האספקט הפנימי של הבעיה החברתית
רודולף שטיינר
ארבע הרצאות שניתנו בציריך שוויץ
חלק מסדרה של 11 הרצאות שניתנו בזמן ההוא כ- GA193
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאות יצאו בעברית בהוצאת חירות בספר שמכיל גם הקדמה מצוינת של סטפן י. אשר: ראו כאן.
הרצאה שלישית
11.2.1919
לפני שבוע אמרתי שאנו כאנשים המתעניינים בתנועה האנתרופוסופית, יכולים לתפוס ולהעמיק יותר בשאלות הבוערות המהותיות שהמין האנושי צריך להתמודד עמן כיום כדי שנוכל ליצור שיפוט ביחס אליהן. אנו יכולים להבין דברים באופן עמוק יותר מהאפשרי בקרב הציבור הכללי. במובן מסוים אנו יכולים להחשיב עצמנו כסוג של שאור שבעיסה – אם להשתמש בביטוי תנ"כי – וכל אחד מהסיטואציה המיוחדת שלו יכול להשתדל לתרום משהו מתוך רגש עמוק של מוטיבציה למען הצרכים הדחופים של זמננו.
אם נזכר ברעיון המרכזי של ההרצאות הפומביות, נראה שהדבר המהותי בזמננו הנוכחי הוא השאיפה לסוג של מיון מבני בתוך האורגניזם החברתי. אני תמיד אומר שאיפה ל… כי אין כאן שאלה של רצון לשינוי מהפכני בין לילה. מה שאנו צריכים לשאוף אליו הוא להבחין בין הדברים שהושפעו על ידי המגמה המודרנית לריכוז. במקום מצב של איחוד עלינו לפעול לקראת ספרה עצמאית של אורגניזם חברתי החובק את כל שיש לעשות בחיי הרוח והתרבות וקיים באופן אוטונומי לצד הספרות האחרות של החברה. ספרה זו תכלול חינוך, הוראה והדרכה, אמנות, ספרות וגם, כפי שכבר ציינתי ואגע גם בהרצאה הפומבית מחר, בכל דבר העוסק בניהול החוק האזרחי והפלילי. ספרה שניה של האורגניזם החברתי תהיה, למען הדיוק, מה שאנו מכנים המדינה, ובזמנים המודרניים אנשים מטעינים אותה בכל מיני דברים, כמו בתי ספר של המדינה לדוגמא. זוהי הנטייה הכללית בארבע מאות השנים האחרונות. וכיום, בגלל ההשפעה של רעיונות חברתיים וסוציאליסטיים אנשים רוצים לקחת את חיי הכלכלה ולהתיך אותם לאחדות עם הספרה הפוליטית במובהק. שתי ספרות אלו צריכות להיפרד שוב. אנו צריכים, באופן בלתי תלוי אחת בשניה, מדינה פוליטית כספרה השניה של האורגניזם החברתי; וכל דבר שנכלל במחזור של הסחורות והמצרכים, חיי הכלכלה, צריך ליצור ספרה שלישית עצמאית באופן יחסי.
הבה ונתבונן עכשיו בעניין זה מאספקט שלא קל לקבל אותו לאנשים שאינם מתנועתנו, ונביא אותו לסוג של שיא, כך שהבנה עמוקה יותר של המצב האנושי כיום תעלה ממנו. הביטו במה שאנו מכנים מנקודת הראות הארצית שלנו חיי הרוח שלנו, החיים האינטלקטואלים שלנו, חיי התרבות שלנו. זה מכסה כל דבר אשר בדרך זו או אחרת מרומם אותנו מחוץ לאגואיזם המבודד שלנו וגורם לנו ליצור ביחד עם אנשים אחרים קבוצות. הבה וניקח את מה שעבור רוב האנשים הוא עדיין הגילוי החשוב ביותר של חיי רוח ותרבות, כלומר האספקט המיוחד שלו שאמור להביא אותנו ליחס עם חיי רוח על-חושיים. אני מתכוון למנהגי הדת המתרחשים בקהילות הדתיות השונות. אלו צורכי הנפש של האנשים הגורמים להם לבקש אחד את השני, ואלו צרכים דומים המאחדים אותם. חינוך, גם כן, מובנו שאדם אחד דואג לאחר בתחום של החיים הפנימיים. כאשר אני קורא ספר אני גם מרחיב את העצמי האגואיסטי האינדיבידואלי שלי, כי אני לא היחידי שמקבל את המחשבות של המחבר. אפילו אם רק מעטים קוראים את הספר ולא כולם, אני סופג את אותם המחשבות שסופגים האחרים, כלומר, אני נהיה לחלק של חבורת קוראים החולקים את אותה תכולת נפש. זוהי תכונה חשובה של חיי הנפש שחלק זה של חיינו צומח בחירות מתוך החלטה אינדיבידואלית של כל אדם יחיד, ועדיין זה מושך אנשים יחדיו ויוצר קהילות מתוך המשותף שביניהם.
כי כולם מחפשים אחר הבנה עמוקה יותר, אמירה אחרונה זו תציין קשר בין כל סוג של קהילה שכזו וההתרחשות המרכזית של כל אבולוציית האדמה, המיסטריה של גולגותא. כי מאז המיסטריה של גולגותא כל דבר העוסק בחברות אנושית שייך במובן מסוים לאימפולס הכריסטוס. זהו עניין מהותי – שאימפולס הכריסטוס אינו שייך לאנשים כשהם לבד אלא כשהם ביחד. לפי דרך החשיבה של ישוע כריסטוס זוהי שגיאה גדולה להניח שאינדיבידואל בודד יכול לייסד יחס ישיר אליו. הדבר היסודי הוא שכריסטוס חי, מת וקם מן המוות עבור האנושות, עבור מה שהמין האנושי מסמל כשלמות. לכן, מאז המיסטריה של גולגותא, מאורע הכריסטוס מעורב מיידית – ועוד נשוב לנקודה זו – כאשר מתפתחת כל סוג של חברות אנושית. בהתאמה, כל מי שבאמת מבין את העולם יבין שגם אם חיי הרוח הארציים נובעים מהמקור האינדיבידואלי ביותר, מנטיות וכישרונות אישיים, הם נהיים מעורבים עם מאורע כריסטוס.
הבה ונביט קודם כל בחיי רוח/תרבות ארציים אלה עצמם, כלומר, בדת, חינוך, אמנות וכן הלאה. פעילויות אלו מושכות אותנו לתוך יחסים עם אנשים אחרים. כאן אנו צריכים להבחין בין דברים אלה אשר מושכים אותנו לקשרים עם אנשים אחרים דרך גורלנו הממשי, הקרמה, ואלו אשר למען הדיוק אינם קשורים עם אנשים הנכנסים לחיינו. אנו יוצרים יחסים חדשים עם אנשים מסוימים. כמה מן הקשרים שאנו מייסדים אינם אלא השפעות של יחסים שנוצרו בחיים קודמים. לאחרים יש תוצאות קרמתיות בחיים עתידיים. יש מספר גדול של סוגים שונים של יחסים בין בני אדם אינדיבידואלים. את הקשרים המשתייכים ישירות לקרמה שלנו יש להבדיל מן הקשרים הרחבים יותר הנוצרים כאשר אנו מתאספים יחד עם אנשים משום שאנו שייכים לאותה קהילה דתית, יש לנו אותו חינוך, שנינו קוראים את אותו ספר או משתתפים באותה פעילות אמנותית, וכן הלאה. האנשים שאנו פוגשים בדרכים אלו אינם תמיד משתייכים אלינו באופן קרמתי מחיים קודמים. לבטח ישנן קהילות בעלות גורל משותף מחיים קודמים, אבל בדרך כלל בקהילות גדולות אלו שעליהן דיברתי אין הדברים כך.
הן מצביעות לאחור על משהו אחר. אנו מתכוונים לסוף התקופה שאנו מבלים בעולם העל-חושי בין מוות ללידה מחדש, בזמן שבו אנו מתקרבים להתגשמות הבאה שלנו, כשאנו די בשלים, אזי אנו קושרים קשרים רוחיים עם ההיררכיות של המלאכים, מלאכים עליונים וארכאי, קשרים רוחיים עם כל ההיררכיות יחדיו, ונוסף על כך, בעולם הרוחי/על-חושי לפני לידתנו, אנו מתקרבים גם לנפשות אנוש אחרות שאמורות להתגשם מאוחר יותר מאיתנו שמסיבות שונות צריכות לחכות עוד להתגשמותן. על פי רמת הבשלות שלנו לפני הלידה אנו עוברים דרך כל הטווח של ההתנסויות העל-חושיות לפני שאנו נמשכים שוב לחיים הארציים דרך הלידה. והכוחות שאנו מקבלים בנקודה זו מדריכים אותנו לאותו מקום על האדמה שיאפשר לנו לחוות קהילות אלו של חיי רוח ארציים שעליהן דיברתי.
עלינו להתמקד כאן בחיי הרוח הארציים שלנו – כל מה שאנו חווים בהיותנו אנשים דתיים, בגידולנו ובחינוכנו, בכך שאנו סופגים רשמים אמנותיים וכן הלאה – שאינם נקבעים אך ורק על ידי הנסיבות הארציות, אלא על ידי ההתנסויות שהיו לנו בעולמות העל-חושיים לפני שירדנו לאדמה דרך הלידה לתוך חיי רוח ארציים אלה. בדיוק כפי שדמות במראה מציינת את מה שמשתקף, כך חיי התרבות הארציים רוחיים מרמזים על מה שהאדם חווה לפני שהוא נכנס לגוף הפיזי. במובן זה אין על האדמה דבר שיש לו יחס כה חי וקרוב לעולם העל-חושי כמו לחיי רוח ארציים אלה אשר, בעודם חושפים הרבה אי סדר, אפילו לאי סדרים אלה יש קשר משמעותי עם מה שאנו חווים – בדרך שונה למדי כמובן – בתחום העל-חושי. העובדה שחיי הרוח הארציים שלנו קשורים לחיים הקדם-ארציים נותנת להם עמדה מיוחדת בחיים. שום דבר אחר בחיים הארציים אינו קשור בקירבה כזו עם חיינו שלפני הלידה כמו הספרה של חיי הרוח/תרבות שלנו על האדמה! חוקר רוחי צריך להקדיש תשומת לב מיוחדת לכך. הוא מפריד את חיי הרוח הארציים מהפעילויות האנושיות האחרות שאנו נחשפים אליהן כאן על האדמה כי התבוננות על-חושית מראה לו שחיי רוח ארציים אלה, שורשיהם והכוח המניע שלהם נמצאים בחיים שלפני הלידה. עבור החוקר הרוחי זהו מה שמבדיל חיי רוח/תרבות ארציים מפעילויות אנושיות אחרות.
זה שונה אצל מה שניתן לכנות חיים פוליטיים, החיים של זכויות האזרח, חלק החיים המוסדר על ידי המדינה. קשה ככל שנתאמץ, עם השיטות המדויקות ביותר של מדע-הרוח, לגלות לְמה קשורים חיים ממשיים אלה של המדינה – זכויות פוליטיות, זכויות אזרח. לא נמצא כל קשר בין ספרה זו והיסוד העל-חושי. ספרה זו שייכת כולה לאדמה. אנו צריכים לנסות ולהבין בדיוק מה הכוונה כאן. למשל, מהי דוגמא טובה לעניין פוליטי תחוקתי מעשי? בעלות על רכוש. אם יש לי חלקת אדמה זה אך ורק בזכות העובדה שניתנה לי זכות בלעדית, על בסיס פוליטי, להשתמש באדמה זו ולמנוע מכל אחד אחר מלעשות כן. אותו דבר נכון ביחס לכל דבר המבוסס על הדין המקובל. למען הדיוק חיי המדינה הם הסכום הכולל של החוקים המקובלים, ביחד עם הסכום הכולל של כל דבר הנותן לחברה הגנה חיצונית מסוימת. אלו הם חיי האדמה ממש, והם עוסקים רק בצרכים ובדחפים שיש לנו בין לידה ומוות. גם אם המדינה מדמה עצמה לפעמים שהיא מתנת האל, על פי המשמעות העמוקה יותר של כל האמונות הדתיות, הדברים הבאים הם מעשיים יותר. דבר ראשון נקשיב לדברים שישוע כריסטוס אמר לאנשים, בשפת תקופתו: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים." בעומדו בפני היומרות של האימפריה הרומאית הוא רצה מעל לכל להפריד בין כל מה שקשור לחיים הפוליטיים מכל מה שיש בו דימוי של חיים על-חושיים. אבל כל מאמץ מצד הספרה הארצית הטהורה של המדינה להכניס יסוד על-חושי לתוכה – כאשר, לדוגמא, המדינה עושה עצמה למעשה לאחראית על חיי הדת או החינוך, וכיום איש אינו מטיל ספק שכך צריך להיות – אז אנשים בעלי טבע דתי עמוק מתארים זאת באומרם: בכל פעם שנעשה מאמץ לצרף יחד דברים בעלי טבע רוחי/על-חושי עם הדברים החיצוניים של ספרת המדינה, שם נמצא השלטון בידיו של הנסיך הבלתי חוקי של עולם זה.
אתם עשויים להבין שכל כמה שנהרהר אודות משמעותו של נסיך בלתי חוקי זה של העולם, לא נגיע לשום מקום. רק דרך מדע הרוח תוכלו למצוא את מובנו. הנסיך הבלתי חוקי של עולם זה מושל כל אימת שהסמכות אשר צריכה לעסוק רק בהסדרת העניינים הארציים תובעת את הזכות לא רק למשול בחיי הרוח/תרבות אלא, כפי שנראה מאוחר יותר, גם בחיי הכלכלה. הנסיך החוקי של עולם זה פועל כאשר התחום של המדינה כולל רק דברים אלה הצומחים אך ורק על בסיס כוחות אלו המשתייכים לחיי אנוש בין לידה ומוות. כך הגענו להבנה מדעית רוחית של הענף השני של האורגניזם החברתי. זהו התחום המכוון לקראת הצרכים והמניעים של בני אדם בין לידה ומוות.
אנו מגיעים עכשיו לענף השלישי של החברה, לסוג הקשרים הקיים בספרה הכלכלית. רק חישבו לרגע על סוג היחס שיש לנו לעולם באמצעות הספרה הכלכלית. אתם תבינו בקלות מהו היחס הזה אם תדמיינו את האפשרות שאנו נהיים שקועים לחלוטין בחיים כלכליים חיצוניים לגמרי. אם זה יתרחש, למה נהיה? נהיה רק לחיות חושבות. מה שמונע אותנו מזה הוא שחלק מהחיים הכלכליים הם החיים של הזכויות – חיים פוליטיים, הספרה של המדינה – וידע של הרוח, חיי רוח/תרבות ארציים. חיי הכלכלה דוחפים אותנו פחות או יותר מטה למישור תת-אנושי. אבל במיוחד כשאנו נדחפים מטה לתוך התת-אנושי אנו יכולים לפתח במישור זה אינטרסים של אחווה במשמעות האמיתית של המילה. בשום תחום אחר מלבד בזה של חיי הכלכלה אפשרי עבורנו לפתח כה בקלות וכה בטבעיות יחסים אנושיים של אחוות אחים במלוא מובן המילה.
מהו האימפולס הדומיננטי היכן שמעורבים חיי הרוח/תרבות שלנו? באופן בסיסי זהו האינטרס האישי אשר, גם אם במישור הנפש, הוא אגואיסטי. מה שאנשים רוצים מהדת הוא ש'תציל' את נפשותיהם. הם רוצים חינוך כדי לפתח את כשרונותיהם, והם רוצים גם להנות כשהם בוחרים להתענג ממוצגים אמנותיים או להשיג התגברות של כוח החיים. תמיד מה שמוליך אדם לחיים בספרה הרוחית זה אגואיזם, אם מסוג גס ואם מסוג עדין יותר. את זה אפשר בהחלט להבין.
מצד שני בחיי הזכויות, החיים הפוליטיים, אנו עוסקים במה שעושה אותנו שווים בפני החוק. אנו עוסקים בכיצד אדם אחד מתייחס לאחר. העיסוק בזכויות שלנו שייך לכאן. בקרב החיות אין זכויות! גם במובן זה אפילו בחיים הארציים אנו מתרוממים מעל לחיות. גם בקשרים שבין אנשים במסגרות דתיות או חינוכיות, או כאזרחי מדינה, אנו מכירים בקיום תביעות ושאיפות אישיות. בספרה הכלכלית יכול להיווצר משהו, במיוחד כאשר אנו מתגברים על עצמנו, אשר אינו נגזר מתשוקות אישיות, כלומר אחווה, התחשבות באנשים אחרים, לחיות חיים שהם דוגמא לאחרים.
בספרה הרוחית/תרבותית אנו מקבלים את מה שאנו בוחרים לקבל. בספרת הזכויות אנו מציגים תביעות לדברים שאינם אפשריים עבורנו, אלא אם נחיה חיים ראויים לאדם החי כשווה בין שווים. ובספרה הכלכלית משהו נולד אשר מאחד אנשים בחיי הרגש שלהם, כלומר אחווה. אחווה זו נוצרת באמצעות הקשרים הצומחים כאשר, לדוגמא, אנו יוצרים יחסים על בסיס מה ששייך לכל אחד מאתנו, על בסיס הצרכים של כל אחד מאיתנו ועל מה שיש לכל אחד מאתנו. אם אנו מתמידים בטיפוח אחווה בספרה של הכלכלה אז צומח משהו מספרה זו. יחסי רעות אלו בקרב אנשים הם מרכיב מהותי של התחום הכלכלי כדי שיהיה בריא ואיתן. ואם אנו מטפחים אותם, הם נהיים לגורם שאין לשער את תוצאותיו שאותו ניקח עמנו דרך שערי המוות אל החיים העל-חושיים שלאחר המוות.
על האדמה חיי הכלכלה נראים כנמוכים ביותר משלושת הספרות, ועדיין בדיוק מספרה זו עולה דחף הפועל לתוך התחום העל-ארצי לאחר המוות. כך מציג עצמו הענף השלישי של האורגניזם החברתי לאור מדע הרוח. במובן מסוים הוא מוביל אותנו לתוך אזורים שמתחת למישור האנושי, ועדיין למעשה זוהי ברכה, כי מן האחווה של חיי הכלכלה אנו נושאים דרך שערי המוות משהו שנשאר עמנו כאשר אנו נכנסים לעולם העל-חושי. בדיוק כפי שחיי רוח/תרבות ארציים מצביעים לאחור כמו דימוי המשתקף במראה על החיים הרוחיים שלפני הלידה, חיי הכלכלה עם כל ההשפעה שלהם על אנשים – עניין חברתי, רגש עבור קהילה אנושית, אחוות אחים – מצביעים קדימה על חיים על-חושיים אחרי המוות.
כך איפיינו את שלושת הספרות החברתיות לאור מדע הרוח: חיי רוח/תרבות מצביעים לאחור על החיים העל-חושיים שלפני הלידה; החיים הפוליטיים כשלעצמם, קשורים יחדיו עם ההשפעות המשפיעות על חיינו בין לידה ומוות; והחיים הכלכליים המצביעים קדימה על מה שנחווה כאשר נעבור דרך שערי המוות.
בדיוק כפי שנכון הוא שכבני אדם אנו בעת ובעונה אחת ישויות ארציות ועל-ארציות, נושאים בתוכנו את הפירות של מה שחיינו כבר בתחום העל-חושי לפני הלידה ופיתחנו בתוכנו את הזרעים של ההתנסויות שיהיו לנו בחיים שאחרי המוות; כך לצד שתי השתקפויות אלו של החיים העל-חושיים יש תחום בחיינו שבין לידה ומוות שהוא במיוחד של האדמה, ובדיוק כפי שנכון שלחיים האנושיים שלנו יש שלושה חלקים, כך צריך האורגניזם החברתי שמסביבנו להיות עשוי משלושה חלקים כדי שיוכל לשרת כבסיס לחיי נפש אנושיים בשלמותם. לכן עבור אלו אשר דרך מדע הרוח מכירים במקומו של האדם בקוסמוס, יש סיבות הרבה יותר עמוקות להבנה שאורגניזם חברתי צריך להיות בעל מבנה משולש, ואם כל דבר ממורכז, אם כל דבר נאסף להתארגנות חברתית מעורבבת בכאוטיות, אז בני אדם נידונים לניוון, כפי שאכן קורה מכמה בחינות בזמן הנוכחי, אשר הובילו לאסון הנורא של ארבעת השנים האחרונות.
מה שבני אדם ירכשו בהדרגה דרך עבודה עם מדע הרוח הוא מודעות שכל קשר אנושי מתייחס בפנימיותו לאנושות כולה ולעולם הרחב. ובה בעת זוהי הדרך הנכונה להבנת הכריסטוס בזמננו ובעתיד המיידי. זוהי התובנה שנקבל אם אנו נכונים כיום להקשיב לכריסטוס. כפי שהדגשתי לעיתים קרובות, הוא עצמו אמר לנו: "אני תמיד עמכם, אפילו עד לסוף העולם." כלומר, מה שהיה לו לומר לנו לא היה מוגבל לימיו שלו על האדמה, אלא הוא ממשיך לדבר אלינו, ואנו צריכים להמשיך ולהקשיב לו. עלינו לרצות לא רק לקרוא את הבשורות (גם אם לבטח אנו צריכים לרצות לקרוא אותן שוב ושוב), אלא גם להקשיב לגילויים החיים הנובעים מנוכחותו הנמשכת בקירבנו. בעידן הנוכחי המסר שלו אמור לשנות את דרך חשיבתנו. כפי שאמר מבשרו, יוחנן המטביל: חדשו את חשיבתכם, כך שתפתח את עינכם לתפיסה של טבעכם האנושי המשולש, הדורש שהסביבה החברתית שאתם חיים בה על האדמה תהיה גם כן בעלת צורה משולשת.
אנו לגמרי צודקים באומרנו: הכריסטוס מת וקם שוב לתחיה עבור כל המין האנושי, המיסטריה של גולגותא הוא מאורע שהתרחש עבור כולנו. אנו נהיים מודעים לכך במיוחד בזמן הנוכחי, כאשר אומות קמות אחת כנגד השניה במלחמה ברוטלית, וכששוב, כשהמאורעות מגיעים למשבר, רוב האנשים מגלים טירוף של צהלה פראית במקום הרהור ומודעות לאנושיות המשותפת שלנו. אל תחמיצו את העיקר! כל מה שחווינו בארבע וחצי השנים האחרונות, ומה שאנו חווים עכשיו ועדיין עלינו לחוות, מראה לכל מי שמתבונן די עמוק שהאנושות הגיעה לסוג של משבר ביחס לתודעה של הכריסטוס. וזה קרה משום שרוח אמיתית של חברות ויחס נכון בין אנשים אבדו. קיים צורך מוחלט שאנשים ישאלו עצמם: מהי הדרך הנכונה למצוא שוב את אימפולס הכריסטוס?
עובדה פשוטה תראה לנו שהדרך אינה תמיד מצויה. לפני שהכריסטוס הביא את האימפולס שלו לתוך אבולוציית האדמה באמצעות המיסטריה של גולגותא, האנשים שבקרבם נולד ישוע החשיבו עצמם כעם הנבחר, והם האמינו שהעולם יהיה מאושר רק אם כל העמים האחרים ימותו והגזע שלהם יפוץ על פני האדמה כולה. במובן מסוים זו היתה אמונה מבוססת היטב, כי האל יהווה בחר בעם זה כעמו, ויהווה נחשב כאל האחד והיחידי. לפני המיסטריה של גולגותא היתה לעברים הקדמונים הצדקה להחזיק בהשקפה זו כי הם היו האומה שדרכה יבוא הכריסטוס. אבל מרגע שהתרחשה המיסטריה של גולגותא על האדמה, היתה צריכה להסתיים דרך זו של חשיבה. היא הפכה למיושנת. ההכרה ביהווה היתה צריכה להתחלף בדרך דיבור כריסטיאנית של בני אדם אינדיבידואלים באותו אופן שבו דיברו אנשי יהווה על כל החברים של אומה אחת מסוימת. היום אנו חווים הרבה נסיגות לאחור. מה זה אם לא נסיגה לאחור כאשר כל אומה – גם אם זה נחשב למשהו שונה ונקרא בשם אחר – רוצה לסגוד לסוג של יהווה, אל לאומי מיוחד משלה?
כמובן שאנשים אינם מדברים בסוג של נוסחה דתית שפעם השתמשו בה, אלא בדרך מודרנית של חשיבה! הם התרגלו עכשיו להשתמש במילה אחרת לשם כך, גם אם אני חושב שהביטוי 'דרך של חשיבה' מהווה תיאור טוב. כדי להבין זאת טוב יותר אנו יכולים גם לוותר על השימוש שהם עשו, ולהשתמש במילה 'מנטליות' בפומבי, במקום הביטוי 'דרך של חשיבה', שבה השתמשתי תמיד בחוגים שלנו. כך, המנטליות של היום מובילה לכל אומה הרוצה למקם את האל הלאומי המיוחד שלה ולהגביל עצמה בתוך קיום לאומי מחמיר וקפדן. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאומה מתפרצת כנגד אומה. אנו חווים נסיגה לתוך דת יהווה הישנה, בהבדל אחד שדת יהווה מתפצלת לריבוי של דתות יהווה. היום אנו באמת עומדים בפני שיבה אטביסטית לברית הישנה. על פני כל האדמה האנושות נוטה לפצל עצמה לקטעים נפרדים, בניגוד לרוחו של ישוע כריסטוס אשר נתן את עצמו, את חייו וישותו, עבור המין האנושי כולו. בני אדם מנסים לארגן עצמם כאילו היו להם אלים לאומיים, כאילו יהוה עדיין מושל בהם. זה היה מוצדק לפני המיסטריה של גולגותא, אבל עכשיו זהו צעד לאחור שעשוי לגרום להידרדרות. אנו חייבים לראות זאת באור נכון: דרכה של הלאומיות כיום היא חזרה לברית הישנה. לחזרה לאחור זו, אשר מציבה בפני המין האנושי המודרני מבחנים נוראים, יש רק תרופה אחת: להתקרב שוב לכריסטוס בדרך רוחית.
עבור אלו העוסקים במדע הרוח עולה שאלה עמוקה מאוד: מהי הדרך הנכונה, בזמן מיוחד זה, למצוא את ישוע כריסטוס מתוך המעמקים של ליבנו שלנו, ומן האופן שבו מורכבת נפשנו כיום? לעיתים קרובות דיברתי אודות נושא זה בקבוצה זו מנקודות ראות אחרות – ואתם יכולים לראות איזו שאלה רצינית היא זו מן העובדה שרבים מן הנציגים הרשמיים של הנצרות איבדו למעשה את הכריסטוס.[1] אישים ידועים רבים, כמרים וכיוצא באלה אשר מדברים אודות הכריסטוס. התמצית של דבריהם היא שהאדם יכול ליצור יחס לכריסטוס באמצעות העמקה מסוימת של החיים הפנימיים, חוויה פנימית מסוימת. אם תעקבו אחר הכוונה של אנשים אלה בכריסטוס תמצאו שלא נעשית כל הבחנה בין דימוי זה של כריסטוס לזה של האל באופן כללי, של האל האב במשמעות של הבשורות.
אתם תסכימו שהרנק, לדוגמא, הוא תיאולוג מפורסם אשר, גם כאן בשוויץ, רבים מנסים לחקותו, וגם פירסם ספרון על טבעה של הנצרות.[2] הוא אומר הרבה על הכריסטוס, אבל מה יש שם כדי לשכנע אותנו שמה שהוא אומר באמת מתייחס לכריסטוס? שום דבר. מה שהוא אומר יכול להתאים באותה מידה ליהווה! כך, כל הספר על טבעה של הנצרות הוא למעשה שיקרי. הוא יכול להיות אמת רק אם יחול על העולם העברי העתיק ובכל מקום שמופיעה המילה 'כריסטוס' היא תוחלף במילה 'יהווה'.
אני אומר לכם את האמת, אבל לאנשים כיום בקושי יש מושג קלוש על מה שאני מדבר. מאין ספור דוכנים ובימות בכל העולם מדברים מטיפים אודות הכריסטוס, ומכיוון שאנשים שומעים את המילה 'כריסטוס' הם מאמינים שהמטיפים מתכוונים למעשה לכריסטוס. הם לעולם לא מסיקים שמה שהמטיפים אומרים יהיה נכון רק אם המילה 'יהווה' תחליף את המילה 'כריסטוס'.
אתם יודעים, הדברים המזיקים ביותר המתרחשים בזמננו נגרמים על ידי סוג מסוים של כזב. אל תחשבו שאני אומר זאת כדי להתקיף או להאשים מישהו. כלל לא. אני רק רוצה לקבוע עובדה. אנשים אלה שקועים לעיתים קרובות בכנות בטעות, למעשה הם מספרים שקרים, ואינם מודעים לכך, ובדרכם שלהם הם בעלי כוונות טובות לחלוטין. קשה כיום לאנושות להגיע לאמת, משום שלמה שכיניתי שקר ממשי יש רקע חזק באופן יוצא מן הכלל במסורת. וכזב מהותי זה, אשר מושל כיום ברמה, גורם לכזבים האחרים אשר שולטים כיום בכל האספקטים של החיים, כך שאנשים כיום מתחילים אפילו לשאול: האם יש עוד אמת כל שהיא? האם נותרה אמת כל שהיא? ולכן אצל אלו החותרים בשביל של מדע הרוח עולה שאלה רצינית: כיצד אמצא את דרך האמת אל הכריסטוס, אל הישות האלוהית המסוימת שאנו קוראים לה בצדק הכריסטוס?
אם כל מה שקורה הוא שאנו נולדים ומלידה ועד מוות חיים על האדמה עם סוג של מצב נפשי הצומח כאשר אנו גדלים ומתפתחים בדרך שגרתית לחלוטין, לא היה שום מניע לבוא אל הכריסטוס. ולא חשוב כמה פעילות רוחנית תתרחש בתוכנו, לא נחוש את הצורך לפנות אל הכריסטוס. אם, מבלי לעשות דבר מסוים שעליו אדבר אליכם מיד, נחיה בפשטות סוג של חיים שרוב האנשים חיים היום, לא יהיה לנו שום קשר אל הכריסטוס.
ובכן, כיצד ניצור עמו קשר? היוזמה ללכת בעקבות השביל אל הכריסטוס, גם אם לעיתים היא עולה מתוך תחום מעורפל של תת-הכרה, צריכה לבוא מתוכנו. כדי להתקשר עם סוג של אלוהות שאנו מזהים ביהווה אנו צריכים בפשטות לבריאות נורמלית. לא למצוא את יהווה זה אומר למעשה להיות חולה בדרך כל שהיא. להיות אתיאיסט מובנו סוג של מחלה. אם התפתחתם באופן נורמלי בדרך בריאה לחלוטין לא תהיו אתיאיסטים, משום שזה מגוחך להאמין שאורגניזם אנושי בריא יכול שלא להיות ממוצא אלוהי. תחושה של 'EX DEO NASCIMUR' (מן האל אנו נולדים) היא משהו שאדם בריא מקבל כמובן מאליו במהלך חייו החברתיים. אם אינו מכיר ב- אני נולד מתוך האלוהי יש לו בוודאי פגם מסוים שבא לידי ביטוי בכך שנהיה לאתאיסט. הכרה זו מביאה אותנו למושג מכליל של האלוהי שאינו הכריסטוס, גם אם כמרים מודרניים, באמצעות שקר מהותי, קוראים לזה כריסטוס.
אנו נגיע אל הכריסטוס רק – אני מתכוון כאן לנוכחות מיידית – אם נכיר משהו שמעבר למצב הטבעי של בריאות נורמלית. כי אנו יודעים שהמיסטריה של גולגותא התגשמה על האדמה משום שבני האדם לא יכלו לקיים תנאים ראויים עבורם מבלי למצוא את אימפולס הכריסטוס. כך שעלינו לא רק לייסד את האנושיות שלנו במשך ימי חיינו אלא גם לייסד אותה מחדש, כדי שנהיה כריסטיאניים במובן האמיתי, ונתקרב לכריסטוס. עלינו לגלות את אנושיותנו בדרך הבאה: עלינו לשאוף לכנות מנטאלית – להיות מסוגלים להודות באומץ, לבטא בכנות, שמאז המיסטריה של גולגותא איננו נולדים חופשיים מדעה קדומה במקום שבו מעורב עולם המחשבות שלנו; כולנו נולדים עם דעות קדומות מסוימות.
ברגע שאנו מחשיבים את האדם כמושלם מן ההתחלה, כדרך שנהג רוסו או בכל דרך אחרת, לא נמצא כלל את הכריסטוס. זה אפשרי רק אם נכיר בכך שבאדם שחי אחרי המיסטריה של גולגותא יש פגם שעליו הוא צריך לפצות באמצעות פעילותו שלו בחיים אלה. אני נולד כאישיות בעלת דעות קדומות, וחופש מדעה קדומה בחשיבתי זה משהו שעלי להשיג במהלך חיי. וכיצד אשיג זאת? הדרך האחת והיחידה היא שבמקום להתעניין רק במה שאני עצמי חושב, ובמה שאני חושב כנכון, עלי לפתח עניין חסר אנוכיות בכל דעה שאפגוש, עד כמה שאני מחשיב אותה למוטעית. ככל שאדם גאה יותר בעצמו ובדעותיו הנוקשות ומעוניין רק באלו, כך הוא מרחיק עצמו יותר ברגע זה של אבולוציית העולם מן הכריסטוס. וככל שהוא מפתח יותר עניין חברתי בדעותיהם של אחרים, גם אם הוא סבור שהן מוטעות, ככל שהוא מאפשר יותר לדעות אלו להאיר את מחשבותיו שלו, ככל שהוא יכול יותר להביט במחשבותיהם של אנשים אחרים, המעניינות אותו למרות שהוא חושב שהן מוטעות, ונותן להם אותו יחס של כבוד שהוא נותן למחשבותיו שלו שאותן הוא מחשיב כנכונות, כך יתחזקו יותר הרגשות שיהיו לו במעמקי נפשו עבור המילים שהכריסטוס דיבר, ושיש לפרשן כיום לשפה חדשה של כריסטוס. הוא אמר: "מה שעשיתם לאחד מאחי הצעירים האלה לי עשיתם."4
הכריסטוס לא יחדול מלגלות עצמו לבני האדם עד לסוף תקופת האדמה. וזה מה שהוא אומר היום לאנשים אלו הנכונים לשמוע אותו: בכל מה שהפחות מבין אחיכם חושב, עליכם להכיר שאני חושב בו, ואני מרגיש עם שניכם כאשר אתה מביא את מחשבותיו של האחר לידי קשר עם מחשבותיך שלך ויש לך עניין חברתי באשר מתרחש בנפשו של אדם אחר. בכל שתמצא כאשר אתה מגלה את הדעה או השקפת העולם של אחד מן הפחותים שבאחיך, אתה מבקש אותי.
כך מדבר הכריסטוס אל חיי המחשבה שלנו כעת, כי מאז תחילת המאה העשרים הוא מגלה עצמו לבני האדם בדרך חדשה. לא בכך שהוא נותן לנו השראה לדבר בדרך שהרנק מדבר על אלוהים שיכול להיות באותה מידה גם יהווה, וכך הוא למעשה. אלא בנותנו לנו השראה לדעת שכריסטוס הוא האל של כולם ושל כל אדם. אבל לא נמצא אותו אם נישאר באורח אגואיסטי בתוך עצמנו, מרוצים עם מחשבותינו שלנו. נמצא אותו רק אם נבחן את מחשבותינו כנגד אנשים אחרים, על ידי שנרחיב את ההתעניינות שלנו באמצעות סובלנות של אמת עבור כל חלק של הטבע האנושי, ונאמר לעצמנו: אני נולד כאדם בעל דעה קדומה, אבל אם אני נולד מחדש מתוך מחשבותיו של כל אדם אחר עם תחושה חברתית חובקת-כל במחשבותיי שלי, אני אמצא את אימפולס הכריסטוס בתוכי. אם אפסיק לחשוב שאני עצמי הוא המקור היחיד לכל מחשבותיי, ואכיר עצמי ישר עד לחלק הפנימי ביותר של נפשי כחלק מן האנושות, אז מצאתי אחד מן השבילים אל הכריסטוס. זהו השביל אשר כיום יש לקרוא לו הדרך אל הכריסטוס באמצעות חשיבה. זה צריך להפוך לחלק רציני של חיינו לחנך עצמנו לרכוש חוש עבור התחשבות במחשבות של אנשים אחרים, ולתקן דעות קדומות בעצמנו דרך שיחות עם אחרים. כי אם זה לא יהפוך לחלק רציני מחיינו, בני אדם יאבדו את הדרך אל הכריסטוס. זוהי הדרך של ימינו באמצעות החשיבה.
השביל האחר הוא בדרך הרצון. גם כאן אנשים נמצאים במידה רבה על השביל המוליך הרחק מן הכריסטוס, ולא לקראתו. ובתחום זה, גם כן, עלינו למצוא את הדרך אל הכריסטוס. לאנשים צעירים יש עדיין קצת אידיאליזם מולד, אבל המבוגרים של היום הם אפתיים, ענייניים ויבשים. הם גאים בפרגמטיות שלהם, ואוהבים לחשוב שהם מעשיים, גם אם זה מצביע על סוג של מוגבלות. האנושות של ימינו אינה רוצה באידיאלים המגיעים ממקורות רוחיים. לאנשים צעירים עדיין יש אידיאלים כאלה. מעולם לא היו חייהם של אנשים מבוגרים כה שונים מחייהם של הצעירים כמו בימינו. חוסר הבנה בקרב אנשים היא התכונה העיקרית של זמננו.
אתמול התייחסתי לתהום העמוקה הרובצת בין האנשים ממעמד הפועלים לבין מעמד הביניים.[3] אנשים זקנים וצעירים גם כן, כמה מעט הם מבינים זה את זה כיום! זהו דבר שעלינו לקחת מאוד ברצינות באמת. הבה וננסה להבין את האידיאליזם של הצעירים. יפה מאוד, אבל בימינו נעשים מאמצים להוציא אותו החוצה מהם. המטרה היא לשלול מהם סיפורי פיות ואגדות, וכל סוג של חינוך ההולך מעבר לתפיסה חושית חיצונית ערומה, ומתרגל את הדימיון. ועדיין, אין זה עניין קל לקחת מהם את כל התלהבות הנעורים הטבעית. אבל מהי למעשה? זה דבר יפה, התלהבות נעורים זו, דבר נפלא ומפואר, אבל אינו מספיק לכשעצמו. כי אחרי הכל, זהו רק האידיאליזם של 'EX DEO NASCIMUR', אספקט זה של העולם האלוהי הזהה לאספקט יהווה. ומאז שהמיסטריה של גולגותא התרחשה על האדמה זה אינו צריך להיות הדבר היחידי שברשותנו. צריך להיות משהו נוסף על כך, סוג של אידיאליזם שיש לעמול בשבילו.
לצד האידיאליזם המולד של הצעירים אנו צריכים לפעול, בקהילות האנושיות שלנו, לרכוש את סוג האידיאליזם שאינו נובע רק מן הדם ומהתלהבות הנעורים, אלא נרכש מיוזמתנו שלנו. סוג זה של אידיאליזם – במיוחד אם מישהו עבד עבורו באמצעות חינוך עצמי ולכן לא יתפוגג עם סופם של הנעורים – פותח דרך אל הכריסטוס, שוב משום שהוא נרכש במשך החיים שבין לידה ומוות. תרגישו איזה הבדל גדול נמצא בין אידיאליזם אינסטינקטיבי וזה שאנו עמלים כדי להשיגו! אם אתם יכולים לחוש את ההבדל העצום שבין התלהבות הנעורים והתלהבות הנובעת מאחיזה בחיים של הרוח, שניתן לעורר ולרענן אותה שוב ושוב משום שנהייתה לחלק מעצמאות הנפש שלנו מקיומנו הגופני, אז תגיעו אל האידיאליזם השני, אידיאליזם של לידה מחדש ולא זה הטבוע בנו על ידי הטבע.
זהו השביל אל הכריסטוס דרך הרצון. השביל האחר הוא השביל דרך החשיבה. אל תבקשו היום דרכים מופשטות אל הכריסטוס, בקשו אחר דרכים ממשיות אלו. בקשו את שביל המחשבה הכולל רכישת סובלנות המחשבה עבור דעות של המין האנושי ככלל, ופיתוח עניין חברתי במחשבות של אחרים. אם תבקשו את השביל של הרצון לא תשמעו על משהו מופשט אלא על הצורך לחנך עצמכם באידיאליזם. ואם תטפחו אידיאליזם זה או, מה שדרוש במיוחד, תכניסו את זה לתוך החינוך של ילדים גדלים, יתעורר חוש של פעולה מתוך הרוח. מתוך אידיאליזם זה יבואו אימפולסים לעשות יותר מאשר מישהו שנדחף לעשות דברים מבחוץ.
כאשר פעולותינו נובעות מאידיאליזם שבא מלימוד עצמי אנו מבינים את כוונותיו של כריסטוס, שלא ירד מממלכות שמעבר לאדם כדי להשיג מטרות ארציות בלבד, אלא ירד מטה לאדמה מעולמות עליונים להגשים מטרות שמימיות. אנו נתחיל להתאחד עמו רק אם נפתח אידיאליזם בתוכנו, כך שכריסטוס, המייצג שמיים על האדמה, יוכל לעבוד בתוכנו. את המילים שפאולוס אמר על הכריסטוס: "לא אני אלא הכריסטוס בתוכי", אפשר להבין על ידי רכישה-עצמית של אידיאליזם.[4] אלו המסרבים לפתח אידיאליזם זה דרך לידה מחדש של הטבע המוסרי שלהם אין להם ברירה אלא לומר: לא אני אלא יהווה בתוכי. אבל אלה הרוכשים את האידיאליזם שעליו יש לעבוד יכולים לומר: "לא אני אלא הכריסטוס בתוכי". אלו הן שתי הדרכים שבאמצעותן אנו יכולים למצוא את הכריסטוס. אם נבקש אותן לא עוד נדבר בסוג השפה שהיא שקרית מטבעה. אז נדבר על הכריסטוס כעל האל של לידתנו הפנימית השניה, בעוד יהווה הוא האל של לידתנו.
אנשים היום צריכים לגלות הבחנה זו, כי רק היא לבדה תאפשר לנו להשיג רגשות חברתיים אמיתיים ולפתוח את עינינו לעניינים חברתיים ממשיים. כל מי שמפתח אידיאליזם פעיל תהיה לו גם אהבה עבור המין האנושי. אתם יכולים לדרוש כמה דרשות שתרצו, תאמרו לאנשים שהם חייבים לאהוב איש את רעהו. אבל זה כאילו אתם מטיפים לתנור. כמה שלא תשכנעו אותו, הוא לא יחמם את החדר, אבל אם תשימו פחם בתוכו הוא יחמם, ואינכם צריכים לומר לו שמחובתו לחמם את החדר. אתם יכולים להטיף לאנשים לנצח אודות אהבה, אהבה, אהבה, אבל אלו הם רק דיבורים ריקים.
שימו לכם מטרה שאנשים יחוו לידה מחדש של אידיאליזם, שלצד האידיאליזם האינסטינקטיבי יהיה להם אידיאליזם שעבדו עליו באופן פעיל ושנמשך לכל החיים, אז תציתו אהבה אנושית בנפשות האנשים. כי במידה שאתם מפתחים אידיאליזם בתוככם תגיעו מעבר לאגואיזם ולהתעניינות באחרים הנושאת את עצמה.
אם תלכו בעקבות שביל כפול זה, אחד באמצעות החשיבה והשני דרך הרצון שאותם תיארתי בפניכם ביחס להתחדשות הנצרות, תחוו לבטח בדבר מסוים. מתוך החשיבה שהיא סובלנית במהותה ומעוניינת במחשבות של אחרים, ומתוך רצון שנולד מחדש דרך השגת אידיאליזם, עולה משהו שאין לכנותו אלא רגש מתגבר של אחריות לכל דבר שאתם עושים. אם אתם רוצים לראות מה שמשתנה בנפשכם, אז תחושו כשאתם מתקדמים בשני שבילים אלה – בנבדל מן החיים הרגילים ששני שבילים אלה אינם הולכים בעקבותיהם – בשינוי דק ועדין המתרחש בתוככם כשרגש האחריות הפנימי שלכם מתגבר ביחס לכל דבר שאתם חושבים ועושים. חוש זה של אחריות יניע אותכם לומר: האם יכול אני להצדיק את אשר אני עושה או חושב לא רק ביחס לנסיבות ולסביבה המיידית, אלא גם ביחס לאחריותי בפני העולם העל-חושי, הרוחי? האם אני יכול להצדיק זאת, כעת, כשאני יודע שכל דבר שאני עושה כאן על האדמה נרשם ברשימות האקשיות במשמעות נצחית, וההשפעה שלו תפעל הלאה והלאה? הו! זה עושה רושם כביר בעוצמתו, אחריות על-חושית זו ביחס לדברים כולם! אם מישהו נמצא על השביל הכפול אל הכריסטוס, רגש זה של אחריות פועל כמו תזכורת קבועה, כאילו ישות עומדת מאחורי הכתף ולוחשת כל הזמן: אתה אינך אחראי רק בעיני העולם; אתה גם אחראי כלפי הממלכות האלוהיות רוחיות על כל מה שאתה חושב ועושה.
אבל ישות זו המביטה מאחורי הכתף מגבירה ומזככת את חוש האחריות שלנו ומציבה אותנו על שביל שונה למדי מאשר לפני כן, היא אותה ישות אשר מקרבת אותנו אל הכריסטוס אשר הלך דרך המיסטריה של גולגותא. על זה רציתי לדבר היום, על שביל זה אל הכריסטוס – כיצד למצוא אותו, וכיצד הוא מתגלה בישות שזה עתה תיארתי. כי לשביל זה אל כריסטוס יש קשר קרוב ביותר עם האימפולסים והמשימות החברתיות העמוקות ביותר של זמננו.
———————————————————————————-