רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך 1914-15 GA275

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, אמיר גלר

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 8    4.1.1915

עבודה בארכיטקטורה פיסולית – ב

ברצוני להתחיל היום באומרי מילים אחדות על בניין מערכת החימום המחובר לגתהאנום ועל העיקרון הארכיטקטוני שהוא מושתת עליו. אם ברצונכם לבחון מה הם המוטיבים של הצורות הארכיטקטוניות של בית זה, עליכם לזכור שהוא מהווה חלק מכל בניין הגתהאנום והוא משתייך אליו. עוּבדת השתייכותו לבניין צריכה להתבטא בתפיסה האמנותית של הבניין עצמו, אם תפיסה זו נכונה. אַל לו להיות אבסטרקציה, אלא להתבטא בצורה האמנותית.

כעת נתבונן בכל הבעיה של צורות אמנותיות הקשורות זו לזו. נתקרב לכך בצורה הטובה ביותר אם נעשה מה שעושים בני אדם, לרוע המזל, לעיתים רחוקות מידי, ונחשוב על הפעילות של היצירתיות האמנותית הכבירה המובהרת על ידי דוגמאות, אם אנו מסוגלים לראות את ההיבט הרוחי של הטבע ולהכיר את הבריאה של הטבע כתוצר הרוח. ברצוני להסב את תשומת לבכם לצורות מערכת העצמות, משום שקל ביותר לראות זאת שם. במיוחד מערך העצמות של האדם קשה פחות ללמידה מאשר הצורות של אורגניזם חי אחר כלשהו.

אתם יודעים שמזה עשרות שנים אני מנסה לעורר הבנה כלשהי בעולם ביחס לגילויים החשובים שגילה גתה בשדה האנטומיה והפיזיוגנומיה, שהייתי רוצה לכנותם הישגו השני במעלה בספירה זו. אין ברצוני לגעת היום בראשון, אלא רק להתייחס לשני. גילוי שני חשוב זה חב את מקורו למה שעשויים לכנות בעולם החומרני החיצוני – צירוף של מקריות וגאונות אנוש. גתה עצמו מספר שביום מהימים, כאשר יצא לטייל בבית הקברות היהודי בוונציה, מצא גולגולת של כבשה מוטלת בצד. בהרימו אותה ובהסתכלו בצורת העצמות, נקרתה לו המחשבה: "בהסתכלי בעצמות ראש אלה, מה הן בעצם? – למעשה הרי הן חוליות גב שעברו טרנספורמציה."

אתם יודעים בוודאי שעמוד השדרה שעוטף את מֵח השדרה כחוט-עצבי מורכב מִטָבַּעות שתואמות זו לתוך זו, טבעות בעלות צורה מוגדרת ותהליכים מוגדרים. אם תדמו לעצמכם אחת מטבעות אלה כשהיא מתפשטת, כך שהחור במח עובר דרכה – הואיל והטבעות מתאימות זו לתוך זו – והחור מתחיל לגדול והעצם נעשית, באורח חופף, דקה יותר ומתרחבת באופן אלסטי ולא רק בכיוון אופקי, אלא גם בכיוונים אחרים – או אז הצורה שמתהווה מטבעת זו איננה אלא תצורת העצם שיוצרת את כיפת-הגולגולת שלנו. כיפת הגולגולת שלנו מהווה חוליית גב שעברה טרנספורמציה.

על תשתית המדע הרוחי אנו יכולים לפתח הלאה גילוי זה של גתה ולומר היום, שכל עצם שיש לו לאדם מהווה טרנספורמציה, מטמורפוזה של צורה מסוימת. הסיבה היחידה לאי-נתינת דעתנו לכך, היא משום שיש לנו השקפות פרימיטיביות מאוד לגבי מה שעשוי להתהוות על ידי טרנספורמציה. אם תחשבו על עצם של הזרוע העליונה – אתם בוודאי יודעים כיצד היא נראית – עצם שְפוֹפַרְתִית כזאת, לא תדהים אותכם מיד בדמיונה לעצם בראש. אולם כך הדבר משום שלא פיתחנו די הצורך את מושג הטרנספורמציה.

הרעיון הראשון שיהיה לכם הוא שאפשר לנשוף לתוך העצם השפופרתית עד שתהיה חלולה בפנים ואז נגיע בהכרח לצורת עצם הראש. אולם לא זה העיקרון בתשתית צורות העצמות. ראשית דבר יש להפוך עצם שפופרתית, ואתם לא תראו את דמיונה לכיפת הגולגולת אלא אם תהפכו אותה כפי שהופכים כפפה. אולם כשמישהו הופך כפפה הוא מצפה שזו תיראה בדיוק אותו הדבר כפי שנראתה לפני כן – האין זאת? כך הדבר משום שהכפפה היא משהו חסר חיים. שונה הדבר לחלוטין אצל משהו חי. אילו הכפפה היתה חיה, היה קורה הבא להלן אילו הפכוה: עשויים היו לחול שינויים כגון התארכות חלשה של האגודל והזרת, האצבע האמצעית היתה יכולה להיעשות קצרה מאוד וכף היד מכווצת וכן הלאה. ההפיכה והאלסטיות המשתנה של העולם הפיזי מסבים לכל מיני שינויים, כך שלמעשה הכפפה היתה מקבל צורה שונה לחלוטין, על אף שעדיין היא נשארת בגדר כפפה. כך עליכם לדמות לעצמכם עצם זרוע עליונה שפופרתית שנהפכה וכיפת גולגולת שנוצרה.

בוודאי נוכחתם לדעת שלכוחות החכמים של האלוהות בקוסמוס חוכמה רבה יותר מאשר לאדם היהיר של ימינו, כך שיש לאל ידם להניע את כוחות הטרנספורמציה הדרושים ליצור גולגולת. האחדות הפנימית בטבע נובעת מעצם העובדה שביסודו של דבר אפילו הצורות הבלתי דומות ביותר מהוות טרנספורמציות מצורה אב-טיפוסית אחת. לא מצוי שום דבר בספירת החיים שלא היה יכול להתהוות כמטמורפוזה מצורה ראשונית. במהלך מטמורפוזה זו מתרחש גם משהו נוסף. חלקים מסוימים מהצורה הראשונית נעשים גדולים יותר על חשבונם של אחרים, וחלקים אחרים נעשים קטנים יותר ואיברים שונים מתרחבים, אך לא כולם באותה מידה. דבר זה יוצר צורות בלתי דומות, על אף שכולן מהוות טרנספורמציות של אותה צורה ראשונית.

וכעת, הסתכלו בצורה הראשונית של כל בניין הגתהאנום שלנו. יכולנו אך לתת לכם רישום קרוב ביותר למה שברצוני לומר לכם ורק להזכיר נקודת-ראות אחת.

אם תסתכלו בגתהאנום תראו שיש לו כיפות כפולות ושהכיפות נשענות על תת-מבנה בצורת צילינדר. העובדה שזהו בניין בעל כיפות כפולות היא חיונית, כי כיפות כפולות אלה מהוות ביטוי לאלמנט החי. אילו היתה כיפה אחת בלבד כי אז היה, לאמיתו של דבר, הבניין שלנו מת.

התכונה החיה של הבניין שלנו מתבטאת בעובדה שהתודעה של הכיפה האחת משתקפת בשניה, וששתי הכיפות משקפות זו את זו, כשם שמרכיבו של האדם המצוי בעולם החיצוני משתקף באורגנים של האדם. את המושג הבסיסי של הכיפה הכפולה יש לזכור בזיקה לכל דבר הקשור אורגנית לגתהאנום, כי אילו לא הכיל את צורת הכיפה הכפולה – אף כי קשה היה להכיר זאת – הלא היה מבטא את הטבע המהותי של קוֹנספְצְיַת ותפיסת הבניין. ועל כן גם הבניין הקטן יותר חייב להכיל את רעיון הכיפה הכפולה.

כעת הסתכלו בכיפה הכפולה ובמבנים שהתווספו לה. ראשית כל, יש לנו את החדירה ההדדית של המוטיבים של שתי הכיפות שלחשיבותם אני מתייחס תכופות. הם מייצגים סוג חידוש בארכיטקטורה, וכפי שאתם יודעים נעשו בעזרת מר אנגלרט. לחדירה ההדדית של שתי הכיפות חשיבות מיוחדת בבניין העיקרי, משום שהיא מבטאת את הזיקה הפנימית של שני האלמנטים שמשקפים זה את זה. אני נותן לכם מושג זה של השתקפות באורח מופשט כרגע. רב מאוד כלול בחדירה הדדית זו של מוטיבי שתי הכיפות, שפה לאין גבול של הבטים שונים. השלב הבא של הבניין, השלב האמנותי, שמבטא את דימוי המושג של מדע הרוח, יכול להתהוות אך ורק משום שעלה בידנו לבצע חדירה הדדית זו של מוטיבי הכיפה הכפולה. וכך יש לנו חדירה הדדית זו בבניין העיקרי. אילו היינו מבטלים את החדירה ההדדית ומפרידים את מוטיבי הכיפה כי אז היינו נעים לכיוון העיקרון האהרימני. אילו היינו מקרבים אותם זה לזה או יוצרים חפיפה חלקית ביניהם על ידי בנייתם האחד בתוך השני – כי אז היינו מתקרבים לאלמנט הלוציפרי. וכך היה צורך להוציא את העיקרון האהרימני מהבניין. במבנה הקטן יש צורך להפריד בין הכיפות, כי גם בהתייחס למבנה הקטן מושג הכיפה חיוני. ועתה תארו לעצמכם שהכיפות נפרדות. דמו לעצמכם שמצד אחד מתכווץ השרטוט הצדדי הזה (השער הדרומי של הבניין הראשי) למאומה, כך שהקו המקוטע נעלם ומצד שני הוא נעשה גדול יותר באופן ניכר (נהפך לארובה). כשהבניין הראשי במחשבתנו נתאר לעצמנו שכאן (בדרום) יש לנו את הכיפות הנפרדות, כאן מבנה קדמי-חזיתי, וכאן נדחף כל הדבר פנימה (ראה שרטוט למטה- A) וכאן נמשך כל הדבר החוצה במקום להידחף פנימה (B), אך כאן (A) התכווץ למאומה במקום לגדול. תארו לעצמכם שבצד השני (המבנה החזיתי של השער הצפוני) הוא התפתח באורח ניכר, והרי לכם מוטיב הטרנספורמציה למבנה נוסף לבניין הראשי שמתפתח מתוך הצורות הראשוניות.

כי אם תתארו לעצמכם את זה מתכווץ ומתמעט (הארובה), את ההוא מתבלט ואת כל הדבר נדחף יחדיו, אז המבנה הקטן היה משתנה בטרנספורמציה למבנה העיקרי (שטיינר השתמש במודל של מבנה החימום כשדיבר). העיקר הוא שמטמורפוזה זו של הבניין הראשי שלנו תתאים אכן למטרתה. כשם שחוליה מתהווה מאותה צורה ראשונית כגולגולת האנושית ואתם יכולים לחשוב על האחת כמשתנית לאחרת, כך יכולים אתם לחשוב על הבניין הראשי ועל המבנה הנוסף כמשתנים האחד למשנהו. מושג הצורה עשוי לעבור מצורה אחת לרעותה בעוברו מטמורפוזה ובהיעשותו חי.

עלינו אכן להיעשות לשוליות של ההיררכיות הבוראות שבראו באמצעות מטמורפוזות וללמוד לעשות אותו הדבר בעצמנו.

ועתה תארו לעצמכם את סוג הכוח הדרוש כדי להרחיב חלק זה שמראהו בלתי חשוב, בצד זה (השער הצפוני של הבניין הראשי שנהייתה לארובה). אם ברשותכם תיק קטן מגומי שברצונכם להרחיבו, עליכם ללחוץ בו כך וכך מבפנים עד שייעשה גדול יותר. שם צריך להיות כוח שיוכל להרחיב דברים ולפתחם. כך שאם יהיה צורך להרחיב אחד מאגפים אלה יהיה צורך לעשות זאת על ידי כוח שיפעל מבפנים, מכאן (צד שמאל בשרטוט).

איזה סוג של כוחות יכולים להיות שם? יכולים אתם לבחון כוחות אלה בצורות הכותרות. אם תדמו את הכוחות שבכותרות (שבראשי העמודים) כקופצים לתוך המבנה הצדדי והודפים אותו כלפי מעלה – תגיעו לצורה זו (ארובה וקיר אחורי). עליכם להשתדל ולחמוק לתוך צורות אלה של הכותרות בחשיבה האמנותית המעצבת שלכם, לכווצן ולהרחיבן. דמו לעצמכם שהיות וחמקתם פנימה – מגדילים אתם את מה שהוא קטן שם, או אז מתהווה צורה זו (הארובה והקיר האחורי). אין שום דרך אחרת ליצור דברים שמשתייכים יחדיו, אלא על ידי כניסה לתוכם.

החמיקה לתוך דברים והַשְהִיָה בתוכם מהוות דרך נוספת לחיקוי הכוחות היוצרים שבטבע, ורק כאשר הציביליזציה המודרנית המתועשת תעשה זאת, תוכל להתגבר על נטישת האלוהים. אי אפשר לדמות את הסוג הרגיל של ארובה כתוצר של יצירה טבעית. היא קיימת כפי שהיא עקב התכחשות לכוחות הרוחיים-אלוהיים בטבע. כמעט ולא תמצאו דבר בחוץ בטבע שתוכלו להשוותו לארובה שכיחה, מלבד אולי צמח האספרגוס מכוער המראה. אולם זהו סוג חריג. מה שגדל ומתפתח עם כוחות האדמה, לעולם אינו יכול לעלות ישר כמו ארובה. אם ברצונכם לבחון את הכוחות שפועלים בכיוון עולה, הרי שעץ הוא הדוגמה הטובה ביותר שאפשר למצוא, שחופף לכוחות החבויים באדמה. היות ועץ לא רק מפתח גזע באורח אנכי, אלא גם צריך להתפשט בענפים. העיקר כמובן, איננו לחקות זאת באופן ישיר במודל, אלא לבחון את אותם כוחות שמקרינים מתוך האדמה ומתגברים על הכיוון האנכי הבלעדי של גזע העץ, בהתפשטם לרוחב ובלובשם ענפים. חלק זה שכאן מתאם עצמו לכוחות הצנטריפוגליים בחלל, בקוסמוס, למה שהייתי רוצה לכנותו בשם הכוחות הצנטריפוגליים בדמות ענפים (על הארובה).

על אף שאך היה לאל ידי להראות לכם את העקרונות הגסים ביותר, יכולתי להצדיק את קיומם של העקרונות שמאחורי צורה ארכיטקטונית זו בפרטי-פרטים בהתייחס לכל מישור ומישור, אולם הדבר היה אורך זמן רב מידי.

והנה, צורה כגון זו מושלמת רק במלאה את תפקידה. אם תסתכלו בצורה עתה, הרי שאין היא מושלמת. היא תהיה מושלמת כשמערך החום יפעל למעשה בפנים והעשן ייתמר החוצה. העשן שייך לצורה, הוא אמנם שייך, ודבר זה נכלל בצורה ארכיטקטונית. ביום מהימים כשיתבוננו בראיה רוחית בעליית העשן, העשן שיצא מהארובה, המרכיב הרוחי של העשן העולה יילקח בחשבון גם הוא, היות ונדע, כשנתבונן בראיה רוחית, שהפיזי מכיל גם אלמנט רוחי. כשם שיש לכם גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, יש לעשן לפחות מרכיב אתרי. ומרכיב אתרי זה נע בכיוון אחר מהפיזי: המרכיב הפיזי ינוע כלפי מעלה, אך המרכיב האתרי ייתפס למעשה על ידי ענפים צדדים אלה שמתפשטים לעבָרים. תבוא העת שבה יראו האנשים את המרכיב הפיזי של העשן בעלותו בה, בשעה שהמרכיב האתרי יינשא אט-אט ויתפוגג לו. כשדבר זה בא לידי ביטוי בצורה, מסתדר בהדרגה העיקרון של כל אמנות, כלומר – הצגת המהות הפנימית בצורה חיצונית, בעשותה בעצם את המהות הפנימית לעיקרון שלפיו נוצרת הצורה החיצונית.

כפי שאמרתי, הייתי צריך לדבר המון אילו הייתי נכנס לתוך כל הפרטים שעליהם מושתתות צורות ארכיטקטורליות אלה, על אף שאֵלֶה יכולים להיות מעניינים הרבה יותר מאשר הללו שכבר דנו בהם. אחד הדברים המעניינים האלה הוא שאפשר לבטא כל דבר שהיה צורך לבטאו בחומר-גלם מודרני זה ולבנות בבטון. כי אפשר להרחיק לכת בעשיית-צורות בחומר מודרני זה ובייחוד בהתוויית בניינים בסגנון זה שישמשו ציביליזציה אהרימנית מודרנית. למעשה חשוב לעשות כך. אין כל צורך שאכנס לפרטים נוספים, היות וחשוב לי יותר להראות לכם את עקרון הבניין וכל דבר שנוגע בו. ניתן לשנות עיקרון זה מבחינות רבות. למשל, אפשר לשנות את הכיפה, כך שלא תיראה עוד ככיפה אם יסתכלו בה מנקודת ראות גיאומטרית-מתמטית בלבד, ולא באופן אורגני וכן הלאה. ברם, היום ברצוני לדון בעיקרון המיוחד של מטמורפוזה פנימית וטרנספורמציה פנימית, בעיקרון החיים שבתוך אלה. רציתי לומר זאת כדי להראות לכם באיזו דרך צריכה יצירתיות אמנותית אמיתית – לפי התפיסה המדעית-רוחית שלנו – להיות שונה מאיזשהו סוג של חדירה הדדית סימבולית, בהיות זה חיצוני. העניין הוא בכניסה לתפיסה פנימית של מה שמראים לכם כאן והתחקות אחר התהליך בכל נפשכם.

כשמלאכת הבניין תסתיים לבסוף, לא היינו רוצים שישאלונו ללא הרף "מה משמעותו של זה ומה פירושו של זה?" ולהיות עדים לאנשים שמאמינים באושר שהנה גילו את המשמעות של כמה מדברים אלה. ביחס לכמה מהחדירות ההדדיות, מגיעים אנו למצב מוזר ביחס לפירושים בעלי חשיבות משנית במעלה שניתנים על ידי התיאוסופיה בקשר למספר די רב של יצירות-פיוט וספְרוּת. למשל אנשים מסבירים מחזות באומרם שאדם אחד פירושו מאנאס, שני- בודהי ושלישי אטמה וכן הלאה. אם תרצו – תוכלו, כמובן, להסביר כך כל דבר. אולם אין אנו עוסקים בסוג זה של מתן-פירושים, אלא בכניסה לתוך הדברים ולהצטרפות לתהליך היצירתיות שהגיע ובא מההיררכיות העליונות וממלא ומעצב את כל עולמנו. אין כל צורך להימנע מלעשות זאת רק משום שקשה יותר הדבר מאשר אינטרפרטציה סימבולית או אלגורית. היות ומוביל הדבר לתוך העולם הרוחי והוא מהווה ממריץ רב עוצמה ביותר לרכישה של ממש של אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה.

חלק חיוני מאימפולסי-זמננו לתמורה הוא, שאנו רוכשים הבנה גוברת והולכת לדרך שבה עולה הנפש האנושית לתוך הספֵרות שנפתחות להתבוננות אימגינטיבית, אינספירטיבית ואינטואיטיבית. כי ספֵרות אלה מכילות את האלמנטים שיעשו את עולמנו שלם ויגרמו לו שוב להיות שלם ויינשאו אותנו מעל למאיה גרידא ויובילו אותנו לממשות אמיתית.

יש להדגיש שוב ושוב שהידע הרוחי החדש שאנו נעים לקראתו לא יוכל להכיל בו חזרה על התוצאות של הראיה הרוחית הקדומה. ישנם ללא ספק, המון אנשים ששואפים לחזור אל הראיה הרוחית הקדומה, אולם עבר זמנה של ראיה רוחית זו ואך הדים אטביסטיים מן הראיה הרוחית הקדומה עשויים אולי להזדמן אצל כמה אינדיבידואלים. אולם רמות הקיום האנושיות שאליהן עלינו להעפיל לא ייפתחו לחזרה על הראיה הרוחית הקדומה. הבה וניתן מבט נוסף בתשתית המהותית של ראיה רוחית חדשה זו. תכופות מתייחסים אנו לעיקרון הדבר, ועתה ברצוננו לנסות ולגשת אליו מזווית שונה.

ושוב נתחיל ממשהו שכולנו מכירים והוא שבמהלך עירות היום חי האדם באני שלו ובגופו האסטרלי בתוך גופיו האתרי והפיזי. אולם כבר הדגשתי במהלך מספר הימים האחרונים שעל-אף היותו ער בין היקיצה וההירדמות – אין האדם ער במלואו, כי משהו בו עדיין ישן. מה שאנו חשים כרצון שלנו, למעשה הוא ער רק בחלקו. מחשבותינו ערות מהקיצנו ועד לכתנו לישון, אולם את הרצייה אנו מבצעים לגמרי בחלום. משום כך כל התהייה בקשר לחופש הרצון היא לשווא, משום שבני האדם אינם מסוגלים להבחין, שמה שהם יודעים אודות הרצון במהלך עירות היום מהווה למעשה חלימה גרידא של אימפולסי הרצון שלהם. אם יש לכם אימפולס רצון ואתם יוצרים ממנו דימוי – אין ספק שאתם ערים. אולם בחיי העירות האדם אך חולם ביחס להתהוות הרצון ולהמשכו בפעילות.

אם תיקחו פיסת גיר ותעצבו לעצמכם דימוי מנטילתו, זהו כמובן דבר שאתם יכולים לדמותו. ברם, בתודעת היום שלכם וללא ראיה רוחית אינכם יודעים כיצד האני והגוף האסטרלי זורמים לתוך היד שלכם וכיצד מתפשט הרצון, יותר מאשר אתם יודעים אודות חלום בחלימתכם. אנו יכולים אך לחלום על הרצון האקטואלי בתודעת העירות הרגילה וביחס לרוב הדברים אפילו איננו חולמים, אלא ישנים. אתם יכולים לדמות לעצמכם בבירור ששמים אתם על המזלג שלכם מזון מלוא הפה ובמידה מסוימת תדמו את לעיסתו, אך אינכם חולמים אפילו על בליעתו. בדרך כלל בלתי מודעים אתם למדי ביחס לכך, כשם שבלתי מודעים אתם ביחס למחשבותיכם כשישנים אתם. וכך, במהלך חיי העירות מתבצע חלק הארי מפעילות רצוננו בשנת-עירות-יום.

אילו לא היינו ישנים ביחס למאוויינו ולאימפולסי הרגש הקשורים בהם, כי אז משהו מוזר היה מתחיל להתרחש. היינו מתחקים אחר מהלך פעולותינו הישר לתוך גופינו. אחר כל דבר שאנו עושים מתוםך אימפולס רצון, היינו מתחקים פנימה לתוך הדם שלנו והלאה לתוך כל מחזוריות הדם. כלומר, שאם הייתם יכולים לעקוב אחר נטילת פיסת הגיר מנקודת הראות של אימפולס הרצון, הייתם מתחקים אחר מה שמתרחש ביד שלכם עד למחזור הדם. הייתם רואים את פעולות הדם ואת הרגשות הקשורים לכך מבפנים. למשל, היתה לכם תפיסה פנימית של הכובד של פיסת הגיר והייתם נעשים מודעים לראייתכם את מעברי-העצבים ואת הנוזל האתרי בפנימם. הייתם חשים עצמכם נעים דרך פעילויות הדם והעצבים, דבר שהיה מסתכם בהנאה ובחדווה פנימית ביחס לדמכם ולפעילות העצבים שלכם. ברם, עלינו להיות חופשיים מהנאה פנימית זו ביחס לדם ולפעילות העצבים שלנו במהלך החיים הארציים, שאם לא כן נשוטט בחיים כשאנו משתוקקים שהנאה פנימית זו תלווה את כל מה שאנו עושים. הנאתנו מעצמנו תגבר ותתעצם, אולם, כפי שהאדם ערוך כעת אסורה לו הנאה זו. וסוד האיסור הזה מצוי בקטע בתנ"ך שאליו עלינו לחוש יראת-כבוד ויראת-שמיים גוברת יותר ויותר.

לאחר מה שהתרחש בגן-העדן וסופר במיתוס גן-העדן – האדם קיבל רשות לאכול מעץ הדעת, אך לא מעץ החיים. והנה הנאה פנימית זו היא חדוות ההנאה מעץ החיים ולאדם היא אסורה. לא אוכל לפתח הלאה נושא זה היום היות והוא יובילנו רחוק מידי, אך כשתערכו עליו מדיטציה תוכלו לגלות דברים נוספים ביחס אליו. עולה דבר נוסף, שיכולה להיות לו משמעות מיוחדת עבורנו בהקשר להרצאות, ומה שנובע מכך הריהו להלן: חוסר היכולת לאכול מעץ החיים פירושו – חוסר יכולת להפיק הנאה מפעילות הדם והעצבים שמתחוללת בקרבנו. משום שאנו מכירים את העולם החיצון באמצעות חושינו ותבונתנו, נסב משהו שזיקה וודאית לו לסוג הנאה זה. מידי תופסנו משהו בעולם החיצוני ומידי חושבנו עליו, מתחקים אנו אחר מהלך מחזור הדם שלנו באיזור החושים – עיניים, אוזניים, אף ועצבי-הטעם, ובהתייחס לחשיבה – אחר מעברי העצבים. אולם אין לנו את תפיסת המתרחש במחזור הדם ובמעברי העצבים, כי מה שהיינו תופסים בדם משוקף על ידי החושים, בגורמו כך להתהוות רשמי החושים. ומה שמתנהל דרך מעברי העצבים אף הוא משוקף ומונחה לאחור לקצוות העצבים, שם הוא משתקף כמחשבה.

כעת דמו לעצמכם לרגע ישות אנושית בסיטואציה הבאה: אין היא אך מתחקה אחר מהלך הדם שלה בתגובתו לעולם החיצוני ומקבלת אז השתקפות ממה שהדם שלה עושה, כך אין היא אך עוקבת אחר מהלך עצביה ומקבלת השתקפות ממה שהם עושים, אלא יש לאל ידה לחוות בפנימה את מה שנמנע מאתנו ביחס לדמנו ולעצבי חושינו: היא חווה את הדם כשהוא נע לכיוון העצבים והעיניים. אילו כך היה, כי אז היתה היא נהנית מהתהליך הפנימי הזה אצלה ולפחות בדם ובעצבים במישור זה. כך מתהוות התמונות הפנימיות של הראיה הרוחית האטביסטית. מה שאנו רואים בהשתקפות אלה הן תמונות, תמונות מסוננות מהמצוי בדם ובעצבים. מצויים רזי-עולם בדם ובעצבים, סוג של רזי-עולם שכבר נתנו את הסובסטנציה שלהם לבריאתנו. את עצמנו אנו מגיעים לדעת כשאנו רוכשים את הדימויים שנובעים מחוויית זרימת הדם אל החושים ואלה הן אך האינספירציות שתפקידן לבנות את טבענו הגשמי שאנו מגיעים לדעת, בחוותנו את עצמנו בעצבים שמובילים אל החושים.

עולם פנימי שלם עשוי להתהוות באורח זה ועולם פנימי זה יכול להיות אוסף של אימגינציות. כאשר אנו תופסים את העולם הפיזי החיצוני באורח נאות לאבולוציה של האדמה שלנו, אנו תופסים השתקפויות של פעילות הדם והעצבים שלנו. ברם, איננו יכולים עדיין להגיע מעבר לחושים בהשתקעות בהנאה הפנימית, אלא נגיע לנקודה שבה זורם מחזור הדם לתוך החושים. אז דומה חוויית העולם האימגינטיבי לשחייה בדם כדג במים. ברם, עולם אימגינטיבי זה אינו למעשה עולם חיצוני, אלא עולם שחי בדמנו. אם מישהו חי בעצבים שמובילים אל החושים – הוא חווה עולם אינספירטיבי מלא במוזיקת הספירות ובתמונות פנימיות – זהו שוב קוסמי אך אין בו שום דבר חדש, זה כבר מילא את תפקידו בזורמו לתוך מערכי העצבים והדם שלנו.

סוג הראיה הרוחית שמתהווה בדרך זו ואשר מוליך את האדם הלאה לתוך עצמו במקום אל מעבר לעצמו, מקורו בהנאה עצמית, הנאה עצמית מהותית. משום כך נסב סוג של תאוותנות מזוקקת אצל אנשים שנעשים רואים רוחיים בדרך זו וחווים עולם חדש להם. ובדרך כלל עלינו לומר שסוג זה של ראיה רוחית מהווה חזרה לשלב אבולוציה קודם, כי למרות שחוויה זו של אדם את אורגני החישה והדם שלו, כפי שתארתי לכם, לא היתה קיימת בצורה שקיימת היא כיום, קיימת היתה מערכת העצבים שם במצב נבטי. סוג תפיסה זה היה נורמלי לאדם על הירח הקדום, ומה שהיה ברשותו אז כתחיליות העצבים שימש לו לתפיסה פנימית של עצמו. הדם עדיין לא לבש צורה בפנימו. הוא היה דומה יותר לנשימה חמה שבאה לקראתו מבחוץ, כפי שאנו קולטים את קרני השמש. ועל כן, מה שמהווה כעת על האדמה את תפיסת מערכת הדם הפנימית, היווה תפיסה סדירה, נורמלית, של העולם החיצוני בשלב הירח הקדום.

אתם יכולים לומר שאם זהו קו-הגבול בין העולם הפנימי והחיצוני של האדם [משרטט תרשים] הרי שמה שמהווה עתה את העצבים שלנו קיים היה כבר שם, על הירח הקדום, בצורה נבטית. בהתחקותו אחר מהלך העצבים היה יכול לתפוס את מה שמצוי בפנימו, כעולם של אימגינציה פנימית. הוא ראה שהוא עצמו השתייך לקוסמוס, כך היתה לו תפיסה אימגינטיבית של מה שבא אליו מבחוץ ולא מבפנים. זה חדל עכשיו ומה שהיה מחוץ על הירח הקדום הופנם כמחזור הדם בעידן האדמה ועל כן זוהי נסיגה לעידן הירח הקדום.

טוב לדעת אודות הדברים הללו, היות וסוג זה של ראיה רוחית ממשיך להופיע. אין צורך לרוכשו בנתיב הקשה של מדיטציה והתרכזות המתואר בספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?'. סוג הראייה הרוחית שנוצר כתוצאה מלמידה לחוות את העצבים והדם כהנאה פנימית, מהווה התפתחות מזוקקת יותר של חיים אורגניים, התפתחות נוספת של חווית האכילה והשתייה. כמובן שאין זה התפקיד הנוכחי של האנושות, אלא הרי זה צמח-חממה שנוצר כשמתפתחת הנאה עצמית מדברים כגון אכילה ושתייה עד כדי היותה לאמנות מעודנת. כשם שליודע יינות המשכיות פנימית מהטעם שלא מהווה אך דימוי הטעם, אלא משהו של ממש, כך יש לכמה אנשים הנאה פנימית מעודנת שהיא הראיה הרוחית שלהם. הרבה מהראיה הרוחית אינו אלא הסתגלות מעודנת, מזוקקת, מאולצת של הד-טעם החיים. עלינו להיות מודעים לדברים אלה בזמננו, כי האנשים אינם יודעים אודות סודות אלה, שלא התייחסו אליהם בסִפְרוּת מאז המחצית הראשונה של המאה ה-19, עם כל התגלויות שנחשבות לנפלאות כל כך ובאמת הן נפלאות מנקודת ראותן הן. אבדה הבנת דברים אלה וההקשרים הדקים של הווית הקיום. אולם מה שעדיין לא אבד וזה נאמר בסוגריים – זוהי ההנאה מההשפעות של דברים בעלי איכות פחותה יותר שאנו קולטים לתוכנו. האנושות ממשיכה להיות מסוגלת לחיות בהתמשכות ההנאה מאכילה ומשתייה ומטפחת זאת במידה מרובה בייחוד בתקופה החומרנית.

ברם, האנושות חיה במחזוריות ריתמית באשר לעניינים כגון זה. כמובן, שבגלל שעקרה מהשורש את הרגש הכללי שהיה לה בהשתוקקות להנאה-עצמית בחושים, בעצבים ובמחזור הדם, שהיה לאנשים במידה רבה יותר בעבר, יכולה התקופה החומרנית להתמסר בעוצמה עזה יותר להשפעות של האכילה והשתייה. על נקלה תוכלו לבחון את כל התמורה וההתפתחות המהירה שחלו בזמן קצר יחסית בשטח זה. עליכם אך להשוות בין תפריט בית מלון משנות 1870 עם זה של זמננו [1915] ותראו את ההתקדמות שחלה בשטח התענוגות המזוקקים, בהנאה עצמית של אדם מגופו. אך דברים מסוג זה נעים במחזורים, והישגים אך מתקדמים עד לשלב מסוים. כשם שמטוטלת יכולה להתנודד רק עד לנקודה מסוימת שממנה עליה לחזור כך תצטרך ההשתוקקות לתענוג פיזי גרידא לחזור בכיוון אחר כשתגיע לנקודה מסוימת. דבר זה יקרה כשהאכלנים המומחים ביותר, כלומר אנשים בעלי תשוקה מירבית לתענוגות, יסתכלו במעדנים המובחרים ביותר ויאמרו: "אוף! – אין לי שום חשק לטעום מזה! זה דוחה!" – רגע זה בוא יבוא, כי זוהי התפתחות הכרחית, הכל נע במחזוריות.

האדם חווה את הצד האחר של החיים במהלך השינה. חיי המחשבה שלו ישנים ושוררים אז מצבים שונים לגמרי, כמובן. זה עתה אמרתי שהיתה זו בעיקר המחצית הראשונה של המאה ה-19 שעדיין היתה לה תובנה לדברים אלה. סוג הראיה הרוחית שמתהווה כשאדם מתחקה אחר מהלך דמו ומעברי-עצביו, נקרא בעת ההיא בשם ראיה רוחית פִיתְיָאנִית, מזיכרונות מסוימים שהיו לאנשים ואכן קשור הדבר ליסודות הראיה הרוחית הפיתיאנית[1] הקדומה.

תנאים אחרים שוררים במהלך השינה. האדם שרוי באני שלו ובגופו האסטרלי מחוץ לגופיו הפיזי והאתרי. בחיים הרגילים נדחקות אז המחשבות ונעשות חסרות אונים, אולם בין ההירדמות וההתעוררות חי האדם באורח מתמשך בכמיהה לגופו הפיזי. את זה בדיוק מכילה השינה – רכישת כמיהה לגופו הפיזי מרגע ההירדמות. דבר זה מגיע לשיא ואז מאיץ בו יותר ויותר לחזור לגופו. כשהוא ישן מתגברת בו יותר ויותר הכמיהה לחזור לגופו הפיזי. ומשום שהכמיהה אופפת את האני ואת הגוף האסטרלי כמו ערפל, חיי החשיבה נהיים כהים. כשם שאיננו יכולים לראות את העצים כשעוטף אותם ערפל, כך אין אנו יכולים לחוות את חיי התפיסה שלנו כשאופף אותנו ערפל כמיהתנו.

והנה יכול לקרות שכמיהה זו גוברת כל כך במהלך השינה, שהאדם אינו מחזיק אותה מחוץ לגופו הפיזי והאתרי, אלא שתשוקתו זו גדלה במידה כזאת, שהוא מחזיק באופן חלקי בגופו הפיזי והאתרי ובא במגע עם הקצוות הקיצוניים של דמו ומעברי העצבים שלו. הוא חודר מבחוץ, ניתן לומר, דרך חושיו לתוך הקצוות הקיצוניים של מחזור דמו ומעברי עצביו.

בימי קדם, כשעדיין היו לאדם חוויות כגון אלה בסיוע האלים, היה זה תהליך תקין ובריא. הנביאים העבריים הקדומים שעשו כה הרבה לעמם, רכשו את הכושרות הנבואיים שלהם בהשתמשם באהבה העצומה שנשאו בפנימם להרכב הדם והעצבים של בני-עמם, כך שאפילו במהלך השינה לא רצו להניח לגמרי למה שחי פיזית בבני עמם. נביאים אלה ממוצא עברי קדום, נתפסו בכמיהה שכזאת ומלאים היו באהבה שכזאת עד כי אפילו בשינה רצו להישאר קשורים לדם העם שאליו השתייכו. זה הדבר שהעניק להם את מתת כושרותיהם הנבואיים.

זהו המקור הפיזיולוגי של כישרונות נבואיים אלה. והישגים נהדרים נגרמו על ידי נתיב זה. משום כך היתה משמעות כזאת לנביאי העמים השונים לבני-עמם, משום שאפילו בהיותם מחוץ לגוף החזיקו מגע עמו בדרך זו.

כפי שהזכרתי קיימת היתה עדיין מודעות מסוימת עד למחצית הראשונה של המאה ה-19, ביחס לזיקה זו בחיי  האנושות. כשם שהם כינו את הסוג האחר של  הראיה הרוחית בשם ראיה רוחית פיתיאנית, כך נקרא סוג זה של ראייה רוחית, שנסב דרך מגע הטבע האסטרלי-אני של האדם בדם ובמעברי העצבים של הגוף הפיזי במהלך השינה – ראיה רוחית נבואית.

אם תעיינו בספרות של המחצית הראשונה של המאה ה-19, תמצאו תיאורים של ראיה רוחית פיתיאנית ונבואית, אפילו אם אין הם מדויקים כתיאורי מדע הרוח אודותיהן כיום. הבריות אינן יודעות את ההבדל ביניהם עוד, היות ואין להן הבנה לגבי מה שהן יכולות לקרוא אודותיהן בספרים שבמחצית הראשונה של המאה ה-19. אולם אף אחד מסוגי הראיה הרוחית הללו לא יכול אכן לסייע לאנושות להתקדם כיום. שתיהן היו נכונות לימי קדם. הראיה הרוחית המודרנית, שעליה להתפתח יותר ויותר בעתיד, אינה יכולה לבוא, לא על ידי הנאה ממה שמתרחש בגופינו כשאנו ערים ולא על ידי כניסה לתוך הגוף מבחוץ במצב דמוי-שינה, שמומרץ על ידי אהבה – אפילו אם אהבה זו אינה מכוונת לעצמנו, אלא לחלק מהאנושות שאליו גופנו משתייך. שני המישורים הללו הוחלפו במשהו אחר. הראיה הרוחית המודרנית חייבת להיות דרך שלישית שאיננה אחזקה בגוף הפיזי מבחוץ, בכמיהה אוהבת, ואיננה הנאה מהגוף הפיזי מבפנים. שתי התופעות הללו – זו אשר חיה בפנים ומציפה את הגוף בהנאה וזו אשר יכולה להחזיק בגוף מבחוץ, צריכות לצאת מהגוף כדי שתחול ראיה רוחית מודרנית. הן רשאיות להחזיק מעין זיקה אל הגוף במהלך ההתגשמות בין לידה ומוות, שבה אין הן נהנות מהדם ומהעצבים ואינן אוהבות אותם לא מבפנים ולא מבחוץ, אלא נשארות קשורות לגוף, בה בשעה שנמנעות הן, מתוך חירות, מהנאה עצמית ומהאהבה עצמית כאלה. את הזיקה לגוף יש להחזיק כמובן, שאם לא כן תהיה המשמעות מוות. האדם חייב להיות קשור אל הגוף ששייך לו בהתגשמות הפיזית על האדמה וזה צריך להיעשות באמצעות האורגנים הרחוקים, ניתן לומר, או לפחות רחוקים יחסית מפעילות הדם והעצבים. יש לבצע התנתקות מפעילות הדם והעצבים.

כשאדם לא עוד שוקע בהשתוקקות להנאה עצמית במעברים המובילים אל החושים, וכן אינו מחזיק בעצמו מבחוץ, עד כדי מגע עם החושים, אלא הוא מחזיק בזיקה אל עצמו, הן מבפנים והן מבחוץ, שבה יש לאל ידו להחזיק באופן חי במה שמסמל את מות החיים הפיזיים – כי אז הוא מגיע למצב הנכון. כי למעשה אנו מתים באופן פיזיולוגי, משום שיש לאל ידנו לפתח את מערך העצמות. כשמסוגלים אנו להחזיק בשלד, שחוכמת-עם מכירה כסמל המוות ואשר הוא רחוק ממערכת הדם וממערכת העצבים – או אז אנו מגיעים למה שנוכל לכנותו ראיה רוחית של מדע הרוח, שהיא עילאית יותר מכל ראיה רוחית פיתיאנית או נבואית.

בראייה רוחית של מדע הרוח אנו מחזיקים בכל הישות האנושית ולא רק בחלק ממנה, ולמעשה אין זה משנה כלל אם אנו מחזיקים בה מבפנים או מבחוץ. כי סוג זה של ראיה רוחית לא יוכל כבר להיות פעילות הנאה. במקום להיות הנאה מעודנת, היא מהווה פתיחת אשנב לתוך הכוחות הרוחיים-אלוהיים של הַכּל-הקוסמי. זוהי התלכדות עם העולם. אין זו עוד חוויה של הישות האנושית ושל הסודות שנשזרו לתוכה, אלא חוויה במעשים של ישויות ההיררכיות העליונות, שבאמצעותן מעלה האדם את עצמו באמת ובתמים מתוך ההנאה-העצמית והאהבה העצמית. האדם חייב להיעשות למחשבה, לאיבר של ההיררכיות העליונות, כשם שמחשבותינו מהוות איברים של נפשותינו. להיות נחשב כמחשבה, מצטייר ונתפס רוחית על ידי ההיררכיות העליונות – זהו העיקרון של הראיה הרוחית של מדע-הרוח – להיקלט, להתקבל ולא לאחוז בעצמו.

ברצוני להביע משאלה, שמה שזה עתה אמרתי יוכל להיעשות לאובייקט של ממש למדיטציה שלכם. כי במודגש, מה שאמרתי לכם היום, עשוי להחיות דברים רבים, רבים מאוד אצל כולכם ולהחדיר חיים באימפולסים האקטואליים של התנועה של מדע הרוח שלנו במידה רבה ביותר. ובאיזו רצינות עלינו להתייחס להחייאת התנועה המדעית רוחית שלנו, דיברנו על כך תכופות במהלך ימים אלה. אנו יכולים לממש חלק נוסף; אין ברצוני לומר של מה שהתכוונו לו, אלא של מה שצריך להתכוון לו בתוך תנועה מדעית רוחית זו. אם אנשים רבים ככל האפשר יחליטו לחשוב על צורת ידע תלת-ערכית זו ביחס לעולמות העליונים באורח חי, כך מחשבותינו ייעשו בהירות יותר ויותר לגבי מה שביסודו של דבר כולנו מתכוונים לו ואשר על נקלה אפשר להתבלבל בינו ובין מה שנוחיות רבה יותר טבועה בו.

אכן, לא לריק אנו פועלים מסדרת הרצאות לסדרת הרצאות, כדי לצבור יותר ויותר מושגים ואידיאות. אין זו עבודה ללא צורך לבחון מושגים ואידיאות אלה, כי זוהי בדיוק הדרך להכין את אימפולסי הנפש שיובילונו לראיה רוחית-מדעית רוחית-מהותית. על ידי חטיפת רעיון אחד או שניים שניתנו על ידי האנתרופוסופיה, תוכלו לעיתים לעשות סדק בחלק זה או אחר של מערך הגוף האנושי, בגרימת התהוות רסיסים של ראיה רוחית פיתיאנית או נבואית, במידה שמספקת לגרום לאנשים שיהיו גאים בעצמם. אם כך הדבר, נשמע תכופות הכרזות כאלה: "אינני זקוק ללמוד הכל בפרטים ואינני זקוק לדעת מה אומרות סדרות ההרצאות. אני יודע את כל זה. ידעתי זאת כבר." וכן הלאה. אנשים רבים שבעי רצון בעיקרון לחיות בכמה אימגינציות שאפשר לכנותן בשם – אימגינציות דם ועצבים. אנשים רבים מדמים לעצמם שיש להם משהו מיוחד מאוד, אם יש להם אימגינציות דם ועצבים אחדות. אולם דבר זה לא יוביל אותנו להשתתפות פעילה בלתי אגואיסטית בהתפתחות האנושות. השתקעות באימגינציות דם ועצבים מוליכה אכן להגבהת ההנאה העצמית, לצורה מעודנת יותר של אגואיזם וכך כמובן ייהפך טיפוח המדע הרוחי לעצם הדבר עצמו שיהווה גורם לסוג מעודן יותר של אגואיזם מאשר תמצאו אי-פעם בעולם החיצוני.

מובן מאליו שאיננו מתכוונים כאן כלל לחברה הנוכחית ולא לחברה האנתרופוסופית המצויה. אולם יורשה לי להזכיר שקיימות חבָרות שבהן מתארגנים כמה אנשים לכוון את העקרונות לטובתם-הם ומבלי לתת להם תמיכה בלתי אנוכית הם משתמשים בדבר זה או אחר, בהעדפת אותם דברים שמעוררים אימגינציות דם או עצבים, ואז מדמים לעצמם שיוכלו לאמץ לעצמם את השאר. כתוצאה מכך הם רוכשים ראיה רוחית אטביסטית או אולי אף לא זה, אלא רק את הרגשות שמלווים סוג זה של ראיה רוחית אימגינטיבית. רגשות אלה אינם השתלטות על אגואיזם, אלא צורה מתנשאת שלו. אתם תמצאו בחברות כאלה – מטעמי נימוס חורגת החברה האנתרופוסופית מכלל זה – שאף על פי שמחובת האנשים לפתח אהבה והרמוניה בלבבות מחבר אל חבר – תמצאו דיסהרמוניה, מריבות ואנשים שמספרים סיפורים זה על זה וכן הלאה. יכולנו לומר דברים כאלה בהסתייגות ביחס לחברה האנתרופוסופית.

דבר זה מראה לנו שצללים אפלים מוטלים דווקא במקום שבו עומד להופיע אור רב עוצמה. אינני מוצא פגמים כאלה משום שסבורני שאפשר לחסל דברים כאלה כהרף עין. אין זה יכול לקרות היות ובאים הם מהטבע. אולם לפחות יכול כל אדם לעבוד על עצמו ולא טוב הדבר אם אין עושים אותכם מודעים לדברים אלה.

מובן בהחלט שמשום שיש לייסד תנועה מסוימת, מוחשים גם הצדדים האפלים בחברות אלה ומה שאינו מבוקָר בחיים החיצוניים מבוקָר עוד פחות בפנימם. ובכל זאת, הדבר נותן תכופות תחושה מרה אם דבר זה קורה בחברות שמעצם טבען – אחרת אין טעם להקים חברה – צריכות לטפח אחווה מסוימת, נאמנות מסוימת, אך דווקא משום התקרבותם, מתפתחים פגמים מסוימים – שהיו קצרי משך בעולם החיצוני – באכזריות יתר. היות והחברה האנתרופוסופית חריגה כאן, ייתן לנו הדבר, קל וחומר, הזדמנות לחשוב ולהרהר אודות דברים אלה בלי דעות קדומות וללא משוא פנים, כך שנוכל באמת לדעת על מה הם נסבים. ואם ניתקל בהם באיזשהו מקום, נכיר אותם כהווייתם, ולא נדמה לעצמנו שאם מישהו חושב שיש לו תפיסה עמוקה במיוחד לאנתרופוסופיה, שאין אנו יכולים להבין שפגמים שמתרחשים בעולם החיצוני מופיעים אצלו בעוצמה רבה יותר. אנו נבין זאת, אך גם נדע שעלינו להיאבק בהם. לפעמים איננו יכולים להיאבק בהם אם איננו מבינים אותם כראוי.

זוהי דוגמה נוספת, שמראה באיזו קירבה קשורים החיים להשקפה המדעית רוחית ושהשקפה מדעית רוחית זו אינה יכולה למעשה להשיג את מטרתה, אלא בהיעשותה לגישת-חיים, לאמנות חיים ומובאת לתוך כל החיים. מה נפלא היה יכול להיות אם – ועתה, הבה ונאמר, בחברה האנתרופוסופית – כל היחסים האנושיים השונים שרויים היו בהרמוניה כפי שניסינו לעשות בצורות בניין הגתהאנום שלנו, בהשתנותן מאחת לרעותה וכל אחת בהרמוניה עם רעותה. אילו היה יכול להיות כך בחיים כמו בגתהאנום היו עשויים כל חיי החברה שלנו להיות כמו שיתוף הפעולה הנפלא בין האנשים העוסקים בבניית הגתהאנום, כך שאפילו עצם פעילות בנייה זו מהווה דימוי הרמוני ונאצל של המתבטא בבניין עצמו.

וכך, המשמעות הפנימית של עיקרון החיים של בניין הגתהאנום שלנו והמשמעות הפנימית של שיתוף הפעולה בין הנפשות – לא, בעצם לא אומר כך, אלא – המשמעות הפנימית שבהרמונית צורות הבניין שלנו, חייבת למצוא נתיבה לתוך כל היחסים האנושיים השונים בחברה שלנו, והכוח המעצב הפנימי שלה צריך להתייצב לפנינו כמו אידיאל. ברצוני להבטיחכם שמילים לא נכונות לא נפלטו זה עתה כשנעצרתי באמצע המשפט. נעצרתי מתוך שיקול דעת ולפעמים נאמרים דברים מבלי שאומרים אותם למעשה.

כסיכום הנושא שנתתי בימים אלה בווריאציות רבות, ברצוני להמליץ לכם בחמימות מירבית, שלא רק תתבוננו במחשבות וברעיונות של מדע הרוח, בתוצאות של המחקר הרוחי, באינטלקט שלכם ובהיגיון שלכם, אלא תיטלו את מה שחי במדע הרוח לתוך לבבותיכם. היות וישועת הקידמה של האנושות בעתיד תלויה אכן בדבר הזה. את הדבר הזה אפשר לומר ללא הסתייגות, היות וכולם יכולים לראות זאת אם ישתדלו באמת ללמוד את האימפולסים של האבולוציה שלנו ואת אותות העיתים. במחשבות אלה מסיים אני את סדרת ההרצאות שלקחתי על עצמי לתת לכם במפנה השנה.

—————————————————

[1] על שם הַפיתיה – כוחות האורקל של מקדש אפולו בדלפי.