השנים. על בד יהודי מיוחד זה הם ציירו את הצורות השונות וסוגי הספרים של ההתגלות. יש ספרים רבים של התגלות שנכתבו על ידי יהודים. אין טעם לצטט אותם כעת. היצר לראות את הכל – ההתחלה והסוף של כל המין האנושי. ההדרכה האלוהית. העליה והנפילה של המין האנושי. כל זה מתואר בספרים השונים של האפוקליפסה – רק אחד מהם נדפס בכתבי הקודש. אפשר לומר שהיהודים הם השואפים לדימוי של עולם אפוקליפטי… אם אנו מחזיקים כל זאת יחדיו – הקוטביות של היהודים, המאבק לאחדות, האמונה באחרית הימים, האפוקליפסה – משהו יכול להופיע כרעיון מוביל ראשון להבנת הגורל היהודי.

האם זה אפשרי למצוא את השורשים של ההתפתחות ההדרגתית של העם היהודי ומהיכן הוא הגיע? לפני אלפי שנים, לקראת סוף התקופה האטלנטית (בערך בתקופה האטלנטית החמישית והשישית), החלו להופיע אנשים כך שלאטלנטי הרגיל הם נראו כמו קבצנים עניים. היו אנשים שלא היתה להם עבודה מתאימה. אם לומר זאת במילים שלנו, הם לא הרוויחו הרבה כסף ולא היה להם בית משלהם. לא היתה להם מכונה לרחיצת כלים, תנור וכיוצא באלה. הם היו עניים, הם היו פשוטים. וכל הברנשים המגודלים של אטלנטיס הביטו מטה עליהם. אלה היו האנשים שבהם בפעם הראשונה נעלמו ההתנסויות העל-חושיות. התקשורת עם העולם הרוחי גוועה בהם. רודולף שטיינר מדבר עליהם.^[2]

אנשים פשוטים אלה היו אלה שבהם הזרעים הראשונים של ספירה וחישוב – הזרעים הראשונים של מחשבות מתחברות – החלו להופיע. המתקדשים הגדולים, אשר בתנ"ך נקראו נוח, אספו אותם יחדיו במקום שהוא במערב אירלנד. זוהי ההתחלה של האנשים שנקראים במדע הרוח האנשים האור-סמיתיים. הגזע האור-סמיתי, הגזע החמישי של אטלנטיס העתיקה, אנו יכולים להשוות אותו עם הגזע ההודי-גרמני של התקופה הפוסט-אטלנטית. הגזע האור-סמיתי עם כמה מנציגיו (זה קשה לומר כמה – אני חושב שלא יותר מכמה אלפים) נאספו יחדיו במערב אירלנד והובלו על ידי המֵקדש הגדול מזרחה. שם הם נפרדו – לזרם צפוני וזרם דרומי. מקומץ זה של אנשים נבעו כל האנשים הפוסט-אטלנטיים: את זאת עלינו לראות, כדי למצוא את השורש הראשון שממנו באו היהודים. אני צריך רק להתייחס לתקופה הראשונה האור-הודית, לתקופה הפרסית, לתקופה הכלדית. ואז בשנת 3101 לפנה"ס בא השיטפון הגדול. לא שיטפון חיצוני, אלא שיטפון פנימי. מיליוני אנשים טבעו בשיטפון פנימי זה – זה אומר שהם נהיו בלתי מודעים למשך שבועות. והמעטים שהתעוררו איבדו את כל היכולות של ראיה רוחית. העידן החשוך, הקאלי-יוגה, החל… הכל זז מהודו, דרך פרס, מצרים, כלדייה וכן הלאה, והתחיל באלף השמיני לפני הספירה. אבל כעת במילניום השני לפני הספירה (בערך בשנת 2000) מאוּר שבכלדיה אדם שנקרא אברם הלך לכיוון מערב. וצריך לומר שהוא הלך לקראת המערב הרבה יותר מהר מהסובבים אותו. מה היתה משימתו המיוחדת? ישנה תשובה לכך בהרצאה שנתן רודולף שטיינר ב-9.11.1909^[3]

זה היה הכרחי שמתוך ההיסטוריה הפוסט-אטלנטית, נלקח זרם מיוחד. לאלה שנהיו לנושאים של זרם זה היתה אפשרות לפתח חשיבה מדויקת – לפתח את היסודות של אריתמטיקה ומתמטיקה. אברהם היה אישיות אשר מגופה (ישר לתוך הסיבים היחידים של המוח) נוצרה הצורה החדשה של חשיבה במקום השרידים של ראיה רוחית קדומה. החל להפציע משהו בסוף התקופה האטלנטית, אצל אנשים שנלקחו על ידי נוח והובלו לחלק המזרחי של אסיה. שם הם החלו עם התרבות הפוסט-אטלנטית וכך תקופה באה בעקבות תקופה. כעת, אצל המייסד של העם היהודי – אברהם – מה שהחל אז עלה לגבהים ראשונים. התקופה השלישית היתה בתחילת הקאלי-יוגה – וכעת זה נע לתוך מקום בולט בהיסטוריה האנושית. ושוב קומץ של אנשים שהחל להופיע בהם כוח החשיבה.

אנשים אלה לא רק פיתחו בפעם הראשונה את הכוח של חשיבה אריתמטית, הם פיתחו גם מושג שונה לחלוטין של אלוהות מכל האחרים. בחוקי היהודים נאסר לעשות בעצם כל סוג של דימוי על האלוהות. רודולף שטיינר תיאר כיצד לפני זמן זה – בהודו, פרס, בבל, אשור, אפילו במצרים – אנשים חוו את המלאות של האלוהות בתוך ישותם: נפשותיהם היו מלאות בחוויות אלוהיות, חוויות על-חושיות – בעוד שהעולם סביב לא היה כלום מלבד מאיה. אבל אצל אברהם, יצחק, יעקב ובניהם, הפך עולם המאיה בהדרגה ל"מציאות". המעטפת של התנסויות פנימיות אלוהיות נסגרה. מכאן והלאה היו חשיבה, חישוב ושיפוט, הכלים כדי להבין את העולם הסובב. זה היה מפנה מוחלט של החוויה הפנימית. אפשר לומר שזה הגורל שהוביל את היהודים מן ההתחלה. אנו יכולים להתחיל לראות כיצד החשיבה מתפתחת, הטבע נהיה למציאות. יש צורך להבין זאת. ועדיין מצד שני יש משהו שניסיתי לתאר קודם: בכל זאת היה קיים המאמץ הכיליאסטי להתגבר על הקוטביות הפנימית, וליצור צורת חשיבה אפוקליפטית המצפה למשיח. בתוך זה העולם האלוהי מגיע לסופו. הטבע מופיע. ועכשיו, בעולם זה, מישהו צריך להופיע כדי ליצור גן-עדן עלֵי אדמות. כאלו הם הדברים אשר מעצבים את האנשים יחדיו. אלו הם הדברים אשר חיים בנפש, גוף ורוח. מה שקרה עם ההיסטוריה של היהודים לפני ואחרי כריסטוס, נשאר איתם כגורל משותף.

אני רוצה לעשות טיול קצר לתוך ההיסטוריה של היהודים שלפני הכריסטוס. כאשר אתם מתחילים להעסיק את עצמכם בבעיה זו, ואתם נהיים במידה מסוימת מודעים לאפשרויות הרבות של הבנה או התקרבות לגורל היהודי, אתם נדהמים מדבר אחד, שליהודים יש שלושה שמות ולא אחד. הם נקראים בשם העברי, הם נקראים בשם הישראלי, והם נקראים בשם היהודי. אתם מתחילים לתהות האם זה כך במקרה או שיש משהו מאחורי שילוש זה. מעט מאוד מחשבה ניתנת היום למה שקוראים עברי, יהודי או ישראלי. היהודים קוראים לארצם ישראל. ובישראל הם מנסים להחיות את השפה העברית. כאן משהו מתבהר לנו: יהודים, ארץ ישראל, השפה העברית. וכשאתם חוזרים אחורה בהיסטוריה אתם לומדים שסביב הזמן של תל-אל-עמרנה – במאות ה-15, 16 לפנה"ס (בערך בזמן של השושלת ה-18 במצרים) היה קיים בכנען שבט שנקרא העברים. היתה להם שפה עתיקה – ושפה זו היא השפה העברית. אתם תבינו את מה שאני מחפש אם אומר שהשפה העברית דוברה בקרב היהודים עד בערך המאה השניה לפני הספירה. עד לזמן ההוא היא היתה גם מה שמכנים שפת הקודש. היא נשמרה כשפה דתית: התפילות במקדש, השפה של הכוהנים והכוהנים הגבוהים נשארה עברית. אבל השפה הכללית מן המאה השלישית והשניה לפני הספירה והלאה נשארה השפה הארמית. ארמית היתה משהו כמו האנגלית היום. במזרח הקרוב מאות עמים שונים, שבטים, היו קשורים על ידי שפה ארמית כללית זו, תערובת של הרבה שפות שונות. שליחי ישוע גם כן דיברו ארמית. כריסטוס דיבר ארמית. הבשורות נכתבו בארמית. בעוד התורה הנביאים והכתובים כתובים כמעט כולם בשפה העברית… כך, אם אנו מדברים על העברים, אנו מדברים על היהודים הראשונים והמוקדמים ביותר. רודולף שטיינר תיאר פעם את השורשים של העם העברי.^[4]

אנו נפגשים כאן בכוחות אלו (אני אתאר אותם באופן אישי) אשר יוצרים את ההתחלות של העם היהודי – העברים. בזרם הצפוני, אשר בא מאטלנטיס, היו אלה שנקראו טוראנים – אנשים פראיים ולא מאולפים, מלאים בראיה רוחית מנוונת. כוחות של ראיה רוחית זו פגשו באנשים הדרומיים, האנשים של איראן – ואצל היהודים הם השתנו: הם יצרו בגוף מבנים יפים אלה שאפשרו את מערכת העצבים, במיוחד המוח, להיות לנושא של חיי מחשבות מופשטות. זהו השורש של אלו שהיו לחסידיו של אברהם.

וכעת הבה וניתן מבט מהיר על כל ההיסטוריה של היהודים. אברהם עצר בדרך. הוא בא עם ילדיו ונכדיו לקנה. אני לא חושב שזה מוצדק לדמיין את אברהם, יצחק ויעקב כרועים פשוטים. הם היו מנהיגים של האדם ויצרו קהילות. הם שמעו את הקריאה. הם הביטו למעלה אל יהווה והתחילו לנבא את שליחותם. אחרי כמה מאות שנים – בערך באמצע האלף השני – חלק גדול של האנשים העבריים הלך למצריים. הם התיישבו למטה במצריים, עבדו במצריים. הם חוו משהו ממה שזה אומר להיות יהודי. הם נהיו לעבדים, הם נהיו מדוכאים – ועדיין כמה מהם טיפסו לעמדות הגבוהות ביותר במדינה, עד לזמנו של משה. בערך ב-1322 לפנה"ס (שנה זו צוינה על ידי רודולף שטיינר) משה הוביל חלק מהישראלים מחוץ למצריים. "ישראלים" אלו הם האנשים אשר, סביב משה, נדדו 40 שנה במדבר – אשר עברו דרך כה הרבה חוויות, ונכנסו לתבנית וצרו יחידה וקהילה. ואז ניתנו להם עשרת הדיברות, ועימן הם נכנסו לארץ הקודש. וכאן התפתחו אנשים חדשים לגמרי. קיים הזמן של השופטים. ואחרי כן באו המלכים. ירושלים עלתה כעיר המרכזית. בית המקדש נבנה. עד ששלמה מת (בערך ב-926 לפנה"ס). האנשים נקרעו לשניים (אני משתמש במילה זו בגלל ש-900 שנים מאוחר יותר השתמשו בה שנית). ואז באה החלוקה, החלוקה ההכרחית, לשבטים הדרומיים של יהודה ולשבטים הצפוניים של הישראלים. מכאן והלאה הם שניים. עשרה שבטים ישראלים בצפון, בארץ הגליל, ושבט יהודה ובנימין התרכזו סביב ירושלים והמדבר של יהודה. שני זרמים של מלוכה, אחד אחרי השני במשך המאות, ניסו שוב ושוב לאחוז באנשים אלה יחדיו. השבט הקיצוני של יהודה ושבטי ישראל הפתוחים יותר ויותר לעובדי אלילים. עד שהגורל הכה שנית וסביב 590 לפנה"ס נהרסו הישראלים והובלו לבבל, אל הגלות. שם החלה הִתְחיוּת רוחנית: דניאל ונביאים גדולים אחרים פגשו ברוח של זוראסטר, אשר החיה את מתנות הנבואה שלהם. בהדרגה הם חזרו לישראל ובנו מחדש את המקדש. זה היה בערך בשנת 458 לפנה"ס. יותר ויותר מאנשי הסביבה הפילו ארץ קטנה זו: המצרים מצד אחד, היוונים מצד שני. האשורים והפרסים באו ושוב הלכו, זו היתה ביאה והליכה מתמשכת, כבשו אותה שוב, הרסו אותה והפכו אותה לעיי חורבות.

אם נביט בזה, אנו יכולים לראות כמעט בדיוק היסטוריה אשר מובילה דרך שלוש פעמים 700 שנה. בערך מ-2000 לפנה"ס (אברהם) עד ל-1320 לפנה"ס (משה. ומכאן עד ל-590 (גלות בבל) ומשם ישר ל-70 אחה"ס (חורבן בית המקדש). כל תקופה נמשכת בערך 700 שנים. ההיסטוריה של העברים ושפתם, ההיסטוריה של הישראלים, הזמן של היהודים. כאן בהיסטוריה משהו קורה שכל אדם עובר דרכו במשך שלושת המחזורים הראשונים של שבע שנים. הראש – אצל העברים – פיתח את החשיבה. המנגנון האמצעי התפצל ליהודים ולישראלים, יצר את החלק השני של ההתפתחות.

(היהודים יושבים בירושלים ומשמרים את הלב הפנימי ביותר של היהודים. הישראלים מתקשרים עם כל הסובב אותם – נושמים עם הסביבה). ואז לבסוף הרצון – ההתחדשות, היוזמה – מגיעה לכאן. מתוך אלפיים שנים של היסטוריה, אלפיים שנים של ציפייה למשיח, אלפים שנים של חשיבה אפוקליפטית, הגוף מוכן לכריסטוס. כל היהודים – העברים, הישראלים, היהודים – הכינו גוף יוצא דופן זה ולתוך גוף זה גם הילדים מזרע נתן ומזרע שלמה התגלמו תחילה, ואז התמזגו והכינו את הספינה עבור הלוגוס.

באותו רגע הופיע האגו באדם, ה'אני הווה', וגם עבור כל המין האנושי. אבל מרגע זה והלאה היהודים שהיוו חלק מארץ ישראל, הלכו החוצה לתוך העולם, והחלו חיים שונים מאוד. חיים שאין לנו עבורם אפילו הבנה קטנה ביותר – אלא אם אנו מתחילים לראות אותם כנגד הרקע שניסיתי לצייר הלילה. האור של העולם הופיע. והיהודים (כמו צל קודר) התפזרו על פני האדמה כולה. בהרצאה הבאה נדבר על כל המקומות שבהם הופיעו וכמה מהר כל זה התרחש. בהרצאה הבאה אחריה נעז להתקרב לשאלה למה זה נמשך אלפיים שנה.

לרכישת הספר וקריאת המשך ההרצאות: ראו כאן

——————————————————————————————

1. כיליאזם – האמונה הנוצרית שישוע יחזור לארץ ויקים מלכות שתקיף את כל העולם. [הערת המתרגם]. ↑
2. ראו הרצאה במחזור ההרצאות: עקרון האקונומיה הרוחית, שיצא בהוצאת חירות, בשם: נקודות מבט אינטימיות יותר על ראינקרנציה – 7.3.1909. ↑
3. הרצאה שניתנה בברלין בסדרה: הסודות העמוקים של התהוות האנושות לאור אוונגליון מתי. יצא בעברית בספר: עיונים אזוטריים כרך 7 – הוצאת תלתן. ↑
4. ראו הרצאה 2 מ-2.9.1910 בסדרה אוונגליון מתי – רודולף שטיינר – יצא בעברית בהוצאה פרטית. ↑