רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 1

אוסלו, 1 באוקטובר 1913

נושא ההרצאות האלה, לפי דעתי, הינו בעל חשיבות מיוחדת בהתייחס לנסיבות של הזמן הנוכחי. בתחילה עלי להדגיש שאין שום אלמנט של שערורייה או שכמותה בבחירת הכותרת: הבשורה החמישית. אני מקווה להראות שבאופן ברור, ובחשיבות מיוחדת עבורנו בזמן זה, ניתן לדבר על בשורה חמישית כזו ולמעשה אין שום כותרת המתאימה לכך יותר.

למרות, כפי שתשמעו, שבשורה חמישית זו עדיין לא נכתבה, בתקופות עתידיות של האנושות היא תירשם בצורה ברורה. באופן מסוים ניתן לומר שהיא עתיקה כמו ארבע הבשורות האחרות.

כדי שאוכל לדבר על הבשורה החמישית, עלינו ללמוד נושאים מסוימים החיוניים לכל הבנה אמיתית שלה על ידי התוודעות אליהם. אתחיל ואומר שהזמן בברור אינו רחוק שבו אפילו בכיתות הנמוכות בבתי הספר, וברוב החינוך היסודי, ענף הידע הנקרא בדרך כלל היסטוריה יוצג בצורה די שונה. זה ברור – והרצאות אלה אמורות להיות סוג של אישור לכך – שבזמנים שיגיעו התפיסה או הרעיון של כריסטוס, ישחקו תפקיד אחר וחשוב יותר בלימוד ההיסטוריה, אף הבסיסית ביותר, ממה שהדבר נעשה עד היום. אני יודע שהצהרה כזו נראית מאוד פרדוקסלית, אך בואו נזכור שהיו זמנים, אף לא רחוקים במיוחד, כשלבבות אנוש רבים מספור פנו לכריסטוס עם רגשות התלהבות עצומים באופן בלתי ישוער רב יותר מאשר אלה המצויים כיום, אפילו בין הנוצרים הכי מלומדים במערב. בתקופות מוקדמות היו רגשות אלה של התמסרות כה אינטנסיביים, שבלתי ניתן אף להשוות אותם לרגשות של ימינו. כל מי שחקר כתבים מודרניים ושוקל את נושאי ההתעניינות העיקריים של אנשים בני זמננו מקבל את הרושם שההתלהבות וחום הרגש לרעיון הכריסטיאני הולכים ודועכים, במיוחד אצל אלה הטוענים לחינוך עדכני. לעומת זאת הרי רק אמרתי שבתקופה זו של התקדמויות, רעיון הכריסטוס ישחק תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר עד כה בלימוד ההיסטוריה האנושית. האם זה לא נראה כמו ניגוד גמור?

וכעת נתייחס לנושא זה מכיוון אחר. כבר יכולתי לדבר במספר אירועים בעיר זו ממש על המשמעות והתוכן של רעיון הכריסטוס; ובספרים והרצאות הזמינים כאן ניתן למצוא מחקרים עמוקים של מדע הרוח המתייחסים לסודות של ישות הכריסטוס ורעיון הכריסטוס. כל מי שיקלוט מה שנאמר בהרצאות, בקורסי-הרצאות וכמובן בכל הספרות שלנו, יבין שכל הבנה אמיתית של ישות הכריסטוס מחייבת הכנה נרחבת, שכל התפיסות והמחשבות העמוקות ביותר חייבות להיות מגויסות לעזרתו אם הוא חפץ להגיע לאי אלו הבנות על הכריסטוס ועל האימפולס הכריסטיאני הפועל במשך מאות שנים. אם שום דבר לא מצביע על ההיפך ניתן אולי אף לחשוב שנחוץ ידע של כל מדע הרוח, או אנתרופוסופיה לפני שיכולה להיות תפיסה אמיתית של כריסטוס. אך אם נטה את מבטנו ונסתכל על התפתחות החיים הרוחניים במאות האחרונות, נגלה לאורך השנים קיום של ידע עמוק ומפורט מאוד שמטרתו הבנת הכריסטוס והתגלותו. ממאה למאה אנשים הפנו את מחשבותיהם האציליות והמעמיקות במאמצים להגיע להבנה של כריסטוס. אך גם כאן כנראה שרק בעלי ההישגים האינטלקטואלים הגבוהים ביותר היו בעלי יכולת מספיקה להבנה כזו. אך האם זה כך למעשה? התרשמות די פשוטה תראה שזה אינו כך.

בואו נניח בכף אחת של המאזניים של כל מה שנתרם עד כה על ידי למדנות, מדע ואפילו על ידי תפיסות אנתרופוסופיות לכיוון ההבנה של הכריסטוס. בכף השניה של המאזניים בואו נשים את כל הרגשות העמוקים, כל האימפולסים שהגיעו מתוך האנשים לאורך השנים וגרמו לנפשותיהם לפנות לישות הנקראת כריסטוס. נמצא שכף המאזנים שעליה הנחנו את כל המדע, המחקרים ואפילו את כל האנתרופוסופיה שיכולים להסביר את דמותו של כריסטוס – עולה במהירות. וכף המאזנים, שעליה הנחנו את כל הרגשות והאימפולסים העמוקים שהפנו את האנשים אל הכריסטוס, תשקע. זה לא מוגזם לומר שכוח עצום ובלתי ישוער נבע מכריסטוס ושתלמידים מעולים שלמדו רבות בקשר אליו תרמו הכי מעט לאימפולס זה.

זאת היתה עלולה להיות בשורה רעה באמת בעבור הנצרות, אם כדי לחצוב את הדרך לכריסטוס אנשים היו צריכים להזדקק לכל עבודות המחקר המלומדות של ימי הביניים, של המורים, של אבות הכנסייה או אפילו מה שאנתרופוסופיה תורמת היום לקראת הבנה של כריסטוס. כל גוף הידע הזה היה לעזר קטן ביותר. אני חושב שכל מי שילמד על התקדמות הנצרות לאורך השנים עם ראש נטול דעות קדומות יוכל בקושי להגיע לאיזה שהוא ויכוח רציני נגד קו זה של מחשבה; אך ניתן להגיע לנושא זה מכיוון נוסף.

בואו נפנה את מחשבתנו לזמנים שקדמו לקיום הנצרות. אני רק חייב להזכיר משהו שאלה היושבים כאן בודאי ערים לו. אני רק חייב להזכיר לכם את הדרמות היווניות, במיוחד בצורתן המוקדמת. כאשר מוצג אל בקרב או ישות אנושית שבנפשה פעל האל, גורמות דרמות אלה לריבונות ולפעילות של האלים להפוך למוחשיות ולמובנות באמת. חישבו על הומרוס^[1] וכיצד גבורתו הגדולה ארוגה בעבודות הרוח; חישבו על הדמויות הגדולות של סוקרטס,^[2] אפלטון,^[3] אריסטו.^[4] שמות אלה מביאים לתשומת לבנו חיים רוחניים נעלים במובן מסוים. אם נעזוב הכל בצד ונתבונן רק בדמותו של אריסטו, שחי מאות שנים לפני יסוד הנצרות, נמצא שם הישג, שבמובן מסוים נשאר כשיא עד עצם היום הזה. הדיוק המדעי של מחשבתו של אריסטו הוא כה מפליא, אפילו בסטנדרטים של ימינו, שניתן לומר שהוא הניף את החשיבה האנושית לגבהים שטרם הגיעו עדיהם.

וכעת, לרגע, נקבע הנחה מוזרה, אך כזו שתעזור לנו להבין הרצאות אלה. אנו נדמיין שלא היו אף בשורות לספר לנו על דמותו של כריסטוס, שהמסמכים המוקדמים ביותר שהגיעו אלינו בצורת הברית החדשה פשוט לא היו קיימים. בשימנו בצד כל מה שנאמר על יסוד הנצרות, בואו נלמד על התקדמותה כעובדה היסטורית, כשאנו מתבוננים על מה שקרה בקרב האנשים לאורך מאות השנים של תקופת הנצרות. במילים אחרות: בלי הבשורות, בלי מעשי השליחים, בלי האיגרות של פאולוס הקדוש, אנו נתייחס למה שבאמת התרחש. זוהי, כמובן, הנחה טהורה, אבל מה באמת קרה?

בהפנותנו את תשומת לבנו ראשית לדרום אירופה בתקופה מסוימת בהיסטוריה, נמצא חיי רוח ותרבות מאוד מפותחים – מיוצגים, כפי שראינו, באריסטו – שהתפתחו בערוצים מסוימים לאורך כמה מאות שנים. בזמן שהנצרות החלה להתפשט בעולם, מספר גדול של אנשים שספגו את התרבות הרוחנית של יוון חיו בדרום אירופה. אם נעקוב אחר התפתחות הנצרות עד לזמנו של צלזיוס – האינדיבידואל המוזר שהיה מתנגד אלים לנצרות – ואפילו לתוך המאות השניה והשלישית שלאחר כריסטוס, נמצא ביוון ובאיטליה מספר אנשים מאוד תרבותיים שספגו את הרעיונות הנשגבים של אפלטון, אנשים שמורכבות מחשבתם נראית כמו ההמשך למחשבתו של אריסטו. כאן היו מוחות של אנינות ועוצמה הבקיאים בחוכמה היוונית; כאן היו רומאים שהוסיפו לרוחניות העדינה של המחשבה היוונית אלמנט של אישיות אגרסיבית המאפיינת את התרבות הרומאית. כך היה העולם שלתוכו התפשט האימפולס הכריסטיאני. באמת, ביחס לאינטלקטואליות ולידע העולם, המייצגים של האימפולס הכריסטיאני הזה נראים לא מתורבתים ולא חכמים ביחס לכל הרומאים והיוונים המלומדים. אנשים חסרי תרבות עשו דרכם לתוך עולם של אינטלקטואליות בוגרת. כעת אנו עדים לחיזיון ראוי לציון. דרך אנשים פשוטים, פרימיטיביים אלה שהיו נושאיה הראשונים, התפשטה הנצרות, באופן מהיר יחסי, דרך דרום אירופה. בעזרת הבנת טבע הנצרות שנרכשת מאנתרופוסופיה, למשל, אנו חושבים על טבעם הפשוט והפרימיטיבי של אלה שהפיצו את הנצרות בעולם באותם הזמנים. אנו נבין שהם לא ידעו דבר מאותם הדברים. איננו צריכים לחשוב כאן על אף רעיון של כריסטוס במיקום הקוסמי העצום שלו, אלא על רעיונות הרבה יותר פשוטים של כריסטוס. לנושאי האימפולס הכריסטיאני הראשונים האלה, שמצאו את דרכם לעולם של חוכמה יוונית מאוד מפותחת, לא היה מה להביא לתוך זירה זו של החיים היוונים-רומאים חוץ מפנימיות נפשם, הקשר האישי שלהם עם הכריסטוס שאותו אהבו מעומק ליבם; כי קשר זה היה יקר בעבורם כמו הקשר עם ידידיהם וקרוביהם. אלה שהביאו לעולם היווני-רומאי באותם ימים את הנצרות, שממשיכה עד ימינו אנו, לא היו תיאוסופים בעלי ידע, ובשום אופן לא היו אנשים בעלי חוכמה גבוהה. הגנוסטיקנים, שהיו התיאוסופים המלומדים של אותם ימים, באמת הגיעו לרעיונות נשגבים בקשר לכריסטוס, אבל גם הם תרמו מה שצריך להיות מונח על כף המאזנים העולה. אם הכל היה תלוי בגנוסטיקנים הרי שהנצרות לבֵטח לא היתה עושה את התקדמותה המנצחת ברחבי העולם. זאת לא היתה אינטלקטואליות מאוד מפותחת שהגיעה מהמזרח וגרמה להידרדרות המהירה של התרבות הרומאית וההלנית הישנה. שם יש לנו צד אחד של התמונה.

אנו רואים את הצד האחר כשאנו מתייחסים לאנשים בעלי מצוינות אינטלקטואלית. נתחיל בצלזיוס^[5] – המתנגד לנצרות שהביע טיעונים שעדיין תקפים היום – עד למרקוס^[6] אורליוס, הפילוסוף על כס המלכות. אנו חושבים על הנאו-פלטוניסטים עם מחקריהם המורכבים, שרעיונותיהם גורמים לרעיונות של הפילוסופיה בת ימינו להיראות רק כמשחק ילדים, הם עולים עליהם בהרבה בנשגבות וברוחב חזונם. אם אנו חושבים על כל הטיעונים כנגד הנצרות שהובאו מנקודת המבט של הפילוסופיה היוונית על ידי אנשים אלה בעלי המעמד האינטלקטואלי הרם ביותר בעולם התרבות היוונית-רומאית, אנו מקבלים את הרושם שהם כולם נכשלו בהבנת אימפולס הכריסטוס. הנצרות הופצה על ידי אנשים שלא הבינו דבר לגבי טבעה האמיתי; היא הותקפה על ידי תרבות מפותחת מאוד שלא יכלה להבין את משמעותה. ובאמת, הנצרות עושה כניסה מוזרה לתוך העולם – עם חסידים ומתנגדים כאחד שאינם מבינים דבר לגבי טבעה האמיתי. ועדיין אנשים אצרו בנפשותיהם את הכוח לאבטח את מצעד הניצחון של אימפולס הכריסטוס ברחבי העולם.

וכעת בואו נחשוב על אנשים כמו טרטליאן^[7] שבגדלות ובעוצמה מסוימים נכנסו לרשימות מטעם הנצרות. טרטליאן היה רומאי שבהתייחס לשפתו ניתן כמעט לומר שהוא ברא מחדש את השפה הלטינית; הוודאות הגמורה במטרה שאיתה שיחזר משמעויות חיות למילים, מאלצת אותנו להכיר בו כאישיות בעלת משמעות אמיתית. אך אם נשאל לגבי רעיונותיו, כאן יהיה סיפור שונה לגמרי לספר. ברעיונותיו ומחשבותיו הוא נותן מעט מאוד עדות ליכולת אינטלקטואלית או רוחנית דגולה. תומכי הנצרות, אפילו של טרטליאן רם המעלה, אינם משיגים שום דבר שראוי להתייחסות. אך יחד עם זאת כאישים הם בעלי עוצמה – אנשים אלה כמו טרטליאן, שלטיעוניו לא ניתן הרבה משקל אצל החכמים היוונים. יש משהו אצל טרטליאן שמושך את תשומת הלב – אבל מה זה בדיוק? זאת הנקודה החשובה.

בואו ניווכח שבעיה אמיתית מונחת לפנינו. איזה כוח אחראי להישגים של נושאי אימפולס הכריסטוס הללו שבעצמם אינם מבינים אותו באמת? איזה כוח אחראי להשפעה המתורגלת על ידי אבות הכנסייה, כולל אפילו אוריגנוס,^[8] למרות כל חוסר היכולת הברורה והגלויה שלהם? מדוע המחקר היווני-רומאי בעצמו אינו יכול להבין את הטבע החיוני שבאימפולס הכריסטוס? מה המשמעות של כל זה?

אבל בואו נמשיך הלאה. אותו חיזיון בולט בהקלה רבה יותר כשאנו לומדים את מהלך ההיסטוריה. בזמן שמאות שנים חולפות, הנצרות מתפשטת באירופה, בין עמים כמו העמים הגרמאניים, עם דעות די שונות על דת ופולחן, שהיו, או נראו כך לפחות, בלתי נפרדים מרעיונות אלה, ובכל מקרה אימפולס הכריסטוס מתקבל בלבבות פתוחים, כאילו שהוא היה חלק בלתי נפרד מחייהם. וכשאנו חושבים על אלה שהיו המיסיונרים המשפיעים ביותר בקרב האומות הגרמאניות, האם היו אלה תיאולוגים חכמים? כמובן שלא! באופן יחסי הם היו נפשות פשוטות ופרימיטיביות שהתערבו בקרב העם, דיברו אליהם בשפה יומיומית וביתית אך הניעו את לבבותיהם. הם ידעו כיצד לעצב את דבריהם באופן שיגע במיתרי הלב העמוקים ביותר של האנשים שאליהם דיברו. אנשים פשוטים יצאו למחוזות רחוקים ורחבים, והיתה זו עבודתם שהפיקה את התוצאות המשמעותיות ביותר. כך אנו רואים את הנצרות מתפשטת במשך מאות שנים. אבל אז אנו נדהמים למצוא את אותה הנצרות הופכת לכוח מניע של מחקר מעמיק, מדע ופילוסופיה. איננו מורידים מערכה של פילוסופיה זו, אך היום נמקד את תשומת לבנו בעובדה הראויה לציון שעד לימי הביניים העמים, שהנצרות התפשטה בהם באופן כזה שמייד הפכה לחלק מנפשותיהם, חיו אז עם צורות מחשבה ואמונה שונות. ובעתיד הלא רחוק מאפיינים רבים אחרים, הקשורים להתפשטות הנצרות, יודגשו. עד כה בהתייחס לאפקט שנוצר על ידי התפשטות זו של הנצרות, לא יהיה קשה להסכים עם ההצהרה שהיתה תקופה שלימודי הנצרות היו מקור להתלהבות עזה. אך בזמנים מודרניים ההתלהבות, שלוותה את התפשטות הנצרות בימי הביניים, כנראה שדעכה.

וכעת חישבו על קופרניקוס,^[9] על כל ההתפתחות של מדע הטבע במאה ה-19. מדע הטבע הזה, שמאז זמנו של קופרניקוס הפך לחלק אינטגרלי של התרבות המערבית, עשוי להיראות כהולך כנגד הנצרות. העובדות ההיסטוריות עשויות להיראות באופן חיצוני כמאמתות זאת. למשל, עד שנות העשרים של המאה ה-19 הכתבים של קופרניקוס היו על מה שנקרא האינדקס של הכנסייה הרומית קתולית. אך זהו פרט חיצוני והעובדה נשארת שקופרניקוס היה אישיות רבת מעלה בכנסייה. ג'יאורדנו ברונו^[10] נשרף על מוקד הכנסייה הרומית, אך יחד עם זאת הוא היה חבר במסדר הדומיניקני. הרעיונות של שני הוגי הדעות הללו נבטו מקרקע הנצרות ומחקריהם היו התוצאה של האימפולס הכריסטיאני. מי שטוען שתורותיהם אינן פירות הנצרות יציין הבנה דלה לגבי חלקם במה שאומץ בחוזקה על ידי הכנסייה. עובדות אלה רק באות להוכיח שהכנסייה לא הבינה את הפירות של הנצרות. מי שמתבונן עמוק יותר לתוך השורשים של דברים אלה יזהה שמה שהעמים השיגו, אפילו במאות האחרונות יותר, הינו תוצאה של הנצרות; שדרך הנצרות, כמו גם דרך ממצאיו של קופרניקוס, המבט של הנפש האנושית הוסב מהארץ לכיוון המרחבים הרחבים של המרומים. שינוי כזה התאפשר רק בתוך תרבות כריסטיאנית ודרך האימפולס הכריסטיאני. אלה המתבוננים במעמקי החיים הרוחיים ולא רק על פני השטח שלהם יבינו משהו, שלמרות שהוא נראה מאוד פרדוקסלי כשאני אומר זאת, הוא בכל אופן נכון.

בהתבוננות עמוקה זו, אדם כמו הקל,^[11] עקב כל התנגדותו לנצרות, יכול היה לנבוט רק מקרקע של אותה הנצרות. ארנסט הקל הוא בלתי מובן ללא הבסיס של התרבות הנוצרית. ולא חשוב כמה קשה ינסה מדע הטבע המודרני לטפח התנגדות לנצרות, מדע הטבע הזה בעצמו הינו צאצא של הנצרות, התפתחות ישירה של האימפולס הכריסטיאני. כשמדע הטבע המודרני יתגבר על מחלות הילדות, בני האדם יבחינו בברור שאם הם עוקבים אחרי מסקנותיו ההגיוניות זה יוביל אותם למדע הרוח;^[12] שיש שביל לגמרי עקבי מהקל למדע הרוחי. כאשר זה ייתפס, יובן גם שהקל היה נוצרי מלפני ולפנים, למרות שלא היה לו כל מושג על כך בעצמו. האימפולס הכריסטיאני הוליד מקרבו לא רק מה שטוען להיות נוצרי אלא גם מה שנראה על פני השטח כמתנגד לנצרות. זה יובן בקרוב אם נלמד את המציאות המונחת מתחת לפני השטח, לא רק המושגים והרעיונות שהושמו במילים. כפי שניתן לראות ממאמרי הקטן על חיים חוזרים וקרמה,^[13] קו ישר מוביל מהתיאוריה הדארווניסטית של אבולוציה לתורה של חיים ארציים חוזרים.

אולם כדי להבין דברים אלה לאשורם אנו חייבים להיות בעלי יכולת אבחנה להשפעת האימפולסים הכריסטיאניים בעיניים חסרות אמונות תפלות לחלוטין. כל מי שמבין את הדוקטרינות של דרווין^[14] והקל ומשוכנע בעצמו שהתנועה הדרוויניסטית יכלה לקום רק כתנועה נוצרית (להקל לא היה שום מושג בקשר לכך, אבל דרווין היה מודע להרבה דברים) – כל מי שמבין זאת מובל על ידי שביל לגמרי עקבי לרעיון של חיים חוזרים. ואם הוא יכול להשיג כוח מסוים של ראיה על-חושית, אותו השביל יוביל אותו לידע של המקור הרוחי של הגזע האנושי. נכון, זהו עיקוף, אבל בעזרת ראיה על-חושית שביל חלק מוביל ממחשבתו של הקל להבנת המקור הרוחי של האדמה. זה מובן, כמובן, שיש מי שעשוי לקבל את הדרוויניזם באופן שהוא מוצג היום, בלי הבנת עקרונות החיים שלמעשה נכללים בו. במילים אחרות, אם מחשבה דרוויניסטית הופכת לאימפולס אצל מישהו שחסר הבנה עמוקה של הנצרות – שבכל מקרה מצויה בדרוויניזם – עשוי לסיים בלי להבין את הדרוויניזם יותר מאשר הבין את הנצרות. הרוח הטובה של הנצרות והרוח הטובה של הדרוויניזם עלולות שתיהן לנטוש אותו. אבל אם הוא תופס את הרוח הטובה של הדרוויניזם, אז – ולא חשוב כמה חומרני הוא עשוי להיות – מחשבתו תישא אותו בחזרה מעל היסטורית העולם למקום שבו הוא יזהה שאדם לא התפתח מצורות חיה נמוכות אלא חייב להיות לו מקור רוחי. הוא מובל לנקודה שבה אדם נתפס כישות רוחית, כאילו מרחף מעל לעולם הארצי. דרוויניזם, המפותח למסקנתו ההגיונית, מוביל להכרה זאת. אך אם מישהו ננטש על ידי הרוח הטובה של הדרוויניזם ובמקרה מאמין ברעיון של חיים חוזרים, הוא עלול לדמיין שהוא בעצמו חי פעם כקוף באיזה גלגול על האדמה.^[15] [ההתייחסות כאן היא לקביעות מסוימות שנעשו על ידי התיאוסופית אני ביזנט ו-לידביטר].

כל מי שיכול להאמין בזה הוא חסר כל הבנה אמיתית של דרוויניזם ושל נצרות וחייב להינטש על ידי שתי הרוחות הטובות! כי דרוויניזם שמפותח בעקביות, אינו יכול להוביל לאמונה כזו. במקרה כזה הרעיון של חיים חוזרים הושחת והוכנס לקרקע החומרנות. זה כמובן אפשרי שדרוויניזם מודרני יופשט מהאלמנטים הכריסטיאניים שלו. אם זה לא קורה, אנו נמצא שעד לימינו האימפולסים של הדרוויניזם נולדו מתוך אימפולס הכריסטוס, שהאימפולסים של הנצרות עובדים אפילו היכן שמתכחשים להם. לפיכך נמצא שבמאות המוקדמות, הנצרות הופצה באופן די בלתי תלוי במחקרים ובלמדנות בקרב חסידיה; בימי הביניים היא הופצה באופן שחכמים, עם כל הידע שלהם, יכלו לתרום לו מעט מאוד; ולבסוף נמצא הפרדוקס של הנצרות המופיעה בדרוויניזם כאילו בתמונת היפוך. כל מה שנפלא בתפיסה הדרוויניסטית מפיק את עוצמת מניעיו מהאימפולסים הכריסטיאניים. האימפולסים הכריסטיאנים שבתוכו יובילו מדע זה מחוץ ומעבר לחומרנות.

התפשטות האימפולסים הכריסטיאניים היתה מוזרה, ללא התחייבות היא הופיעה לאינטלקטואליות, לחוכמה וללמדנות. הנצרות התפשטה ללא קשר לדעותיהם של חסידיה או מתנגדיה – היא אפילו הופיעה כצורה מהופכת בתחום החומרנות המודרנית. אך מה זה בדיוק הדבר שהופץ? זה לא הרעיונות או הידע של הנצרות; וכן איננו יכולים לומר שזה המוסר שהוחדר על ידי הנצרות. חישבו רק על איזה מוסר היה בימים ההם ואנו נמצא הצדקה רבה להתקפה החריפה שכוונה על ידי מייצגי הנצרות נגד אויביה האמיתיים או כאלה שנראו לה כאויביה. אפילו הכוח המוסרי שיכול היה להיות ברשות נפשות ללא הרבה חינוך אינטלקטואלי אינו מרשים אותנו כל כך. אז מהו, אם כן אימפולס מסתורי זה שמפלס לו דרך מנצחת ברחבי העולם? בואו נפנה כעת למדע הרוח, לתודעה של ראיה על-חושית. איזה כוח היה בפעולה, אצל אנשים לא חכמים אלה שבאו מהמזרח, שחדר לעולם התרבותי היווני-רומי? איזה כוח היה בפעולה באנשים שהביאו את הנצרות לתוך עולם זה של שבטים גרמאנים? מה באמת פועל במדע הטבע החומרני של הזמנים המודרניים – הדוקטרינות שמסוות את טבעו האמיתי? מהו כוח זה? – זהו כריסטוס בעצמו שבמשך מאות השנים עשה את דרכו מנפש לנפש, מלב אל לב, ולא היה חשוב אם הנפשות הבינו אותו או לא. הוא מנחה אותנו להפנות מבטינו מהמושגים המושרשים והרעיונות המדעיים שלנו ומצביע על המציאות. הוא מראה כיצד הכריסטוס עצמו נוכח באופן מסתורי בהמוני אימפולסים, המתעצבים בנפשות אלפי ועשרות אלפי ישויות אנושיות, וממלא אותם בכוחו. זהו הכריסטוס בעצמו, שפועל באנשים הפשוטים, ששוטף את עולם התרבות היווני-רומי; זה כריסטוס בעצמו שעומד לצידם של אלה שבזמנים מאוחרים יותר יביאו את הנצרות לעמים הגרמאניים; זהו הוא – כריסטוס בעצמו ובכל ישותו – שעושה את דרכו ממקום למקום, מנפש לנפש, חודר לנפשות אלה מבלי להתייחס לרעיונות שהם אוחזים לגביו.

הרשו לי לעשות כעת השוואה פשוטה. כמה אנשים נוכחים כאן שאינם מבינים דבר בקשר לצירוף מזונות אך יחד עם זאת הם בריאים ומוזנים בצורה נאותה? זה כמובן היה גורם לגוויעה ברעב אם ידע מדעי של מזונות היה הכרחי לתזונה. לתזונה אין שום קשר בכלל להבנה של טבע המזונות. באופן דומה, להתפשטות הנצרות על פני האדמה אין שום קשר להבנתם של האנשים לגביה. זוהי העובדה המוזרה. יש כאן מסתורין שניתן יהיה להסבירו רק כאשר תמצֵא התשובה לשאלה: כיצד רכש כריסטוס בעצמו שליטה בנפשות ולבבות בני האדם?

כשמדע הרוח, מחקר עם ראיה על-חושית, שם שאלה זו לפניו, הוא מובל בתחילה לאירוע שרק ראיה על-חושית יכולה להרים את המסווה שמעליו – אירוע שתואם לחלוטין למה שאמרתי היום. אנו נראה דבר אחד בברור: הזמן שבו כריסטוס פעל באופן שתיארתי עבר ונגוז, והגיע הזמן שבו אנשים חייבים להבין את הכריסטוס, חייבים לרכוש ידע אמיתי על הכריסטוס.

וכן אנו חייבים לענות על השאלה מדוע לתקופתנו קדמה תקופה אחרת זו שבה אימפולס הכריסטוס יכול היה להתפשט באופן בלתי תלוי בהבנתם של האנשים.

האירוע שעליו מצביעה התודעה העל-חושית הוא זה של פנטקוסט, שליחת רוח הקודש. חזון על-חושי, שהתעורר על ידי הכוח של אימפולס הכריסטוס, כוון אם כן, בהתחלה, לאירוע זה של פנטקוסט, שליחת רוח הקודש. זהו האירוע שמופיע בתחילה ובדרך כלל למחקר על-חושי שמבוצע מנקודת מבט מסוימת.

ומה קרה ברגע של אבולוציית האדמה המתואר לנו, באופן לא ברור בתחילה, כירידה של רוח הקודש על השליחים? כאשר חוקרים בעזרת ראיה על-חושית מה באמת קרה שם, מגיעה תשובה ממדע הרוח לגבי מה היתה הכוונה כשנאמר שאנשים פשוטים אלה – כי השליחים בעצמם היו אנשים פשוטים – התחילו לבטא בשפות שונות, אמיתות שהגיעו אליהם ממעמקי חיי הרוח ושאף אחד לא יכול היה לחשוב שהם מסוגלים לבטא. זה קרה אז שהאימפולסים הכריסטיאניים התחילו להתפשט, ללא תלות בהבנתם של ישויות אנושיות אלה שאליהם הם עשו את דרכם. מהאירוע של פנטקוסט שוטף הזרם שתואר. אם כן, מה היה אירוע זה של הפנטקוסט? שאלה זו הציגה את עצמה למדע הרוח ובתשובה ממדע הרוח אליה מתחילה – הבשורה החמישית.

———————————————————————–

1. הומרוס (Homer) (המאה התשיעית לפני הספירה). איליאדה ואודיסיאה (Iliad and Odyssey) הם כנראה מהמיתולוגיות היווניות המוקדמות ביותר, כאשר הנושא שלהן הוא הגיבורים של מלחמת טרויה. ↑
2. סוקרטס (Socrates) (חי בשנים: 469-399 לפני הספירה) פילוסוף אתונאי. ↑
3. אפלטון (Plato) (חי בשנים: 427-322 לפני הספירה). פילוסוף אתונאי. ↑
4. אריסטו (Aristotle) (חי בשנים: 384-322 לפני הספירה). פילוסוף יווני, מדען ורופא. ראה אצל רודולף שטיינר 'סודות הפילוסופיה' (GA18) תרגום לא ידוע – ניו יורק 1973 Anthroposophic Press. ↑
5. סלסוס (Celsus) (מאה שניה אחרי הספירה). פלטוניסט. ה'דוגמה האמיתית' שלו היתה העבודה הפילוסופית הראשונה שהתנגדה לנצרות. היא נהדפה על ידי אוריגוס (ראה הערה 8). ↑
6. מרקוס אורליוס אנטוניוס (80-121 אחרי הספירה Marcus Aurelius Antonius) קיסר רומי. הוא כתב את 'התבוננות עצמית' ביוונית שתורגם לשפות רבות. ↑
7. קוונטוס ספטימוס פלורנס טרטליאנוס (160-220 לספירה). תאולוג נוצרי מה-190 לספירה, מנהיג של מונטנים (Montanists) באפריקה מ-205. יוצר הכנסיה הלטינית בכתביו הפולמוסיים, המתנצלים והמטיפים למשמעת. ↑
8. אוריגנוס (Origen) (חי בשנים: 185-252 לספירה). חכם של הנצרות היוונית-תנ"כית מאלכסנדריה, חלוץ מפרשי הכתבים העתיקים, מתנצל (לעומת סלסוס) ודוגמטי. מה שלימד הושמץ על ידי מועצת הכנסיה במאות החמישית והשישית. ↑
9. קופרניקוס ניקולס (Copernicus Nicholas 1473-1543). מייסד האסטרונומיה המודרנית שנולד בתורן שבפולין. הקדיש לאפיפיור פול השלישי את ה: 'De revolutionibus orbium coelestium librivi' שלו שתוכנו ננעל באינדיקס ב-1615 (התקבל כבר ב-1507). נשאר אף אחרי העריכה מחדש ב-1757, ויצא מהאינדקס רק בשנת 1822, כשהכס הקדוש הצהיר שאין איסור על פרסום עבודות הדנות בתנועת האדמה מסביב לשמש. ↑
10. ברונו ג'יאורדנו – (Bruno Giordano 1548-1600) – נולד בנולה שליד נפולי. הוגה דעות מתבודד איטלקי, דומיניקני. נעצר על ידי האינקוויזיציה, נאסר למשך שבע שנים ונשרף ברומא. ↑
11. האקל ארנסט ( 1834-1919 Haeckel Ernst). חוקר טבע גרמני שנולד בפוטסדאם. מהראשונים שאימצו את תאוריית דארווין, ופיתחו אותה לשיטה מדעית. ↑
12. ראה את הרצאתו של רודולף שטיינר על האקל: 'סודות העולם ותיאוסופיה' יצא לאור בגרמנית ב-

    Die Weltraetsel und Anthroposophie GA 54. ↑

13. רודולף שטיינר 'התגשמות חוזרת ונצחיות'. מאמר שנכתב ב-1905. ↑
14. דרווין צארלס (1809-1882) חוקר טבע בריטי. מייסד הדרוויניזם, מחבר ה'מקור המינים באמצעות הברירה הטבעית'. ↑
15. התייחסות להצהרות שנעשו על ידי בזנט (Besant) ו- לידביטר (Leadbeater) ב'אדם: מאין, כיצד ולאן' (לונדון 1913). ↑