הגבולות של מדעי הטבע
רודולף שטיינר
8 הרצאות שניתנו בדורנאך
GA 322
תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
ההרצאה יצאה בהוצאת חירות בספר: ראו כאן
הרצאה שביעית 2.10.1920 – ערב
יש לקוות שדיוניי בגבולות מדעי הטבע מסוגלים לספק לפחות מספר אינדיקציות לגבי השוני שבין מה שמדע הרוח קורא ידע של העולמות העליונים לבין סוג הידע הנובע מהתודעה היום יומית או מהמדע הרגיל. בחיי היום יום ובמדע הרגיל כוחות ההכרה שלנו הם כאלו שרכשנו באמצעות חינוך קונבנציונאלי אשר נושא אותנו מעלה לשלבים מסוימים בחיים וכל מה שחינוך זה מאפשר לנו לבצע במסגרת התכונות המורשות והכוללות של האדם. סוג ההכרה שמדע הרוח, המוכוון ע"י האנתרופוסופיה, קורא לו ידע של העולמות העליונים, מתבסס על חינוך עצמי נוסף, פיתוח עצמי נוסף. אדם חייב להיעשות מודע לכך שבשלבים מאוחרים יותר של חייו הוא יכול להתקדם באמצעות חינוך עצמי לתודעה גבוהה יותר, ממש כשם שהילד מסוגל להתקדם אל השלב של התודעה הרגילה. הדברים אותם אנו מחפשים לשווא בשני הגבולות של מדעי הטבע, הגבולות של החומר ושל התודעה הרגילה, מגלים עצמם רק כאשר אדם מגיע לתודעה הגבוהה יותר. בזמנים קדומים חכמי המזרח דיברו אודות תודעה מוגברת כזאת אשר איפשרה לאדם גישה לרמה של מציאות גבוהה יותר מאשר זו של חיי היום יום. הם שאפו להשיג התפתחות גבוהה יותר, הדומה לזו שתיארנו, באמצעות חינוך עצמי המתאים לתכונות הגזע שלהם ולשלב האבולוציוני שבו נמצאו. המשמעות של מה שקורן הלאה מספרות החוכמה המזרחית הקדומה מתגלה רק כאשר מבינים את מה שרמת התפתחות גבוהה יותר כזאת חושפת בפני האדם. אם מישהו היה צריך לאפיין את נתיב ההתפתחות שבעקבותיו צעדו החכמים הללו, הוא היה צריך לתארו כנתיב של אינספירציה. מאחר ובתקופה ההיא לאנושות הייתה סוג של נטייה טבעית לאינספירציה, ובכדי להבין נתיבים אלו אל התחומים הגבוהים יותר של ההכרה, יהיה זה מועיל אם נוכל לרכוש קודם בהירות בכל הנוגע לנתיב ההתפתחות אשר בעקבותיו צעדו החכמים הללו של המזרח. אני רוצה להבהיר כבר מההתחלה שנתיב זה אינו יכול לשמש יותר כנתיב של הציוויליזציה המערבית שלנו, מאחר והאנושות נמצאת בתהליך קבוע של אבולוציה, ונעה תמיד קדימה. וכל מי שרוצה – כפי שאכן רבים רוצים – לחזור אל ההוראות שניתנו בספרות-החוכמה המזרחית הקדומה בכדי להיכנס לנתיב ההתפתחות הגבוהה מבקש למעשה לחזור אחורה בזרם האבולוציה האנושית או שהוא מראה בכך שהוא חסר הבנה אמיתית בנוגע לתהליך ההתקדמות האנושי. בתודעה הרגילה אנו שוכנים בתוך חיי חשיבתנו, חיי רגשתנו, וחיי רצוננו, ומאמתים בהתחלה בפעולת ההכרה את אשר מתנחשל בתוך נפשנו כחשיבה, רגש ורצון. ובאינטראקציה עם התחושות של העולם החיצוני, עם קליטת החושים הפיסית, שם תודעתנו מתעוררת לחלוטין לראשונה.
חייבים להבין שהחכמים המזרחיים, אלו הקרויים מקודשי המזרח, עיבדו וטיפחו קליטת חושים, חשיבה, רגישה, ורצייה בדרך שונה מטיפוחם בחיי היום יום. אנו יכולים להשיג הבנה של נתיב ההתפתחות המוביל לעולמות העליונים כאשר אנו לוקחים בחשבון את הבא להלן. בגילאים מסוימים בחיים פיתחנו את מה שאנו קוראים לו נפש-רוח[1] לכדי חירות רבה יותר, זה אשר פעל בשנים המוקדמות יותר של הילדות לעצב את הגוף הפיסי, שיחרר עצמו, והפך לחופשי במידת מה עם התחלפות השיניים. הראינו כיצד האדם חי אז באופן חופשי עם האגו שלו בנפש-רוח זו, אשר מציבה עצמה כעת לרשותו, שעה שקודם לכן היא החזיקה עצמה – אם מותר לי להתבטא כך – ביחד עם המבנה של הגוף הפיסי. ומאחר שאנו נוטלים חלק בחיי היום יום, מתעורר כאן משהו אשר בהתחלה מונע מהשתחררות זו של הנפש-רוח מלגדול אל תוך עולם הרוח בתודעה הרגילה. כישויות אנושיות, אנו חייבים לחצות את הנתיב אשר מובילנו אל העולם החיצוני עם הכשרים הנדרשים במהלך חיינו בין לידה למוות. אנו חייבים לרכוש כשרים כאלו שמאפשרים לנו לכוון את עצמנו בתוך העולם החיצוני, עולם החושים הפיסי. אנו חייבים גם לפתח כשרים כאלו שיאפשרו לנו לשמש כחברים מועילים בקהילה החברתית שאנו יוצרים עם בני האדם האחרים.
מה שמתעורר הוא בעל שלושה פנים. שלושת הדברים הללו מביאים אותנו ליחסים הולמים עם שאר בני האדם שבסביבתנו ושולטים ביחסי הגומלין שלנו עימם. והדברים הללו הם: השפה, היכולת להבין את מחשבות הזולת, ורכישת הבנה, או אפילו סוג של קליטה, של האגו של הזולת. במבט ראשון שלושת הדברים הללו – קליטת השפה, קליטת המחשבות, והקליטה של האגו – מופיעים כפשוטים, אבל עבור מי שמחפש אחר ידע ברצינות ובאופן מצפוני דברים אלו אינם כלל כה פשוטים. באופן רגיל אנו מדברים אודות חמישה חושים בלבד, אשר אליהם מחקרים פיסיולוגים אחרונים הוסיפו מספר חושים פנימיים. במדע הקונבנציונאלי אין זה אפשרי למצוא כך הסבר שלם ושיטתי של החושים. ארצה לדבר עימכם בנושא זה בזמן מאוחר יותר כלשהו. היום ברצוני רק לומר שזוהי אשליה להאמין שהבנה לשונית משתמעת מתוך חוש השמיעה, של מה שהפיסיולוגיה המודרנית חולמת שהוא האִרגוּן של חוש השמיעה. ממש כשם שיש לנו חוש של שמיעה, כך גם כן יש לנו חוש של שפה. בזה אין אני מתכוון לחוש אשר מנחה אותנו בדיבור – מאחר וזה גם כן קרוי חוש – אלא לזה אשר מאפשר לנו להבין את הקליטה של צלילי הדיבור, ממש כשם שחושי השמיעה מאפשרים לנו לקלוט צלילים כמו שהם. וכאשר תהיה לנו פיזיולוגיה מקיפה, יהיה זה ידוע שחוש זה של הדיבור מקביל לאחרים ובצדק יכול להיקרא חוש בפני עצמו. אלא שחוש זה משתרע על פני חלק גדול יותר של המבנה של האדם מאשר החושים האחרים המוגבלים יותר למקומות מסוימים. עדיין זהו חוש אשר ללא ספק ניתן להתוותו בחדות. ויש לנו, למעשה, חוש נוסף אשר בפועל משתרע כולו על פני כל גופנו – החוש אשר קולט את מחשבות הזולת. מאחר שמה שאנו קולטים כמילה עדיין אינו מחשבה. אנו נדרשים לאיבר אחר, למבנה חושי השונה מזה הקולט רק מילים כשלעצמן, אם אנו רוצים להבין בתוך המילה את המחשבה שהזולת רוצה לתקשר באמצעותה. בנוסף, אנו מצוידים בחוש דומה המשתרע על פני מבנה גופנו בשלמותו, אשר לו אנו יכולים לקרוא החוש לקליטת האגו של האדם האחר. ובהתייחס לזה אפילו הפילוסופיה נסוגה לאחרונה לרמה ילדותית, מאחר וניתן לשמוע אותה לעיתים קרובות טוענת: אנו פוגשים אדם אחר. אנו יודעים שהאדם הוא בעל צורה כזאת וכזאת. מאחר והישות אותה פגשנו מעוצבת בצורה בה אנו מכירים את עיצובנו אנו, ומאחר ואנו מכירים את עצמנו כבעלי אגו, אנו מסיקים מתוך סוג של היקש לא מודע: אהה, הוא נושא אגו בתוכו גם כן. זה סותר בצורה ישירה את המציאות הפיזיולוגית. כל צופה רציני יודע שאין זה ההיקש האנלוגי, אלא הקליטה הישירה אשר מביאה לנו מודעות לאגו של הזולת. אני חושב שחבר או שותף לבית הספר הוסרל (Husserl) בגֵוֹטִינְגֵן (Göttingen) מקס שלר (Max Scheler), הוא למעשה הפילוסוף היחיד אשר הגיע לקליטה ישירה זו של האגו. כך אנו חייבים להבחין בשלושה חושים גבוהים יותר, כך ניתן לומר, מעל ומעבר לחושים הרגילים של האדם: החוש שקולט שפה, החוש שקולט מחשבות, והחוש שקולט את האגו של הזולת. חושים אלו מתעוררים בתוך מהלך התפתחות האדם באותה המידה בה הנפש-רוח משחררת עצמה בהדרגה בין הלידה להתחלפות השיניים בדרך אותה תיארתי.
שלושת החושים הללו מובילים אותנו בהתחלה לאינטראקציה עם שאר האנושות. בָּעלוּתנו על שלושת החושים מאפשרת לנו בדרך מסוימת להתחיל להיכנס אל תוך החיים החברתיים בקרב שאר בני האדם. הנתיב לאורכו צועד האדם באמצעות שלושת חושים אלו, נלקח בדרך שונה על ידי הקדמונים – במיוחד החכמים ההודים – בכדי להשיג ידע עליון. בחתירתה למטרה זו של ידע עליון, הנפש לא נעה לעבר המילים בדרך כזאת בה האדם ביקש להגיע להבנה למה שהאחר אומר. כוחות הנפש לא כוונו בדרך כזאת כלפי מחשבותיו של הזולת בכדי לקלוט אותן, ולא כלפי האגו של הזולת בכדי לקלוט אותו באהדה. עניינים אלו הושארו לחיים היום יומיים. כאשר החכם חזר מחתירתו להכרה גבוהה יותר, משהייתו בעולמות הרוחיים לחיי היום יום, הוא השתמש בשלושת החושים האלו בצורה רגילה. אך כאשר הוא רצה לתרגל את השיטה להשגת הכרה גבוהה יותר, הוא נזקק לשלושת החושים האלו בדרך שונה. הוא לא הרשה לכוחות הנפש לחדור מבעד המילה כאשר קלט דיבור, בכדי להבין את האחר באמצעות שפתו, להיפך, הוא עצר במרחק קצר לפני המילה עצמה. הוא לא חיפש דבר מאחורי המילה. זרימת חיי הנפש נשלחו החוצה רק עד למילה. וכך הוא השיג קליטה מוגברת של המילה, בנטשו את כל הניסיונות להבין דבר מה נוסף באמצעותה. הוא חדר למילה עם מלוא חיי נפשו, בהשתמשו במילה או ברצף מילים בדרך כזאת כך שהוא היה יכול להיכנס בשלמות אל תוך החיים הפנימיים של המילה. הוא ניסח מספר פתגמים, פשוטים, פתגמים מצומצמים, ואז התאמץ לחיות בתוך הצלילים, הטונים של המילים. והוא עקב עם מלוא חיי נפשו אחר הצליל של המילה אותה הוא זימר. תרגול זה הובילו אז לעיבוד וטיפוח החיים בתוך הפתגמים, בתוך מה שנקרא "מנטרות".
זה הוא האפיון של האומנות המנטרית, חיים אלו בתוך פתגמים, בהם אדם לא הבין את תוכן המילים, אלא יותר התנסה בפתגמים כמשהו מוסיקאלי. האדם איחד את כוחות נפשו עם הפתגמים, כך שהוא נשאר בתוך הפתגמים וכך הוא חיזק באמצעות חזרה מתמשכת ובזמרה קולית את כוחות נפשו שחיו בתוך הפתגמים. אומנות זו הובאה בהדרגה למצב התפתחות גבוהה והתמירה את כושר הנפש בו אנו משתמשים להבין את האחרים באמצעות השפה למשהו אחר. באמצעות זמרה קולית וחזרות על המנטרות, התעורר בתוך הנפש הכוח אשר הוביל לא כלפי אנשים אחרים, אלא אל תוך עולם הרוח. ואם, באמצעות מנטרות אלו, הנפש חונכה בדרך כזאת ולמרחק כזה כך שהאדם הרגיש בתוכו את האריגה והזרימה של כוחות אלו של הנפש, אשר אחרת נשארים לא מודעים מאחר וכל תשומת ליבו של האדם הופנתה להבנת הזולת באמצעות המילה, אם אדם הגיע כה רחוק עד שהרגיש כוח זה ככוח ממשי בנפש באותו האופן בו מתנסים במתח שרירי כאשר רוצים לעשות דבר מה בעזרת הזרוע, אדם הפך עצמו לבשל מספיק בכדי לתפוס את מה ששוכן בתוך הכוח הנעלה יותר של החשיבה. עם כוח זה הוא תפס את החשיבה בדרך שונה לחלוטין. הוא תפס את אריגת החשיבה במציאות החיצונית, חדר אל תוך חיי המציאות החיצונית, וחי בעולמות הגבוהים יותר אותם תיארתי לכם כאינספירציה.
בצעדנו בדרך זו אנו מתקרבים לא לאגו של האדם האחר, אלא לאגו של ישויות אינדיבידואליות רוחיות שמקיפות אותנו, ממש כשם שאנו מוקפים על ידי ישויות של עולם החושים. מה שתיארתי כאן היה מובן מאליו לחכם המזרחי הקדום. בדרך זו הוא כאילו שוטט מעלה אל עבר קליטת עולם הרוח. הוא השיג ברמה הגבוהה ביותר את מה שניתן להיקרא אינספירציה, ומצבו הגופני התאים לכך. הוא לא היה צריך לפחד, כפי שהאדם המערבי צריך לפחד, שהאגו שלו יאבד בצורה כלשהי בנדידתו מחוץ לגוף. בזמנים מאוחרים יותר כאשר, הודות להתקדמות האבולוציונית שנעשתה על ידי האנושות, אדם היה יכול לצאת החוצה מגופו אל העולם החיצוני ללא האגו שלו בקלות רבה מאוד, ננקטו אמצעי זהירות. ננקטו אמצעים להבטיח שכל מי שהיה אמור לעבור חינוך זה המוביל לידע עליון לא עבר ללא ליווי אל עולם הרוח ונפל טרף לספקנות פתולוגית אודותיה דיברתי בהרצאות אלו. במזרח הקדום המבנה הגופני של הגזע היה כזה שלא היה ממה לחשוש. מאחר והאנושות התפתחה הלאה, זה הפך לדאגה לגיטימית. לכן ננקטו אמצעי זהירות קפדניים בתוך בתי הספר המזרחיים: התלמיד הטירון הובא תחת סמכות, אבל לא סמכות חיצונית – בעיקרון, מה שאנו מבינים כיום בכל הנוגע ל-"סמכות" הופיע לראשונה בציביליזציה המזרחית. הסמכות טופחה בטירון, באמצעות תהליך התאמה טבעי לתנאים ששררו, תלות במנהיג או גורו. הטירון פשוט קלט את מה שהמנהיג הפגין, כיצד ניצב המנהיג ביציבות בתוך עולם הרוח מבלי ליפול טרף לספקנות פתולוגית או אפילו לנטות לעברה. קליטה זו חיזקה אותו במידה כזאת בכניסתו לאינספירציה כך שספקנות פתולוגית לא היתה יכולה לתקוף אותו לעולם.
אך אפילו כאשר הנפש-רוח נמשכת באופן מודע מתוך הגוף הפיסי, נכנס כאן משהו אחר שיש להתחשב בו, כלומר: חייבים ליצור את הקשר המחודש עם הגוף הפיסי באופן ערני יותר. אמרתי הבוקר שחייבים להימנע ממצב פתולוגי בו אדם יורד אל הגוף הפיסי רק בצורה אנוכית, ולא מתוך אהבה, מאחר ואז הנפש-רוח אוחזת בגוף בצורה לא נכונה. תיארתי את התהליך של האחיזה בגוף בין השנים שבע לארבע-עשרה, באמצעות אינסטינקט האהבה המוטבע בו. ועדיין אפילו תהליך טבעי זה יכול ליטול תפנית פתולוגית: במקרים כאלו מתעורר סבל מזיק שאותו תיארתי הבוקר כמצב פתולוגי. כמובן שזה היה יכול לקרות גם לתלמידי החוכמה המזרחית: כאשר הם היו מחוץ לגוף ייתכן מצב בו הם לא היו מסוגלים לקשור שוב את הנפש-רוח אל הגוף הפיסי בדרך מתאימה. לכן הוסיפו אמצעי זהירות נוסף, דבר אשר חלק מהפסיכיאטרים מוצאים בו מפלט כאשר הם מחפשים מזור לחולים הסובלים מאגורפוביה וכדומה. הוסיפו רחצת היטהרות, אמבטיות קרות. אמצעי בעל טבע פיסי לחלוטין יושם במקרים אלו. וכאשר אתם שומעים מצד אחד שבמיסטריות של המזרח – כלומר, בבתי הספר להתקדשות, בבתי הספר שהובילו לאינספירציה – ננקטו אמצעי זהירות שיבטיחו את התלות בגורו, אתם שומעים מהצד השני על יישום כל סוגי התחבולות, אודות רחיצת ההיטהרות עם מים קרים וכדומה. כאשר טבע האדם מובן בדרך שהפכה לאפשרית באמצעות מדע הרוח, מִנהגים אשר אחרת היו נשארים לא ברורים למדי במיסטריות קדומות אלו הופכים לניתנים להבנה. אדם היה מוגן בפני פיתוח קליטה מרחבית מוטעית הנובעת מקשר לקוי בין הנפש-רוח והגוף הפיסי. זה יכול להוביל לאגורפוביה וכדומה או להוביל את האדם לחפש יחסים חברתיים עם שאר האנשים בדרך שאינה הולמת. זה מייצג סכנה, אבל כזאת אשר ניתן וצריך – למעשה חייבים – להימנע ממנה בכל אימון אשר מוביל לתודעה גבוהה יותר. זה מהווה סכנה, מאחר ובצעידה בנתיב שאותו תיארתי המוביל לאינספירציה אדם עוקף, במובן מסוים, את הנתיב אל האגו של הזולת דרך השפה והחשיבה. אם אדם עוזב אז את הפיסי בצורה פתולוגית – אפילו אם אינו מנסה להשיג תודעה גבוהה יותר אבל מורם אל מחוץ לגוף באמצעות מצב פתולוגי – הוא יכול להפוך לבלתי מסוגל לקיים קשר חברתי הדדי עם שאר בני האדם בצורה מתאימה. אז בדיוק זה אשר מתעורר בצורה המיועדת הרגילה באמצעות לימודים רוחיים המכוונים כהלכה עלול לפתח פתולוגיה. אדם כזה מייסד קשר בין הנפש-רוח שלו וגופו הפיסי בצורה הבאה: על ידי ירידה עמוקה מידי אל תוך גופו הפיסי הוא מתנסה בגופו בצורה כה אנוכית כך שהוא לומד לשנוא את האינטראקציה עם יתר בני האדם ונעשה לאנטי חברתי. ניתן לראות תדיר את התוצאות של מצבים פתולוגיים אלו מגלים עצמם בעולם באופן מפחיד למדי. פגשתי פעם אדם אשר יכול לשמש דוגמא ראויה ביותר לדבר זה: הוא בא מתוך משפחה אשר נטתה בטבעה כלפי שחרור הנפש-רוח מתוך הגוף הפיסי ומנתה גם אישים מסוימים – הזדמן לי להכיר אחד מהם מאוד מקרוב – אשר חיפשו נתיב אל עולמות הרוח. אינדיבידואל אחד מהם שהיה מנוון למדי, פיתח נטייה זו בצורה לא נורמאלית, בדרך פתולוגית ובסוף הגיע לנקודה בה הוא לא הרשה לדבר כלשהו מהעולם החיצוני לתקשר עם גופו. באופן טבעי הוא היה חייב לאכול – אבל אנו מדברים כאן בין מבוגרים – הוא רחץ עצמו עם השתן שלו, מאחר והוא פחד מכל מים אשר הגיעו מהעולם החיצון. ושוב עדיף שלא אתאר את כל הדברים שהוא היה יכול לעשות בכדי לבודד את גופו לחלוטין מהעולם החיצוני ולהימנע מכל חברה. הוא ביצע את כל הדברים הללו מאחר והנפש-רוח שלו התגשמה עמוק מידי, ונקשרה קרוב מידי לגופו הפיסי.
זה עולה בקנה אחד עם הרוח של הגיתאניות הנוטה לצרף ביחד את זה אשר מוביל אל היעד הגבוה ביותר הניתן להשגה על ידי האדם הארצי עם זה אשר מוביל למעמקים הפתולוגיים. נדרשת רק היכרות מועטה עם התיאוריה של גיתה אודות המטמורפוזה (שינוי הצורה) בכדי להתוודע לזה. גיתה ביקש להבין כיצד האיברים האינדיבידואלים, למשל של הצמח, מתפתחים אחד מתוך השני, ובכדי להבין את המטמורפוזה שלהם הוא התעניין במיוחד בצפייה במצבים אשר התעוררו באמצעות ההתפתחות הלא תקינה של העלה, של הפריחה, או של האבקן. גיתה הבין שבדיוק על ידי התבוננות בפתולוגי, מהותו של הבריא עשויה להתגלות בפני המתבונן בעל ההבחנה הטובה. ואדם יכול לצעוד בנתיב הנכון אל עולם הרוח רק כאשר הוא יודע היכן למעשה שוכנת המהות של טבע האדם ובאלו דרכים שונות ישות מורכבת זו יכולה לבוא לידי ביטוי.
אנו רואים גם מדבר אחר שאפילו בתקופה מאוחרת יותר האדם של המזרח נטה אל הטבע עד כדי עצירה בתוך המילה. הם לא חדרו את המילה עם כוחותיה של הנפש, אלא חיו בתוך המילה. אנו רואים זאת למשל במשנתו של בודהה. צריכים רק לקרוא משנה זו על חזרותיה הרבות. אני מכיר אנשים מערביים אשר ערכו את משנתו של בודהה כך שהמספר העצום של החזרות צומצם ומילות המשפט הושארו כך שיופיעו רק פעם אחת. אנשים אלו מאמינים שבאמצעות גרסא מצומצמת זו, בה כל דבר מתרחש רק פעם אחת, הם ישיגו הבנה אמיתית למה שבודהה למעשה התכוון. מזה ברור שהציביליזציה המערבית איבדה בהדרגה כל הבנה של האדם המזרחי. אם אנו פשוט נוטלים את משנתו של בודהה מילה במילה. אם אנו נוטלים את תוכן המשנה הזאת, התוכן שאנו, אנשי העולם המערבי, מעריכים כעיקר, אז לא נטמיע את המהות של משנה זו: דבר זה אפשרי רק כאשר אנו נישאים על ידי החזרות, כאשר אנו חיים בזרם המילים, כאשר אנו מתנסים בהתחזקות כוחות הנפש אשר מוּנעים על ידי החזרות. עד שלא נרכוש את היכולת להתנסות במשהו באמצעות החזרות הקבועות והחזרה הריתמית של פסקאות מסוימות, לא נגיע ללב המשמעות הממשית של הבודהיזם.
רק בדרך זו אדם חייב להשיג הכרה של הטבע הפנימי של התרבות המזרחית. ללא היכרות זו של הטבע הפנימי של התרבות המזרחית אדם לעולם לא יוכל להגיע להבנה אמיתית של האמונה הדתית המזרחית, מאחר ובסופו של דבר מקורות האמונה הדתית המערביים נובעים מהחוכמה המזרחית. מאורע הכריסטוס הוא עניין שונה. מאחר וזהו אירוע ממשי. הוא ניצב כעובדה בתוך האבולוציה של האדמה. עדיין השיטות והדרכים השונות להבנת מה שהתרחש דרך המיסטריה של גולגולתא במשך המאות הראשונות של הנצרות נלקחו בשלמותן מתוך החוכמה המזרחית. מתוך חוכמה זו המאורע הבסיסי של הנצרות הובן לראשונה. אך כל דבר מתקדם. מה שנכח פעם בחוכמה הקדומה המזרחית – שהושג באמצעות אינספירציה – התפשט מהמזרח ליוון ועדיין ניתן לזיהוי כאומנות. עבור היווני האומנות הייתה, ללא ספק, קשורה עם התנסויות השונות מאלו הקשורות כיום עם האומנות. באומנות היוונית אדם היה יכול להתנסות עדיין במה שגיתה חתר לרכוש מחדש כאשר הוא דיבר על הדחף העמוק ביותר שבתוכו: היא אשר לה הטבע מתחיל לחשוף את סודותיו המפורשים ומשתוקק לפרשנותה הראויה – האמנות. עבור היוונים, האומנות היוותה דרך להחליק אל תוך סודות קיום העולם, גילוי לא רק של דמיון האדם אלא של מה שמתעורר ביחסי הגומלין בין היכולת הזאת והגילויים של עולם הרוח המתגלים באמצעות אינספירציה. זה אשר עדיין זרם דרך האמנות היוונית, נעשה יותר ויותר מדולל, עד שלבסוף הפך לתוכן האמונה הדתית המערבית. כך אנו חייבים לחשוב על מקור החוכמה הקדומה כחיי רוח מלאים ואיתנים אשר התרוששו ככל שהאבולוציה התקדמה והעניקו את תוכן האמונה הדתית כאשר לבסוף הגיעו לעולם המערבי. לכן בני אדם אשר מתאימים מבחינה מבנית לתקופה שלאחר מכן, יכולים למצוא בצורה מדוללת זו של החיים הרוחיים רק משהו שניתן להשקיף עליו מתוך ספקנות. ובסופו של דבר אין זה משהו אחר מאשר התגובה של המזג המערבי לחוכמה המזרחית המרוששת העכשווית אשר מייצר ספקנות אתיאיסטית במערב. ספקנות זו חייבת להיעשות יותר ויותר נפוצה, אלא אם היא נפגשת בזרם שונה של חיים רוחיים.
ממש כשם שיצור קטן אשר הגיע לרמה מסוימת של התפתחות – והבה נאמר עבר תהליכי הזדקנות מסוימים – אינו יכול להיעשות צעיר שוב מכל בחינה שהיא, כך אין צורה של חיים רוחניים יכולה להיעשות צעירה שוב כאשר היא מגיעה לגיל מבוגר. האמונות הדתיות של המערב, שהן צאצאים של החוכמה הקדומה של המזרח, אינן יכולות להניב דבר אשר יספק במלואו את האנושות המערבית שוב כאשר הן מתקדמות מעבר לידע המסופק במהלך שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות על ידי המדע וההתבוננות בטבע. ספקנות עמוקה יותר חייבת להתעורר, וכל מי שיש בידו תובנה של תהליך האבולוציה של העולם יכול בקלות לומר מתוך ביטחון שמגמת ההתפתחות מהמזרח למערב חייבת בהכרח להוביל לספקנות מובהקת מוגברת כאשר היא נלקחת מעלה על ידי הנפשות אשר נעשות יותר ויותר חדורות לעומק בפירותיה של הציביליזציה המערבית. ספקנות היא רק הצעידה של החיים הרוחיים מהמזרח למערב, והיא חייבת להיתקל בתגובה הזורמת מזרם רוחני שונה הזורם מעתה ואילך מהמערב למזרח. אנו עצמנו חיים בצומת של זרמים רוחיים אלו, ובמהלך העיונים הבאים נרצה לראות כיצד זה מתרחש.
אבל חייבים להדגיש קודם שהמזג המערבי מעצם טבעו נוטה ללכת בנתיב התפתחות המוביל לעולמות העליונים השונה מזה של המזג המזרחי. ממש כשם שהמזג המזרחי שואף קודם לאינספירציה ומחזיק באיכויות הגזע המתאימות לכך, המזג המערבי בגין איכויותיו הייחודיות (הן נוכחות בהווה לא כל כך כאיכויות של הגזע כמו איכויות של הנפש) שואף לאימגינציה. כמערביים אין אנו צריכים לשאוף יותר להתנסות באלמנט המוסיקאלי אשר נחווה בפתגמים על ידי החזרות המנטריות, אלא למשהו אחר. כמערביים אנו צריכים לשאוף שלא לצעוד בנתיב אשר נפתח כלפי חוץ כאשר הנפש-רוח מגיחה מהגוף הפיסי, אלא לנתיב אשר מציג עצמו מאוחר יותר, כאשר הנפש-רוח חייבת שוב להתאחד עם האורגניזם הפיסי באמצעות אחיזה מודעת של הגוף הפיסי. אנו רואים את הגילוי הטבעי של זה בהופעת האינסטינקט הגופני: שעה שהאדם המזרחי חיפש את חכמתו באמצעות זיכוך הכוחות שבפעולה בין הלידה לבין השנה השביעית, האדם המערבי מותאם טוב יותר לפתח את הכוחות שבפעולה בין השנים של התחלפות השיניים להתבגרות המינית, בזה שנישא מעלה אל תוך הנפש-רוח זה אשר טבעי לתקופה זו של האנושות. אנו מגיעים לזה כאשר, כשם שביציאה מהגוף אנו נושאים עימנו את האגו אל תוך עולם האינספירציה, כעת אנו משאירים את האגו בחוץ כאשר אנו יורדים חזרה אל תוך הגוף הפיסי. אנו משאירים אותו בחוץ, אבל לא מתוך עצלנות, אנו לא שוכחים אותו או מוותרים עליו, לא דוחקים אותו לחוסר הכרה, אלא מתאחדים איתו בחשיבה טהורה, עם חשיבה חדה ובהירה, כך שבסוף מגיעים להתנסות הפנימית הבאה: האגו שלי מכוסה בכל החשיבה הצלולה אשר אליה נעשיתי מסוגל להגיע. אדם יכול להתנסות בירידה מטה זו אל תוך הגוף באופן צלול וברור מאוד. ובנקודה זו תרשו לי להתייחס להתנסות אישית, מאחר וזה יעזור לכם להבין למה אני מתכוון באמת.
דיברתי עימכם אודות התפיסה המונחת בבסיס ספרי הפילוסופיה של החירות. ספר זה הוא למעשה ניסיון צנוע להגיע לחשיבה טהורה, חשיבה טהורה בה האגו יכול לחיות ולהתקיים ביציבות. אז, כאשר הושגה חשיבה טהורה בדרך זו, אדם יכול לחתור למשהו אחר. חשיבה זו, שהושארה בכוחות האגו אשר עכשיו מרגיש עצמו משוחרר בתוך רוחיות חופשית, יכולה אז להתנתק מתהליך הקליטה החושית. בעוד שבחיים הרגילים אדם רואה צבעים, הבה נאמר, ובאותו הזמן מספיג צבע זה בפעילות תפיסתית, כעת הוא יכול לחלץ את המושגים מתוך התהליך הכולל של התפיסות הפרטניות ולמשוך את התפיסה עצמה ישירות אל תוך המבנה הגופני שלו.
גיתה נטל על עצמו לעשות זאת וכבר עשה צעד ראשון בכיוון זה. קראו את הפרק האחרון של התיאוריה של הצבעים שלו, שכותרתו "האפקט החושי-מוסרי של הצבע": בכל אפקט של צבע הוא מתנסה במשהו אשר מאחד עצמו עמוקות לא רק עם יכולת התפיסה, אלא עם האדם בשלמותו. הוא חווה צהוב ואדום כצבעים "תוקפניים", המחלחלים אליו, כאילו, לפני ולפנים, וממלאים אותו בחום, שעה שהוא מתייחס לכחול וסגול כצבעים אשר מושכים את האדם החוצה מעצמו, כצבעים קרים. האדם השלם מתנסה במשהו בפעולת קליטת החושים. קליטה חושית, ביחד עם התוכן, מועברת מטה אל האורגניזם, והאגו עם תוכן חשיבתו הטהורה נישאר, ניתן לומר, מרחף מעל. מנענו את החשיבה ככל האפשר כשנטלנו אל תוכנו ומלאנו עצמנו עם התוכן השלם של התפיסה, במקום להחלישה עם מושגים, כפי שאנו עושים בדרך כלל. אימנו עצמנו במיוחד להשיג זאת באופן שיטתי בהמשיכנו במה שהגיע בצורה מנוונת מהאנשים של המזרח. במקום לתפוס את תוכן קליטת החושים בצורה טהורה, בחשיבה לוגית קפדנית, אנו תופסים את זה בצורה סימבולית, בתמונות, ומרשים לזה לזרום לתוכנו כמה שנובע מסוג של דרך העוקפת את החשיבה. אנו מספיגים עצמנו בעושר של הצבעים, בעושר הצלילים, על ידי למידה להתנסות בתמונות פנימה, לא במונחים של חשיבה אלא כתמונות, כסמלים. מאחר ואנו לא ממלאים את חיינו הפנימיים עם תוכן החשיבה, כפי שהפסיכולוגיה של האסוציאציות עושה, אלא עם התוכן של התפיסה הנראית באמצעות סמלים ותמונות, הכוחות החיים הפנימיים של הגוף האתרי והאסטרלי זורמים כלפינו מבפנים, ואנו מתוודעים למעמקי התודעה והנפש. זו הדרך בה ידע אמיתי של הטבע הפנימי של האדם נרכש. ולא באמצעות קשקושים מיסטיים שמערפלים את התודעה ומכריזים תכופות שהם הדרך אל האל שבפנים. המיסטיות הזאת אינה מובילה לדבר חוץ מהפשטות ואינה יכולה לספק את כל מי שרוצה להיעשות לאדם במלוא משמעות המילה.
אם מעוניינים לבצע מחקר אמיתי בנוגע לפיסיולוגיה האנושית, יש להרחיק את החשיבה ופעילות יצירת-התמונות נשלחת פנימה, כך שהאורגניזם הפיסי מגיב באמצעות יצירת אימגינציה. זהו הנתיב הנמצא רק בתחילתו בהתפתחותה של התרבות המערבית, אבל זהו הנתיב בו חייבים לצעוד אם רוצים להתייצב בפני ההשפעה הזורמת מהמזרח ושעלולה להוליך להתנוונות אם יאפשרו לה לשרור, עם משהו אשר מסוגל להתנגד לה, כך שהציביליזציה שלנו תורשה ליטול את הנתיב שיוליכה כלפי מעלה ולא כלפי מטה. באופן כללי, ניתן לומר שהשפה עצמה עדיין לא פותחה במידה מספקת כך שהיא מסוגלת לספק ביטוי מלא להתנסויות בהן מתנסים בגומחות הפנימיות של הנפש. ובנקודה זו הייתי רוצה לספר לכם אודות התנסות אישית.
לפני שנים רבות, בהקשר אחר, ביצעתי ניסיון לתת ביטוי למה שיכול להיקרא מדע החושים של האדם. בהרצאות שהעברתי הצלחתי במידת מה לתאר במילים את המדע הזה, מאחר ובדיבור זה אפשרי יותר להפוך את השפה בדרך זו ולהבטיח הבנה על ידי חזרות, כך שהמחסור במילים מתאימות בשפתנו אשר אינה מסוגלת עדיין לבטא את הנושאים העל-חושיים הללו לא הורגש כה בחוזקה. אך בצורה מוזרה, כאשר לפני שנים רבות רציתי לכתוב את מה שמסרתי כאנתרופוסופיה ממשית בכדי לעצב זאת בצורה המתאימה לספר, ההתנסות החיצונית של הישות הפנימית נעשתה כה רגישה עד שהשפה פשוט נכשלה מלספק את המילים, ואני מאמין שהתחלת הטקסט – מספר גיליונות מודפסים – שכבו בערך חמש או שש שנים אצל המדפיס. זה היה בגלל שרציתי לכתוב את כל הספר בסגנון בו התחלתי אותו ולא יכולתי להמשיך בכתיבה, מהסיבה הפשוטה שבשלב ההתפתחות שאליו הגעתי אז, השפה סירבה לספק את האמצעים עבור מה שרציתי להשיג. לאחר מכן נעשיתי עמוס בעבודה, ועדיין לא הצלחתי לסיים את הספר. כל מי שהוא פחות זהיר במה שהוא מעביר לאנשים האחרים מתוך עולם הרוח, עשוי אולי לחייך נוכח הרעיון של העיכובים בדרך זו, עקב קשיים שלא ניתן להתגבר עליהם. אבל מי שבאמת מתנסה ויכול להתמלא במלוא תחושת האחריות, דבר שקורה כאשר מנסים לתאר את הנתיב שהאנושות המערבית חייבת ליטול בכדי להגיע לאימגינציה, יודע שמציאת המילים המתאימות כרוכה במאמצים רבים. כאשר מדובר בהוראה מדיטטיבית, באופן יחסי קל יותר לתאר זאת, וזה אכן נעשה בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". אבל אם מעוניינים להשיג תוצאות מוגדרות כמו התיאור של הטבע היסודי של חושי האדם – כחלק מהסידור והמבנה הפנימי של האנושות – אז נתקלים בקשיים של תפיסת אימגינציות והצגתן בקווי מיתאר חדים באמצעות מילים.
בכל זאת, זהו הנתיב שהאנושות המערבית חייבת לצעוד בעקבותיו. וממש כשם שהאדם של המזרח היה מסוגל להתנסות באמצעות המנטרות שלו בכניסה אל הטבע החיצוני של עולם הרוח, כך חייב המערבי, בהשאירנו בצד את הפסיכולוגיה של האסוציאציות, ללמוד לחדור אל ישותו העצמית בהגיעו לעולם האימגינציה. רק באמצעות חדירה לעולם האימגינציה הוא ירכוש ידע אמיתי אודות האנושות אשר נחוץ להתקדמות האנושות. ומאחר ואנו במערב חייבים לחיות באופן מודע הרבה יותר מאשר האדם המזרחי, אין אנו יכולים פשוט לומר: אם האנושות תגיע או לא תגיע בהדרגה לעולם זה של אימגינציה זה עניין שניתן להשאירו לעתיד. לא – בחתירה לעולם זה של אימגינציה, מאחר ועברנו לשלב בו אבולוציית ההכרה של האדם חייבת לחתור להכרה, לא יכולה להתרחש עצירה בשלבים מסוימים. ומה יקרה אם אדם עוצר בשלב מסוים? אז הוא לא יפגוש את הספקנות המתגברת תמיד המתפשטת מהמזרח למערב עם אמצעי-נגד הולמים, אלא אם אמצעים הנובעים מתוך הנפש-רוח המאוחדת באופן קיצוני מידי, בצורה עמוקה ולא מודעת, עם הגוף הפיסי, כך שהקשר שייווצר בין הנפש-רוח לגוף הפיסי יהיה חזק מידי.
כן, אכן אפשרי הדבר שהאדם לא רק יחשוב באופן מטריאליסטי אלא גם יהיה מטריאליסט, בגלל שהנפש-רוח נקשרה חזק מידי עם הגוף הפיסי. באדם כזה האגו לא חי בחופשיות במושגים של חשיבה טהורה אותה השיג. אם אדם יורד אל תוך הגוף עם תפיסה המבוטאת בתמונות (pictorial), הוא יורד לעומק עם האגו והמושגים אל תוך הגוף. ואם אז אדם מפיץ זאת מסביבו על פני כל האנושות, זה מעורר את התופעה הרוחנית המוכרת לנו היטב – דוגמטיזם מכל סוג. דוגמטיזם אינו דבר אחר מאשר תרגום לתוך עולם הנפש-רוח של המצבים אשר בשלב נמוך יותר מגלים עצמם כפתולוגיות כמו אגורפוביה וכדומה, ואשר – מאחר ודברים אלו קשורים – מראה עצמו בדבר אחר, שהוא מטמורפוזה של פחד, באמונות טפלות מכל סוג. דחף לא מודע אל עבר אימגינציה מוּעכב באמצעים רבי עוצמה, ודבר זה מעורר דוגמטיזם מכל סוג. סוגים אלו של דוגמטיזם חייבים להיות מוחלפים בהדרגה במה שמושג כאשר עולם הרעיונות מוחזק בתוך הספירה של האגו. כאשר נעשית התקדמות לעבר אימגינציה, טבעו האמיתי של האדם נחווה פנימה, וצועדים בנתיב מערבי זה אל עולם הרוח בדרך שונה. זהו נתיב שונה, באמצעות האימגינציה, אשר חייב לייסד את הזרם של מדע הרוח, את התהליך של האבולוציה הרוחית, אשר חייבת ליטול את דרכה מהמזרח למערב בתוך האנושות בכדי להתקדם. זה דבר חשוב בצורה עילאית בזמן הנוכחי שהאנושות תזהה מה צריך להיות הנתיב הנכון לאימגינציה, מהו הנתיב החייב להילקח על ידי מדע הרוח המערבי אם ברצונו להוות יריב שקול לאינספירציה ופירותיה אשר הושגה על ידי החוכמה המזרחית בצורה המתאימה למאפייני הגזע של האנשים הללו. רק אם מסוגלים אנו להתעמת עם האינספירציה המנוונת העכשווית של המזרח בעזרת אימגינציה אשר נתמכת על ידי הרוח ורוויה במציאות שהתעוררה ביחד עם הנתיב המוביל לתרבות רוחית גבוהה יותר. רק אם אנו מסוגלים להביא תרבות זו לידי קיום כזרם של חיים רוחיים הזורמים מהמערב למזרח, אנו מביאים להגשמה את מה שלמעשה חי עמוק בתוך הדחפים למה שהאנושות חותרת אליו. אלה הם דחפים אשר מתפוצצים כעת במהפכים הסוציאליים הקיצוניים מאחר והם אינם יכולים למצוא ביטוי אחר.
בהרצאה של מחר נמשיך את דיוננו בדרך של האימגינציה וכיצד הדרך לעולמות העליונים מוצגת על ידי מדע הרוח האנתרופוסופי.
—————————————
- לדעת המתרגם הכוונה בנפש-רוח לגוף האסטרלי והאני. ↑