הגבולות של מדעי הטבע
רודולף שטיינר
8 הרצאות שניתנו בדורנאך
GA 322
תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
ההרצאה יצאה בהוצאת חירות בספר: ראו כאן
הרצאה שנייה 28.9.1920
דבר זה חייב לקבל תשובה, לא בכדי לפגוש את "הצורך לדעת" האנושי, אלא בכדי לענות על הצורך האוניברסלי של האדם להיעשות אנושי בשלמותו. ובאיזו דרך אדם יכול לחתור לקבלת תשובה, באיזו דרך ניתן להתגבר על ה- ignorabimus [מלטינית: איננו יודעים ולעולם לא נדע] בכדי למלא אחר דרישותיה של אבולוציית האדם – זה יהיה הנושא של סדרת הרצאותינו ככל שנתקדם.
לאלו הדורשים שלא להציג בסבב הרצאות עם כותרת כמו שלנו דבר כלשהו אשר יכול להפריע להצגת הרעיונות בצורה אובייקטיבית, מאחר והיום אהיה חייב להזכיר אישים מסוימים, הייתי רוצה לומר את הדבר הבא: ברגע בו אדם מתחיל לתאר את התוצאות של השיפוט האנושי ביחסו אל החיים, אל הקיום השלם של האדם, הופך הדבר לבלתי נמנע מלהצביע על אישים מסוימים אשר מהם נבעו השיפוטים. אפילו בהצגה מדעית, חייבים להישאר בתוך השטח אשר בו התעורר השיפוט, בתוך התחום של מאבק וחתירת האדם אל עבר שיפוט כזה. ובמיוחד מאחר והשאלה שאנו רוצים מעל לכל לענות עליה היא: מה ניתן ללקט מתוך התיאוריות של המדע המודרני אשר יכול להיעשות לחשיבה סוציאלית מלאת חיים, אשר מסוגל להפוך חשיבה לאימפולסים לטובת החיים? אז חייבים להבין שסידרת השיקולים שאדם נוטל על עצמו אינה מוגבלת יותר ללימוד במסגרת אקדמית, אלא ניצבת בתוך החיים של האבולוציה האנושית.
מאחורי כל דבר אשר הזכרתי אתמול, החתירה המודרנית להשקפת עולם מתמטית-מכאנית ופירוקה של השקפת עולם זו, מאחורי זה אשר הגיעה לשיא ב-1872 בנאום המפורסם שנישא על ידי הפיסיולוג דו בואה-ריימונד (du Bois-Reymond), העוסק בגבולות מדעי הטבע, ניצב משהו אפילו חשוב יותר. זהו דבר אשר מתחיל ליצור רושם עלינו ברגע בו אנו רוצים להתחיל לדבר בצורה חיה אודות הגבולות של מדעי הטבע.
אישיות יוצאת דופן בקומתה הפילוסופית עדיין משקיפה אלינו עם חיוניות מסוימת מתוך החצי הראשון של המאה התשע-עשרה: הגל (Hegel). רק בשנים האחרונות התחילו להזכיר את הגל בתחומי האקדמיה ובספרות הפילוסופית במידת מה מתוך כבוד רב יותר מאשר בעבר הקרוב. בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה העולם האקדמי תקף את הגל לגמרי, למרות זאת יכולים להוכיח באופן שאין להפריכו שאדוארד פון הרטמן צדק לחלוטין בטענתו שבמשך 1880 רק שני מרצים באוניברסיטה בכל גרמניה למעשה קראו אותו. האקדמיה חלקה על הגל אבל לא על בסיס פילוסופי, מאחר שכפילוסופים הם בקושי הכירו אותו. למרות זאת הם הכירו אותו בדרך שונה, בדרך בה מכירים אנו אותו עדיין כיום. מעטים הכירו את הגל כפי שהוא הוּכַל, או אולי עדיף לומר, כשם שהשקפת עולמו הוּכְלָה, בכרכים רבים אשר מונחים בספריות. אלו אשר הכירו את הגל בצורה מקורית זו אשר כה ייחודית לו, הם אכן מעטים. עדיין בצורות שעברו שינוי במידת מה הוא הפך במובן מסוים לפילוסוף הפופולרי ביותר שהעולם הכיר אי פעם. כל אחד אשר נוטל חלק בכינוס פועלים כיום, או אפילו טוב יותר, כל אחד אשר השתתף בכינוס כזה במשך העשורים האחרונים ושמע מה שדנו בו שם. כל אחד בעל תחושה כלשהי לגבי מקור הלך החשיבה שחדר אל כינוסי פועלים אלו, אשר הכיר באמת את התפתחות החשיבה המודרנית, היה יכול לראות שהלך חשיבה זה התחיל בהגל וזרם דרך ערוצים מסוימים החוצה אל ההמון הרחב. ומי שחקר את הספרות והפילוסופיה של מזרח אירופה בהקשר זה היה מוצא שהלך המחשבה ההגליאני חלחל למרחק הרב ביותר של חיי התרבות הרוסיים. היינו יכולים לומר בצורה כאילו אנונימית, שהגל הפך במהלך העשורים האחרונים לפילוסוף בעל ההשפעה הרבה ביותר בהיסטוריה של האדם. מצד שני, כאשר רואים את מה שמוכר למגוון הרחב של האנושות כהגליאניות, הדבר מזכיר פורטרט של אדם מכוער למדי אשר צויר על ידי צייר כלשהו (בצורה יפה יותר) מתוך כוונה לרצות את המשפחה. כאשר אחד מהבנים הצעירים יותר, אשר עד לאחרונה הקדיש תשומת לב מועטה לפורטרט, התבגר וראה לראשונה את התמונה באמת, הוא אמר: "אבל אבא, עד כמה השתנית!". וכאשר רואים מה שנהיה מהגל יכולים לומר: "פילוסוף יקר, עד כמה השתנית!". ללא ספק, משהו בלתי רגיל קרה בנוגע להשקפת עולם הגליאנית זו.
הגל עצמו בקושי נפטר כאשר האסכולה שלו איבדה שליטה. וניתן לראות כיצד אסכולה הגליאנית זו יוצרת בדיוק את הצורה של אחד מהפרלמנטים החדשים שלנו. היה כאן אגף שמאלי ואגף ימני, שמאל קיצוני וימין קיצוני, אגף רדיקלי ביותר ואגף שמרני ביותר. היו כאן אנשים עם השקפה מדעית וחברתית רדיקלית, אשר החשיבו עצמם כיורשיו הרוחניים האמיתיים של הגל, ומצד שני היו תיאולוגים חיוביים אדוקים אשר רצו לבסס ככול הניתן את שמרנותם התיאולוגית הקיצונית על הגל. היה מרכז ללימודים הגליאנים אשר הונהג על ידי פילוסוף חביב, קרל רוזנקראנץ, וכל אותם אישים, כל אחד מהם, עמד על כך שהוא היה היורש האמיתי של הגל.
מהי התופעה הזאת הראויה לציון באבולוציה של ההכרה האנושית? מה שקרה זה, שהיה פעם פילוסוף שביקש להרים את האנושות לתחום גבוה יותר של חשיבה. אפילו אם מישהו מתנגד להגל, אי אפשר להכחיש שהוא העז לנסות להביא את העולם לידי התרחשות בתוך הנפש בצורות-חשיבה הטהורות ביותר. הגל הרים את האנושות אל גבהים שמיימיים של חשיבה, אבל באופן מוזר, האנושות נפלה מטה מגבהים אלו. מצד אחד מטריאליסטים מסוימים ומצד שני תיאולוגים חיוביים מסוימים קיבלו השראה מהמסקנות הנגזרות מהחשיבה של הגל. אפילו אם לוקחים בחשבון את המרכז ההגליאני שבראשו עמד הפילוסוף החביב רוזנקראנץ, אפילו שם לא ניתן למצוא את הפילוסופיה של הגל כפי שהגל עצמו הגה אותה. בפילוסופיה של הגל מוצאים ניסיון מפואר להמשיך עם הגישה המדעית היישר אל הגבהים הגבוהים ביותר. לאחר מכן, כאשר חסידיו ביקשו לפעול לפי מחשבותיו של הגל עצמן, הם גילו שניתן להגיע על ידי זה לנקודות ההשקפה ההפוכות ביותר.
אכן, ניתן להתווכח אודות השקפות עולם שנלמדות, ניתן להתווכח בתוך האקדמיות, וניתן להתווכח אפילו בספרות האקדמית, כל עוד לא גולשים לרכילות חסרת תועלת ולקליקות עקרות. בכל אופן, צאצאים אלו של הפילוסופיה ההגליאנית, אינם יכולים להינשא אל מחוץ לתחומי האקדמיה והלימוד, אל תוך החיים כדחפים חברתיים. ניתן להתווכח רעיונית אודות השקפות עולם מנוגדות, אבל בתוך החיים עצמם השקפות עולם מנוגדות אלו אינן נלחמות אחת בשנייה כה בשלווה. חייבים להשתמש אך ורק בביטויים פרדוכסליים בבואנו לתאר תופעה כזאת. וכאן ניצב בפנינו בחצי הראשון של המאה התשע-עשרה גורם מבשר רעות באבולוציית ההכרה של האדם, דבר אשר הוכיח עצמו כחסר תועלת במובן הגבוה ביותר. בהחזיקנו זאת בתודעתנו אנו חייבים להעלות אז את השאלה: כיצד אנו יכולים למצוא צורת חשיבה אשר יכולה להיות ברת שימוש בחיים החברתיים? בשתי תופעות מעל לכל אנו מתוודעים לחוסר התועלת של ההגליאניות עבור החיים החברתיים.
אחד מאלו אשר למדו את הגל באינטנסיביות הרבה ביותר, אשר הביא את הגל בשלמות אל החיים שבתוכו, היה קארל מרכס. ומהו זה אשר אנו מוצאים במרכס? אכן הגליאניות ראויה לציון! הגל טיפס לפסגה הגבוהה ביותר של העולם הרעיוני – הגל טיפס לפסגה הגבוהה ביותר של האידיאליזם – והתלמיד המסור, קארל מרכס, שינה כל זאת מיד לכיוון הנגדי, בהשתמשו במה שהאמין שאמורה להיות שיטתו של הגל להוליך את האמיתות של הגל לידי מסקנות הגיוניות. ובכך הופיע מטריאליזם היסטורי אשר אמור היה להוות בעבור ההמונים את השקפת העולם היחידה אשר יכולה להיכנס אל החיים החברתיים. כך ניצבים אנו בחצי הראשון של המאה התשע-עשרה מול האידיאליסט הגבוה ביותר, הגל, אשר חי רק ברוח, רק בתוך רעיונותיו, ובחצי השני של המאה התשע-עשרה מול תלמידו, קארל מרכס, אשר הגה והכיר רק במציאות החומרית לבדה, אשר ראה בכל אידיאל רק אידיאולוגיה. אם רק מפנימים אל תוך רגשותינו תפנית רעיונית זו של החיים והעולם במהלך המאה התשע-עשרה, מרגישים בכל נפשנו את הצורך להשיג הבנה של הטבע אשר תשמש כבסיס לשיפוטים שיכולים להתקיים ברמה החברתית.
כעת, אם מצד שני אנו פונים להתוודע למשהו אשר לא ניתן להתייחס אליו באופן ברור כאל צאצאו של הגל אבל ללא ספק ניתן לעקוב אחריו אחורה עד להגל, אנו מוצאים עדיין בתוך החצי הראשון של המאה התשע-עשרה, את "הפילוסוף של האגו", מקס שטרינר (Max Striner). שעה שקארל מרכס אחז באחד משני הקטבים של ההתנסות האנושית שהוזכרה אתמול, הקוטב של החומר על פיו חשף את כל שיקוליו, שטרינר, הפילוסוף של האגו, המשיך מהקוטב המנוגד, זה של התודעה. וממש כשם שהשקפת העולם המודרנית, הנמשכת מכוח הכובד אל עבר הקוטב של החומר, נעשתה לא מסוגלת לגלות את התודעה בתוך יסוד זה (כפי שראינו אתמול בדוגמה של דו בואה-ריימון), אדם אשר נימשך מכוח הכובד אל הקוטב הנגדי של התודעה לא יהיה מסוגל למצוא את העולם החומרי. וכך הדבר עם מקס שטרינר. עבור מקס שטרינר, לא קיים למעשה עולם חומרי עם חוקי טבע. שטרינר ראה את העולם מיושב אך ורק על ידי אגואים אנושיים, על ידי תודעות אנושיות אשר מעוניינות רק להתענג ברמה הגבוהה ביותר. "בניתי את הדבר שלי על כלום" – זוהי אחת המימרות של מקס שטרינר. ועל קרקע זו שטרינר חולק אפילו על רעיון ההשגחה העליונה. הוא אומר למשל: מטיפים מסוימים למוסריות תובעים שלא נבצע מעשים כלשהם מתוך אנוכיות, אלא להיפך אנו צריכים לבצע זאת בכדי לרצות את האל. בפעולתנו, אנו צריכים להביט אל האל, לזה אשר משביע את רצונו, לזה אשר ציווה הוא. מדוע, כך חושב מקס שטרינר, חייב אני, אני אשר נבניתי רק על בסיס תודעת האגו, להודות שהאל הוא אחרי הכול אגו גדול יותר אשר יכול לדרוש מהאדם ומהעולם שהכול צריך להתבצע בדרך שתשביע את רצונו? לא אכניע את האנוכיות שלי למען אנוכיות גדולה יותר. אעשה את אשר ישביע את רצוני. מה איכפת לי מהאל כאשר יש לי את עצמי.
כך הפך האדם מבולבל ומסובך בתוך התודעה אשר מתוכה אינו יכול למצוא עוד את דרכו החוצה. אתמול ציינתי כיצד מצד אחד אנו יכולים להגיע לרעיונות ברורים על ידי התעוררות בהתנסות ברעיונות כאשר אנו יורדים אל תוך תודעתנו. רעיונות דמויי חלום אלו מגלים עצמם כמו דחף פנימי שמתוכו אין אנו יכולים אז להימלט. יכולים לומר שקארל מרכס השיג רעיונות ברורים – למעשה רעיונות יותר מידי ברורים. זה היה סוד הצלחתו. למרות מורכבותם, רעיונותיו של מרקס כה ברורים עד שאם מעטרים אותם כהלכה, הם נשארים מובנים לחוגים הרחבים ביותר. כאן בהירות היוותה גורם לפופולאריות. ועד שיובן שבתוך בהירות כזאת האנושות אבדה, האנושות, כל זמן שהיא מחפשת תוצאות לוגיות, לא תרשה לרעיונות בהירים אלו לחלוף.
אם מוטים בעזרת טמפרמנט לקיצוניות השנייה, לקוטב של התודעה, עוברים לצד של שטרינר בסקאלה. אז אדם מתעב בהירות זו: אדם מרגיש שבהתייחס לחשיבה חברתית, בהירות זו הופכת את האדם לשן בגלגל שיניים בסדר החברתי המעוצב ע"י מתמטיקה או מכניקה – אבל רק לזאת, רק לשן בגלגל שיניים. ואם אדם אינו חש עצמו מתאים אך ורק לזה, אז הרצון הפעיל במעמקי תודעת האדם מתמרד. אז הופך האדם למתנגד קיצוני לכל הבהירות. אדם לועג לכל הבהירות, כשם ששטרינר לעג. אדם אומר לעצמו: מה איכפת לי ממשהו אחר? מה איכפת לי אפילו מהטבע? אקרין את האגו שלי מחוץ לעצמי ואראה מה קורה. נראה שהופעת ניגוד גמור כזה במאה התשע-עשרה הוא המאפיין בדרגה הגבוהה ביותר של מלוא אבולוציית האדם הנוטלת מהלכה לאחרונה, מאחר ומצבי קיצון אלו הם הרעם המתגלגל המקדים את הסערה של הכאוס החברתי בו מתנסים אנו כעת. חייבים להבין קשר זה אם רוצים בכלל לדבר אודות הכרה כיום.
אתמול הגענו לאינדיקציה מה מתרחש כאשר אנו מתחילים לתאם את תודעתנו עם עולם החושים של הטבע החיצוני. תודעתנו מתעוררת לידי רעיונות בהירים אבל מאבדת את עצמה. היא מאבדת את עצמה כל זמן שאדם מציג רק מושגים ריקים כמו 'חומר', מושגים אשר הופכים לא ברורים. בכל אופן, רק באמצעות איבוד כזה של עצמנו, אנו יכולים להשיג את החשיבה התפיסתית לה אנו זקוקים בכדי להיעשות אנושיים בצורה מלאה. במובן מסוים אנו צריכים קודם לאבד את עצמנו בכדי למצוא את עצמנו שוב מחוץ לעצמנו. עם זאת כעת הגיע הזמן בו אנו חייבים ללמוד משהו מתופעות אלו. ומה יכולים ללמוד מתופעות אלו? ניתן ללמוד שלמרות שבהירות תפיסתית חשיבתית ובהירות של ייצוג מנטאלי יכולה להיות מושגת על ידי האדם בפעולת הגומלין שלו עם עולם החושים, בהירות זו של חשיבה תפיסתית נעשית חסרת תועלת ברגע בו חותרים באופן מדעי אל משהו אשר הוא יותר מרק אמפיריות. זה הופך לחסר תועלת ברגע בו אנו מנסים להתקדם לעבר פנומנליזם[1] שגיתה המדען פיתח, ברגע בו רוצים אנו משהו שהוא יותר ממדעי הטבע, כלומר גיתאניזם.
על מה מרמז הדבר? בכינון קשר הדדי בין החיים הפנימיים לעולם הפיסי החיצוני של החושים אנו יכולים להשתמש בתפיסות שאנו יוצרים באינטראקציה עם הטבע בדרך כזאת בה אנו מנסים לא להישאר בתוך תופעות הטבע, אלא לחשוב מעבר להן. אנו עושים זאת אם עושים אנו יותר מאשר לומר: כאן בתוך הספקטרום מופיע הצבע הצהוב ולאחריו הצבע הירוק, ומהצד השני הכחולים. אנו עושים זאת אם אין אנו יוצרים בפשטות זיקה אל התופעות בעזרת מושגינו, אלא במקום זאת מחפשים לחדור אל מעבר צעיף החושים ולבנות משהו נוסף מאחוריו בעזרת מושגינו. אנו עושים זאת אם אנו אומרים: מתוך המושגים הבהירים שהשגתי אני מרכיב אטומים, מולקולות – את כל תנועות החומר אשר משוערות כקיימות מאחורי תופעות הטבע. על ידי זה משהו יוצא דופן מתרחש. מה שקורה זה שכאשר אני כבן אדם מתעמת עם עולם הטבע [ראה תרשים], אני משתמש במושגיי לא רק בכדי ליצור עבורי סדר רעיוני בתוך תחום החושים, אלא גם בכדי לפרוץ את גבולות החושים ולהרכיב מאחוריהם אטומים וכדומה – אינני יכול להביא את חשיבתי הצלולה לידי עצירה בתחום החושים. אני נוטל את שיעורי מהטבע שנשלט ע"י אינרציה, אשר ממשיך להתגלגל אפילו כאשר הכוחות המניעים פסקו. הידע שלי מגיע עד לעולם החושים ואני נשאר לא פעיל. יש לי אינרציה מסוימת, ואני ממשיך להתגלגל עם מושגיי אל מעבר לתחום החושים על מנת להרכיב שם עולם אשר באשר לקיומו אני יכול להתחיל להטיל ספק כאשר אני שם לב שחשיבתי נישאת רק על ידי אינרציה.
מעניין לציין ששיעור רב מהפילוסופיה אשר חורגת מתחום התופעות אינה יותר מאשר התגלגלות מתוך אינרציה כזאת אל מעבר למה שבאמת קיים בתוך העולם. אדם פשוט אינו מסוגל לעצור. אדם רוצה לחשוב הלאה והלאה רחוק יותר ולהרכיב אטומים ומולקולות – ותחת נסיבות מסוימות דברים אחרים באותה הצורה שהפילוסופים הרכיבו כאן. לכן לא פלא שרשת קורים זו אשר האדם טווה בעולם ואשר נוצרה באמצעות האינרציה של החשיבה, חייבת בסופו של דבר לפרום עצמה שוב.
גיתה התקומם כנגד חוק זה של אינרציה. הוא לא רצה להתגלגל הלאה כך עם חשיבתו, אלא להיפך, להגיע בקפדנות לידי עצירה בגבולות אלו [ראה תרשים: הקו העבה האמצעי] וליישם רעיונות בתוך התחום של החושים. כך הוא היה יכול לומר לעצמו: בתוך הספקטרום מופיע לפני צהוב, כחול, אדום, אינדיגו, סגול. אם אני חודר רשמים אלו של צבע עם עולם מושגיי כאשר אני נשאר בתוך התופעות, אז התופעות מסדרות עצמן מתוך עצמן, ותופעת הספקטרום מלמדת אותי שכאשר הצבעים הכהים יותר או משהו כהה מושם מאחורי צבעים בהירים או משהו בהיר, מופיעים הצבעים אשר משתרעים כלפי הקצה הכחול של הספקטרום. ולהיפך, אם אני מציב אור מאחורי חושך, מופיעים הצבעים אשר משתרעים לעבר הקצה האדום של הספקטרום.
מהו זה אשר גיתה למעשה חיפש לעשות? גיתה רצה למצוא תופעות פשוטות בתוך המורכבות, אבל מעל לכול תופעות כאלו אשר מאפשרות לו להישאר בתוך תחום זה [ראה תרשים], במשמעות לפיה הוא לא התגלגל הלאה אל תוך תחום שאליו מגיע האדם אך ורק באמצעות אינרציה מנטאלית מסוימת. גתה רצה לדבוק בפנומנליזם קפדני. אם אנו נשארים בתוך התופעות ואם אנו חותרים עם חשיבתנו להגיע לידי עצירה כאן במקום להרשות לעצמנו להינשא הלאה על ידי אינרציה, השאלה הישנה עולה בדרך חדשה. איזו משמעות יש לעולם התופעות כאשר אני מתבונן בו כך? מהי המשמעות של המכאניקה והמתמטיקה, של המספר, המשקל, המדידה, או יחסי הזמן שאני מביא אל תוך עולם זה? מהי המשמעות של זה?
ייתכן ואתם יודעים, שתפיסת העולם המודרנית חיפשה לאפיין את התופעות של הצליל, הצבע, החום וכ"ו, כמשהו סובייקטיבי כאשר היא מאפיינת את מה-שנקרא איכויות ראשוניות, האיכות של המשקל, החלל והזמן, כמשהו שאינו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי וטבוע בדברים. באופן עקרוני ניתן לעקוב אחרי תפיסה זו אחורנית עד לפילוסוף האנגלי, ג'ון לוק (John Locke), וזה יגדיר במידה ניכרת את בסיס הפילוסופיה של החשיבה המדעית. אבל השאלה האמיתית היא: איזה מקום בתוך גישתנו השיטתית של מדעי הטבע כשלמות תופסות המתמטיקה, והמכאניקה – קורים אלו אשר טווים אנו בתוך עצמנו, או כך זה נראה בהתחלה – איזה מקום כל זה תופס? נהיה חייבים לחזור לשאלה זו בכדי להתבונן בצורה הספציפית שזה תופס בקאנטיאניזם. עדיין מבלי להיכנס לכל ההיסטוריה של התפתחות זו ניתן בכל זאת להדגיש את השכנוע הוודאי האינסטינקטיבי שלנו שמדידות או ספירות או שקילות אובייקטים חיצוניים שונות במהותן מאשר לייחס להן איכויות שונות כלשהן.
ללא ספק לא ניתן להכחיש שאור, צלילים, צבעים ותחושות של טעם מיוחסים אלינו בצורה שונה מזה אשר יכולנו אנו לתאר בכפוף לחוקים מתמטיים-מכאניים. מאחר וזוהי באמת עובדה ראויה לציון, עובדה הראויה להתחשבותנו: אתם יודעים שדבש טעמו מתוק, אבל לאדם עם צהבת טעמו מריר – כך אנו יכולים לומר שאנו ניצבים ביחסים מוזרים עם האיכויות בתחום זה – כאשר מצד שני בקושי נוכל למצוא מצב בו אדם נורמאלי כלשהו יראה משולש כמשולש, אבל אדם עם צהבת יראה זאת כריבוע! הבחנות מסוימות אכן קיימות כך, ואדם חייב להכירן. מצד שני, אדם חייב שלא לגזור מסקנות אבסורדיות מתוכן. ובזאת החשיבה הפילוסופית של ימינו העכשוויים נכשלה בדרך היוצאת ביותר מן הכלל בהיכנסה לעובי הקורה בנוגע לשאלה האפיסטמולגית[2] הבסיסית ביותר הזאת. כך אנו רואים כיצד פילוסוף עכשווי, קופלמן (Koppelmann), טיפס גבוה יותר אפילו מקאנט באומרו, למשל – אתם יכולים לקרוא זאת בעמוד 33 של חקירות פילוסופיות שלו: כל דבר הקשור בחלל וזמן אנו חייבים קודם להרכיב בפנים במשמעות של הבנה, הואיל ואנו מסוגלים להטמיע צבעים וטעמים באופן ישיר. אנו מרכיבים את העשירומון (גוף בעל עשר פיאות), את התריסריון (גוף בעל 12 פאות), וכ"ו. אנו מסוגלים להרכיב את הפאון (מצולע תלת-מימדי) המשוכלל הסטנדרטי רק בגלל הארגון של הבנתנו. לא פלא, טוען אז קופלמן, שאנו מוצאים בעולם רק את הפאונים המשוכללים הללו אותם יכולים אנו להרכיב בעזרת הבנתנו. קופלמן אומר כמעט באופן מילולי שבלתי אפשרי עבור גיאולוג לבוא למומחה בגיאומטריה עם גביש התָחוּם בשבעה משולשים שווי צלעות בדיוק בגלל – כך טוען קופלמן – שגביש כזה יהיה בעל צורה אשר פשוט לא תתאים לתוך ראשנו. זה אפילו יותר קאנטיאני מקאנט. וכך הוא אומר שבתחום של הדברים כשלעצמם גבישים התחומים ע"י שבעה משולשים שווי צלעות היו יכולים להתקיים, אבל אינם יכולים להיקלט על ידי ראשנו, וכך אנו מתעלמים מהם. הם אינם קיימים עבורנו.
הוגים כאלו שכחו רק דבר אחד: הם שכחו – וזה רק מה שאנו רוצים להצביע עליו בסבב הרצאות זה עם כל ההוכחות רבות העוצמה שאנו יכולים לקבץ – שהסדר הטבעי אשר מנהל ומרכיב את ראשנו גם מנהל ומרכיב את הפאון הרגיל, ורק מסיבה זו ראשנו אינו מרכיב פאונים אחרים מאלו אשר ניצבים בפנינו בפועל בעולם החיצוני. מאחר וזה, כפי שאתם רואים, מהווה אחד מההבדלים הבסיסיים בין מה שקרוי איכויות סובייקטיביות של צליל, צבע, חום, וכמו כן האיכות השונה של המגע, לבין זה אשר ניצב בפנינו בהשקפת העולם המתמטית-מכאנית. זהו ההבדל הבסיסי: צליל וצבע משאירים אותנו מחוץ לעצמנו. אנו חייבים קודם ליטול אותם פנימה. אנו חייבים קודם לקלוט אותם. כבני אדם אנו עומדים מחוץ לצליל, לצבע, לחום וכ"ו. זה לא בדיוק המצב בנוגע לחום – אדון בכך מחר – אבל במידה מסוימת זה נכון גם לגבי החום. איכויות אלו משאירות אותנו בהתחלה מחוץ לעצמנו, ואנו חייבים לקלוט אותן. באשר ליחסי הצורה, המרחב, והזמן ובהתייחס למשקל אין זה המצב. אנו קולטים אובייקטים בחלל וניצבים בעצמנו באותו החלל ובאותה החוקיות בה ניצב האובייקט החיצוני לנו. אנו ניצבים בתוך הזמן ממש כשם שהאובייקט החיצוני ניצב בו. קיומנו הפיסי מתחיל ומסתיים בנקודת זמן מוגדרת. אנו ניצבים בחלל ובזמן בדרך כזאת שדברים אלו חודרים אותנו מבלי שנקלוט אותם תחילה. את הדברים האחרים אנו חייבים לקלוט קודם. בהתייחס למשקל, ובכן, גברותיי ורבותיי, תודו ברצון שאין לזה כלל קשר עם הקליטה אשר פתוחה במידת מה לשרירותיות: אחרת הרבה אנשים אשר השיגו כמות בלתי רצויה של שומן היו מסוגלים להימנע מכך באמצעות הקליטה לבדה, רק על ידי היותם בעלי כושר קליטה. לא, גברותיי ורבותיי, באשר למשקל אנו קשורים עם העולם בצורה אובייקטיבית לחלוטין, והארגון באמצעותו אנו ניצבים בתוך צבע, צליל, חום וכ"ו חסר אונים כנגד אובייקטיביות זו.
כך אנו חייבים כעת מעל לכל להעלות את השאלה: כיצד זה שאנו מגיעים לשיפוטים מתמטיים-מכאניים כלשהם? כיצד מגיעים אנו למדעי המתמטיקה, למדעי המכאניקה? וכיצד זה, אז, שמתמטיקה זו, שמכאניקה זו, מתאימה לעולם החיצוני של הטבע, וכיצד מתקיים כאן ההבדל בין האיכויות המתמאטיות-מכאניות של האובייקטים החיצוניים לבין אלו הניצבים בפנינו כמה שקרוי איכויות סובייקטיביות של תחושה, צליל,צבע, חום וכדומה?
בקצה האחד, אנו ניצבים בפני שאלה בסיסית זו. מחר נדון בשאלה אחרת כזאת. אז תהיינה בידנו שתי נקודות התחלה מהן נוכל להמשיך לחקור את מדעי הטבע. משם נמשיך לקצה אחר, לחקור את היווצרות השיפוטים החברתיים.
—————————————-