רודולף שטיינר  

סדרה שנייה הרצאה חמישית

תרגום מאנגלית לעברית: בן ציון פורת ז"ל

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

25 באוקטובר 1914 בדורנאך      GA287

לספר ראו כאן

הרצאה שמינית

דיברנו אתמול על האופן שבו דחפי הרצון, הרגש והחשיבה שבאדם מובאים לידי ביטוי בבניין שלנו.

זה יהיה ברור לכם מדברים רבים שנאמרו כאן לאחרונה שהאמנות בבניין שלנו חייבת להכיל יסוד חדש שעד כה לא היה קיים בהתפתחות האמנות אבל הוא חיוני להמשך ההתקדמות של האנושות.

יש להודות שקשה מבחינה חיצונית בלבד להבין את המטרה האמיתית של הבניין הזה. אדם יכול לומר לעצמו: אני באמת לא יכול לעשות מזה כלום – ועל-פי המקובל במה שהוא התייחס אליו עד כה כאמנותי, באופן טבעי תהיה לו ביקורת. אבל זיכרו, מאז ומתמיד כל דחף חדש באבולוציה האנושית ספג ביקורת כאשר הוא נשפט על-פי אמות המידה של העבר.

זה יעזור לנו להבין את הנקודה שכאן אם ננסה למצוא נוסחה שיכולה לבטא את מה שכרוך בהתחדשות הזו של העיקרון של אמנות דרך התפיסה האנתרופוסופית של העולם. כאשר אנחנו בודקים את התפתחות האמנות, אנו יכולים לחשוב על הצורות האדריכליות אשר נוצרו על-ידי האנושות, בין אם באדריכלות המצרית, היוונית או הגותית המקוריות, או במה שמייצג את ההתחדשות בעידן מאוחר יותר של מה שהיה שם קודם לכן – אני מתכוון לרנסנס. אנחנו יכולים לחשוב גם על פיסול, ציור וכן הלאה.

אם נשווה את ההשפעה שעשה עלינו האופי המהותי של האמנויות האלה לכוונה שבבניין שלנו, אנחנו יכולים לומר; כל מה שנוצר עד כה הוא כמו משהו שנמצא במנוחה, שעבורנו, התעורר לחיים. תארו לעצמכם אדם בתנוחה קבועה כלשהי. מישהו בא ומדבר איתו – והוא מתחיל ללכת, לזוז! זה יכול להיות מיושם גם על ההתפתחות של האמנות עד לימינו. אנחנו יכולים להתייחס אליה כאל משהו שנמצא במנוחה, אשר היינו רוצים להגיד לו את מילת הקסם שמעוררת אותו לחיים ופעילות פנימיים, לתנועה.

זה מה שאנחנו רוצים להשיג, מכיוון שהוא נדרש על-ידי הדחפים של המעבר שפועלים בזמננו וקוראים לנו למצוא דחף חדש עבור ההתפתחות של האנושות בעתיד.

ניקח דוגמא, נחשוב על בניין יווני יפה. אופיו המהותי מורכב מהמבנים הסימטריים הנושאים זה את זה באופן הדדי ותומכים זה בזה, ממש כמו שגפיו של אדם העומד ללא תנועה נושאים זה את זה ותומכים זה בזה – אבל הכל נמצא במנוחה.

השוו את זה למה שהתכוונו אליו בבניין שלנו. עם הזמן, כמובן, הכל יתפתח, שכן הצלחנו לעשות רק התחלות פשוטות מאוד עם האמצעים והעזרה העומדים לרשותנו, יש לנו בבניין תנועה ממערב למזרח; יש לנו רעיונות מרכזיים (motif) אשר מתפתחים, מהצורות הפשוטות שניתן לראות במערב בכותרות העמודים ובקורות הראשיות (אַרְכִיטְרָב) למורכבות גדולה יותר, ואז הופכים שוב לפנימיים ופשוטים יותר לעבר הכיפה הקטנה. מה שהיה בעבר רק עיקרון בלתי-אורגני של סימטריה הובא לידי תנועה. מה שהיה בעבר במנוחה נמצא כעת בתנועה. זה יצטרך לבוא לידי ביטוי בציור – ככל שזה אפשרי בעידן שלנו להשיג את מה שחייבת להיות המטרה.

בציור ישנם שני קטבים. הקוטב האחד הוא זה של הרישום, הקוטב השני הוא של הצבע. באופן בסיסי, שני הקטבים הללו נמצאים בכל ציור. אדם יכול להיות רשם נפלא – כלומר, יתכן שהוא בעל כישרון טבעי לשחזר בקווים שהוא רושם את סגולת-הצורה הפנימית של הנושא שלו, כך שתמונה של סגולת-הצורה הזו מתעוררת על ידי הרישום.

כעת צריך להיות ברור לנו שכל מי שמתמקד ברישום הממשי בתמונה מצוירת, חייב בהכרח להיות חד-צדדי ביחסו לממשי – או, כפי שנאמר לעיתים קרובות, לטבע. הטבע אינו עובד רק עם קווים, אלא יש לו אמצעים עשירים בהרבה לתת ביטוי למה שטבוע בישות חיה. מכאן שהצייר או הרושם, כאשר הנושא שלו נוגע לליבו, חייב לבטא יותר בקווים שלו מכפי שהטבע מסוגל לבטא בקווים.

אבל לעולם לא נוכל להימנע מלהרגיש שרישום בפני עצמו הוא לא יותר מתחליף למה שהטבע יכול לבצע. בכל מה שאנחנו מסוגלים לבטא באמצעות רישום, לעולם איננו יכולים לייצר דבר כלשהו העולה על הטבע; אנחנו אפילו לא יכולים להיות שווים לטבע. כל מה שאנו מתכוונים אליו בהיבט הזה חייב להישאר תמיד ניסיון מגושם, מהסיבה הפשוטה שעם האמצעים העשירים בהרבה העומדים לרשותו, הטבע מסוגל לבטא את המהות הפנימית ביותר של יצירותיו.

בהתייחס לזה, הרישום לעולם אינו יכול להיות יותר מאשר אמצעי עזר. ואני מאמין שמי שהוא רושם אמיתי ירגיש תמיד שברישום הוא רק מייצר משהו כמו פיגום אשר יוסר מאוחר יותר, ושככל שתיוותר פחות עדות לכך, כך ייטב. אני חושב שלכל מי שיש לו רגישות אמנותית, אשר מסתכל בציור אשר הרישום הממשי בולט בו במיוחד, יהיה רושם דומה לזה שנוצר על-ידי בניין שלא הוסרו ממנו הפיגומים, אלא עומדים עדיין במצבם. אכן ניתן להגיע לנקודה שבה מורגש שהרישום הממשי הוא רק תוספת מגושמת ליצירת האמנות עצמה.

זה שונה מאד מהיחס לצבע, לקוטב האחר של ציור. כאן אנחנו חייבים לזכור שצבע הוא קיבוע של משהו שבאופן בסיסי איננו קיים בטבע, או לכל היותר ניתן לתפוס אותו רק לרגע. צייר לא יכול להתייחס באמת למה שקשור לעצם כלשהו, ​​ולצייר אותו כשייך ליסוד הצבע בפני עצמו; כי אם צייר עוסק בשכפול קפדני של נאמר, צבעי הבגדים של האנשים שהוא מצייר, הוא ללא ספק אמן גרוע.

אבל ביסודו של דבר, מי שאולי ינסה בצבע של הפנים, למשל, להראות את התהליכים הפנימיים והחיוניים של האורגניזם האנושי, גם הוא לא יהיה אמן טוב. מי שמצייר פנים חיוורות – בהנחה, ניקח את המקרה הקיצוני, שהחיוורון נועד להצביע על כך שמדובר באדם חולה – בוודאי לא מייצר שום דבר אמנותי באמת, שלא לדבר על כמה לא-אמנותי זה יהיה לתאר שתיין על-ידי ציורו עם אף אדום!

אם רוצים ללכוד בצבע משהו שהוא, נאמר, נייח, ומבטא את עצמו בעולם המציאות, עדיין לא עובדים עם דחפים אמנותיים באמת. אבל אם מישהו מצייר, נניח, ענן, ובענן הוא מבטא את כל הקסם של הטבע – אולי שמש הבוקר המוקדמת והשפעתה על גווני הענן – אז הוא לוכד משהו ארעי בטבע שמקורו איננו בעיצוב של הענן הממשי עצמו. מה שנתפס כאן הוא דבר חולף, אבל שורשיו נמצאים בתנאים השוררים בסביבה כולה, בכל הקוסמוס כולו, ככל שהקוסמוס מעורב בתופעה. בציור ענן אשר בשעה מסוימת של היום הוא צבעוני באופן מזהיר, אנחנו באמת מציירים את כל היקום כפי שהיה באותו הזמן. אם בציור בן אדם אנחנו מנסים לשחזר את מצבו הפנימי, האורגני, אז, כאמור, איננו עובדים עם הדחפים האמנותיים האמיתיים. אבל אם אנחנו מצליחים לתת ביטוי לחוויה שחווה האדם הזה – אם, למשל, אנו יכולים להראות בציור משהו שגורם להסמקה מסוימת של פניו – הרי שאנחנו נמצאים אז באמת בתחום האמנותי; ועוד יותר זהו המצב כאשר אנו יכולים לתפוס מהתמונה עצמה את החוויה שהייתה, כאשר אודם הלחיים אומר לנו במה האדם בוודאי התנסה – שוב דבר שאינו מוגבל לאדם היחיד אלא נמצא בתוך כל הסביבה, בכל הקוסמוס.

מה שאני אומר כאן קשור בצורה מסוימת למשהו שדיברתי עליו בהרצאות "קריאה ושמיעה של הנסתר"^[1]. אמרתי שם שאפילו בשעות שבהן האדם ער הנפש הערה נמצאת במציאות תמיד מחוץ לגוף, והגוף הוא רק מראה שבאמצעותה האדם הופך את עצמו מודע למה שיש שם בקוסמוס. הוא לבדו אמן אמיתי אשר חי, כפי שהוא, עם הקוסמוס, ומתייחס למה שהוא צריך לגלם פשוט כגירוי לתיאור חייו בקוסמוס.

אם אנחנו מציירים ענן ובנוסף לכך את כל הקוסמוס, אנו נמצאים מחוץ לענן בחיי הרגש ופעולת הדימוי שלנו, והענן נמצא שם רק כדי לאפשר לנו להקרין את מה שחי בכל הקוסמוס לתוך ישות יחידה.

אבל אם אנחנו רוצים לחיות בדרך הזאת בקוסמוס כאשר זהו עניין של שימוש בצבע, עלינו לעורר צבע לחיים. צבעים מתעמתים איתנו כאיכויות של הישויות בטבע החיצוני. כאשר ההתבוננות שלנו מוגבלת למישור הפיזי אנחנו מזהים את הצבעים שמחוברים לעצמים של הטבע. יסוד הכרחי תמיד כדי שנראה צבעים, למעט האפשרות היוצאת מן הכלל של תופעות אטמוספריות כמו קשת בענן או תופעות אחרות מהסוג הזה. לפיכך לא החשיבו ללא סיבה את הקשת בענן כמשהו שמלכד בברית את השמיים, את הרוחני, עם האדמה, מכיוון שבקשת בענן אנחנו רואים את השמיים בצבעים; אנו למעשה רואים צבעים כשלעצמם.

כבר אמרתי שאפשר לצלול לתוך עולם הצבעים הזורם, לחיות עם הצבעים עצמם, כאילו לשחרר אותם מהעצמים. אם אנחנו מצליחים לעשות זאת, צבע הופך לחושף של תעלומות עמוקות; עולם שלם שוכן בים הזורם והגועש של הצבע.

אבל קודם כל עולם הצבעים חייב להיות משוחרר מהתנאים שנכפו עליו במישור הפיזי; יש לחפש ולמצוא את כוחו היוצר של הצבע.

כדי שהציור יהיה חלק אורגני מהבניין שלנו, עליו להיוולד מתוך הדחף הזה; יש צורך לנסות לצייר בצבע משהו שלא ניתן למצוא במישור הפיזי, היכן שכל דבר צבעוני מחובר לעצמים – למעט הקשת ותופעות דומות. זה חייב להיות אפשרי לחיות בצבע כחול, למשל, עם כל הנפש, כאילו שאר העולם פשוט לא נמצא שם; הנפש חייבת להרגיש את עצמה זורמת החוצה לכחול שממלא את כל העולם.

אבל אם אנחנו חודרים באמת לתוך העולם הגלי הגועש של צבע, התוצאה תהיה שלא רק נצבע גוונים עם מברשת, כי נגלה אז את כוחו היוצר של צבע; נמצא גם בידול פנימי בצבע. נגלה שלכחול יש משהו שמתאר ומושך את הנפש, משהו אשר נפשנו הייתה רוצה לאבד בו את עצמה, כמהה ועורגת אליו עד אין קץ. נגלה גם שצורות נובעות מהצבע הכחול עצמו, צורות אשר מבטאות את הסודות וממש את הנפש של היקום. מהכוח היוצר של הצבע יבוא לחיים עולם, עולם בעל צורה והתפלגות פנימית. צורה תיוולד מתוך הצבע עצמו. נרגיש שאנחנו לא רק חיים בצבע, אלא שהצבע עצמו מוליד את הצורה – במילים אחרות, הצורה נוצרת על-ידי הצבע.

בדרך הזאת נמצא את דרכנו, באמצעות צבע, לכוחות היוצרים של העולם. רק כך אנחנו יכולים להצליח לצייר בצורה כזו שמה שאנחנו מציירים איננו רק כיסוי של שטחים, אלא מוביל החוצה אל תוך הקוסמוס כולו, משתתף בחיים של כל הקוסמוס. אתמול התייחסנו למה שהציורים בשתי הכיפות חייבים לייצג: הדחפים של החיים הלמוריים, החיים האטלנטיים והחיים שלנו, כמו גם הדחפים הפועלים בתרבויות של הודו העתיקה, פרס העתיקה, מצרים וכשדים, יוון ורומא. כך יובנו הנושאים באופן פנימי. ההבנה הפנימית הזאת של צבע, כאשר היא עוברת לתוך הציור הממשי והופכת באותה העת להבנה של צורה, תגלה לנו מה עובד באופן פעיל בהתפתחות של האנושות.

סקירה של הציור בעבר תראה שהנטייה של האמנות הזו הייתה לעבוד עם צבע המחובר לחפצים במישור הפיזי. אבל צבע חייב להיות משוחרר מחפצים כדי שהציורים בכיפות שלנו ישיגו את מטרתם.

מה שחיוני, אם כן, זה שהדחף של הציור יעמיק ויואץ כלפי פנים. זה יהיה קשה לגרום לבני דורנו להבין מהי כאן הכוונה. נצטרך לפטור את עצמנו מזה כל עוד אנשים יתעקשו לשפוט יצירת אמנות כ"נכונה" או "טובה", או אני לא יודע מה עוד, כאשר היא מזכירה להם עצם אמיתי כלשהו, ואז יימשך הזמן שהציורים שלנו לא יובנו.

כל עוד ניתן לומר שעץ מצויר היטב מכיוון שהוא נטורליסטי, ונותן לאדם רושם שהוא עומד מול עץ אמיתי – כל עוד זאת אמת המידה של שיפוט בציור ואמנות בכלל, יימשך הזמן שבו אנשים לא יוכלו להבין את הכוונה בציור שלנו. בהכרח הם יתייחסו אליו כאל שטויות, ולא יהיו מסוגלים לראות בו משהו. מדוע יצירות אמנות היו קיימות? לבטח כדי להביט בהן! מי שיער אי-פעם משהו אחר? אבל מה שאנחנו רוצים ליצור בבניין שלנו, בוודאי שלא יהיה שם רק כדי שיביטו בו! אכן, אנחנו יכולים להיות שמחים אם אותם אנשים אשר מאמינים, כתוצאה מהניסיון והלימודים הקודמים שלהם, שיצירות אמנות קיימות אך ורק לצורך התבוננות בהן, יעריכו את האמנות שלנו כגרועה ביותר. שכן דבר אחד בטוח: מה שהאנשים האלה לא רוצים, זה בעצם הדבר שאנחנו רוצים להשיג!

אירועים אופייניים מתרחשים לעיתים קרובות בהקשר הזה. יום אחד פגש אותי אחד מחברינו בדרך מהסדנה לחריטת הזכוכית לביתנו, ואמר לי שהוא דיבר עם אדון זקן אשר אמר שאם זה שהגה את הרעיון של כיפות הבניין שלנו היה רואה אי פעם את כנסיית פטרוס הקדוש ברומא, הוא היה מתכנן אותן אחרת. כעת זה שהגה את הרעיון של הכיפות שלנו ראה את כנסיית פטרוס הקדוש לא רק פעם אחת אלא פעמים רבות, התפעל והעריך את גדולתה, אבל עם כל זה הוא עיצב את הכיפות כמו שהן.

זה די טבעי שדברים כאלה צריכים לקרות. אפילו כנסיית פטרוס הקדוש נמצאת שם כדי שיביטו בה – אבל מה שאנחנו עושים בבניין שלנו מחייב לא רק שיביטו בו, אלא חובה גם להתנסות בו. ומה הייתה התשובה הנכונה לתת לאדון הזקן ההוא? התשובה הנכונה הייתה לומר לו: האם אתה מכיר את האגדה על בן המלך שהביט בדברים רק מבעד לחלונו? ואתה יודע מה קרה כאשר יום אחד הוא היה צריך "לאכול את הנחש"? אז הוא התחיל להבין את מה שהדרורים שעל ראשי הגגות והתרנגולות בחצר אומרים זה לזה. ברור שהאדון הזקן הזה לא אכל את הנחש! מהי המשמעות של "אכול את הנחש"? המשמעות של זה היא שלאדם לא יהיו רק רעיונות תיאורטיים של מדע הרוח הזה, אלא שהוא יאחז במארג הממשי של ליבו ונפשו, כך שאדם ירגיש את עצמו כתמונה אמיתית של מדע הרוח הזה. אם אנחנו יכולים להרגיש זאת עם כל הווייתנו אז אכלנו את הנחש, ונדע כחוויה מעשית מהי הכוונה בבניין שלנו. לא רק נסתכל עליו אלא נחווה את מה שהוא שואף להשיג; נבין שאדם, באופן מעומעם ולא-במודע בחיי הרצון שלו, עובר מהתגשמות להתגשמות, נולד בהתגשמות אחת בעם הזה, בהתגשמות אחרת בעם ההוא.

בדיוק כפי שאדם יכול להתנסות בכוח המניע הזה של הרצון בהתקדמות של הבניין ממערב למזרח, ברעיונות המרכזיים שנמצאים בזה אחר זה בעמודים, כותרות העמודים והקורות הראשיות, כך ניתן לחוות את יסוד הרגש במה שמתגלה בכיוון מלמטה למעלה – אבל זאת חייבת להיות התנסות ממשית. ביסוד החשיבה יש להתנסות כאשר היא לא רק מופשטת, קרה, שכיחה ומשעממת, אלא כאשר החשיבה מואצת לחיים על-ידי הלב של הקוסמוס עצמו, בסגירה שצוינה על-ידי הכיפות, וגם בפרטים שלהן. אם, לדוגמא, ההימצאות של צבע אחד לצד משנהו היא כזאת שלעולם לא תימצא בטבע, אם ישות בעלת תווי פנים הדומים לאלו של אדם מוצגת בצבע אשר לעולם לא יכול להיות לה בטבע, יש להתנסות ממש בכך שמה שבא שם לידי ביטוי עושה זאת באמצעות הדחף הפנימי שלו.

זה יושג לראשונה – גם אם רק בהתחלות הבסיסיות ביותר – אם הניסיונות שנעשו מוצלחים במידה מסוימת. במיוחד בציורים הדברים לא יהיו כמו שהם בטבע, אלא רחוקים כפי שהם בעולם הרוח.

יש צורך להשיג שני דברים אשר כיום רק מעט מאד אנשים מסוגלים לחשוב עליהם. אבל העובדה שיש עדיין הרבה מאוד אנשים שלא יודעים, ויתרה מזאת, לא רוצים לדעת משהו על הנופים הנרחבים אשר נמצאים הלאה באבולוציה, בהחלט לא תורמת לרווחת האנושות. כדי לחוש כאילו בצורה מרוכזת מאותם הדברים שהבניין שלנו משמש להם סימן וסמל, עלינו להאיץ את חיינו הפנימיים, להאיץ את הנפש לחיים באמצעות חוויות עשירות ומגוונות שנאספו מהמקורות הרבים והמגוונים אשר זמינים בעולם.

הבה נחשוב על זמנים שונים מאוד מההווה ועל האופק הנפשי של אנשים באותם הזמנים. תחשבו על האופק הנפשי של היוונים ועל כל מה שלא היה ידוע להם אבל ידוע היטב לאנשים בעידן הנוכחי.

היוונים לא ידעו על אמריקה או אוסטרליה; הם לא ידעו דבר על חצי הכדור המערבי; הם לא ידעו דבר על הרבה מאוד דברים שאנחנו יודעים על אירופה, אסיה ואפריקה. מבחינה גיאוגרפית האופק שלהם היה צר – ראו מה הם הרגשות שלכם כאשר אתם לומדים את המפה שהיוונים היו מסוגלים לצייר; תחשבו באותו הזמן על העולם הפנימי העשיר של היווני, על כוחו היצירתי. השוו את מה שאפשר לכנות התרשים "הגיאוגרפי" של השמיים שהיוונים הצליחו לצייר עם מפות השמיים הנוכחיות. ביוון העתיקה, מפת העיצוב הפיזי של האדמה הייתה דלה מאוד, מפת השמיים הייתה מקיפה מאוד. מה שהיה נוכח ביוון היה עדיין, במהותו, חוויה רוחנית של המישור הפיזי, מבחינה גיאוגרפית – בגבולות צרים; מבחינה רוחנית – תצוגה של שטחים נרחבים של השמיים.

אמת, זה כבר לא כפי שזה היה במצרים, לדוגמה, כאשר אנשים הביטו החוצה לתוך הקוסמוס וחוו עדיין בתמונות אסטרולוגיות משהו מהישויות הרוחניות; אשר הביטוי הפיזי שלהן הוא הכוכבים. עם זאת, משקעים של כל זה היו עדיין נוכחים ביוון העתיקה. כאשר אנחנו קוראים ב"איליאדה" של הומרוס את המידע שניתן על-ידי תטיס שזאוס אינו יכול לעשות דבר באותה העת מכיוון שהוא באתיופיה ולא ישוב לביתו במשך שנים עשר יום – יש לזה עדיין משמעות אסטרולוגית – אבל היא באה לידי ביטוי באופן שבו הקורא אינו מבחין שהתיאור מתייחס למעבר הגופים השמיימיים דרך גלגל המזלות, כאשר היווני אמר "זאוס נמצא עם האתיופים", הוא התכוון: זאוס נמצא בסימן מסוים של גלגל המזלות – ומצוין גם המספר שנים עשר. כל זה מעיד על שינוי מתקופה מוקדמת יותר, אבל מצד שני עדיין יש הד למה שהתגלה לאנשים מלכתחילה מן המרחבים של האופק הרוחני שלהם.

כעת נתרחק מיוון ונתייחס לעידן המודרני. מבחינה גיאוגרפית, העולם נחקר כמעט כולו וכיום רק אזורים בודדים נותרו עדיין ככתמים ריקים במפות. אנחנו רואים את העידן החדש מתעורר. אמריקה נכללת על-ידי העמים המזרחיים באדמה שלהם – אמריקה אשר פשוט לא הייתה קיימת עבור היוונים. האופק הגיאוגרפי מתרחב יותר ויותר אך האופק הרוחני, מפת השמיים, מתרסק לגמרי. מה האדם המודרני יודע על התושבים המוצגים לנו במיתולוגיה היוונית? הוא לא יודע כלום! האירופים באמת חיים באשליה שהם עדיין יודעים משהו על מורשת יוון העתיקה – מה שקודם לתקופות יוון העתיקה איננו יותר מאשר בעל אופי דמוי רוח-רפאים עבור היסטוריונים, עד כמה שהם יכולים לחקור אותו באמצעות רישומים פיזיים – אבל האדם הוא עדיין לפחות מציאות חיה ביוון. כאשר אדם בן ימינו קולט את מה שמוקנה בבתי הספר, הוא מטמיע את ההיסטוריה, ונפשו חיה בהיסטוריה שהוא התוודע אליה בצורה חיצונית כזאת. אנחנו גוררים איתנו הרבה מאד היסטוריה – היסטוריה כבירה.

זה לא כך במקרה של האסיאתי, וגם לא כך במקרה של האמריקאי. למרות שיש לו את ההיסטוריה שלו, היא לא חלק חיוני מחייו. האמריקני הרבה פחות מודע להיסטוריה מאשר האירופאי. יהיו מעט אמריקאים שמייחסים חשיבות כלשהי ליכולת להתחקות אחר אילן היוחסין שלהם במשך מאות שנים, כנראה שיש באמת מעטים מאוד – אבל באירופה ישנם רבים. לזה אני מתכוון בכך ש"אנחנו גוררים" אתנו את ההיסטוריה שכל כך הרבה תלוי בה היום בכל הארגון של החיים, גם של חיי החברה.

ניתן להעלות על הדעת זמן בעתיד רחוק – עבור חוקר הנסתר יותר מאשר ניתן להעלות על הדעת – כאשר כל מה שאנחנו נוהגים לגרור אתנו כהיסטוריה מאז העידן היווני יהיה במנוחה (לא נדבר על היכן הוא ינוח) – ניתן להעלות על הדעת זמן כאשר הגאות של העמים כבר חצתה את מרחבי אסיה לאירופה ואמריקה, וכאשר אנשים יידעו מעט במישור הפיזי על כל מה שאנחנו מספרים כעת וחווים כהיסטוריה האירופאית, כפי שאנו יודעים כיום על מה שקרה באירופה לפני ארבעת אלפים עד ששת אלפים שנים. אנחנו יכולים להסתכל לעבר התקופה שבה הגאות הזו של העמים כבר חצתה את מרחבי אסיה, תקופה שיתפתחו בה חיים מסוג אחר לגמרי כאשר כל מה שמעורר כעת ממש את מארג ליבנו יהיה מונח כביכול בשכבה גיאולוגית של היסטוריה. זה יימצא אז באותה מידה בעבר כמו שמה שקרה באירופה לפני כארבעת אלפים שנה טמון בעבר שהוא רחוק עבורנו.

תבוא העת שגתה, נניח, "יתגלה" באותה הדרך שבה האדם המודרני גילה את העולם העתיק ואת האירועים שלו מכתבי-החרטומים המצריים הקדומים ביותר. שכן בעולם החיצוני יהיו אנשים פיזיים שיצטרכו לגלות את גתה בדרך זו!

אנחנו מסתכלים כאן על נקודות מבט כבירות בהתפתחות האנושות. היוונים לא ידעו דבר על אמריקה! בעתיד לא יתקיימו יוונים, וצאצאי האמריקאים של ימינו יידעו עליהם רק כעל עם השייך לעבר רחוק מאד – וייתכן שהם לא יידעו עליהם דבר!

התהליך שדיברתי עליו זה עתה יותר כתהליך פיזי, מתרחש גם ברוח, במובן הבא – במהלך התפתחותו לתוך העתיד, על האדם לרכוש את היכולות אשר מאפשרות לו לגלות שוב את הרוח, להכיר עולם רוח של העתיד אשר עבור רוב האנשים כיום איננו ידוע, כמו שהיבשת הנוכחית של אמריקה לא הייתה ידועה ליוונים. אנחנו בתחילת מסע הגילוי הזה לאמריקה הרוחנית. בהקשר הזה – מהזווית של חשיבה מדעית – אנחנו עומדים, רוחנית, באותה הנקודה אשר אנשים עמדו בה פיזית כאשר האנייה הראשונה הפליגה מהעולם הישן לאמריקה. מבחינה רוחנית אנחנו נמצאים במסע הגילוי של המחצית האחרת, המחצית הרוחנית של קיומנו האנושי.

באומרי זאת רק רציתי לתת רמז מסוים של חשיבות מדע הרוח בהתפתחות האנושות. לעת עתה כל אחד יכול למלא לעצמו את הפערים שעדיין נותרים להשלמת התמונה: נניח לרגע שאמריקה לא התגלתה, שהאירופאים עדיין חיים בבערות ביחס לקיומה של אמריקה. האם ניתן להעלות על הדעת דבר כזה? זה לגמרי לא מתקבל על הדעת. אבל יבוא זמן שזה יהיה בלתי נתפס באותה מידה שהאנשים לא היו מסוגלים בעבר לגלות את עולם הרוח באמצעות מדע הרוח. זה יהיה בלתי אפשרי לחלוטין. והמחשבה יכולה להימשך אפילו הלאה.

איזו השפעה הייתה להתרחבות האופק הגיאוגרפי על האנושות? אם אנחנו מחפשים את התרבות הרוחנית ביותר שהתפתחה על האדמה עד כה, עלינו לחפש אותה לפני שאמריקה התגלתה. שכן עם הגילוי של אמריקה מתחיל המטריאליזם. בדרך מסתורית, כל התרחבות גיאוגרפית קשורה להתפשטות המטריאליזם. האנושות צריכה לרכוש שוב ידע רוחני של העולם. זה יושג באמצעות גילוי אמריקה הרוחנית – כאשר הנתיב המוצהר בבניין שלנו יתגלה על-ידי העולם שבחוץ.

דיברנו על המרכיב של ההתקדמות בבניין מעמוד לעמוד, מקורה ראשית לקורה ראשית. זאת היא ההתקדמות במישור הפיזי. אבל אנחנו יכולים גם לעקוב אחר הרעיונות הראשיים מלמטה למעלה, אנו יכולים להביט כלפי מעלה.

מה שמתגלה במהלך ההיסטוריה – ככל שנוכל להתבונן בזה באופן חיצוני – מקבל עבורנו ביטוי בהתקדמות. אולם העמקה פנימית תעשה יותר ויותר נחוצה, העמקה של הנפש שבאותה העת – כמו במקרה של פאוסט של גתה אשר יורד ל'אמהות' – עלייה ממשית לתוך עולם הרוח – באופן טבעי לעולם הרוח של הרוחות הטובות.

אך כאשר האדם מרומם את עצמו לעולם הרוח, יושג בסופו של דבר סוג של סיכום. אני אומר "סיכום". הבה ונבין מהי המשמעות של המילה הזו באמת. הרעיון של האבולוציה השולט בימינו הוא כמו חבית שמתחילה להתגלגל וממשיכה להתגלגל ולהתגלגל לנצח – ניתן לדמיין שמעולם לא הייתה התחלה כלשהי לתהליך הזה, שהוא התקדם תמיד. אנשים שמדברים כיום על אבולוציה כמעט באופן קבוע מדמיינים שתמיד הייתה התפתחות, שהכל התפתח תמיד, וזה היה כך תמיד! אבל במציאות זה לא המקרה. אין זה אלא הרגל רע של התודעה, סוג מטושטש של מחשבה, להבין את האבולוציה כאילו שאין לה מגבלות לא בעבר ולא בעתיד. האבולוציה הגיאוגרפית והפיזית של האדמה פירושה גם התפתחות לכל גזע, לכל עם, כן, אבל בהחלט יש לה סוף, סיכום, בזמן כזה או אחר!

כאשר הכל כבר התגלה, יש סיום. לא נוכל לומר אז: כעת נצייד את ספינתנו שוב ונגלה תגליות נוספות. זה לא נכון שהאבולוציה יכולה להמשיך בלי סוף; לאבולוציה יש סיום. וכשם שלאבולוציה הפיזית צריך להיות סוף, כך גם לאבולוציה הרוחנית צריך להיות סוף; כיפת-גג ממשית תתקמר יום אחד מעל מה שהאנושות חוותה במהלך ההיסטוריה. וזה נכון כמו שכאשר כל הגלובוס כבר ייחקר, לא יצוידו אניות נוספות כדי לגלות עוד ארצות רחוקות על האדמה, נכון באותה מידה שגם מה שיום אחד יתגלה רוחנית על-ידי האדם למעשה כבר התגלה. הרעיון שאנשים ימשיכו לחקור בלי סוף הוא השגוי ביותר שיכול להיות.

זה חיוני שהחשיבה תהיה בהתאם למציאות כדי לפתח רעיונות עמוקים. אבל כל כך מעט אנשים חושבים בהתאם למציאות בעידן הנוכחי שלנו, למרות שהם משוכנעים שהם עושים זאת. לדוגמא, אפשר לפגוש אנשים שאומרים: כאשר לא יהיה עוד משהו לחקור, העולם יהיה מקום משעמם מאוד. האנשים האלה שוכחים שעל-פי הרעיון המודרני של האבולוציה, החקירה לעולם לא תסתיים. עם זאת יום אחד זה יקרה, בסופו של דבר, בדיוק כמו שמחקר גיאוגרפי של האדמה יסתיים לבסוף. לאותם אנשים אשר מתייסרים מהמחשבה שהחקירה תגיע יום אחד לסיומה ושלא יהיה עוד מה לעשות מהבחינה הזו אשר שואלים: "מה יעשה אז האדם?" יש לענות את התשובה: זה יהיה פשוט מספיק בבוא העת, ובכל מקרה זה יהיה משהו שונה לגמרי מחקירה.

נתתי לכם עכשיו מספר רעיונות שמטרתם עשויה להביך אתכם. אבל אם תקבצו אותם ביחד תוכלו להכיר בעצמכם את המטרה הזו. אנחנו רואים שהמהלך של כל החיים ההיסטוריים משתקף בצורה של הבניין שלנו. אנשים חיים לאורך הדורות, בדיוק כמו שבבניין מתקדמים מעמוד לעמוד. הם עולים לרמה גבוהה יותר כשם שמישהו מעלה את המבט אל העמודים, כותרות העמודים והקורות הראשיות. והם מקווים להגשמה – סיכום – ממש כפי שאפשר למצוא את זה כאשר מביטים למעלה אל תוך הכיפה.

אבל צריך להיות גם סיכום בהיסטוריה – זה יוצג בציור של הכיפות. אסור שהציור הזה יהיה רק כיסוי של השטח, אלא יביא גם לחשיבה: כאשר תגיעו אל השטח של הכיפה תגלו משהו. חובה לשכוח שמבנה פיזי כלשהו נמצא שם. היסוד הפיזי של הציורים חייב שיחדרו דרכו; חייבים לראות דרך השטחים לתוך המרחבים של עולמות הרוח. יכול להיות שלא נצליח בכך במקרה של הבניין שלנו, אבל ככל שהעיקרון מתפתח, אולי יום אחד – כתוצאה של מדע הרוח – אנשים בעתיד כלשהו יראו כיפה אדירה שהעיצוב שלה מוביל את מבטם החוצה לתוך האינסופיות של חיים רוחניים.

אם אנחנו גרים במקום מסוים על-פני האדמה ורוצים לנסוע למקום אחר – בזמנים מסוימים אנחנו עשויים לרצות לעשות זאת אך מנועים מכך – אז מובהר לנו שאנשים יכולים להתעמת זה עם זה כאויבים, שהם יכולים להילחם זה עם זה על דברים של האדמה, ואפילו יותר מאשר להילחם. אבל הם לא יכולים להילחם על השמש והכוכבים! אף על פי שהסינים כינו את שליטם בן השמש, בן השמיים, ולמרות שמסיבות שונות הם החלו במלחמות על האדמה, הם מעולם לא פתחו במלחמה על הבעלות של השמש; מעולם לא עלה בדעתם לנהל עימותים עם אומות אחרות על בעלות של השמש. כל מיני דברים יכולים להיות הגורם לסכסוך בנפשם של העמים הפרושים על האדמה; אבל זה שמפנה את מבטם של אנשים כלפי מעלה לתוך עולמות הרוח לעולם לא יכול להיות גורם מניע למריבה. זה לא יכול להוביל לסכסוך.

חייבים להבין שהרבה צריך עדיין להתרחש במהלך האבולוציה של האדמה לפני שהאנושות תתקדם מספיק בכדי שיהיה חיזיון כזה של עולם הרוח, שמדע הרוח יהיה כמו השמש והכוכבים בחיים הפיזיים. הרבה יהיה נחוץ לפני שתושג הנקודה הזו – מעל לכל הנקודה אשר בה, באמצעות מדע הרוח, אנשים יתחילו לחשוב לא רק כמו היום עם הכלי המשמש כמעט לחלוטין לחשיבה, כלומר הראש. במובן מסוים נכון להגיד ששום דבר אינו מרוחק מאתנו יותר מאשר ראשינו! זה משום שבסך הכל, במהותו, הראש, ככל שזה מתייחס ליסודו העיקרי, כבר הושלם בזמן התפתחות השמש הקדומה. השאר הוא ירושה, בחלקה מההתפתחות של שבתאי, והתפתח לשלבים נוספים; במהלך האבולוציה של הירח ניתן דחף חשוב אחר. אבל מה שחושבים בראש הוא במציאות רחוק מאנשים כמו הידע שלהם על האבולוציה של שבתאי, השמש והירח,

למרות שלעיתים קרובות ישנן אמיתות עמוקות באמרות רבות שקיימות בחיים היום-יומיים, יש ביטוי נפוץ מאוד שאין להאמין בו. לעיתים קרובות שומעים את זה נאמר, "יש לי מחשבה (בגרמנית, "ראש") משלי." זאת שגיאה. לאף אחד אין מוח (או "ראש") משלו; ראשו שייך לקוסמוס! אם מישהו היה אומר: "יש לי לב משלי", הוא היה מדבר בתבונה. אבל הוא מדבר שטויות כאשר הוא מדבר על כך שיש לו ראש או "מוח" משל עצמו.

אנשים יצטרכו להתחיל לפתח מחשבות שהן חוויות בדרך שתיארתי אתמול, כאשר דיברתי על החוויה הפנימית של ההזדקפות מהשכיבה לתוך מצב העמידה. גם אנחנו חווים זאת, רק עם הראש. במציאות, מתרחש בנו תהליך מדהים כאשר אנחנו זוקפים את עצמנו מתוך תנוחת השכיבה שבה אנו נמצאים במקביל לפני השטח של האדמה, ומציבים את עצמנו לתוך כיוון הרדיוס של האדמה – אבל אנחנו חווים את זה בצורה מופשטת לחלוטין. השינוי הזה של כיוון מהקורה-הצולבת של הצלב לקורה האנכית – כאשר זה הופך להתנסות אמיתית הוא תהליך כביר, תהליך קוסמי שהוא הצלב הקוסמי.

זה קורה כל יום. אבל אנחנו לא חושבים בכל דרך על העובדה שבאמצעות הפעולה של קימה ושכיבה, הצלב הזה נחקק ממש לתוך החיים.

זה שונה מאד לאדם מהתהליך המופשט הזה של עמידה ושכיבה, מתוך התפיסה הזאת של צורת הצלב, לתפיסה הניתנת לביטוי באמירה: אם האדם לא היה נוצר על האדמה כך שהוא שוכב ושוב עומד, המיסטרייה של גולגולתא לא הייתה נחוצה.

אם מישהו משמיע את הצליל B – כמו למשל במילה בניין (Building) – ומאמץ את הסימן B עבור הצליל הזה, אז הסימן מסמן את הצליל B. אם מישהו מבקש סימן כדי לבטא את העובדה שהמיסטריה של גולגולתא הייתה הכרחית עבור ההתפתחות של האדמה, אז הוא ימצא את זה בצלב, המגלם את פעולות השכיבה והעמידה. מכיוון שהאדם נוצר על האדמה כך שהוא שוכב ומזדקף, מיסטריית גולגולתא הייתה צריכה להתרחש.

זה יהיה ידוע כאשר אנשים יתחילו לחשוב עם המוח השני – לא עם "מוח-הראש" אלא עם מוח שני שהתייחסתי אליו בהרצאות "קריאה ושמיעה של הנסתר" כאשר אמרתי: יש להתייחס לאונות של המוח כאל זרועות המוחזקות בתנוחה קבועה. אם הזרועות והידיים שלכם היו צומחות לצדדים שלכם, הייתם חושבים בצורה כזו שלא תהיה אפשרות כלשהי לפקפק בכך שהצלב הזה הוא הסימן המתאים למיסטריית גולגולתא. זהו רק מוח-הראש שמבולבל על-ידי חשיבה מהסוג הזה. אבל זהו גם מוח-הראש שיוצר את הקרקע לאי-ההבנות הרבות השולטות בעולם. הסיבה לכך שמתעוררות אי-הבנות כה רבות היא שמוח-הראש לבדו פעיל ויוצר כיום. אבל גם המוח השני צריך להיעשות יוצר, יוצר במידה כזו שמשהו שצוין לפני מעט זמן באופן ציורי, מתממש. אמרתי שהיוונים לא ידעו על אמריקה. אבל כאשר חוזרים למסורות קדומות אחרות, אנחנו מגלים שהיו זמנים שבהם לאמיתו של דבר קיומה של אמריקה היה ידוע. אבל הידע הזה כבר אבד. היו גם זמנים שבהם היה נוכח מה שמדע הרוח חותר לרכוש אותו שוב. מדע הרוח יודע שהרבה מאד אשר הגיע בעבר לאנשים מחוויות תת-מודעות, חלומיות, חייב לבוא שוב באופן מודע. לאנשים היה גם משהו כמו שפה משותפת, שרק לאחר מכן התפלגה. יש אמת עמוקה בסיפור המקראי על מגדל בבל. אבל כל עוד אנשים יכולים לחשוב רק עם הראש הם לא יוכלו להיות יצירתיים באופן שהם היו יצירתיים בימי קדם, למשל, בדיבור. עם זאת, למדע הרוח יש את היכולת להניע את יסודות הדיבור לתנועה. וכאשר נאמר שבבניין שלנו יסוד האמנות הובא לידי תנועה, יש גם להגיד שהחיים עצמם חייבים להיות מוצתים לתנועה.

יכול להתעורר לפנינו מראה נרחב של תקופה שבה מדע הרוח יהיה יצירתי באמת, כאשר דרך המחשבות והרעיונות שנפרשו במדע הרוח, הדיבור עצמו יהפוך ליצירתי. מדע הרוח יתפזר יום אחד על-פני האדמה כולה ויוביל לדיבור משותף, אשר איננו תואם שום דיבור או שפה הקיימים כיום. אני לא מתכוון למשהו כמו אספרנטו, שכן זו המצאה מלאכותית, לא אורגנית. הדיבור של העתיד ייווצר כאשר האדם ילמד לחיות בצליל עצמו, בדיוק כפי שהוא יכול ללמוד לחיות בצבע.

כאשר האדם לומד לחיות בצליל, אז הצליל עצמו מוליד את העיצוב, כך שזה נהיה אפשרי פעם נוספת ליצור דיבור או שפה מתוך התנסות רוחנית ממשית. אנחנו עומדים רק בראשיתם של הרבה דברים במדע הרוח, אבל בינתיים אפילו לא בתחילת הדברים שצוינו כאן. עם זאת עלינו לשמור את זה בדעתנו כדי להבין את החשיבות של מדע הרוח ולהיות מודעים לכך שמדע הרוח נושא בתוכו ידע חדש, אמנות חדשה ואפילו דיבור חדש – דיבור שלא יחובר באופן מלאכותי, אלא ייוולד.

כשם שאנשים לעולם לא יילחמו על השמש או על הכוכבים, כך הם גם לעולם לא יילחמו על הדיבור החדש ההוא, אשר השפות האחרות עדיין ימשיכו להתקיים בקלות לצדו כאשר הוא ייווצר.

כפי שבוודאי הרגשתם, הצבנו בפני נפשותינו אידיאל מרחיק לכת, אידיאל מרחיק לכת מאד. רוב ההוגים המטריאליסטים של ימינו יאמרו בוודאי: כל זה שטויות נבובות, שכן השוטה שיכול לדבר כך על כוחו היצירתי של הדיבור ועל מדע הרוח ודאי איבד את כל הקרקע המוצקה מתחת לרגליו.

קל לדמיין שאילו מישהו רם מעלה בתקופתנו היה מקשיב מהצד למה שנאמר, הוא היה פורץ בצחוק מגוחך בזמן הבריחה הזו לעננים בלי קרקע מוצקה מתחת לרגליים. עם זאת, יכולה להיות לנו הבנה מסוימת של גישתו, מכיוון שעל-ידי הצבת אידיאלים נעלים כאלה לפנינו, איבדנו את האדמה הצפופה והמוצקה שמתחתינו. כל עוד האדמה ממשיכה בהתפתחותה ככוכב לכת פיזי, האידיאל הזה לא יתממש. האדמה הפיזית תצטרך להגיע לקיצה לפני שהאידיאל הזה יתגשם. אבל הנפשות של אנשים ימשיכו לחיות להתגשמויות פלנטריות אחרות, והנפשות האלו יחוו את הגשמתו של האידיאל הזה אם הן יהפכו למודעות לו בתקופתנו.

כן! אהרימן עשוי לעמוד שם ולהיות הפוסק בינינו לבין האדם שדמיינו אשר ישב בצד, מקשיב ומגחך לעצמו מכיוון שהוא מניח שאיבדנו את כל הקרקע מתחת לרגלינו. אהרימן עשוי לחכך את ידיו ולומר: "הם קוראים לזה 'אידיאלים של העתיד'! הם איבדו את האדמה מתחת לרגליהם; האדון שם למעלה על הגבעה אומר זאת בעצמו. הוא לועג לעצמו ואינו יודע איך! הוא מדבר אמת ולא מודע לכך שהוא עושה זאת".

אבל אנחנו יודעים שלמרות שאיננו עומדים על הקרקע המוצקה של האדמה, אנחנו בכל זאת ניצבים במציאות עם מה שאנחנו עושים לתוך המילה החיה של הנפש, ומדוע? מכיוון שאנו מכריזים על מיסטריית גולגולתא ברצינות ולא ברדידות שהיא כל כך רגילה כיום. אנחנו יודעים שהכריסטוס חי, ושאנו יכולים לדעת את האמת כאשר אנו נותנים לו להיות המורה והמנהיג הגדול בשאיפתנו לחכמה רוחנית. אבל לשם כך הוא ביטא זאת במילים: אינך יכול באמת להאמין בי בישותך הפנימית ביותר, עד שתפסיק להכיר רק במילים והאידיאלים האלו אשר ייעלמו ביחד עם האדמה – (כי כל הצורה החיצונית של האדמה תעלם, האדמה במתכונתה הנוכחית תמות) – עד שתקשיב למילים האמיתיות שלי. במילים האמיתיות הללו הוא אמר: "הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעֲבֹרוּן" (הבשורות על-פי מתי כ"ד, 35; לוקס כ"א, 33). לכן בחיי הנפש יכולים להיות לנו יסודות איתנים, למרות שהאידיאלים שלנו גורמים למתנגדים לומר שאנחנו כבר לא עומדים על הקרקע המוצקה של האדמה. כדי ליצור הצהרה אמיתית ממיסטריית גולגולתא אנחנו חייבים שיהיו לנו אידיאלים שהם נצחיים יותר מהאדמה ומן ההתארגנות של גרמי השמיים אשר מסתובבים סביב האדמה בקוסמוס. עלינו להקשיב להתגלות של מיסטריית גולגולתא אשר תהיה שם אפילו כאשר האדמה כבר לא תתקיים, וגם לא השמיים אשר מסתכלים כעת מטה על האדמה כבר לא יתקיימו.

המשמעות של המילה אשר מתקדמת ממיסטריית גולגולתא היא עמוקה לאין שיעור. ואלו שלא ירימו את נפשותיהם מן האדמה לתוך הכיפה – שצריכה להיות שקופה על מנת שהם יוכלו להביט אל עולם הרוח – אותם אנשים אינם חיים במציאות. כדי שכיפת-הגג הזו, כיפת הצריח הזו, תהיה ביטוי באדריכלות של מיסטריית גולגולתא, היא חייבת בעצמה להזכיר לנו את המילים: "הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעֲבֹרוּן" (הבשורות על-פי מתי כ"ד, 35; לוקס כ"א, 33).

—————————————————

1. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: קריאה ושמיעה של הנסתר ,GA 156  ↑