האמנות לאור חוכמת המיסטריות
רודולף שטיינר
8 הרצאות שניתנו בדורנאך 1914-15 GA275
תרגם מאנגלית: עלי אלון
הגהות ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל, אמיר גלר
הרצאה זו נמצאת בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה 4 31.12.1914
שנה קוסמית חדשה
חג סוף השנה שלנו יתחיל כשמרת ד"ר שטיינר תדקלם לפנינו את האגדה הנורווגית היפיפייה אודות אולאף אוסטזון, שעליו מסופר לנו שעם התקרב חג המולד נרדם במעין שינה שנמשכה 13 ימים ,במשך 13 הימים הקדושים שחקרנו בדרכים שונות. במשך שינה זו היו לו חוויות מרשימות, שאותן הוא היה יכול לספר כשהתעורר.
במהלך הימים האחרונים בחנו דברים שונים שהביאו להכרתנו שההשקפה של מדע הרוח נותנת לנו גישה חדשה להבנת ערכי החוכמה, שבזמנים עברו הכירו בני האדם בכך שהם שייכים לעולמות רוחיים. שוב ושוב נפגוש בידע פרה-היסטורי זה של העולמות הרוחיים. בדוגמא זו או אחרת מוזכר לנו באורח מתמשך והולך שמה שהיה ידוע בתקופות עברו, היה ידוע הודות לעובדה שהישות האנושית ערוכה היתה כך בעת ההיא, שהיתה לה זיקה לכל הקוסמוס ולהתרחשויותיו שהיינו מכנים עכשיו: השתקעותה במיקרוקוסמוס האנושי שלה בחוקים או בפעילויות של המקרוקוסמוס. בתהליך זה של השתקעות במקרוקוסמוס היה לאל ידה להתנסות בדברים שנוגעים בצורה עמוקה בחיי נפשה, אולם חבויים הם ממנה כל עוד היא חיה כמיקרוקוסמוס על המישור הפיזי ומצוידת אך בידע שניתן לה על ידי חושיה והאינטלקט הקשור לחושים.
אנו יודעים שרק השקפה חומרנית יכולה להאמין שהאדם הוא היצור היחיד במערך העולם המצויד בחשיבה, רגישה ורציה, בה בשעה שנקודת השקפה רוחית חייבת להכיר בדבר שכשם שישנן ישויות מתחת לרמת אנוש כך מצויות גם ישויות מעל לשלב אנוש בחשיבה, רגישה ורציה. הישות האנושית יכולה לפלס דרכה לתוך ישויות אלה כשמשקיעה היא את עצמה, כמיקרוקוסמוס, בתוך המקרוקוסמוס. במקרה זה עלינו לדבר על המקרוקוסמוס לא רק כמקרוקוסמוס מרחבי, אלא כהיות למהלך הזמן משמעות בחיים הקוסמיים. כשם שעל מנת להדליק את אור הרוח בפנימו ברצותו לרדת לתוך מעמקי נפשו, על האדם להסתגר מפני כל הרשמים שסביבתו עשויה להטביע על חושיו ועליו ליצור אפלה סביבו על ידי החסימה של תפישת החושים שלו, כך על הרוח – שאותה יכולים אנו לכנות בשם רוח האדמה – להסתגר מפני הרשמים של יתר הקוסמוס. הקוסמוס החיצוני צריך להשפיע באפקט מועט ביותר על רוח האדמה כדי שרוח האדמה תהיה מסוגלת לרכז את כוחותיה בפנים. כי אז יתגלו הסודות שעל האדם לגלות בבואו במגע עם רוח האדמה, הואיל והאדמה מתנתקת כאדמה מהקוסמוס.
הזמן שבו המקרוקוסמוס החיצוני מפעיל השפעה מירבית על האדמה היא עיצומו של קיץ, אמצע הקיץ. רשימות רבות מימי קדם, הקשורות בהופעות חגיגיות ובפולחנים, מזכירות לנו שפסטיבלים כגון אלה חלים בעיצומו של קיץ. שבאמצע הקיץ, הנפש, בשחררה את האני ובהתמזגה עם חיי המקרוקוסמוס, מתמסרת במצב של שכרון לרשמים מהמקרוקוסמוס. מצד שני מזכירים לנו סיפורי אגדות או סוג אחר של הופעות ממה שניתן היה לחוות בו בימי קדם, שכאשר יש לרשמים מהקוסמוס אפקט מועט ביותר על האדמה, רוח האדמה מתרכזת בתוך עצמה, כשהיא חווה בתוך הכל הנצחי את רזי חיי הנפש של האדמה ואם נכנס אדם לחוויה זו בנקודת הזמן שבה המקרוקוסמוס שולח אור וחום מועטים ביותר אל האדמה – הוא לומד את הסודות הקדושים ביותר. משום כך התקדשו כך תמיד סביב חג המולד – היות וכאשר האורגניזם של האדם מסוגל היה עדיין לקחת חלק בחוויית האדמה, היה יכול האדם לפגוש את רוח האדמה במשך נקודת הזמן שבה היתה זו מרוכזת בעצמה ביותר.
אולאף אוסטזון, אולאף, בן האדמה, חווה סודות שונים של הכל-הקוסמי כשהוא מועבר לתוך המקרוקוסמוס במהלך 13 הימים הקצרים ביותר. והאגדה הנורדית שתומצתה לאחרונה מסיפורי-קדם, מספרת על החוויות שהיו לו לאולאף אוסטזון בין חג המולד והשנה החדשה עד לשישה בינואר. לעיתים קרובות יש לנו סיבה לזכור אורַח קדום זה שבו נטל המיקרוקוסמוס חלק במקרוקוסמוס, ואז יש לאל ידנו להמשיך דברים אלה. ראשית הבה ונאזין לאגדה זו אודות אולאף אוסטזון, בן האדמה, שבמהלך פרק הזמן שבו אנו שרויים כעת חווה את רזי הווית הקיום הקוסמית בפגישתו עם רוח האדמה. הבה ונקשיב לחוויות אלה.[1]
ידידיי היקרים. זה עתה שמענו כיצד נרדם אולאף אוסטזון ובשנתו נתגלו לו סודות העולמות שנסתרים מעולם החושים ומהחיים הרגילים שעל המישור הפיזי. אגדה זו מביאה אלינו חלקי ידע קדום ותובנה לתוך העולמות הרוחיים שאותם נחזור ונרכוש באמצעות מה שמכנים אנו בשם: השקפת העולם המדעית רוחית.
לעיתים קרובות אתם שומעים את המילים הכלולות בכל הפרסומים שעניינם כניסת הנפש האנושית לתוך העולם הרוחי, כלומר שהאדם יחזה בעולם הרוח אך ורק בהתנסותו בשערי המוות ובכניסתו אז לאלמנטים. פירושו של דבר שהיסודות של האדמה אינם סובבים אותו באורח שעושים הם זאת בחיים הרגילים על המישור הפיזי בצורה של אדמה, מים, אוויר ואש, אלא שהוא מורם מעל חיצוניות חושית זו של האלמנטים ונכנס לתוך המהות של האלמנטים, שכפי שאתם יודעים שרוי טבעם האמיתי במשכן הישויות שזיקה להן להווית נפש האדם.
אנו יכולים להרגיש שאולאף אוסטזון חווה משהו מירידה זו לתוך האלמנטים, בבואנו אל הקטע שבו מגיע אולאף לגשר גיאלאר ועובר אותו לשבילי העולם הרוחי שכולם מובילים הרחק. איזה תיאור חי ניתן לנו מהחוויה שלו ברדתו לתוך אלמנט האדמה. זה מתואר לפנינו בתיאור כזה כשהוא מספר לנו שהוא עצמו חש עפר בפיו כַּמֵתִים המונחים בקבר שלהם. ואז מצוי רמז ברור לגבי מעברו דרך יסוד המים ואודות כל מה שאפשר לחוות באלמנט הנוזלי כאשר חווים אותו בתכונתו המוסרית. לאחר מכן הוא אף רומז כיצד נפגש אדם באלמנטים של האש והאוויר. כל זה מתואר באורח ציורי מופלא ומתמקד בחוויית נפש אנוש בפוגשה ברזי העולם הרוחי. האגדה נמצאה בתאריך מאוחר יותר. היא לוקטה וקובצה במקום שבו חיתה בעל-פה בין האנשים. חלקים מהאגדה בצורתה הנוכחית אינם כפי שהיו במקור. אין ספק שהתיאור הגרפי של החוויות בספרת האדמה היה קיים תחילה ולאחר מכן התווספו החוויות בספרת המים. החוויות בספרות האוויר והאש מגוונות היו ללא ספק, הרבה יותר מכפי שיש לנו היום בהד הקלוש ואשר נוצרו מאות שנים מאוחר יותר.
התוצאה היתה ללא ספק מרשימה הרבה יותר ופחות רגשנית, כי הנה בצורתה הנוכחית אין היא מזכירה לנו ולו במידה מועטת ביותר את השפה הנאצלה מימי קדם ואף לא את היכולת להתנשא אל מישור על-אנושי שהיה קיים באגדות-עם. התוצאה הנוכחית נעה אך ורק על מישור אנושי וסיבת תנועה זו נעוצה בזיקתה לרזים עמוקים שכאלה של המקרוקוסמוס ושל חוויות אנוש. אם נבין נכונה את עונת השנה שבה שרויים אנו כעת, יהיה לנו דחף עז לזכור את העובדה שברשות האנושות היה פעם ידע – אף אם פחות מוגדר וברור – שאבד ויש לרוכשו מחדש. ויכולה לעלות השאלה בנו שהיות ואנו מכירים ודאי היום בעובדה שאותו סוג ידע מוגדר חייב לחזור למען שלמות האנושות – האם אין עלינו לראות זאת כאחד התפקידים הדחופים ביותר שלנו, לעשות כל אשר נוכל כדי להחדיר ידע כזה לתוך תרבות העת הנוכחית?
דברים רבים חייבים להתרחש כדי שתמורה זו תחול באורח נכון, במה שברצוני לכנותו: תכולת הראש של תפיסת העולם של האדם. דבר אחד יהיה נחוץ במיוחד – אני אומר אחד וכוונתי לאחד מבין רבים, אולם – אתם יכולים ליטול אחד בלבד מידי פעם – חשוב יהיה לנפשות אנוש לרכוש בבסיס של זרם השקפת העולם המדעית רוחית, יראת כבוד והתמסרות למה שהיה ידוע בימי קדם בצורתו עתיקת היומין אודות הרזים העמוקים של הווית הקיום. בני האדם חייבים להגיע אל הרגש שבמהלך התקופה החומרנית הם זנחו את הטיפוח של יראת כבוד והתמסרות אלה.
עלינו לרכוש לעצמנו את הרגש מה חרֵבה וריקנית תקופה חומרנית זו, מה גאה היתה האנושות בידע האינטלקטואלי שלנו במאות הראשונות של התקופה הפוסט אטלנטית החמישית – לעומת גילויי הדת הקדומה והידע שנמסר מזמנים קודמים, שאם ניגשים אליהם ביראת הכבוד הדרושה – מעניקים הם לנו באמת ובתמים את הרגש שמכילים הם חוכמה עמוקה ביותר. בעיקרו של דבר אין לנו כיום כל יראת כבוד בפני התנ"ך. כשאנו מתעלמים מאותו סוג מחקר מודרני אכזרי שקורע את כל התנ"ך לגזרים, עלינו אך לתת דעתנו לאותו אורַח חרב וריק שבו ניגשים אנו לתנ"ך כיום, כשאנו מצוידים אך ורק בידע החושים ובכושרות האינטלקטואלים הרגילים ובאותה הדרך שבה אין בידנו דבר כדי לכנס בנו רגש לגדלות הכבירה של התפיסה האנושית שבאה לפוגשנו בכמה מקטעיו. ברצוני להתייחס לקטע מספר שמות פרק 33 פסוק 18: "וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ."
אם תצרפו יחדיו דברים שונים שקלטנו בלבבותינו ובנפשותינו במשך השנים שעבדנו במדע הרוח ואז תיגשו לקטע זה, תוכל להיות לכם ההרגשה שחוכמה לאין קץ דוברת אלינו משם ושהנה בתקופה החומרנית אוזני אנוש כה חירשות עד כי אין הן שומעות מאומה מהחוכמה העמוקה לאין קץ שמגיעה ובאה אלינו מקטע זה. ברצוני להשתמש בהזדמנות זו ולהפנותכם לספרון שיצא לאור בשם: Worte Mosis בהוצאת Brums במינדן וסטפאליה, הואיל ודברים מסוימים תורגמו טוב יותר בספרון זה מאשר בהוצאות אחרות. ד"ר הוגו ברגמן המוציא לאור של Worte Mosis עמל קשה על הפירוש.
אנו מדגישים תכופות את העובדה שברצות אדם לחדור לתוך העולם הרוחי עליו לרכוש יחס שונה לחלוטין לעולם הרוח מאשר יחסו לעולם החושים. עולם החושים מצוי סביב האדם. הוא מסתכל בעולם החושים ורואה אותו בצבעיו ובצורותיו ושומע את קולותיו. עולם החושים מצוי בזה ואנו בתוכו, כשאנו חשים את השפעתו, תופסים את מהותו וחושבים עליו. זוהי זיקתנו לעולם החושים. אנו פאסיביים ועולם החושים מפלס דרכו לתוך נפשותינו. אנו חושבים אודות עולם החושים ועושים לנו דימויים ממנו.
זיקתנו שונה לחלוטין כשאנו חודרים לתוך העולם הרוחי. אחד הקשיים כולל בו השגה נאותה ביחס למה שחווה אדם בהיכנסו לעולם הרוח. ניסיתי לאפיין כמה מקשיים אלה בספרי סף עולם הרוח. אנו עושים דימויים מעולם החושים ואנו חושבים אודותיו. אם אנו מתנסים בכל מה שאדם חייב להתנסות בו בפוסעו בנתיב ההתקדשות, קורה משהו שאפשר לתארו כך: אנו עצמנו מתייחסים לישויות של ההיררכיות העליונות כשם שהעצמים סביבנו מתייחסים אלינו. הן עושות דימויים מאיתנו. הן חושבות אותנו, אנו חושבים אודות העצמים סביבנו – אודות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים, הם הופכים ונעשים למחשבותינו, בה בשעה שאנו מהווים את ההשגות, המחשבות והתפיסות של רוחות ההיררכיות העליונות. אנו נעשים למחשבות של המלאכים, מלאכי-עליון, ארכאי וכן הלאה. הן קולטות אותנו כשם שאנו קולטים את הצמחים, את בעלי החיים ואת הישויות האנושיות. עלינו לחוש בחסות הגנתן באומרנו: הישויות של ההיררכיות העליונות חושבות אותנו, עושות הן מאתנו דימויים – ישויות אלה מההיררכיות העליונות מחזיקות בנו בנפשותיהן. למעשה אנו יכולים לדמות לעצמנו שכאשר אולאף אוסטזון נרדם, הוא נעשה לדימוי של רוחות ההיררכיות העליונות ובמהלך שנתו חוו ישויות אלה מההיררכיות העליונות את מה שחוותה רוח האדמה (ברִיבוּיָה כמובן), ובשקוע אולאף אוסטזון חזרה לתוך העולם הפיזי הוא זוכר את מה שחוו בו הרוחות מההיררכיות העליונות.
נתאר לעצמנו רגע שבו אנו מפליגים בנתיב ההתקדשות. כיצד נתייחס לעולם הרוחי המהווה המון ישויות רוחיות מההיררכיות העליונות, שלתוכן ברצוננו להיכנס? כיצד נוכל ליצור זיקה עימן? נוכל לפנות אליהן ולומר: כיצד נוכל להיכנס לפנימכן, כיצד תתגלו אלינו? ואז – כשנרכוש לעצמנו הבנה ביחס לסוג השונה של הזיקה שברשות נפש אנוש לעולמות העליונים, יתפעמו אלינו הדברים הבאים מהעולמות הרוחיים: אינכם יכולים לתפוס את העולם הרוחי באותו אופן שבו תופסים אתם את העולם הפיזי, באורח שעולם החושים מופיע לפניכם והולם בחושיכם. עלינו לחשוב אותכם ועליכם לחוש עצמכם בפנימנו. עליכם לחוש באותו סוג חוויה בכם שהיה למחשבה שחושבים אתם בעולם החושים, אילו יכלה לחוות עצמה בפנימכם. עליכם להתמסר לעולם הרוחי ואז תיכנסנה לפנימכם ישויות ההיררכיות העליונות שיכולות לגלות עצמן בפניכם. מהות זו תזרום לנפשכם ותחיה בתוכה, בהביאה עימה חסד באותו אופן שבו חיים אתם במחשבותיכם כאשר אתם חושבים בעולם החושים. אם לעולם הרוחי חסד ואהבה אליכם, הוא ימלא אותכם באהבתו!
אולם אל לכם לתאר לעצמכם שאתם יכולים להתקרב אל הישויות הרוחיות כשם שמתקרבים אתם אל עולם החושים. כשם שמשה היה צריך לזחול לתוך המערה – כך עליכם להיכנס למערת העולם הרוחי. עליכם לשים עצמכם שם. כשם שמחשבה חיה בכם, עליכם להיקלט לתוך חיי הישויות הרוחיות. אתם עצמכם חייבים לחיות כמחשבה אוניברסלית במקרוקוסמוס. לא ייתכן שיהיו לכם חוויות משלכם שם בחיים שבין הלידה והמוות אלא רק לאחר עוברכם דרך המוות. אף אדם לא יוכל לחוות את העולם הרוחי בדרך זו לפני שמת, ובכל זאת עשוי העולם הרוחי להתקרב אליכם, לברך אותכם, ולמלא אותכם באהבתו. ואם לאחר שהייתכם בעולם הרוחי או בשעת היותכם בפנימו – אתם מפתחים את התודעה הארצית שלכם, יאיר העולם הרוחי לתוך תודעה זו.
כשם שכאשר מצוי עצב מחוץ לנו ואנו מתייצבים בפניו וכשנכנס הוא לתודעתנו הוא מצוי בפנימנו – מצויה נפש האדם בתוך מערת העולם הרוחי. העולם הרוחי עובר דרכו. כאן מתייצב האדם מול עצמים ובהיכנס אדם לעולם הרוחי מצויות הישויות מההיררכיות העליונות מאחוריו. שם אין הוא יכול לראות את פניהן, כשם שמחשבה אינה יכולה לראות את פנינו בהיותה בפנימנו. פנינו מלפנים והמחשבות מאחור, ועל כן אין הן יכולות לראות את פנינו. כל סוד ההתקדשות חבוי במילים שיהוה אומר למשה: וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם." ואז אומר יהוה: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי." ההתקדשות מביאה אותך, אכן אל שער המוות. ואלוהים אומר: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ."
בדרך הפוכה אנו תופסים את עולם החושים. עליכם לכנס הרבה מהמאמץ המדעי-רוחי שפיתחתם במשך השנים כדי לפגוש התגלות כזאת ביראת כבוד ובמסירות הנאותות. או אז תרכושנה נפשות אנוש בהדרגה יותר ויותר מרגש יראת כבוד זה להתגלויות אלה. יראת כבוד זו, התמסרות זו, מצויות בין הדברים הרבים שלהם אנו זקוקים כדי שהתמורה שעליה אנו מדברים תוכל לחול בתרבות הרוחית של האנושות.
פרק הזמן שבו שולח המקרוקוסמוס השפעה מועטת ביותר אל האדמה, בימים מחג המולד על פני חג השנה החדשה ועד לשישה בינואר, עשוי להוות פרק זמן מתאים לא רק לזכירת העובדות של הידע הרוחי, אלא אף לזכירת הרגשות שעלינו לפתח בקולטנו את מדע הרוח. באמת ובתמים אנו נקלטים שוב לתוך חיי רוח האדמה שעימה אנו יוצרים שלמות, חטיבה אחת ואשר חי בה הידע של הראיה הרוחית הקדומה, כפי שמראה לנו האגדה על אולאף אוסטזון. האנושות בתקופה החומרנית מאבדת בדרכים רבות את יראת הכבוד ואת המסירות לחיים הרוחיים. חשוב ביותר לדאוג לכך שיראת כבוד ומסירות אלה תחזורנה, כי בלעדיהן לא נפתֵח את הלך הרוח לגישה אל המדע הרוחי באורח נכון. לרוע המזל הלך-הרוח שבו ניגשים למדע הרוח זהה הוא עדיין להלך-הרוח שיש לנו ביחס למדע הרגיל. שינוי תכליתי חייב לחול מבחינה זו.
כשהאנושות מאבדת את ההבנה לעולם הרוחי – מאבדת היא גם את היחס הנכון לישות האדם, לאנושיות. תפיסת העולם החומרנית יוצרת רגשות מבולבלים ביחס להווית הקיום האוניברסלית. רגשות מבולבלים אלה אודות העולם והאנושות צריכים היו להתהוות בתקופת המטריאליזם. חישבו אודות פרק זמן, אודות פרק הזמן שלנו – מאות השנים הראשונות של התקופה הפוסט אטלנטית החמישית – כשלאנשים לא היתה כבר שום מודעות של ממש ביחס לתלת-ערכיותה של ישות האדם: טבע גופני, נפש ורוח. כך הדבר באמת. המהות התלת-ערכית של האדמה שמהווה לנו את אחד היסודות הבסיסיים של מדע הרוח, היא משהו שלאנשים אין שמץ מושג ממנו מארבע מאות השנים הראשונות של התקופה הפוסט אטלנטית החמישית ואילך ועד לזמננו אנו. האדם היה אדם בלבד וכל דיבור אודות חלוקתו באורח שעושים אנו לגוף, נפש ורוח נחשב לשטות גמורה.
עלולים אתם לדמות לעצמכם שלדברים אלה ערך אך ורק בספרת הידע, אך לא כך הדבר. חשובים הם לא רק כידע, אלא עבור כל האופן שבו מתייצב האדם פנים אל פנים מול החיים. במאה הרביעית של הזמנים המודרניים, או כפי שאומרים אנו בשפתנו, במהלך פרק הזמן של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית – הגיעו ובאו אלינו שלוש מילים חשובות, שלוש מילים שבהן ראו האנשים, או לפחות השתדלו לראות, את מהות השאיפה האנושית על האדמה. על אף שמילים אלה חשובות הן, הרי שמה שעשה אותן לבעלות חשיבות היא העובדה שהן הופיעו בפרק זמן שבו האנושות לא ידעה דבר על מהות האדם המשולש. כולם שמעו אודות חירות, שוויון ואחווה.
היה זה נחוץ ביותר שמילים אלה נשמעו בזמן מסוים בציביליזציה המודרנית. האנשים יבינו מילים אלה באופן ממשי רק אז כשיבינו את החלוקה התלת-ערכית של הישות האנושית, היות ועד אז לא יכירו בדבר החשיבות שיש למילים אלה בהתייחס לישותו המהותית של האדם. כל עוד ניגשים למילים אלה באותו סוג של רגשות מבולבלים שמתהווה על ידי המחשבה שהאדם הוא אדם ושהחלוקה התלת-ערכית של האדם היא שטויות –בני אדם לא ימצאו שום הנחיה בשלוש מילים אלה. היות ושלוש המילים כפי שניצבות הן, לא ניתן ליישמן הישר לאותו מישור של חוויות אנוש. זה לא ייתכן. עיון פשוט, שאולי לא יזדמן לכם, מפני שהוא נראה פשוט מדי לעניינים כבדי משקל כאלה, עשוי להראות שאם נוטלים אותן באותו מישור, עלולה משמעותן של שלוש מילים אלה להיגרר לקונפליקט רציני ביניהן.
הבה ונתחיל בהסתכלות בספרה שבה מוצאים אנו את האחווה בצורתה הטבעית ביותר. קחו קרבת-דם אצל בני האדם – המשפחה שבה אין צורך להחדיר אהבת אחים היות וקיימת היא מלידה ואך חישבו עד כמה מחמם את הלב לראות אחווה כנה וממשית בין בני משפחה, לראות שכולם מלוכדים באחווה ועם זאת, מבלי שנאבד איזשהו רגש נפלא שעשוי להימצא ברשותנו ביחס לאהבה אחוותית זו – הבה ונראה מה עלול לקרות לאחוות משפחה ודווקא עקב קשר אחוותי שכזה. האחוותיות מוצדקת בתוך משפחה ובכל זאת עלול לקרות שמישהו מהמשפחה ייעשה אומלל בגללה וישאף להימלט ממנה משום שהוא חש שאין לאל ידו לפתח את נפשו שלו בתוך אחוות המשפחה ועליו לעזוב אותה על מנת להתפתח בחירות. וכך אנו רואים שחירות, גילוי חירות בחיי הנפש עלול להתנגש ואפילו באחווה שכוונותיה טובות ביותר.
כמובן, שאדם שטחי עשוי לטעון שאין זו אחווה כהווייתה אם אין היא תמימת דעים עם חירותו של אדם, ברם – יגידו הבריות את אשר ירצו לומר, אין ספק שהם יכולים לומר שכל דבר חופף לכל דבר אחר. לאחרונה ראיתי תזה שבה אחד המשפטים היה צריך להוכיח, שמשולש שווה ערך לריבוע. אתם יכולים כמובן לסנגר על דבר כזה, אתם יכולים אפילו להוכיח בדקדקנות שמשולש שווה ערך לריבוע! לכן אף תוכלו להוכיח שאחווה וחירות חופפות זו לזו. אולם לא בזה העיקר. העיקר הוא שלתכלית החירות ננטשים למעשה שטחי אחווה רבים. יכולנו לתת דוגמאות נוספות בקשר לכך.
אם נרצה למנות את הפערים שבין אחווה ושוויון יארך לנו הדבר זמן רב. כמובן, שנוכל לומר באורח אבסטרקטי שכל אחד יכול להיות שווה ונוכל להראות שאחווה ושוויון חופפים זה לזה. אולם אם ניטול את החיים ברצינות, הרי נראה שאין הם אבסטרקציה אלא ממשות כהווייתה. ברגע שנכיר בדבר שלישות האנושית טבע גופני שחי על המישור הפיזי, טבע נפשי שחי למעשה בעולם הנפש וטבע רוחי שחי בעולם הרוחי, תהיה לנו פרספקטיבה נכונה לזיקה שבין עולמות עמוקים אלה. האחווה היא האידיאל החשוב ביותר לעולם הפיזי, החירות – לעולם הנפש ובמידה ונכנס אדם לספרת הנפש עלינו לדבר על חירות הנפש, כלומר: על אותו סוג של תנאים חברתיים שמעניקים לנפש את מלוא חירותה. אם ניתן דעתנו לכך שכדי לפתח את הרוח ולהיכנס לארץ הרוח יהיה עלינו, על כל אחד ואחד מאיתנו, לשאוף לידע רוחי מנקודת ראותנו אנו, עד מהרה נראה לאן נגיע עם ההשגות הרוחיות שלנו, אם כל אחד מאיתנו ילך בדרכו הוא וכולנו נמלא את עצמנו בתכולה שונה.
כישויות אנושיות נוכל למצוא איש את רעהו בחיים אך ורק אם נבקש אחר הרוח, כל אחד מאיתנו בשביל עצמו, ועם זאת נוכל להגיע לאותה תכולה רוחית – אזי אנו יכולים לדבר אודות שוויון בחיים הרוחיים. אנו יכולים לדבר אודות אחווה על המישור הפיזי ובהתייחס לכל דבר שעניין לו בחוקי המישור הפיזי ואשר נותן אותותיו בנפש האנושית מהמישור הפיזי. וחירות – בהתייחס לכל מה שמתבטא בנפש בחוקי עולם הנפש. שוויון – בהתייחס לכל דבר שמתבטא בנפש בחוקי ארץ הרוח.
וכך אתם רואים ששנה חדשה קוסמית חייבת לבוא שבה תהיה שמש שתגבר בעוצמה לתת חום ולקרון אור. שמש שחייבת להביא לחום-מלא-אור לדברים רבים שהמשיכו להיות במשך תקופת החשכה ולא הובנו. מאפיין הדבר לימינו אנו ששואפים לדברים רבים ומביעים אותם במילים, ועם זאת אין מבינים אותם.
דבר זה יכול גם לגרום לנו לחוש יראת כבוד ומסירות לעולם הרוחי. כי אם נתהה על העובדה שאנשים רבים שאפו לאחווה, לחירות ולשוויון במאה הרביעית של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית וביטאו מילים אלה ללא הבנה נאותה כלפיהן – ייתכן ונמצא תשובה לשאלה: מנין נובעות מילים אלה? – מערך העולם הרוחי-אלוהי-אוניברסלי שתל אותן בנפש אנוש בפרק זמן שבו לא הבנו אותן, על מנת שמילות-מפתח מסוג זה תוכלנה להנחותנו אל הבנה אוניברסלית אמיתית. אנו יכולים להבחין בהנחיה החכמה באבולוציית העולם אפילו בדברים כאלה. נוכל לראות הנחיה זו בכל מקום, הן בתקופות עברו והן בזמנים מאוחרים יותר, בהתבוננות שמראה שלעיתים קרובות אין אנו מבחינים אלא מאוחר יותר שמשהו שעשינו לפני כן היה למעשה נכון יותר מהחוכמה שנמצאה ברשותנו בעת ההיא. הסבתי תשומת לב לכך בתחילת ספרי ההנהגה הרוחית של האדם ושל האנושות.[2]
אם תתבוננו למשל בעובדה שבאבולוציה של העולם והאדם, יש תפקיד למילים מנחות שניתן להבינן אך בהדרגה – ייתכן ותיזכרו בדימוי שבו נוכל להשתמש כשנרצה לאפיין פרק זמן זה בתקופת התרבות הפוסט אטלנטית החמישית שקרב לסיומו. מבחינות רבות אפשר אכן להשוותו לתקופת ה- Advent (ארבעה שבועות לפני חג המולד) כשאור היום מתקצר יותר ויותר. וכעת בזמננו, כשיכולים אנו להתחיל ולקלוט לפנימנו שוב ידע התגלות העולמות הרוחיים, נכנסת האבולוציה לשלב שנוכל לתארו לעצמנו כפרק זמן שניתן אכן להשוותו לשלושה עשר הימים ולעת התגברות האור, אור היום.
ברם – הדברים מעמיקים עוד יותר. תהא זו טעות גמורה אם נמצא אך דברים רעים לומר על התקופה החומרנית מאז ארבע מאות שנה. אל הזמנים המודרניים הוכנסו גילויים ואמצאות חשובים, הקרויים חשובים בתקופה החומרנית כגון הפלגות מסביב לעולם, גילוי ארצות שלא היו ידועות קודם לכן והתחלת יישוב האדמה. זו היתה התחלת הציביליזציה החומרנית. לאחר מכן בא בהדרגה הזמן שהאנשים כמעט ונחנקו על ידי הציביליזציה החומרנית, הגיעה העת שבה נוצלו כל כוחותיו הרוחיים להבנת חיי החומר ולתפיסתם. תובנות, הבנה וחיזויי העולם הרוחי שהיו קיימים בידע הקדום, נשכחו יותר ויותר כפי שראינו.
ועם זאת הרי שזוהי טעות שלא לומר אלא דברים רעים אודות תקופה זו. מוטב יהיה לנסח זאת כך: הנפש האנושית חושבת באורח חומרני ומייסדת מדע ותרבות חומרניים בחלק הער שלה, ברם, נפש אנושית זו מהווה חטיבה שלמה. אילו הייתי רוצה לשרטט זאת באופן סכמטי יכולתי לומר שחלק אחד מהנפש האנושית ייסד את הציביליזציה החומרנית. חלק זה היה בלתי פעיל לפני כן. האנשים לא ידעו דבר אודות המדע החיצוני ועל החיים החומריים החיצוניים. בעת ההיא היה החלק הרוחי ער יותר (משרטט על הלוח). במהלך ארבע מאות השנים שעברו ער היה אותו חלק מהנפש אשר ייסד את הציביליזציה החומרנית והחלק האחר היה ישן. ובאמת במהלך תקופת התרבות החומרנית נזרעו הזרעים בחלקים הישנים של הנפש לכוחות שיש לאל ידנו לפתח כעת באנושות כדי להחזירנו אל הרוחיות. במהלך מאות שנים אלה היתה האנושות אכן אולאף אוסטזון באשר נוגע הדבר למדע הרוח. כך היה הדבר באמת ובתמים. האנושות עדיין לא התעוררה והמדע הרוחי חייב לעורר אותה. חייבת לבוא עת שהזקנים והצעירים חייבים יהיו לשמוע את המילים המדוברות על ידי אותו חלק מהנפש האנושית שהיה ישן בתקופת החשכה.
אכן, הנפש האנושית ישנה זמן רב, אולם רוחות העולם יתקרבו אליה ויקראו אליה: "התעורר כעת, הו, אולאף אוסטזון!" אלא שעלינו להכין עצמנו כראוי לכך כדי שלא יקרה שאנו נתייצב פנים אל פנים נוכח הקריאה: "הקיצה כעת, אולאף אוסטזון!" אלא יהיו לנו אוזניים לשמוע. על כן אנו עוסקים במדע הרוח כדי שיהיו לנו אוזניים לשמוע כשהקריאה להיות ערים באורח רוחי תתפעם באבולוציה האנושית.
טוב הדבר שיזכור האדם לפעמים שהוא מיקרוקוסמוס ושעשוי הוא להיות בר-קליטה לחוויות מסוימות אם יפקח עצמו למקרוקוסמוס. כפי שראינו – תקופת השנה העכשווית טובה היא. נשתדל לעשות את הערב הזה, ערב השנה החדשה, לסימבול לערב השנה החדשה שחייב לבוא אל האנושות באבולוציה של האדמה, ערב ראש שנה חדשה שיבשר על תקופה חדשה שמביאה יותר אור, אור נפש, העמקת ראיה, ידע אודות מה שחי ברוח ואשר יכול לזרום לתוך נפש אנוש מתוך הרוח. אם נוכל להביא את המיקרוקוסמוס של חווייתנו בערב ראש השנה החדשה הזה לידי זיקה אל המקרוקוסמוס של חווית אנוש על פני כל האדמה, כי אז יהיה לנו סוג הרגש שבו עלינו לחוות כאשר נחוש באמת את שחר היום הקוסמי החדש ורב העוצמה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שאנו ניצבים בראשיתו, שאת שעת החצות שלו ברצוננו להבין כראוי וכיאות.
——————————————————————————————————————
- בשלב זה הוקראה היצירה על ידי מריה שטיינר. אתם מוזמנים לקרוא אותה בשני תרגומים שונים שיצאו בעברית. אחד מהם מכיל גם דברי הקדמה נוספים של רודולף שטיינר: שיר החלום של אולף אוסטזון / עברית שמעון לוי – הוצאת תלתן שיר החלום של אולף אוסטזון/ רודולף שטיינר – תרגום מגרמנית: דב וירשובסקי – הוצאת מיקרוקוסמוס ↑