רודולף שטיינר

שטוטגרט, 17.2.1913 GA140

תרגם: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר: עמנואל וסודות נוספים שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ההרצאה מופיעה בתרגום מגרמנית של מרים פטרי בספר:

מחקרים אוקולטיים על החיים בין מוות ללידה חדשה

האספקט הקוסמי של החיים בין המוות ולידה מחדש. המסלול בין ספירות הכוכבים

במחצית השניה של השנה שעברה הוטל עלי לערוך כמה מחקרים אוקולטיים ביחס לחיים שבין המוות לבין הלידה מחדש וכבר תארנו מצדדים שונים את מה שבא כאן להתבוננות, אולם ידע מלא, חדירה של ממש לחלק זה של חיי אנוש אפשריים רק אז כשעורכים את ההתבוננות מאספקטים שונים ביותר. בנוסף לכל מה שאפשר למצוא בכתבים ובהרצאות בנושא זה, ניתן להוסיף לכל זה את מה שנביא לפנינו הערב ואולי גם מחרתיים.

כשאדם עובר דרך שער המוות, כאשר הוא פושט את גופו הפיזי והאתרי, מתמסרת הנפש לראשונה לזיכרון החיים הארציים החולפים. אנו כבר יודעים שהנפש זקוקה לזמן מסוים כדי להיגמל, אם נהיה רשאים להשתמש במטבע לשון זה, מכל מה שקשר אותה לחיים הארציים האחרונים. וכעת ברצוננו לדמות לעצמנו התפשטות זו אל מחוץ לחיים הארציים האחרונים בזיקה לקוסמוס כולו, לעולם. כשאדם עוזב את גופו הפיזי והאתרי – וזה קורה לא רק לאחר המוות אלא כבר בשינה – והוא שרוי אך ורק בגופו האסטרלי, שאותו אנו יכולים אף להגדיר כנפש, אפשר לומר שמתרחשת באדם באורח מרחבי התפשטות מלאה: השתרעות ישותו במרחבים. מדי לילה בלילה אנו משתרעים על פני מרחבי הכוכבים. לאחר המוות מתפשט האדם לאט ובהדרגה, כך שנבקש אחר – איננו יכולים לומר, אולי, גופניותו, אלא אחר מהות נפשו – בסביבות האדמה ובראש ובראשונה על פני האוויר הסובב את האדמה. כשהוא מתפשט יותר ויותר האדם מעביר את מהות נפשו (על אף שהדבר נשמע פרדוכסלי, הוא מעביר כך את עצמו) על פני כל האטמוספירה של פני הכדור ובו-זמנית עד לקצה אטמוספרת הירח מסביב לאדמה. אנו כה גדלים בהיקף עד כי מגיע תחום ישותנו לאטמוספירת הירח מסביב לאדמה. כאשר גדלים אנו בהיקף, מתנהל כל אותו פרק זמן שאנו יכולים להגדירו כפרק הזמן של הקמלוקה. זהו פרק הזמן של הקשרים הפנימיים עם החיים הארציים האחרונים.

ואז מתרחבת ההתפשטות. למעשה אנו מתפשטים עד ליריעת הכוכבים ואז מתחילה העת שבה האדם התפשט עד כדי כך שאת התחום הקיצוני ביותר של ישותו ניתן להגדיר היום מבחינה אסטרונומית כאטמוספירת וונוס ומבחינה אוקולטית – מרקורי. והנה – תלויה התנהגות הווית האדם, לאחר עוזבו את ספירת הירח – בחייו כאן בין הלידה והמוות. את התפשטות חיינו לחלל העולם ועד לספירת מרקורי קובע הגורם שעלה בידנו על נקלה לקשור קשרים הדוקים עם בני האדם שעימם נמצאנו יחדיו על האדמה, שעימם היתה שרויה נפשנו בהימצאנו על האדמה. או ייתכן אף שהתקשינו ליצור עימם קשר ועל כן נידונו  לבדידות בהתפשטות חיינו עד לספירת מרקורי. ובין אם נועדנו לבדידות או – אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה – אם נועדה לנו חברתיות – דבר זה תלוי באורח חייו הארציים של האדם. אותו אדם שבחיים אכפת לו במידה מועטת בלבד לעורר את נפשו לרגשות מוסריים, להשקפה מוסרית, להלך רוח מוסרי, לנטיית חסד לזולת, למחשבת לב לזולת, אדם שמפתח זאת רק מעט במהלך החיים הארציים, חש עצמו בהתפשטו עד לספירת מרקורי, שנכפתה עליו בדידות לאחר המוות וקשה לו למצוא נפשות זולתו שעימן היה קשור. האדם שפיתח בו רחמנות רבה, השקפה מוסרית, בהתפשטו עד לספירת מרקורי, חי באושר יחדיו עם נפשות אחרות. כך נתון הדבר כעת בידינו, בידי כל אחד ואחד מאיתנו, לכוון את חיינו בין המוות ללידה מחדש. ספירת מרקורי, מבחינה אוקולטית – מהווה אותה ספירה שבה באות לידי ביטוי תכונותיו המוסריות והבלתי מוסריות של האדם. זוהי אף הספירה שבה מתבהר היטב גם באורח אחר מה פיתחנו בנו בעצמנו מהתכונות המוסריות.

כאן מביאים בראש ובראשונה בחשבון – במהלך מעבר זה דרך ספירת מרקורי (מבחינה אוקולטית) מה יהיה גמולו של אדם אם נהג במצפוניות או בחוסר מצפוניות בחיים שבין הלידה והמוות. שימו לב שכל מה שקורה כאן בעולם בחיים הפיזיים מכוון על ידי העולם הרוחי ויגרום לתגובתו בסופו של דבר. לעיתים קרובות היינו מביאים בחשבון את גיל המוות הטבעי שחייב לבוא על האדם, שבו חייבים אנו לפגוש על מנת שהחיים מהתגשמות להתגשמות יתנהלו כיאות. אולם, כפי שאנו יודעים, קיים באבולוציה לא רק גיל מיתה שבאורח טבעי אלא קיים גם מוות שבו נקטף האדם בעודנו באיבו וכבר בילדותו. קיים בעולם מגוון רב ביותר של מחלות, מגפות וכן הלאה שנכנסות לתוך חיי האדם והללו אינן נפעלות אך ורק על ידי גורמים פיזיים אלא נקבעות ומכוונות על ידי העולם הרוחי, ולמעשה מתחומה של וונוס, מאותה חגורה שמסביב לאדמה, שלה אנו יכולים לקרוא (מבחינה אוקולטית) ספירת מרקורי. פירושו של דבר שאם נתווה רדיוס מהאדמה ועד לוונוס ונתאר על ידי כך מעגל, בהתעלמות מוחלטת מההקשרים האסטרונומיים – נמצא שזוהי אכן ספירת מרקורי (זהו מעגל שאיננו סובב את השמש אלא את האדמה) ובחגורה זו, בחלל שנתפס על ידי מעגל זה – שם שוכנים הכוחות שמהם מנווטים מחלות ומוות לעבר האדמה. המוות שאינו נכנס בגיל טבעי לכך אלא שבא שלא כסדרו. כאן פועלות ישויות רוחיות מסוימות שהאוקולטיזם מגדיר בשם רוחות המחלות והמוות. אותו אדם שנכנס לספירת מרקורי זו (מבחינה אוקולטית), שאת הווית קיומו על האדמה העביר כאדם חסר מצפון – נידון, בעוברו דרך ספירה זו להיעשות למשרתן של רוחות רעות אלה (וכבר אנו רשאים לכנותן כך) של חולי ומוות. אכן – מקבלים תחילה מושג, התרשמות, מהמשתמע מ'חוסר מצפוניות' כשיודעים דברים אלה, עובדות אלה. חוסר מצפוניות דן את בני האדם בכך שיישאו למשך זמן מה בין המוות לבין לידה מחדש בספירת מרקורי בעול השתעבדות לרוחות רעות אלה. וכאשר מתפתחים הכוחות שנשלחים לכאן – מהאטמוספירה אל האדמה כדי להחדיר לכאן מגפות ומחלות, כדי שהמוות יבוא טרם זמנו נאלצות נפשות חסרות מצפון אלה לפעול כמשרתיהן של רוחות חולי ומוות אלה אשר משגרות כוחות אלה לתוך העולם הפיזי שלנו.

שונה הדבר במידת מה כאשר פועלות בספירה זו מעל, התוצאות של מה שנפוץ מאוד על האדמה: נוחיות ועצלנות. חיינו מתנהלים להם למעשה בסימן הנוחיות. אלמלא חיו בני האדם בנוחיות-עצלנות זו כי אז היו עושים מעשים רבים לאין ספור. גם בשל הנוחיות-עצלנות נידון האדם בספירה שתוארה למעלה, להיעשות למשך זמן מה למשרתם של כוחות שניצבים למרותו של אהרימן, כוחות שאפשר להגדירם ככוחות נגף, רוחות כאלה שמציבות מכשולים למעשינו על האדמה. אנו נעשים למשרתיהן של רוחות הנגף למשך זמן מסוים ארוך פחות או יותר, מחמת כל מה שאנו מרעיפים לתוך נפשנו בשל העצלנות. וכך אנו מקבלים מושג כיצד פועלים ומשפיעים בחיים שבין המוות ללידה מחדש הכוחות שאנו מטפחים בנפש בחיים הפיזיים.

הספירה הבאה שאליה מתפשטת הנפש נקראת באוקולטיזם בשם ספירת וונוס (ובאסטרונומיה – ספירת מרקורי). אליה אנו מכינים את עצמנו על ידי תכונות דתיות והשקפה דתית. אדם שמפתח בו בעצמו בפרק הזמן שבין הלידה למוות השקפה כזאת שבה מתמקדת תשומת הלב של נפשו בעוצמות ובכוחות הקדמונים של העולם, עשוי להיות ישות מאושרת בספירת וונוס בחיותו חיים בצוותא עם אנשים זולתו שעימם קשורה היתה נפשו על האדמה. אולם גם רוחות אחרות מההיררכיות העליונות נכנסות לכאן לספירה האנושית והאדם חי כאן בצוותא עם רוחות מההיררכיות העליונות כשהוא מפתח השקפה דתית, תחושה דתית, רגש דתי. ולעומת זאת יהיה נידון לבדידות, להסתגרות, לבדידות מייסרת אם לא יביא כאן על האדמה את נפשו לידי זיקה לאימפולסי חיים דתיים. אם יהיה אתיאיסט כאן על האדמה הוא יהיה מסוגר לגמרי באותה ספירה שתוארה לעיל. אפשר כבר לומר שבני אדם שמטפחים כיום חוסר אמונה, חוסר-דתיות-להכעיס, נידונים לבדידות מוחלטת. בני אדם שמתרכזים באגודות מוניסטיות חוסמים את עצמם בעד תנועת חירות פנימית, נידונים באותה ספירה לשבת כל אחד ואחד בכלובו כשכל אחד מהם מנותק מהאחרים.

הספירות הבאות, שלתוכן אנו נכנסים, הן ספירות השמש וגם כאן שונים ההקשרים מהללו של האסטרונומיה הפיזית. אנו נתפוס מיקומן של ספירות אלה אם נכרוך את האדמה עם השמש ונתאר מעגל באמצעות קו קישור זה מסביב לאדמה. מבחינה רוחית שונים ההקשרים מאשר בפיזיקה. אנו מתפשטים עד לספירות אלה לאחר שאנו עוברים בספירת וונוס. הואיל ולספירות אלה איננו מתכוננים כפי שהתכוננו לספירת וונוס. לספירת וונוס יכולנו להתכונן כדי למצוא זיקה לכל אותן נפשות אנוש שעימן היה לנו קשר דתי קרוב בחיים שבין הלידה למוות. בספירת וונוס תחומים בני האדם באזורים כאותם אזורים על האדמה שאליהם צמודים העמים, הגזעים. כך ישנם בספירת וונוס איזורים שבהם מצויים בצוותא הללו שקרובים זה לזה ברגשותיהם הדתיים, אולם לא די בכך בהתייחס לספירת השמש. בספירות השמש יחוש האדם את עצמו בודד אם על האדמה אך טיפח באורח מסוים רגשות דתיים בנפש. בספירת השמש יהיה האדם ישות מאושרת אך ורק אם יטפח במשמעות הטובה ביותר של המילה הבנה לרגשות דתיים כאלה, אם יטפח אכן בפנימו סובלנות עמוקה לכל מערכי הדתות. מאז מיסטריית גולגותא ועד ימינו אנו, הספיקה לכאורה הדת הכריסטיאנית החיצונית משום שדת כריסטיאנית חיצונית זו מכילה בה באורח מסוים, כלומר באורח שונה לגמרי, הבנה מקיפה על פני תורות דת צרות אופקים זולתה. על נקלה אפשר להשתכנע בזה. מערכי דת רבים ושונים תחומים באיזורים מסוימים על פני האדמה ועל נקלה יוכל מישהו לראות, אם רק ירצה בדבר, כיצד מדבר כהן הווידוי של דת ההינדו, הבודהיסטיים וכיו"ב על זכות קיום לכל הדתות והחוכמה בכלל. אולם אם חודרים לעומק כוונותיו נוכחים לדעת שהוא מתכוון לדתו שלו בלבד. הוא תובע למעשה מבני אדם זולתו שיכירו בדתו הוא. את זה הוא מכנה בשם זכות קיום לדתות. תנסו לקרוא כתב עת תיאוסופי שמוצאו מתחומי הודו. כאן מתבהר מה שאומרים ההודים על הדת כדת עולמית כללית, וביחס לאלה שאינם מכירים בה ייאמר שאינם תיאוסופים ישרים כל עיקר. הכריסטיאניות הקדומה לא שידלה מההתחלה בטון זה ובמיוחד במקומות שבהם היתה דת מערבית. אילו היה בארצות המערב כמו בהודו, כי אז היתה לנו כיום דת וווטאן ומהותה של זו היתה דומה למהות דת ההינדו למזרח כיום. ארצות המערב לא נטלו לעצמן דת שנביעתה מהן, אלא נטלו מלכתחילה דת של מייסד, שחי מחוץ לארצות המערב, הלא הוא כריסטוס ישוע. באורח בלתי-אנוכי קלטו ארצות המערב דת לתוך הווייתן. זהו הבדל יסודי, ולמעשה משורשת בישות הכריסטיאניות סובלנות אמיתית כלפי תורות דת כאלה, אפילו אם כריסטיאנים בארצות המערב הללו מגלים אולי הבנה לוקה בחסר כלפי ישות זו. לכריסטיאני כריסטוס הוא סתם כריסטוס והם יכולים לכנות עצמם גם כן בשם זה. וזוהי צרות עין גרידא אם רוצים להפיץ בכל מקום ומקום דוגמטיות כריסטיאנית. רחבות לב הינה משהו שונה לגמרי. כאשר מתחשבים בהודי, בסיני, בבודהיסט, כאשר מישהו חודר ליסודות העמוקים של ישותם, כי אז הוא מוצא בכל מקום ומקום את ראשית מהות הכריסטיאניות, כי אז הוא מתעלה מעל מה שהוא עצמו חושב על ניצני הכריסטיאניות מבלי שיצטרך להגות בשמו של כריסטוס, אולם כריסטיאניות צרת עין זו היא למעשה זו שניתנת כיום לאדם בין הלידה למוות, כהכנה-גרידא, לספירת השמש לאחר המוות. מצוי כאן משהו נוסף שהוא חשוב לספירת שמש זו. חשובה היא מהות זו שאותה מציינים אנו במשמעות נכונה ואמיתית כתיאוסופיה. היא נותנת לנו הבנה פנימית שכזאת לכל מערכי הדת של האדמה, להוויה זו של כל מערכי הדת של האדמה. אם נסגל לעצמנו הבנה כזאת על האדמה כי אז נכין עצמנו בזאת כראוי לספירת השמש. הבנה זו לדתות השונות, למיסטרית גולגותא ולאימפולס כריסטוס חייבת להימצא ברשותנו אם איננו רוצים להסתגר בפני נפשות אנוש זולתנו ומפני הרוחות של ההיררכיות העליונות בספירת השמש בין המוות ללידה מחדש.

בחודרנו בין המוות ללידה מחדש לתוך ספירת השמש אנו מוצאים שם שני דברים. הדבר הראשון שאנו מגלים שם מהווה דבר שנוכל להביע את מהותו באורח ציורי בלבד. אנו מוצאים כס מלכות ריק, כס עולם ריק. ואת מי שעשויים אנו לבקש על כס עולם ריק זה אותו אנו יכולים למצוא אך ורק בתמונות מן הרשימות האקשיות. על כס זה, שאותו אנו מוצאים כשהוא ריק בעוברנו בפרק הזמן שבין המוות ללידה מחדש, ישב פעם, בשכבר הימים, הכריסטוס. הוא התפשט עד לספירת האדמה במהלך מיסטרית גולגותא ומאותה עת חייבים שוכני האדמה לסגל לעצמם הבנה לאימפולס כריסטוס ולשמור בזיכרון אימפולס זה. אז יוכלו להכיר תמונה זו שמופיעה ברשימות האקשיות כשיהיו כאן בתוך ספירת שמש זו. מי שאינו רוכש לעצמו כאן על האדמה הבנה זו, אינו מזהה מי ישב משכבר הימים על כס זה ומצוי כעת בתמונה בלבד. והוא אינו יכול לנווט עצמו בחיים שבספירת השמש בין המוות ללידה מחדש. כאן אנו רואים מהו התפקיד הארצי של נפש האדם: לבקש כאן אחר זיקה למיסטריית גולגותא כפי שאנו מבקשים אחריה בתנועה הרוחית שלנו. על ידי כך ננצור בין המוות ללידה מחדש את זיכרון אימפולס כריסטוס ולא נהיה מסוגרים בתוך ספירת השמש אלא נימצא בהוויה מאושרת בשל הכוחות שנטלנו עימנו כך שיהיה לאל ידנו – באמצעות העוצמות שהבאנו עימנו – להחיות תמונה זו שמצויה כתמונה בלבד בספירת השמש – תמונת הכריסטוס. עלינו להביא עימנו מתקופת היותנו על האדמה כוח כה רב עד כי יישאר כוח זה עימנו גם בפרק הזמן שלאחר מכן ולא יוכל ללכת לאיבוד.

דבר נוסף אנו מוצאים בספירת השמש הזאת – כס שני: הוא תפוס כעת על ידי ישות של ממש, על ידי לוציפר. וכך אנו חווים בין המוות ללידה מחדש בהגיענו לספירת השמש כפי שתואר – שמצד אחד מצוי הכריסטוס ומן הצד השני כנגדו – לוציפר. אם לא נקלוט לפנימנו את אימפולס כריסטוס, מן ההכרח שלוציפר לבדו יהיה למנהיגנו. ברם, בקולטנו לפנימנו את אימפולס כריסטוס, נתייצב במהלך המסע הממושך דרך הקוסמוס בהנהגתם של אימפולס כריסטוס מצד אחד ולוציפר מצד שני הואיל ולזה אנו זקוקים גם למשך פרק הזמן שלאחר מכן. אנו זקוקים גם ללוציפר, היות והוא יובילנו כעת באורח נאות דרך ספירות עולם שמעבר ועד לספירת מארס. זוהי הספירה הבאה שאליה אנו מתפשטים בין המוות ולידה מחדש. כדי שלוציפר יוכל להובילנו באורח כזה שהולם אותנו בני האדם – עלינו להחזיק באימפולס כריסטוס כבמשקל נגדי. רק כך יהיה לנו אימפולס לוציפר גורם מרפא, שאם לא כן ירע לנו.

עוד משהו נחוץ לנו בספירת מארס. עלינו להיות מסוגלים להתמודד בתמורות שחלו במארס במשך מאות השנים האחרונות. את התמורות הללו ניתן לתאר כך: בשל כוחות מסוימים קיימת זיקה בין גרמי הקוסמוס השונים. יש זיקה לאדמה מצד יתר גרמי-הקוסמוס שמתוכם קורנים כוחות לכל עבר. ממארס והספירה שלו קורנים למעשה לא רק פעולות האור שמגיעות ובאות אל האדמה, אלא הוא גם מקרין לכל עבר כוחות רוחיים. אם נלך לאחור למאה השנים הקודמות נמצא שממארס קורנים החוצה אותם כוחות שבני האדם מגלים כלפיהם התלהבות, שלהם זקוקים בני האדם לאחרונה: כוחות פיזיים כדי לקדם את האבולוציה של האנושות. אין זה מיתוס בלבד, אלא אמת אוקולטית שמה שמתפתח בעולם ככוח מלחמתי, כתסבוכת מלחמתית, מה שעושה את בני האדם נמרצים ונועזים במשך מאות ואלפי שנים, נובע מהזרימה של כוחות מארס. אולם למעשה הרי שזוהי פלנטה שכוחותיה עוברים התפתחות עולה ויורדת (גאות ושפל) ובמאת השנים האחרונות השתנה באורח מסוים תפקידו של מארס. מה שמתפתח עדיין כעת ככוחות מלחמתיים אלה הם חיי מלחמה במצב שפל של המאה הקודמת. כוחות אש חדשים כבר אינם זורמים ממארס. הואיל ובמפנה המאות ה-16 וה-17 הגיע מארס לנקודה מכרעת שבהוויית מארס ניתן להשוותה אך ורק לעת מיסטריית גולגותא. דבר זה, שבו אנו נוגעים כאן הוא משמעותי ביותר. מארס עבר דרך נקודה מכרעת. את זה ידעו במיסטריות על האדמה, שבהן נחרצו האירועים הרוחיים הכבירים של הוויית האדמה. למעשה מאז המאה ה-12 התקיימו הכנות מכריעות בהתפתחות המיסטריות של האדמה בהתמודדות עם התמורות שבספירת מארס. הכוחות ששיגר מארס כדי להביא אל האדמה העזה ומרץ חלפו באשר למארס ולא עוד יוחדרו לתוך האדמה. אך כדי שמארס יתנסה במשבר כזה חלו אף תמורות במה שהנפשות ששכנו שם בין המוות ללידה מחדש צריכות היו להתנסות בספירת המארס לאחר המוות.

בצאת האדם למעשה מספירת השמש נוגהים בהוויית נפשו כוחות שמשמעות להם כבר להתגשמותו הבאה. הנפשות שעברו בזמנים קדומים שלפני המאה ה-17 דרך ספירת מארס באו במגע עם כוחות כאלה שנהיו חדורים בהעזה ובמרץ. לוציפר היה המדריך למקור ההעזה והמרץ. אך הנפשות שהגיעו לשם בפרק זמן מאוחר יותר לא יכלו כבר למצוא תבונה זו הואיל ומארס עבר משבר. בתוך המיסטריות שבהן נחרצו הכרעות רוחיות כבירות התחשבנו לא רק בחיי אדם בין הלידה למוות אלא אף בהתייחס לשלומו ולאי-שלומו בין המוות ללידה מחדש. פירושו של דבר שדאגו במיסטריות לכך שהתרבות הרוחית של האנושות תתאם את הדברים שיפעלו כך שהנפשות תוכלנה לעבור כיאות בספירות השונות לאחר המוות.

אם ברצוננו להבין במה מדובר כאן בהתייחס לספירת מארס, כי אז עלינו למקד את תשומת לבנו לכך שמהמאה ה-12 ואילך חל דבר כביר ומכריע במיסטריות הרוזנקרויצריות ועקב כך היה צריך האדם לומר לעצמו את הבא להלן: מגיעים לאבולוציה של האדמה עתים מיוחדות למדי. הזמנים של התרבות החומרנית החיצונית של ניצחון החומר החיצוני. אין יכולים להפנות לזה עורף. למרות שפרק זמן זה אינו מביא עמו רוחיות יש לראות את חשיבותו בהתפתחות המכונה, ספינות האוויר וכן הלאה. אולם הוא מביא עמו מעין מוות-נפש. אי אפשר להפנות לזה עורף. האדם חייב לחיות עם זה ובתוך זה. התקופה החומרנית היתה חייבת לבוא. אלא שיש בה משום מאמץ ויגע לישויות הרוחיות העילאיות – כדי ליצור משקל נגדי נוכח תקופה חומרנית זו. אם נתבונן בכל מה שרואה אור באבולוציית האדמה כמשקל נגדי נוכח החומרנות, נראה את הופעתו האחרונה רבת המשמעות של פרנציסקוס מאסיזי, אותו פרנציסקוס מאסיזי שבהווייתו נמנע מכל החיים החיצוניים, שמובאים לפניכם בהווייתו המפורסמת שצוירה על ידי ג'יוטו על קיר הכנסייה באסיזי באורח כה נפלא… עד כי היום במקום שבו ציור זה שוחזר פעמים כה רבות, קורנים אלינו עדיין מהקיר חיים אלה באורח כל כך מרגש.

ואם אמנם היה עליו להתנסות בהתפתחות על פי המטריאליזם הרי שיש לומר שבאיזור מסביב למיקומה של אסיזי מתפשטת עדיין סביב האטמוספירה הרוחית של פרנציסקוס, אותה אטמוספירה שספגה לתוך עצמה את האלמנט של נידחי-עולם, אולם היו אלה חיים, חיי נפש אינטימיים שלא רק נפש האדם היתה נהירה להם אלא אף נפש הטבע. אתם יכולים לקרוא בסדרת ההרצאות: האדם לאור אוקולטיזם תיאוסופיה ופילוסופיה ולגלות את אותה שירה נפלאה שבקעה ועלתה אצל פרנציסקוס מאסיזי, את מה שחש נוכח נפש הטבע וישות הטבע. הבריות עשויות לומר ששום משורר אינו יכול להגיע לתיאור הצלילים המהותיים, וצלילים נאים אלה אודות הווית הטבע רק גיתה אולי היה יכול לשוב ולמוצאם. מנין נובע כל זה? כל זה נובע מכך שפרנציסקוס מאסיזי, בהתגשמותו הקודמת במאה ה-7, 8, היה תלמיד באחת ממדרשות המיסטריות שנמצאה בסביבות הים השחור, תלמיד לאינדיבידואליות אחת שלא התגשמה עוד בהתגשמות שבגוף פיזי. זהו דבר ראוי לציון. פרנציסקוס מאסיזי חי בהתגשמותו הקודמת באתר מיסטריה והיה תלמיד, יחד עם תלמידים אחרים, של ישות שפעלה בימים ההם בגוף רוחי בין התלמידים שאליהם השתייך גם פרנציסקוס מאסיזי. ולא היה זה אלא הבודהה שאודותיו אנו יודעים שבפעם האחרונה שהתגשם היה גאוטמה בודהה. לאחר מכן המשיך לפעול בגוף רוחי. אנו יודעים שהוא השתתף כישות רוחית בלידת הילד ישוע מהבשורה של לוקס. לאחר מכן  במדרשה שבה חי פרנציסקוס מאסיזי בהתגשמותו הקודמת. כאן ספג אדם זה את האימפולס לחייו, חיי נפש אינטימיים, אותם חיים שבני אדם היו רוצים להסיט מכל מה שממשיך להתפשט על האדמה, לסלקם מן החיים החומרניים הבלעדיים. ודבר זה נשאר אצל פרנציסקוס מאסיזי בהתגשמותו באסיזי. אולם לא ייתכן שנפשות רבות שיש להן קו משותף עם פרנציסקוס מאסיזי תצטרפנה לאדמה בתקופה שבה שוררת כבר החומרנות. הללו המתקדמים עם הזמן לא יכלו לעשות זאת. וכך נוצרו באורח מסוים שתי קבוצות. לא יכול לקרות שמצד אחד היתה תרבות חיצונית חומרנית ומצד שני הנוהים אחר פרנציסקוס מאסיזי. כה כביר ועצום הוא פרנציסקוס מאסיזי ובמידה כה מועטת עשוי מה שנתן ככללים להלום את הזמנים המאוחרים יותר. כיצד עשוי היה הדבר להתרחש? מה היה חייב להתחולל על האדמה?

כך קבעו לגבי הפרספקטיבה רבת המשמעות במיסטריה הרוזנקרויצרית מאז המאה ה-12. הם אמרו לעצמם: האדם חייב יהיה לעבוד בגוף האדמה, חייב יהיה לקחת את החיים בקלות ובאורח חיצוני בהווית קיום חומרנית זו שבין הלידה למוות, ויצטרך להתמודד עם ניצחון הווית קיום חומרנית זו. ברם, חייבת להתקיים האפשרות לאותן נפשות שהסתדרו, שהשלימו עם הווית הקיום החומרנית, שתהיה להם, בחלק מישותם, מעין הבנה לחוויה הפנימית ששכנה אצל פרנציסקוס מאסיזי, ועל כן, כך יהי בישות הקידמה של נפשות על האדמה, שנפשות אלה תצטרכנה להכיל בהן, במידה הולכת וגדלה – ככל שתתקדמנה לקראת העתיד – כעין שני סוגי טבע. כדי שנוכל לאחוז באיברי נפשנו באימפולס של הווית הקיום של האדמה ולהשלים עמו. ועלינו לפתחו בפנימנו במשך רגעים ושעות כדי שנוכל להתמסר לחיי הנפש עצמה. בהיותנו ידידיי העולם ובקיאים בו חייב להימצא ברשותנו בד בבד הזמן שבו נוכל לחדור באופן אינטימי לנפש. בה בשעה שמצד אחד נתחקה אחר אדיסון, אנו חייבים, מצד שני, להיות מסוגלים, בשלווה מוחלטת בתוכנו, להיעשות לתלמידיו של פרנציסקוס מאסיזי או של מורהו הגדול הבודהה. את זה חייבת כל נפש – אף אם נהדפה לתוך החיים החומרניים – להיות מסוגלת לחוות, ולכך חייבים להתכונן במיסטריה הרוזנקרויצרית. לכריסטיאן רוזנקרויץ התפקיד לדאוג לכך מראש.

כיצד יכול הדבר להתרחש? אך ורק על ידי כך שניתן יהיה להתייחס לנפש באורח מוגדר למדי בפרק זמן מסוים בחיים שבין המוות ללידה מחדש. כך אמרו לעצמם במיסטריה הרוזנקרויצרית: מארס מאבד את תפקידו הקודם. ניתן לו תפקיד חדש. עם תחילת המאה ה-17, במפנה המאות ה-16 וה-17, יישלח הבודהה, שבינתיים התנסה כבר בהתגשמותו האחרונה על האדמה – אל מארס, אל ספירת המארס, ואפשר לומר ובצדק שבאותה נקודת זמן מימש בודהה אצל מארס משהו דומה למה שמימש הכריסטוס על האדמה במיסטריית גולגותא – אלא שבקנה מידה גדול יותר. את מה שנבע תדיר ממארס והיה נעוץ בישותו שינה בודהה בימים ההם במטמורפוזה על ידי הקרבתו. הוא שינה במטמורפוזה את כל הטבע והישות של מארס. למארס מהווה הבודהה את הגואל הכביר. דבר זה היווה לו הקרבת קורבן. עליכם אך לזכור כיצד העלה הבודהה למדרגת חוכמה את בשורת השלום הכבירה, את הקיום ההרמוני. כעת העביר אותם לספירה הפלנטרית שממנה נביעתם של כוחות האגרסיביות. הוא, נסיך השלום, נצלב באורח דומה, אף אם לא דרך מיסטריית גולגותא. משהו שונה הובא לספירת מארס: המארס נהיה חדור לפני ולפנים בישותו של בודהה. כשם שעל האדמה זרמה לכל עבר הסובסטנציה של כריסטוס, כך זרמה לכל עבר על פני ספירת מארס סובסטנציית השלום של בודהה ומאז ואילך שורה היא בספירת מארס.

כך היו מדברים בתוך מיסטריית הרוזנקרויצרים. בשל שיגור הבודהה יכלו נפשות בני האדם לשהות בין המוות ללידה מחדש למשך זמן מה בספירת מארס לאחר ששהו בספירת השמש ונשאו עד לשם את אימפולס כריסטוס. לאחר שהנפשות נכנסו לשם חדורות לפני ולפנים ובאורח נאות באימפולס כריסטוס, ובאמצעות הדרכתו של לוציפר, מגיעות הנפשות בהמשך לספירת מארס, ובזמננו במודגש מתרחש בספירת מארס מה שקודם לכן לא היה יכול להתרחש: הנפשות נעשות חדורות במה שאינו יכול להתרחש כבר על האדמה, חדורות לפני ולפנים באלמנט בודהה – פרנציסקוס מאסיזי. בין המוות ללידה מחדש יכלה כל נפש לחוות בכך, אם הכינה עצמה לכך באורח שתואר לעיל – במה שהתפתח אצל פרנציסקוס מאסיזי על האדמה כתנופה אחרונה בחיי נפשו, אולם מאז ואילך כבר לא היה יכול למצוא לו בית נאות על האדמה. על ידי כך שנפשות בני האדם מתנסות ועוברות בספירת בודהה שעל המארס בחיים שבין המוות ללידה מחדש, הן יכולות לקלוט לפנימן את הכוחות שמכשירים אותן למה שכבר נאמר לעיל: לכך שהן תוכלנה מאוחר יותר, בהיוולדן מחדש, להיכנס להווית קיום חומרנית בלעדית, תוכלנה להיזרק לתוך הווית קיום ארצית שתהיה חומרנית יותר ויותר אך שבה יוכלו להתפתח כוחות בחלק אחר של ישות הנפש כדי שזו תוכל להתמסר לעולם הרוחי-נפשי. דבר זה נחשב לסודות החבויים בין המוות ללידה מחדש. ולאחר מכן אנו מתפשטים הלאה למרחבי הכוכבים ועד ליופיטר ולסטורן ועוד הלאה מזה. מה שיתואר כעת מתייחס לנפשות המתקדמות ביותר בלבד. נפשות שאינן ממלאות אחר התנאים ורק מאוחר יותר תמלאנה אותן, נפשות כאלה קשורות בחיים שבין המוות ללידה מחדש רק לספירות הקרובות ביותר אל האדמה. הן עוברות גם ביתר הספירות, אלא שבמצב תרדמה וללא מודעות. בספירות החיצוניות, בספירות שמחוץ לשמש מתקבצים הכוחות שהאדם חייב לקלוט על מנת שיוכל לעבוד – בהתקדמו ללידה חדשה כדי שיוכל ליטול חלק בעבודה בבניין גוף חדש. מה שנמצא באדם נכנס לתוכו לא רק על האדמה, זהו קוצר ראיה רב כשהמטריאליסטים מאמינים כעת שהאדם מהווה יצור האדמה. כשהאדם מרכיב את עצמו בכוחות שהוא מקבל, שבונים אותו במשמעות המקיפה ביותר – מצויים בכוחות אלה, בכוחות בנייה אלה, כוחות קוסמיים שהאדם חייב תחילה להביאם אליו. בכך שהוא מתפשט בין המוות ללידה מחדש עד לספירת השמש, יש לו זיקה כל העת לכוחות שפועלים כתוצאה מהחיים הקודמים. את הכוחות שבהם הוא משתמש כדי להפעיל בספירת האדמה, את מה שיוכל גופו הפיזי לבנות מהפריפריה – אותם הוא חייב להביא מהכוחות שמוכוונים כלפיו מחוץ לספירת השמש. על האדם להתפשט באמת ובתמים לתוך הקוסמוס. בין המוות ללידה מחדש עליו לחיות עם הקוסמוס. הואיל ועל האדמה עצמה לא מצויים הכוחות שבאמצעותם יוכלו בני האדם לבצע זאת. מתוך נבט האדם (העובָר בראשיתו) שמתהווה על ידי פעילות צוותא של שני המינים לעולם לא יוכל להיווצר אדם חדש אם לא יקרה הבא להלן:

הנה כאן נבט אנושי זעיר זה. לנבט אנושי זה קשור משהו גדול ורב משמעות ללא שיעור, משהו שהתפשט תחילה באורח מלא סוד במרחבי עולמות לאין קץ וחזר והתכווץ. לאחר שהאדם מתפשט עד לספירות הכוכבים הוא מתחיל לשוב ולהתכווץ. הוא עובר דרך ספירות סטורן, יופיטר, מארס, שמש, ונוס, מרקורי והירח כשהוא מצטמצם יותר ויותר. בהיעשותו קטן יותר הוא קולט לפנימו את הכוחות הרוחיים של הקוסמוס ועודנו הולך וקטן יותר ויותר וזה אשר נדחס כאן לבסוף בהתכווצו ככדור רוחי פעוט נדחס תוך דילול רב ממדים וזה קשור כעת לכדור הפיזי שהוא תא הנבט (העובר בראשיתו) והוא מופרה על ידי הספירה הרוחית. כך אנו רואים כיצד נכנס האדם, דרך הלידה, להוויית הקיום.

לאחר שהוא עובר דרך המוות האחרון מתפשט האדם במרחבי הקוסמוס והוא בד בבד כדור ענק ממדים ומהות רוחית בין הישויות והעובדות הרוחיות, ואז הוא מתכווץ שוב ומצטמצם ונעשה קטן יותר ויותר עד שתגיע נקודת הזמן שבה ישוב ויתלכד בכוחות הטבועים בו, עם הסובסטנציה הפיזית. דבר ההתהוות של גוף אנושי מתא נבט אנושי – מתבצע על ידי הקוסמוס, מתוכו. מתוך תא נבט אנושי זה, גם אם הוא מופרה, לא יוכל להתהוות – וניתן לבדוק את זה באורח אוקולטי – בר קיימא זה על האדמה אם לא יהיה לאל ידו להתלכד עם כדור רוחי דחוס זה.

ומה היה יכול להתהוות מתא-נבט-אנושי זה? מזה היתה יכולה להתהוות אך ורק התבנית לחושים ולעצבים, אך לא מה שהוא בר קיום כגוף האדם שחייב לבנות את עצמו סביב למערכת החושים והעצבים, אך לזה אין זיקה לאב ולאם. לחושים ולמערכת העצבים יכולה האדמה לתת את הכוחות. ומה שמורכב איברים איברים מסביב להם – את זה יש להביא מתוך הקוסמוס. ורק כאשר יתפוס מדע חדש בהנחיית ידע אוקולטי זה, יתבהר לאדם החושב בצלילות דעת מה שאינו מובן כעת בשום תיאור מדעי. אם תקראו את ההסברים מלאי הרוחניות של הקל על כך, או הסברים אחרים, תמצאו בכל מקום שהדברים אינם מובנים מאליהם. מה שאין יודעים הוא שמהות שלישית מתלכדת עם מה שבא מן האב ומן האם. מהות שלישית זו באה מהקוסמוס. אפשר כיום לומר שלמעשה יודעים אודות סוד זה סוג מסוים של בני אדם וגם זה חדל במידה הולכת ורבה. אצל הילדים המינקת והמחנך שלהם – מדברים על כך, או לפחות דיברו – בסיפורים שהחסידה או יצורים אחרים, הביאו משהו לכאן שבאמצעותו יכלו בני האדם לבוא לעולם. זהו אמנם אך ביטוי ציורי לתהליך רוחי, אולם הוא ביטוי פיקח יותר מאשר טוענים כיום האנשים הפיקחים, ומהווה הוא לעת הנוכחית הבהרה שמסבירה את החומרנות אשר ביחסי אנוש. תיאור ציורי זה פועל בהחלט על נפשות הילדים – על הדימיון שלהם! בני האדם אומרים כמובן שהילדים מאמינים כעת כבר בחסידה הואיל והללו שמספרים אגדה זו, הם עצמם אינם מאמינים בה. אך הללו שכיום מהווים אנתרופוסופים מאמינים בחסידה ועד מהרה יגלו שבתיאור ציורי זה ניתן משהו טוב ויפה לתהליך הרוחי.

היום התבוננו באספקט הקוסמי של החיים בין המוות ללידה מחדש ומחרתיים ניגע במידה רבה יותר באספקט האנושי של חיי המעשה.^[2]

וכעת ברצוננו להגות בדבר מה נוסף. קאנט אמר פעם בצדק ומתוך נבואת לב, אפשר לומר, את המימרה החשובה הבאה: "שני דברים מרשימים אותי מאוד: שמי הכוכבים מעלי וחוק המוסר שבתוכי." המימרה הזאת עשויה להיראות לאוקולטיסטים חשובה מאוד – כי מה מהווה את ההקשר הראוי לציון בין השמיים המכוכבים לבין המצוי בחיי הנפש שלנו כמהות הטוב שבנו? תכולת שניהם זהה. אנו מתפשטים בין המוות ללידה מחדש עד לשמיים המכוכבים מעל ואת כוחותיהם אנו מביאים עימנו לחיים אלה ואנו חשים בהם ככוחות החשובים ביותר של נפשנו. ואין פלא בכך! אנו היננו השתקפותם החיצונית. אנו מסתכלים כלפי מעלה אל השמיים המכוכבים שבתוכם היינו בין המוות ללידה מחדש ואנו רואים את מה שקלטנו מהם לפנימנו. אין פלא שאנו חשים את עצמנו קרובים למה שחי בתוכנו כהנחיות לחיי הנפש שלנו ולמה שקורן מתוך שמי הכוכבים לתוכנו ולמה שאנו חשים בהתעצמו בתוכנו, בפנותו לחיי הנפש העמוקים ביותר שלנו. אנו מתלכדים למהות אחת – שמי הכוכבים עימנו ואנו עימהם – כאשר אנו מתבוננים בקיומנו המשותף. ועל כן אנו חייבים לומר לעצמנו שהתבוננות אנתרופוסופית כזאת נותנת לנו לא רק את מה שאנו יודעים, את מה שאנו יכולים לכנותו בשם דעת במשמעות הרגילה של החיים. היא נותנת לנו למעשה עוצמה מוסרית ומשען מוסרי דרך הרגש: הנה כל הקוסמוס כולו חי בפנימנו. ובעוברנו בחיים שבין המוות ללידה מחדש אנו רואים את עצמנו כמחולקים לחלקים-מעשה-תשבץ בקוסמוס זה. אמנם נסתרים מראיה חיצונית חיים אלה שבין המוות ללידה מחדש אך גם חבוי מעין רואים מה שמגיע ומחולל אותנו במעמקי הווית נפשותינו ובכל זאת מצוי הוא בנו, פועל בתוכנו ונותן לנו את כוחנו, את ההוויה הטובה אשר בנו. אנו נושאים בפנימנו את השמיים, הואיל והיינו בשמיים לפני שנכנסנו לתוך הוויית הקיום הפיזית הזאת ואנו חשים בנו את ההתחייבות לכבד כערכם שמיים אלה שכה הרבה עשו למעננו, שלהם אנו מודים על כל הווייתנו הפנימית.

מחרתיים נדבר על החיים מבחינה אנושית יותר ומאספקט כזה שחודר יותר לפעילויות המעשיות של החיים.

————————————————-

1. 20.2.1913: יחסי גומלין בין החיים ובין הללו הקרויים מתים – יצא בעברית בספר: עיונים אזוטריים כרך 8 / הוצאת תלתן ↑