הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים
רודולף שטיינר
GA148
שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן
בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914
תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה מספר 12
קלן, 17 בדצמבר 1913
הלילה ומחר בלילה אצטרך לדבר בדרך שונה דווקא על האירוע שאנו רגילים לקרוא לו בשם המסתורין של גולגותא. ההצהרות הקודמות על הנושא היו אכן בעלי אופי אוקולטי, אך הן היו יותר תיאורטיות בטבען. דיברנו על טבע המסתורין של גולגותא ומשמעותו כאירוע מרכזי, כפי שהוא היה, בכל האבולוציה האנושית על האדמה. המחשבות שהחלפנו בינינו היו בוודאות תוצאה של חקירה אוקולטית. התחברנו למקור המעיינות הזורמים מהמסתורין של גולגותא וחיים באבולוציה האנושית. המשמעות והמובן של המסתורין יכולים להתגלות כאשר עין הרואה מכוונת לכל מה שחי באבולוציה האנושית על האדמה.
כעת יהיה זה נחוץ, בכל זאת, להיכנס לפרטים המעשיים של האירוע שהתרחש בתחילת העידן שלנו. אני אדבר על אירועים שיצרו כוחות שקרְנו החוצה והמשיכו לחיות בהילה של האדמה, היכן שניתן לצפות בהם על ידי חקירה אוקולטית. מחר אביא כמה סיבות מדוע יש לדון בדברים אלה בחוגים האנתרופוסופים במיוחד בתקופתנו. היום אנסה להביא כמה אינדיקציות למה שקרה בארץ ישראל בתחילת העידן שלנו. אני תקווה שהמסתורין של גולגותא, שעד כה הוצג יותר בצורה של רעיונות, לא יאבד מערכו בליבכם ובנפשכם אם נתייחס למה שקרה בזמנו במונחים מאוד אמיתיים.
בהרצאותיי על הבשורה של לוקס וזו הנקראת הבשורה של מתי,[1] התייחסתי לכמה אספקטים חיוניים שיש להתחשב בהם בתחום זה, כלומר לעובדה ששני הילדים ישוע נולדו בערך באותו הזמן בתחילת העידן שלנו. דיברתי על האופי והכישורים השונים של שני הבנים. אחד, שתיאורו קורן ממה שנקראת הבשורה של מתי, הגיע משושלת שלמה לבית דוד. בתוכו חיה הנפש, או האני, של האינדיבידואל הידוע לנו כזרתוסטרא.
בהתגשמות כמו זו, דבר אחד במיוחד חייב להיות מובן בבירור. כשאינדיבידואל, שהגיע קודם לכן לגבהים שהושגו על ידי זרתוסטרא, מתגשם – במקרה זה כאשר הוא נולד בישוע – זה בכלל לא אומר שבעקבות כך הוא יכיר בעצמו בהיותו ילד או אדם צעיר כאותו האינדיבידואל. אין שום תודעה שתגרום לו לומר: "אני הוא זה וזה." מצד שני הכשרים המתקדמים, שהושגו בהתגשמות קודמת כמו זו, יופיעו בגיל מוקדם ויקבעו את כל המבנה הבסיסי של אופי הילד. הילד ישוע מבית שלמה – כפי שאקרא לו – היה מחונן לפיכך בכישורים שבאופיים אפשרו לו לחדור לתוך ההישגים של התרבות האנושית שהתקיימו בסביבתו. כל התרבות האנושית היתה קיימת בעולם שסבב את הילד – וזה נכון במיוחד בתקופת זמן מסוימת זו – במילים, במחוות, בפעולות ובקיצור, כל מה שהוא היה מסוגל לראות ולשמוע בסביבתו. ילדים בדרך כלל מפנימים מעט ממה שהם רואים ושומעים. אולם, לילד זה היתה גאונות פנימית רבה שאפשרה לו לתפוס אף מרמז דק ביותר את מה שהאנושות השיגה. בקיצור, היה לו כישרון עילאי לכל מה שהתרבות האנושית יצרה בדרך של חוכמה ולמידה. בימינו היינו קוראים לילד כזה 'מחונן'. עד לשנתו השתיים עשרה, הילד ישוע מבית שלמה למד מהר, בהפנימו כל מה שסביבתו היתה מסוגלת להציע.
הילד ישוע השני שבא משושלת נתן לבית דוד, היה מאוד שונה. אופיו קורן מהבשורה של לוקס. לא היה לו שום כישרון למידה. עד לשנתו השתיים עשרה הוא לא גילה שום עניין באף דבר שניתן להשיג על ידי חוכמה מהתרבות האנושית. מצד שני הוא הראה את המעלה העליונה של מה שאנו יכולים לכנות 'הכישרונות של הלב', כשהוא חולק עם האחרים את כל שמחותיהם וסבלם. גאוניותו נמצאה בהיותו פחות מרוכז בעצמו, פחות מסוגל לרכוש את הכישורים והידע הנרכשים על האדמה, אבל מתקופת ילדותו המוקדמת ביותר הוא חש את הכאב והעונג של האחרים כאילו היו שלו עצמו, בהיותו מסוגל לחדור לתוך רגשותיהם הפנימיים. היתה לו יכולת כזו במעלה הגבוהה ביותר.
אם כן, ההבדל שבין שני הבנים ישוע כפי שהוא מוצג בכתבים האקשיים, לא היה יכול להיות גדול יותר. בשנתם השתיים-עשרה התרחש מאורע שעליו דיברתי הרבה פעמים. במסע לירושלים – שאליו נלקח הילד מבית נתן על ידי הוריו – האני-זרתוסטרא שהיה עד אז בילד ישוע מבית שלמה, עזב גוף זה ותפס בעלות על הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי של ישוע מבית נתן. כל מה שהאני המלכותי הזה היה מסוגל להשיג היה אז פעיל בתוך נפשו של ישוע מבית נתן. ילד זה השיג את כל הכוח של זרתוסטרא, מבלי לדעת זאת, והיה מסוגל לגרום לתדהמה כשהוא הופיע כמורה בקרב המלומדים. הזכרתי גם שמצב הילד ישוע האחר, הילד מבית שלמה, שממנו נפרד האני-זרתוסטרא, התדרדר במהירות והוא מת זמן קצר יחסית לאחר מכן.
חשוב להבין שכאשר מישהו מוותר על האני, כמו במקרה של הילד ישוע מבית שלמה, אין פירוש הדבר שהחיים אינם אפשריים יותר. בדיוק כמו שכדור ימשיך להתגלגל בהשפעת התאוצה שלו, כך החיים ממשיכים לזמן מה בעזרת הכוחות הטבועים בהם. במידה והאדם אינו מסוגל לתפוס את ההיבטים העדינים בנפשות אנוש אזי ההבדל שבין נפש שעדיין יש לה אני וכזו שאיבדה אותו אינו גדול כל כך. לאני אין כמעט השפעה ישירה כשאנו פוגשים נפש בחיים הרגילים.
התגלות ישירה של האני הוא הדבר שאנחנו הכי פחות קולטים באדם, משום שהאני מתגלה דרך הגוף האסטרלי. הילד ישוע האחר שמר בכל זאת על גופו האסטרלי. נחוץ כושר אבחנה חזק, וזה רחוק מלהיות קל, כדי לקבוע אם מנהגים ישנים ומחשבות ישנות ממשיכות להשפיע על נפש או אם משהו חדש משתלט. רק זה בלבד יראה אם האני עדיין שם או לא. אולם האינדיבידואל מתחיל להידרדר, ולנבול, כפי שהיה המקרה עם הילד ישוע מבית שלמה.
הקרמה אירגנה את זה כך שהאימא הביולוגית של הילד ישוע מבית נתן מתה מייד לאחר שהאני-זרתוסטרא נכנס לתוך הילד מבית נתן וכן אביו של הילד מבית שלמה. ואז האבא של הילד מבית נתן והאימא של הילד מבית שלמה נישאו. לילד מבית נתן לא היו אחים או אחיות; האחים והאחיות החדשים שלו הגיעו מהמשפחה של הילד לבית שלמה. שתי המשפחות הפכו לאחת וחיו בעיירה קטנה שמאוחר יותר נקראה נצרת. לכן אנו נשתמש במונח ישוע מנצרת כאשר נדבר על הילד ישוע מבית נתן שבתוכו חי מאז האני-זרתוסטרא.
אני רוצה לספר לכם היום גם על משהו מהשנים המוקדמות של ישוע מנצרת כפי שזה מתגלה בכתבים האקשיים. אני רוצה להציג זאת בצורה שתעזור לנו להבין רגע משמעותי באבולוציה שעזר להכין את הדרך למסתורין של גולגותא, שעליו אדבר מחר.
שלושה שלבים ברורים בחייו של ישוע מנצרת ניתנים לתפיסה בבהירות לרואה הרוחי. השיחות שלו עם המלומדים הראו שברגע שאני-זרתוסטרא נכנס לתוכו בשנתו השתיים עשרה, היו לו את הכוחות הפנימיים לקבל הארה ולחברה עם היכולות השייכות לנפשו של זרתוסטרא. אם כן, היתה לנפש זאת יכולת עצומה לחוויה פנימית. ובעוד ישוע מתקדם משנתו השתיים עשרה לשנה השבע-עשרה או שמונה- עשרה, ניתן לראות כיצד ההארה הפנימית מופיעה שוב ושוב. זה היה קשור בזמן ההוא עם כל האבולוציה של העברים הקדומים ושל העם העברי בכלל.
בזמן שישוע מנצרת היה חלק מהעם העברי לא נשאר שום זכר מההתגלויות העצומות של הנביאים שניתנו פעם לעברים – סודות המגיעים ישירות מהקוסמוס. הרבה הועבר על ידי המסורת, אולם הכשרים המקוריים הנחוצים להשגת סודות אלה ישירות מעולמות הרוח נבלו כבר מזמן. הסודות יכולים היום להימצא רק בספרות המבוססת על העבר. היו מעט אנשים, כמו הלל המפורסם,[2] שעברו דרך התפתחות אישית שאפשרה להם להבחין במשהו ממה שהכריזו עליו נביאי העבר. אולם למעטים אלה לא היה את הכוח שהיה קיים בימים של ההתגלויות המקוריות שניתנו לעברים. ניתן לראות התדרדרות חדה בהתפתחות הרוחנית של העם העברי. אולם ההתגלויות שנעשו על ידי הנביאים מהעבר הופיעו כעת כהארה פנימית, כאילו שהן עולות מתוך המעמקים בנפשו של ישוע מנצרת.
איני רוצה כל כך להפנות את תשומת ליבכם לעובדה ההיסטורית שהארה פנימית החייתה התגלויות של הנביאים בתוך ישות אנושית אינדיבידואלית. במקום זאת הייתי רוצה לבקש מכם לחוש את הבדידות שנחוותה על ידי ישוע מנצרת כשהיה יחסית די צעיר, בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, הוא הרגיש אז בהתגלות שמופיעה בתוכו ושאף אחד מסביבו לא היה מסוגל לחוות, משום שאפילו למובחרים שביניהם לא נותר אלא שביב חיוור על כך. היכנסו לתוך חיים של אדם כזה שמוצא עצמו לגמרי לבד עם אחד האוצרות האנושיים העצומים ביותר. חשוב להבין שאת המסתורין של גולגותא היה הכרח להכין בדרך זו – עם רגשות של בדידות ובידוד שהופיע בנפשו של ישוע מנצרת. אם אתה כאילו נמצא על אי בודד, מרגיש כפי שהוא הרגיש, כאשר מילדות ועד אז הוא חלק כה רבות עם האחרים, ועכשיו רוצה לחלוק איתם אבל אינו יכול משום שנפשותיהם התדרדרו לרמה שבה הם כבר לא היו מסוגלים להפנים זאת. אם אתם מרגישים את הכאב של ידיעת משהו שהאחרים אינם מסוגלים להפנים, למרות שהייתם מייחלים לכך שהוא יחיה גם בליבם – אזי אתם מתכוננים לשליחות. ישוע מנצרת התכונן לשליחות. זה נתן את הנימה הבסיסית לחייו, משום שהוא היה צריך לומר לעצמו שוב ושוב: "קול מגיע אלי מעולם הרוח. אם האנושות תוכל לשמוע זאת זה יביא ברכה אינסופית. בימים עברו האנשים יכלו לשמוע זאת, אבל היום כבר לא קיימות האוזניים לשמוע זאת." כאב זה של היותו לגמרי לבד חדר יותר ויותר עמוק לנפשו.
אלה היו חייו הפנימיים של ישוע מנצרת בערך משנתו השתיים-עשרה ועד השמונה-עשרה. אביו הביולוגי ואימו החורגת לא הבינו אותו, ואחיו ואחיותיו לא רק שלא הצליחו להבין אותו, אלא נטו ללעוג לו, והתייחסו אליו כאל חצי משוגע. הוא עבד קשה במקצוע הנגרות של אביו, אך כאשר עבד, הרגשות שעליהם דיברתי חיו בלבו ובנפשו.
כאשר הוא היה בן שמונה עשרה פחות או יותר הוא החל לנדוד, כשהוא עובד אצל משפחות שונות, עם בעלי מלאכה שונים, בארץ ישראל ובארצות פגאניות שכנות. הוא הונחה על ידי הקרמה שלו. הטבע הלא רגיל שלו הפך ברור לכל מי שבא איתו במגע. הוא היה עובד כל היום ובערבים היה יושב עם האנשים. והאנשים שאיתם הוא היה כך יחד מגיל תשע-עשרה ועד עשרים וארבע תמיד הרגישו, למרות שלא היו תמיד מודעים לכך בברור, שהוא היה ישות אנושית מיוחדת, מישהו מזן שהם לא ראו אף פעם, וכמובן מישהו שהם לא היו יכולים לדמיין שאי פעם היה קיים. הם לא ידעו איך לקבל אותו.
כדי להבין זאת עלינו לשאת בנפשנו את מה שחייב תמיד להינשא על ידי נפשנו אם אנו רוצים לחדור לסודות האבולוציה האנושית: חוויות כאלה שבאו על ישוע הצעיר מנצרת גרמו לסבל פנימי עמוק. אולם הכאב נהפך לאהבה. לכאב עמוק יש את העוצמה להשתנות לאהבה, אהבה שהיא גדולה בהרבה מהסוג הרגיל של האהבה שבה אתם רק צריכים להיות שם עם אהבתכם. אהבה זו זורמת הלאה כמו קרניים של הילה המגיעות הרחק. והאנשים, שהוא היה בקרבם בימים ההם, הרגישו שהיה בקרבם מישהו שהוא הרבה מעבר לסתם ישות אנושית. אפילו לאחר שעזב מקום כלשהו ההשפעה המשיכה והם באמת הרגישו אותו נוכח כאשר הם ישבו יחד בערבים. וזה היה קורה שוב ושוב כאשר עזב מקום כלשהו: לאנשים שהיו יושבים מסביב לשולחן בערב היה חיזיון משותף. הם היו רואים אותו נכנס כדמות רוחית. לכולם היה את אותו החיזיון בו-זמנית כשהם חשים שישוע חזר שוב, שהוא מדבר אליהם ומספר להם דברים – בדיוק כפי שהוא נהג לעשות כאשר היה נוכח פיזית ביניהם. הוא חי בצורה גלויה לעין בקרב האנשים הרבה לאחר שעזב את המקום. כאב שהפך לאהבה גרם לכך שתהיה לו כזו השפעה עצומה. האנשים, שאיתם הוא חש חיבור מיוחד אליו, אף פעם לא הרגישו שהוא עזב אותם, אלא שהוא נשאר איתם וחזר הרבה פעמים.
הוא נדד לא רק לאורך ארץ ישראל, אלא הקרמה שלו לקחה אותו גם למקומות פגאנים – זה ייקח אותנו רחוק מדי להיכנס לפרטים היום. לאחר שחווה את התנסותו הראשונה בהתדרדרות של היהדות הוא גילה כעת שהטקסים הפגאניים גם כן כבר אינם מחזיקים בהתגלות המקורית הישנה. זה היה השלב השני שבו הוא חווה את הנסיגה של האנושות ממה שהיה פעם הגבהים הרוחיים. אולם הוא היה צריך לחוות זאת בדרך שונה.
הידע על התדרדרות ביהדות הגיע מבפנים, דרך הארה פנימית. הוא ראה שההתגלויות מעולם הרוח, שפעם הוכרזו על ידי הנביאים, נפסקו משום שלא היו כבר אוזניים לשמוע אותם. ההבנה לגבי ההתדרדרות בפגאניזם הגיעה כאשר הוא ביקר מקום שבו הטקסים הפגאנים הישנים התפוררו לדרגה מסוימת, וגם היו סימנים חיצוניים להתדרדרות. האנשים במקום סבלו מצרעת וממחלות מכוערות אחרות. חלק מהם נהיו אכזריים ואחרים חלשים וצולעים. כוהני הדת שברחו ממקומות אלה נמנעו מאותם אנשים. כאשר ישוע נראה מתקרב, החדשות פשטו כאש בשדה קוצים שמישהו מאוד מיוחד מגיע, משום שאפילו חיצוניותו הראתה משהו מהכאב שהפך לאהבה. הם ראו מישהו מגיע שלא דמה לאף אחד שאי פעם צעד על פני האדמה. החדשות התפשטו מייד והרבה הגיעו במרוצה בהאמינם שכוהן דת נשלח אליהם שוב כדי לבצע את טקס הזבח. כוהני הדת שלהם נטשו אותם, וכעת הם באו במרוצה. זה ברור מהכתבים האקשיים. לא היו לו כוונות לבצע את טקס הזבח הפגאני. אבל אז הופיעו לפניו כמו באימגינציות מלאות-חיוּת כל חידת ההתדרדרות שהתרחשה בהתפתחות הפגאנית. רוחות טובות כבר לא זרמו מטה אל המזבחות הפגאנים, אלא כל מיני דמונים, שליחיהם של לוציפר ואהרימן. ישוע מנצרת תפס זאת כמראֶה שבא מבחוץ ולא כמו הארה פנימית שהוא קיבל בקשר למצב היהדות.
ללמוד משהו באופן תיאורטי זה מאוד שונה מלהיות מסוגל לראות ישירות כיצד הדמונים ירדו על מזבח הזבח, היכן שפעם ירדו כוחות אלוהיים של רוח, וכיצד דמונים אלה גרמו למצבים לא נורמליים בנפש, מחלות וכיוצא בזה. ישוע מנצרת היה צריך להבחין בכך דרך ראיה ישירה ברוח; הוא היה מסוגל לראות את השפעת השליחים של לוציפר ואהרימן על האנשים כאשר הם גורמים לכך שיקרו להם דברים נוראים. הוא נפל לפתע כאילו היה מת. האנשים נבהלו וברחו. אבל בשוכבו שם כאילו נטרפה עליו דעתו, כאילו שעבר לעולם אחר, הוא קיבל רושם מכל מה שהיו ההתגלויות המקוריות הישנות הללו של הפגאנים. בעבר הוא שמע סודות שנודעו לנביאים הקדומים, אבל כיום כבר לא היה קיים אפילו צל מהם בקרב היהודים. כעת הוא שמע דרך אינספירציה רוחית, כיצד נודעו סודות אלה לעמים הפגאנים.
הרושם העמוק ביותר שהוא קיבל הוא משהו שניסיתי לחקור. דיברתי על כך לראשונה כאשר הנחנו את אבן הפינה לבניין שלנו בדורנאך. ניתן לקרוא לזה היפוך של תפילת 'אבינו', משום שהוא היה כמו התוכן העיקרי שניתן בצורה מהופכת מהתפילה שהתלמידים היו צריכים לשאת מאוחר יותר, שניתנה על ידי ישוע כריסטוס. בעודו מבחין בכך, הרגיש ישוע מנצרת שזה מכיל, בצורה מאוד מרוכזת, את הסוד של האבולוציה האנושית והתבטאותו בהתגשמויות ארציות:
אמן.
הרישעה השולטת בעולם,
היא העדות לאנוכיות שמשחררת את עצמה.
האנוכיות משפיעה על ידי אחרים,
נחוות בלחם היומי,
שרצון המרומים אינו שולט שם,
כי האדם הפריד את עצמו מממלכתכם,
ושכח את שמותיכם.
אתם האבות שבמרומים.
תרגום זה במילים מקוטעות מגלה את החוקים שלפיהם ישות אנושית מתגשמת מהמקרוקוסמוס לתוך המיקרוקוסמוס. מאז שנודעו לי מילים אלה אני מגלה שהן משמעותיות באופן יוצא דופן למדיטציה. כוחן על הנפש הוא די יוצא דופן, ואתם מבחינים בכוח זה ככל שאתם הוגים במילים אלה יותר זמן. אם אתם מנסים אז להתבונן בפרטים ולהבינם תגלו שהם אכן מחזיקים בסוד של האדם והגורל של האנושות בדחיסות מרוכזת, וכיצד היפוכם עורר את 'אבינו' המיקרוקוסמי שהכריסטוס נתן לתלמידיו.
זה לא היה הסוד היחידי מההתגלות הפגאנית המקורית שנתפס על ידי ישוע. כאשר הוא יצא מהמצב החזיוני וראה את האנשים והדמונים שבורחים, הוא ידע את כל הסוד של הפגאניזם. בפעם השנייה חדר כאב שלא יתואר לתוך נפשו. השקיעה של היהדות הפכה כה אמיתית בעבורו משום שהוא קיבל למעשה את ההתגלות שניתנה לה לפני שהריקבון התבסס בה. כעת הוא הבחין שזה מה שקרה פחות או יותר עם העמים הפגאנים. הוא נהיה מודע לגמרי לכך שבכל סביבתו אנשים היו צריכים לחיות מתוך המילים: "יש להם אוזניים אך הם אינם יכולים לשמוע את הסודות של הקוסמוס." הוא היה צריך לעבור זאת כדי לרכוש את החמלה ללא גבול שהוא תמיד חש כלפי האנשים. אנו יכולים לומר זאת כך: היה לו כעת את כוח החיזיון, והאנושות היתה זקוקה לקבל את מה שחזיונות אלה הכילו. אך היכן היו אלה שיכלו להתחבר אליהם?
אלו היו חוויותיו עד בערך שנתו העשרים וארבע. ואז הקרמה לקחה אותו הביתה, בזמן שאביו נפטר. ואז הוא גר עם אחיו החורגים ואחיותיו החורגות ועם אימו החורגת או המאמצת. גם היא לא הבינה אותו טוב כל כך בעבר, אך כעת היא הראתה הבנה, שגדלה בהדרגה, לכאב העצום שהוא נשא בלבו. היו לו חוויות נוספות משנתו העשרים וארבע ועד עשרים ושמונה ועשרים ותשע ושנתו השלושים, והן פגשו הבנה הולכת וגדלה מאימו החורגת, למרות שאפילו עכשיו זה לא היה קל. אלה גם היו השנים שבהן הוא התוודע מקרוב למסדר האיסיים. היום אני רק אגע בהיבטים העיקריים של העניין. האנשים במסדר זה הבדילו את עצמם משאר האנושות ופיתחו אורח חיים מסוים בגוף ובנפש שנועד לעזור להם למצוא את דרכם חזרה להתגלות המקורית של הרוח שאבדה לאנושות. תרגילים קפדניים וחוקים נוקשים ניתנו כדי לעזור להם להגיע לרמה שבה הם יוכלו להתאחד שוב עם המחוזות הרוחיים שמהם ניתנו בעבר ההתגלויות המקוריות.
ישוע מנצרת פגש גם את יוחנן המטביל בקרב אנשים אלה, אולם אף אחד מהם לא הפך לאיסיי במובן האמיתי של המילה. הכתבים האקשיים מראים זאת די בברור. זה עולה מכל דברי עד כה שאינדיבידואל אנושי מסוג מאוד מיוחד היה בעל השפעה יוצאת דופן על כל מי שהוא פגש; זה היה יוצא דופן בקרב הפגאנים, וכעת גם בקרב האיסיים: אנשים שבאופן רגיל שמרו כסוד כמוס כל מה שנפשותיהם השיגו, כשהם אינם מספרים דבר לאנשים מבחוץ, דיברו באופן גלוי על סודות חשובים שהוחזקו במסדר עם ישוע, בספרם לו על הדברים החשובים ביותר שהם השיגו במאמציהם הפנימיים. ישוע הגיע להבנה שקיימת עדיין דרך בעבור נפשות אנוש לעלות בה לגבהים שבהם שכנו פעם הנפשות האנושיות המקוריות, ושמהם הן ירדו. אבל הוא חש זאת עמוק – וזה גרם לו לחוש אי-נוחות, אם אני יכול להשתמש במונח פשוט כזה – שכדי להתעלות לגבהים האיסיי היה צריך לבודד את עצמו משאר האנושות ולחיות בנפרד. זה לא היה כלל בהתאם לאהבה האוניברסלית לאנושות שהורגשה על ידי ישוע מנצרת. ישוע לא היה יכול לשאת את זה שאוצרות רוחיים לא יהיו נגישים לכל האנושות אלא יוכלו להירכש על ידי מעט במחיר האנושות כולה. הוא היה עוזב את מושבות האיסיים לעיתים קרובות בכאב עצום. ניתן להביע את רגשותיו במילים הבאות: ושוב יהיו רק כמה, ויכולים להיות רק מעטים מהם, שימצאו את הדרך חזרה להתגלות המקורית; ועדיין, בגלל שהם מבודדים את עצמם השאר חייבים להתנוון עוד יותר. הם אינם יכולים להגיע לאותם גבהים משום שהם צריכים לעשות את העבודה הארצית הגסה בעבור אלה שהבדילו את עצמם.
במקרה אחד, בעוזבו את מושבת האיסיים דרך אחד משעריה, הוא ראה שתי דמויות בעיני רוחו שנסו מהשער. אלה הן הדמויות שאנו מכנים היום לוציפר ואהרימן. היה לו הרושם שהאיסיים הגנו על עצמם מפניהם, כשהם מבריחים אותם בעזרת התרגילים שלהם, אורח החיים הסגפני שלהם וכלליהם הנוקשים. כל דבר שהיה קשור ללוציפר ואהרימן לא הורשה לבוא במגע איתם. לכן ישוע ראה את אהרימן ולוציפר נסים מהשער, והוא גם ידע שזה בדיוק בגלל שנוצר מקום שממנו הם נדחו, היכן שאנשים לא רצו להכיר אותם, ושאהרימן ולוציפר פנו יותר לשאר האנושות. יש הבדל גדול בין מישהו שיודע בתיאוריה או שהוא באמת רואה מה עושות נפשות אנושיות כדי לקדם את עצמן וכיצד זה משלח את לוציפר ואהרימן לאחרים, מאחר והם נדחו על ידי אינדיבידואלים הכפופים להתקדמותם שלהם. הוא ידע עכשיו שזאת לא היתה הדרך לגאולה אמיתית ושהאיסיים חיפשו את התקדמותם שלהם במחיר שאר האנושות.
ליבו התמלא בחמלה ללא קץ. הוא לא יכול היה להנות מהתקדמות האיסיים ביודעו שהאחרים היו צריכים לשקוע לתחתית בגלל שהוא גם ראה את דמותם של לוציפר ואהרימן נמלטות מהשערים של מושבות האיסיים האחרות – היו מספר כאלה – משום שרוחות אלה היו עומדות בשערים אבל לא היו מסוגלות להיכנס למושבות האיסיים. הוא ידע אז שהמנהגים והחוקים של מסדר, כמו אלה של מסדר האיסיים, מעבירים את לוציפר ואהרימן לאנשים אחרים. זה היה הכאב הבלתי נגמר העצום השלישי שהוא חווה בקשר להתדרדרות של האנושות. זה חדר עמוק לתוך נפשו.
אמרתי שאימו החורגת השיגה הבנה הולכת וגדלה למה שחי בתוכו. משהו התרחש עכשיו שהיה אמור להיות צעד משמעותי בהכנה למסתורין של גולגותא – שיחה בין ישוע מנצרת ואימו החורגת. הכתבים האקשיים מראים זאת. הבנתה הלכה וגדלה עד לנקודה שבה הוא יכול היה לדבר איתה על הכאב המשולש שהוא חווה מההתדרדרות של האנושות כפי שהיא נראתה ביהדות, בפגאניזם ובקשר לאיסיים. וכשהוא דיבר אליה על כל הכאב שהוא סבל בבדידותו הוא יכול היה לראות שזה מרגש אותה.
אחד הרשמים המדהימים ביותר שניתן לרכוש בתחום האוקולטי הוא הטבע של שיחה זו. לא ניתן למצוא שום דבר דומה לזה בכל אבולוציית האדמה. אני לא אומר 'שום דבר עצום יותר', משום שהמסתורין של גולגותא היה כמובן עצום יותר, אלא 'שום דבר כמו זה'. הוא לא אמר רק מילים כשדיבר עם אימו. המילים שלו היו כישויות חיות שעברו ממנו לאימו החורגת, ונפשו השאילה להם כנפיים, בהעניקה להן כוחות מיוחדים. כל הסבל שהוא חווה עבר אל נפשה של אימו החורגת על כנפי מילותיו. האני שלו עצמו עבר עם כל מילה כי זה לא היה רק התחלקות במילים או במחשבות – זאת היתה נפש חיה שנעה ממנו אל נפש אימו החורגת במילים על אהבתו האינסופית וכאבו האינסופי. והוא היה מסוגל להציג את שלוש החוויות שהוא ידע כפנוראמה ענקית. כל התהליך התקדם הלאה משום שישוע מנצרת נתן לשיחה להפוך בהדרגה למשהו שהגיע אליו מתוך כאבו המשולש שנחווה עקב ההתדרדרות של האדם.
זה באמת קשה לשים בתוך מילים את מה שהוא אמר לאימו החורגת, בסכמו את חוויותיו כפי שהיו. אולם אנו התכוננו בעזרת מדע הרוח ולכן ניתן לעשות ניסיון למסור את המשמעות של החלק האחרון של שיחה זו, על ידי שימוש בניסוח ובביטויים ממדע זה כדי לעזור לנו. מה שאני עומד לומר עכשיו לא נאמר כמובן בדיוק כך, אבל תוכלו לקבל מושג כלשהו על מה שישוע התכוון לעורר בליבה של אימו החורגת. בהתבוננו לאחור, כל האבולוציה והחיים של האנושות על האדמה יכולה היתה להיראות כמו חיי אנוש אינדיבידואלים, למרות שזה עתיד להשתנות בדורות הבאים, אפילו אם האנשים לא יהיו מודעים לכך.
אנו יכולים לומר שהחיים הפוסט-אטלנטיים הופיעו לפני עינו הרוחית. בתחילה, לאחר האירוע הטבעי העצום, תרבות הודית עתיקה התפתחה, עם הרישים (Rishis) הקדושים המציגים את חוכמתם המדהימה לאנושות. במילים אחרות, זאת היתה תרבות רוחנית עילאית. ישוע מנצרת המשיך ואמר שהכוחות הרוחיים שהיו פעילים בתקופת הודו העתיקה היו מאוד שונים מאלה של הזמנים המאוחרים יותר, בדיוק כפי שבחיי אדם הכוחות הפעילים בילדות – בין הלידה לשנה השביעית – שונים מאלה של חייו המאוחרים יותר. בימים ההם כוחות אלה נפרשו מעבר לכל החיים, ולא רק עד השנה השביעית, וההתפתחות האנושית היתה לכן שונה ממה שהיא הפכה מאוחר יותר. אנשים היו יודעים במשך כל חייהם מה שילדים של היום יודעים וחווים עד שנתם השביעית. היום אנו חושבים בדרך שאנו חושבים בה בין גיל שבע לארבע-עשרה ובין ארבע עשרה לעשרים ואחת משום שאיבדנו את הכוחות שהיו לנו בילדות, כוחות שנכבים בשנה השביעית. בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה זרמו כוחות אלה לעבר כל החיים האנושיים ולכן האנשים היו בעלי יכולת לראיית העל-חושי. הם היו מסוגלים להתעלות לגבהים גדולים יותר עם כוחות אלה. זו היתה תקופת הזהב של האבולוציה האנושית.
בעקבותיה באה תקופה כשהכוחות, שבדרך כלל פעילים בין השנה השביעית לארבע-עשרה, נפרשו מעבר לכל החיים. בתקופה השלישית, הכוחות שהיום פעילים בין השנה הארבע-עשרה לעשרים ואחת היו פעילים. ואז האנושות הזו חיתה בתקופה שבה הכוחות שאחרת פעילים בין השנה העשרים ואחת לעשרים ושמונה הוזרמו לעבר כל החיים האנושיים. ישוע מנצרת אמר שבכך אנו מתקרבים לאמצע החיים האנושיים, שזה בשנות השלושים – אז כוחות הנעורים מפסיקים לגדול ואנו מתחילים לנבול. הוא אמר שאנו חיים כעת בתקופה, שמקבילה לתקופה שבין השנה העשרים ושמונה לשלושים וחמש בחיי האדם, ואלה הן השנים שבהן החיים של האנושות מתחילים להתדרדר. לאנשים יש עדיין כוחות שמאפשרים להם להמשיך ולחיות, אבל לאנושות כשלמות לא נותר דבר. זוהי האמת המרה. האנושות עומדת להיכנס לתוך תהליך של זיקנה; נעוריה חלפו והיא בין שנתה העשרים ושמונה לשלושים וחמש. מאין יכולים עתה להגיע כוחות חדשים כשכוחות הנעורים מותשים?
כך דיבר ישוע מנצרת אל אימו על ההתדרדרות שעמדה לבוא על כל חיי האנשים המתפתחים. מילותיו היו רוויות בכאב שלא יתואר וזה היה ברור שהסיכוי בעבור האנושות היה די חסר תקווה. הוא ידע שאנשים ימשיכו לחיות מעבר לשנתם השלושים וחמש משום שנותרו בהם מעט שרידים של כוחות. לאנושות כשלמות לא נותרו כאלה כוחות; משהו חדש היה צריך להגיע, משהו שחיי אדם אנושי היו זקוקים לו בין השנה העשרים ושמונה לשלושים וחמש. הכוח שחייב להאיר ישויות אנוש אינדיבידואליות כשהן מתקדמות משנתן העשרים ושמונה לשלושים וחמש היה צריך להגיע מהמקרוקוסמוס ולהאיר את האדמה.
כשקוראים מילים אלה של ישוע מנצרת בכתבים האקשיים מבינים שהאנושות ככזו הזדקנה אז. בדברו אל אימו את הדברים האלה, כשהוא שם את המשמעות והחשיבות של האבולוציה האנושית בתוך מילים, הוא ידע ברגע שעצמיותו נכנסה לתוך מילותיו, שמשהו מטבעו האמיתי עזב איתן. המילים שלו הפכו לחלק מעצמיותו שלו. זה היה גם הרגע שבו ישות נפשית – שעד אז חיתה באימו הביולוגית, שנפטרה אחרי האירוע שבו נפש זרתוסטרא הגיעה אליו מהילד ישוע האחר, ושמהשנה השתיים עשרה של ישוע היתה בממלכות הרוח – נכנסה לתוך נפשה של האם החורגת. מאז רוחה של אימו הביולוגית חיה בנפש של האימא החורגת של הילד ישוע מבית נתן.
ישוע מנצרת איחד את עצמו בעוצמה עם המילים שבהן הוא נתן ביטוי לכל הכאב שהוא הרגיש עקב הסבל של האנושות. והיה זה כאילו עצמיותו נעלמה מהמעטפת שסופקה על ידי הגוף הפיסי, אתרי ואסטרלי, כאשר המעטפת היתה שוב כפי שהיא היתה כאשר הוא היה ילד קטן, רק שכעת היא היתה מלאה גם בכל הסבל שעבר משנתו השתיים-עשרה. האני-זרתוסטרא, וכל מה שנותר במעטפת היה מה ששרד את החוויות רבות העוצמה הללו. כעת התעורר דחף בתוך המעטפת המשולשת. דחף זה גרם לו לעלות על הדרך שתוביל אותו ליוחנן המטביל שחי ליד נהר הירדן. הוא המשיך בדרכו כאילו שרוי בחלום, אולם זה לא היה חלום אלא מצב תודעה גבוה יותר ורק המעטפת המשולשת היתה שם, מלאה ברוח ודחפים מהחוויות שהוא רכש משנתו השתיים-עשרה. האני-זרתוסטרא עזב. המעטפת המשולשת הנחתה אותו, והוא בקושי היה מודע לכל מה שמסביבו. עם עזוב האני הוא היה נתון לחיזיון ישיר של גורל האנושות וצרכי האנושות.
בדרכו ליוחנן המטביל שחי ליד נהר הירדן הוא פגש שני איסיים שאיתם הוא היה מדבר לפעמים. הוא לא זיהה אותם במצבו הנוכחי, משום שהיה זה כאילו עצמיותו נלקחה ממנו. אבל הם זיהו אותו ופנו אליו: "לאן אתה הולך, ישוע מנצרת?" ניסיתי לשים את מה שהוא אמר בתוך מילים. הוא אמר מילים אלה בצורה שהאיסיים לא הבינו מאין הן הגיעו; הן הגיעו ממנו אבל עדיין לא ממנו: "למקום כלשהו, שאנשים כמוכם אינם מייחלים לכוון אליו את העין הפנימית שלהם, היכן שכאב אנושי יכול למצוא את קרני האור הנשכחות."
אלה היו מילותיו. האיסיים לא הבינו אותן אבל הם הבינו שהוא לא זיהה אותם. אז הם אמרו: "ישוע מנצרת, האם אינך מזהה אותנו?" ובעקבות זאת באו מילים אף יותר מוזרות. היה זה כאילו הוא אמר להם: "אתם כמו טלאים אבודים; אולם אני הייתי הבן של הרועה שממנו הלכתם לאיבוד. אם תזהו אותי באמת אז מייד תלכו שוב לאיבוד. אתם ברחתם ממני אל העולם לפני זמן רב."
האיסיים לא ידעו מה לחשוב משום שבעיניו היה מבט מיוחד כשהוא נראה אומר מילים אלה. היה זה כאילו הן הביטו החוצה אך עדיין הביטו גם פנימה. הן נראו מלאות תוכחה בעבור הנפשות שאליהן פנה. אהבה עדינה זרחה מעיניים אלה, אולם אהבה שהפכה לתוכחה שהתעוררה בתוך נפש האיסיים עצמם. ניתן לאפיין את הרגשות שהתעוררו אצל האיסיים כאשר הם שמעו אותו, פחות או יותר כמו שיבוא בהמשך: "איזה מין נפשות אתם? איפה הוא עולמכם? למה אתם מציגים את עצמכם אחרת ממה שאתם? מדוע בוערת בקירבכם אש שלא הוצתה בבית אבי?"
הנפשות שלהם השתתקו ממילים אלה כפי שהיו. והוא המשיך לומר: "אתם נושאים את סימן המפתה; הוא מצא אתכם כאשר ברחתם. הוא גרם לצמר שלכם לנצנץ עם האש שלו. השערות של הצמר הזה דקרו את עיני. הו, אתם – טלאים אבודים! הוא מילא את נפשותיכם ביהירות וחשיבות עצמית."
כאשר הוא אמר: "הצמר שלכם מנצנץ, השערות של הצמר הזה דוקרות את עיני," אחד מהאיסיים אמר: "כמובן שהראנו למפתה את הדלת. אין לו שום חלק בקרבנו." אך ישוע המשיך ואמר: "אמת, הראיתם לו את הדלת, אך הוא עזב כדי ללכת לאנשים אחרים ולהתקיף אותם מכל עבר. אתם אינכם מרוממים את עצמכם אם אתם מורידים אחרים מטה. אתם רק חושבים שרוממתם את עצמכם משום שגרמתם להקטנת האחרים. אתם נשארים במקום ורק חשים שאתם גדולים יותר משום שאתם ממעיטים את האחרים."
מילים אלה נאמרו לאיסיים. וכאשר ישוע מנצרת אמר אותם, ליבם נהיה כה כבד שהם כבר לא היו מסוגלים לראות. עיניהם התעמעמו וישוע מנצרת נעלם מראייתם. וכאשר הוא נראה לפיכך כאילו נעלם, הם ראו את קלסתר פניו כאילו מרחוק, אבל הוא הפך לגדול מאוד. הם ראו אותו לפניהם כמו תעתוע דמיון במרחק רב, ומילים הגיעו אליהם כאילו דוברו מתעתוע דמיון זה, מילים שהם חוו כמו: "מאמציכם הם לשווא משום שלבבותיכם ריקים; אתם מילאתם אותם רק ברוח שמכסה במרמה חשיבות עצמית ויהירות בגלימה של אנושיות."
ואז תעתוע הדמיון נעלם גם כן, והם עמדו שם בלב כבד ומבולבלים. כאשר הם יכלו שוב לראות, הם הבינו שהוא עבר מרחק מה מהם בעוד הם ראו את החיזיון. והם לא יכלו לעשות דבר, אלא רק להיות מודעים לכך שהוא הלך לדרכו. בלבבות כבדים הם המשיכו בדרכם למעון האיסיים, והם לא סיפרו אף פעם לאף אחד על החוויה הזו, שומרים על שתיקה לגביה עד לסוף חייהם. הם הגיעו לעומקי נפש גדולים יותר מאשר אחיהם האיסיים, אולם הם שמרו על שקט והפכו למאוד שתקנים, כשלעולם לא אמרו דבר שלא היה לגמרי הכרחי לתקשורת יומיומית. אחיהם האיסיים לא ידעו מדוע הם השתנו כל כך. עד מותם הם לא דיברו אף פעם על מה שהם שמעו. הם נכנסו למסתורין של גולגותא בדרך מיוחדת בליבם, אבל לאחרים לא היתה כל מודעות לכך.
לאחר שישוע המשיך זמן מה בדרכו הוא פגש אדם שליבו היה בייאוש גמור. כפי שכבר אמרתי, ישוע הוצא מתוך העניינים הארציים, ולכן הוא לא יכול היה להפנים שישות אנושית מתקרבת. אולם הוא עצמו עשה רושם עמוק על איש זה שהיה מיואש כל כך שהוא הראה סימנים של סבל עמוק. הרושם העצום שקיבל איש זה מישוע מנצרת בעודו מתקרב אליו עוררו מילים מישוע מנצרת שניתן לומר שהיו פחות או יותר כמילים הבאות: "לאן הובילה אותך הדרך שנפשך לקחה? ראיתי אותך לפני אלפי שנים; אז היית שונה."
האיש המיואש שמע זאת כאילו זה נאמר על ידי הדמות המתקרבת של ישוע מנצרת. הוא חש צורך פנימי מצד אחד לדבר על צרותיו ומצד שני למצוא בעצמו את התשובה שהגורל יעד לו. הוא חש נאלץ לומר: "התקדמתי לעמדה גבוהה בחיי. תמיד למדתי. הדברים שלמדתי קידמו אותי אף גבוה יותר מעל האחרים. כל כבוד שניתן לי הגביר את חשיבותי העצמית ולעיתים קרובות הייתי אומר לעצמי: "אתה אכן אדם מיוחד, בראותך את הגדלות שהשגת מעל האחרים." הרגשתי שנפשי חייבת להיות בעלת ערך גדול בהרבה מערך הנפשות של אחרים. יהירותי גדלה עם כל הישג חדש. ואז היה לי חלום. היה זה חלום נורא! לא רק חלמתי, אלא נפשי היתה מלאה בבושה בעודי חולם, משום שהתביישתי לחלום משהו כזה. הייתי כל כך גאה! וכעת חלמתי משהו שלא הייתי רוצה לחלום אף פעם, וזה נראה נכון בחלומי. חלמתי ששאלתי את עצמי: "מי עשה אותי גדול?" ורוח שניצבה לפני אמרה: "אני עשיתי אותך גדול, רוממתי אותך ולכן אתה שלי!" חשתי בבושה הגדולה ביותר כשנגלה לפני שלא הייתי נפש נבחרת ולא רוממתי על ידי מאמצי שלי; אחר רומם אותי. ובחלומי – נמלטתי. כאשר התעוררתי נמלטתי באמת, נוטש את כל הישגי. לא ידעתי מה אני מחפש, ולכן הסתובבתי הרבה זמן, בורח מעצמי ומכל דבר שהשגתי, מתבייש על כל דבר שפעם חשבתי ביהירותי ובחשיבותי העצמית."
בעוד הוא אומר מילים אלה, הרוח שהופיעה לפניו בחלומו ניצבה שוב לפניו – ניצבת בינו לבין ישוע מנצרת. רוח החלום חסמה לגמרי את דמותו של ישוע מנצרת. וכאשר דמות החלום השתנתה ונמוגה כמו בערפל, ישוע המשיך לצעוד. כשהאיש המיואש הסתכל אחורה הוא ראה שישוע עבר כבר דרך די ארוכה. לכן הוא היה צריך להמשיך מיואש בדרכו.
ואז התקרב מצורע לישוע מנצרת. מחלת הצרעת שלו וסיבלו הגיעו לשיא. ובגלל התפיסות של נפשו, שוב הרגישה ישותו הפנימית של ישוע מנצרת הכרח לומר מילים, שהמצורע שמע. שוב המילים היו: "לאן הובילה אותך הדרך שנפשך לקחה? ראיתי אותך לפני אלפי שנים; אז היית שונה."
בתהליך הדומה לזה שגרם לאיש המיואש לדבר, נאלץ המצורע לאמור: "איני יודע כיצד הגיעה אלי מחלה זו. היא הגיעה בהדרגה. ואנשים לא הרשו לי להיות עוד איתם. הייתי צריך ללכת למקומות מבודדים, בקושי מסוגל להתחנן לפירורים בדלתות של האנשים. ואז, לילה אחד, מצאתי את עצמי ליד יער סבוך. ראיתי עץ בוהק וזורח שנראה כאילו הוא בא לקראתי מקרחת היער. הרגשתי בדחף להתקרב אל העץ שזרח לקראתי. הוא משך אותי אליו. וכאשר התקרבתי שלד נראה כאילו פוסע מתוך העץ. ידעתי שהיה זה המוות הניצב כך לפני. ומוות אמר לי: "אני הוא אתה; אני מאכּל אותך. אל תפחד!" והשלד המשיך ואמר: "למה אתה מפחד? האם לא אהבת אותי פעם לאורך חיים רבים? רק שלא ידעת שאותי אהבת, משום שהופעתי לפניך בצורה מרשימה של ארכי-מלאך; ואתה חשבת שאהבת אותו." ואז, לא היה זה עוד המוות שניצב לפני אלא הארכי-מלאך שראיתי לעיתים קרובות, וידעתי שזאת היתה דמותו שאהבתי. ואז הוא נעלם. לא התעוררתי עד למחרת בבוקר כשאני שוכב מתחת לעץ ומרגיש אף יותר מסכן מאשר קודם. וידעתי שכל מה שגרם לי להנאה, כל האהבה העצמית שבי, היתה קשורה לאותה הרוח שהופיעה לפני כמוות וכארכי-מלאך, כשהיא טוענת שאהבתי אותה ושהיא היתה העצמי שלי. וכעת אני ניצב לפניך ואיני יודע מי אתה." ואז הופיעו שוב הארכי-מלאך, וגם המוות וניצבו בין המצורע לישוע מנצרת, כשהם מסתירים לו את מראה ישוע מנצרת. ישוע נעלם ברגע שהמצורע ראה את הארכי-מלאך, ואז המוות והארכי-מלאך נעלמו גם כן. והמצורע היה צריך להמשיך ללכת והוא ראה שישוע מנצרת עבר הלאה.
לפיכך, הכתבים האקשיים מראים לנו את האירועים שהתרחשו על הדרך שישוע מנצרת עבר בין השיחה עם אימו לבין הטבילה על ידי יוחנן בירדן.
מחר נראה כיצד מגעים אלה עם העולם שהיו לישוע כאשר הוא היה מחוץ לעצמו, אירועים שהוא לא יכול היה באמת להפנים, השתלבו עם הרוח שבאה אליו בטבילה על ידי יוחנן בירדן. אירועים אלה – הפגישה עם שני האיסיים, האיש המיואש והמצורע – עשויים להיראות מוזרים ומשהו להתפלא ממנו. לאלה שהם נראים מוזרים אני יכול רק לומר שהם עשויים להיראות מוזרים, אבל כך הם באמת מופיעים כאשר חוקרים את הכתבים האקשיים. הם מייצגים אירועים שהם, כמובן, ייחודיים. הם חייבים להיות ייחודיים משום שהם קרו כהכנה לאירוע, שגם הוא יכול היה לקרות רק פעם אחת – האירוע שאנו מכנים המסתורין של גולגותא. מי שאינו מוכן לקבל את המחשבה שמשהו ייחודי קרה באבולוציה האנושית בימים ההם, יתקשה להבין את כל תהליך האבולוציה האנושית.
————————————–
- רודולף שטיינר 'הבשורה על פי לוקס' ( The Gospel of St. Luke GA123) יצא בעברית ראו כאן. ↑
- הלל (מ-60 לפני הספירה ועד ל-10 אחרי הספירה), שם משפחתו היה הבליל (Hillel Habalil) (הבבלי) והזקן. חכם יהודי ונשיא נבחר של הסנהדרין בירושלים. הוא הפך לסמכות העליונה במסורת שבעל-פה של היהדות שנוספה לחוק הכתוב בתורה. הוא לימד שאדיבות ורחמים הם העיקר של כל הדיברות: "אל תעשה לשכנך כל מה ששנוא עליך." תלמידיו היו ידועים כבית הספר של הלל. ראה 'ישוע והלל' של דליטש (Delitzsch 1879). ↑