רודולף שטיינר

דורנאך, 18.12.1921 GA209

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר: כוחות קוסמיים באדם

מזה זמן מה היינו עסוקים ברכישת ידע מדויק יותר על יחסו של האדם ליקום, והיום אנו רוצים להשלים את לימודנו מן העבר. אם אנו רוצים לתאר כיצד חי האדם בתקופה הנוכחית של האבולוציה שלו – וניקח תקופה זו באופן כה רחב שתכלול לא רק את ההיסטוריה אלא גם חלק מהפרהיסטוריה – עלינו לסכם שהדיבור מהווה תכונה בולטת של רגע זה באבולוציה הקוסמית של המין האנושי. זהו הדיבור שמרומם את האדם מעל לכל ממלכות הטבע האחרות.

בהרצאה מהשבוע שעבר, ציינתי שבמהלך האבולוציה של המין האנושי, השפה, הדיבור ככלל, גם עברו התפתחות. ציינתי כיצד בזמנים קדומים מאוד, דיבור היה משהו שהאדם עיצב מתוך עצמו כיכולת ראשונית ביותר. כיצד, בעזרת איברי הדיבור שלו הוא היה מסוגל לגלות את כוחות הרוח האלוהיים החיים בתוכו. ציינתי גם כיצד במעבר מהתרבות היוונית לתרבות הרומאית-לטינית, כלומר, בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, הצלילים הבודדים בשפה איבדו את שמותיהם, וכמו בשימוש בן ימינו, יש להם ערך רק כצלילים. בתרבות היוונית עדיין היה שֵם עבור האות הראשונה של האלפבית אבל בלטינית זה רק A. במעבר מהתרבות היוונית ללטינית משהו חי בדיבור, משהו מאוד מוחשי וממשי השתנה להפשטה. צריך לומר: כל עוד קרא האדם לאות הראשונה באלפבית ‘אלפא’, הוא חווה מידה מסוימת של השראה בכך, אבל מרגע שקרא לה רקA  האותיות נהיו תואמות למוסכמות חיצוניות, לאספקטים הפרוזאיים של החיים, שתפסו את מקומם של ההשראה והחוויה הפנימית. זה מה שהיווה את המעבר הממשי מכל מה שהיה שייך לתרבות היוונית אל התרבות הרומאית-לטינית. התרבות נהייתה זרה לעולם הרוח של השירה ונכנסה לתוך הפרוזה של החיים.

אנשי רומא היוו גזע מפוכח ופרוזאי, גזע משפטי, אשר הביא את הפרוזה ואת תורת המשפט לתוך התרבות של השנים שיבואו. מה שחי באנשי יוון התפתח בתוך המין האנושי פחות או יותר כמו חלום תרבותי שבני אדם התקרבו אליו באמצעות ההתגלויות שלהם עצמם כשהיו להם חוויות פנימיות שהם רצו לתת להן ביטוי. צריך לומר שבכל שירה יש משהו הגורם לה להופיע בפני האירופאים כבת של יוון, ואילו כל תורת המשפט, כל חלוקה והפרדה חיצונית, כל הפרוזה של החיים, ירדו ובאו מהאנשים הרומאים-לטינים.

  כבר הפנתי קודם לכן את תשומת לבכם כיצד הבנה אמיתית של האלפא – אלף, בעברית – מובילה אותנו לשאיפה לבטא אדם בסמל. אם נחפש את המילים המודרניות הקרובות ביותר למסירת המשמעות של אלפא, זה ישמע כך: “זה שחווה את נשימתו שלו.” בשם זה יש לנו אזכור ישיר למילים של הברית הישנה: “וייצר יהוה אלוהים את האדם… ויפח באפיו נשמת חיים.” מה שבזמן ההוא נעשה עם הנשימה, לעשות את האדם אדם של האדמה, ישות אשר האנושיות שבה טבועה בה על ידי היותה החווה והמרגישה של נשימתה שלה, על ידי קבלת נשימתה לתוכה באופן מודע, בא לידי ביטוי באות הראשונה של האלפבית.

השם ‘בתא’ כשמתייחסים אליו בראש פתוח, ופונים למקבילה העברית שלו, מייצג משהו מטבע העטיפה, הכיסוי, בית. כך, אם ברצוננו למסור את החוויה שלנו בבטאנו ‘אלפא, בתא’, בשפה מודרנית, אנו יכולים לומר: “אדם בביתו.” ואנו יכולים לעבור דרך כל האלפבית בדרך זו, ולתת ביטוי למושג, למשמעות, לאמת אודות האדם, פשוט באומרנו את שמות אותיות האלפבית בזו אחר זו ובכך נבטא משפט מקיף וכולל שייתן ביטוי למיסטריה של האדם. משפט זה יתחיל כשנראה את האדם בביתו, במקדשו. החלקים הבאים של המשפט ימשיכו ויבטאו כיצד האדם מתנהג במקדשו וכיצד הוא מתייחס אל הקוסמוס. בקצרה, מה שיבוטא באומרנו את השמות של אותיות האלפבית ברציפות, לא יהווה את ההפשטה שיש לנו היום כאשר אנו אומרים A,B,C, ללא כל מחשבות נלוות, אלא יהווה ביטוי למיסטריה של האדם וכיצד נטועים שורשיו ביקום.

כאשר היום מדברים בחוגים שונים על ‘המילה הארכיטיפית שאבדה’, אין מכירים בכך שהיא למעשה נכללת במשפט שמקיף את שמות האותיות. כך אנו יכולים להביט לאחור לזמן באבולוציה של האנושות כאשר האדם, כששינן שוב ושוב את האלפבית שלו, לא ביטא את מה שהיה קשור למאורעות חיצוניים, צרכים חיצוניים, אלא את מה שהמיסטריה האלוהית רוחית של ישותו הביאה לביטוי דרך גרונו ואיברי הדיבור שלו.

צריך לומר שמה ששייך לאלפבית שימש מאוחר יותר לאובייקטים חיצוניים, ונשכח כל מה שהיה יכול לגלות לאדם באמצעות דיבורו את המיסטריה של נפשו ורוחו. מילת האמת המקורית של האדם, מילת החכמה שלו, אבדה. הדיבור נמזג החוצה כמשהו יבש וענייני. בדיבור של היום האדם כבר אינו מודע לכך שהמשפט הראשוני המקורי נשכח. המשפט שדרכו גילה האלוהי את ישותו שלו לאדם. הוא אינו מודע יותר לכך שהמילים הבודדות, המשפטים הבודדים המבוטאים היום, מייצגים רק רסיסים של משפט בראשיתי זה.

המשורר, בכך שהוא נמנע מהיסוד הפרוזאי שבדיבור, ובחוזרו לאחור לחוויה הפנימית, לרגש הפנימי, לעיצוב הפנימי של הדיבור, מתאמץ לחזור ליסוד הארכיטיפי מלא ההשראה שלו. אפשר אולי לומר שכל פואמה אמיתית, הצנועה ביותר כמו הגדולה ביותר, היא מאמץ לשוב חזרה אל המילה שאבדה, לשחזר את הצעדים מחיים המאורגנים בתועלתיות לזמנים שבהם ישות קוסמית עדיין גילתה עצמה באורגניזם הפנימי של הדיבור.

היום אנו מבדילים את העיצורים מהתנועות בדיבור. כבר דיברתי כיצד זה מופיע בפני האדם אם הוא צולל מתחת לסף התודעה שלו. בתודעה רגילה הזיכרונות משתקפים או, במילים אחרות, מחשבות משתקפות במה שנחווה בין לידה למוות. באופן נורמלי איננו חודרים לישותו הממשית של האדם מעבר להשתקפות זו, מחשבה זו נותרת מאחור כזיכרון. מנקודת ראות אחרת ציינתי כיצד, מתחת לסף התודעה, חי מה שצריך להיקרא הטרגדיה היקומית של האדם. אפשר לתאר זאת גם בדרך הבאה: כאשר האדם מתעורר בבוקר והאגו שלו וגופו האסטרלי צוללים מטה לתוך גופיו האתרי והפיזי, הוא אינו מקבל גופים אלה מבפנים החוצה, מה שהוא מקבל שונה למדי. אנו יכולים לקבל מושג על כך באמצעות שירטוט.

הבה ונאמר שכאן יש לנו גבול בין המודע לבלתי מודע, אדום מייצג את המודע, כחול את הבלתי מודע. אם אדם רואה משהו השייך לעולם החיצוני או לעצמו, למשל, אם בעיניו שלו הוא רואה עיניים של אדם אחר, אז הקרניים הנראות אשר יוצאות מעיניו לתוך האדם האחר מושלכות לאחור, והוא חווה זאת בתודעתו. גם את מה שהוא נושא מישותו שלו מתחת לסף התודעה הוא חווה בגופו האסטרלי ובאגו שלו, אבל לא במצב העירות הרגיל. זה נותר בלתי מודע וביסודו של דבר יוצר את התוכן הממשי של הגופים האתרי והפיזי. הגוף האתרי אינו מוכר כלל על ידי התודעה הרגילה, היא מכירה רק את האספקט החיצוני של הגוף הפיזי. כפי שציינתי בעבר, עלינו לצלול מתחת לזיכרון כדי לקלוט את המקור הראשוני של הרוע בבני האדם. אבל אז גם משהו אחר ניתן לקליטה, וזהו האספקט של הקשר של האדם עם הקוסמוס.   

דרך מדיטציה מתאימה אנו עשויים להצליח ולחדור את הייצוגים של הזיכרון, אם אפשר לומר כך, להניח בצד את מה שמפריד אותנו מבפנים מגופינו האתרי והפיזי. אם אנו מביטים אז מטה לתוך הגוף האתרי והגוף הפיזי כך שאנו קולטים מה שבאופן נורמלי מונח מתחת לסף התודעה, נשמע משהו מהדהד בתוך הגופים הללו. ומה שמהדהד זהו הד של מוזיקת הספירות, אשר האדם סופג בין מוות ללידה חדשה, במשך ירידתו מתוך העולם האלוהי רוחי לתוך מה שניתן לו באמצעות התורשה הפיזית של הורים ואבות קדומים. בגוף האתרי ובגוף הפיזי מהדהדת המוזיקה של הספירות. בגוף האתרי מהדהד מה שמטבע התנועה, ובגוף הפיזי מהדהד מה שמטבע העיצור.

זה באמת נכון שהאדם, כשהוא מתקדם בחיים שבין מוות ללידה חדשה, מרומם עצמו לעולם של ההיררכיות הגבוהות. למדנו כיצד האדם בעולם המלאכים, מלאכי עליון והאראכי, מתמזג עם חייהם וחי בתוך ממלכת ההיררכיות כפי שכאן אנו חיים בקרב ממלכות המינרלים, הצמחים והחיות. אחרי חיים אלה בין מוות ללידה חדשה הוא יורד פעם נוספת לחיים ארציים. למדנו גם כיצד בדרכו מטה הוא אוסף אליו תחילה את ההשפעות של רקיע כוכבי השבת, המיוצגים בגלגל המזלות. ואז, כשהוא יורד עוד, הוא לוקח עימו את ההשפעות של כוכבי הלכת.

כעת רק ציירו לעצמכם את גלגל המזלות, את הייצוגים של כוכבי השבת. האדם חשוף להשפעה שלהם בירידתו מהחיים של נפש ורוח לתוך החיים הארציים. אם את האפקטים שלהם ניתן לתאר בהתאמה לישותם הממשית עלינו לומר שהם מוזיקה קוסמית, הם עיצורים. והעיצוב של העיצורים בגוף הפיזי הוא ההד של מה שמהדהד מהעיצובים הבודדים של גלגל המזלות, בעוד שהעיצוב של התנועות בתוך המוזיקה של הספירות מתרחש דרך התנועות של כוכבי הלכת בקוסמוס. זה טבוע בתוך הגוף האתרי. כך, בגופנו הפיזי אנו נושאים באופן בלתי מודע השתקפות של העיצורים הקוסמיים, בעוד שבגופנו האתרי אנו נושאים השתקפות של התנועות הקוסמיות. אפשר לומר שזה נשאר בדומיה של התת-מודע. אבל כאשר הילד מתפתח, כוחות לוחצים מעלה בתוך הגוף ומחזקים את איברי הדיבור. אלו הם כוחות אשר בונים את איברי הדיבור כהשתקפות של הכוחות המעצבים של הקוסמוס. איברי הדיבור הפנימיים יותר מעוצבים מתוך תמצית ישותו של האדם כך שהם יכולים לייצר תנועות, והאיברים הקרובים יותר לפריפריה, החיך, הלשון, השפתיים וכל דבר התורם לצורה של הגוף הפיזי, בנויים בדרך כזו שהם יכולים לייצר עיצורים. כשהילד לומד לדבר, מתרחש משהו בחלק העליון של ישותו, כתוצאה מהפעילות של חלקו התחתון, שהיא תוצאה של הכוחות המעצבים שנלקחו לתוך הגוף הפיזי וגם לתוך הגוף האתרי. (זה מטבעו אינו תהליך חומרי אלא שייך לפעילות המעצבת).

כך, כאשר אנו מדברים אנו מביאים לידי גילוי את מה שאנו יכולים לקרוא הד של החוויה שאדם חווה בקוסמוס בחיים שבין מוות ללידה חדשה במשך ירידתו מתוך העולם האלוהי רוחי. כל האותיות של האלפבית נוצרו למעשה כדימויים של מה שחי בקוסמוס.

אנו יכולים לקבל בקירוב מושג על הסמלים של גלגל המזלות אם נייחס אותם לדיבור המודרני, אם נציב את האותיות B,C,D,F, וכן הלאה, כמזלות בגלגל המזלות. אתם יכולים לעקוב אחריהן על ידי כך שתרגישו את הפלנטות מקיפות את השמש ב-H. H למעשה אינה אות כמו האחרות, H מחקה תנועה סיבובית, סיבוב מחזורי. והפלנטות הבודדות במסלולן הסיבובי הן תמיד התנועות האינדיבידואליות הממוקמות בדרכים שונות לפני המזלות. אם תדמיינו את התנועה A ממוקמת כאן [ראה שירטוט], הרי שהיא נמצאת בהרמוניה עם B ו-C, אבל בכל תנועה שם נמצא H. תוכלו למצוא את עקבותיה כשאומרים – AH, IH, EH. H נמצא בכל תנועה. מה זה מסמל ש-H נמצא בכל תנועה? זה מסמל שהתנועה סובבת בקוסמוס. התנועה אינה נחה, היא סובבת סביב בקוסמוס. ובסיבוב התנועה מבוטאת ב-H  החבוי בכל אחת מהתנועות. אם כן, שערו בנפשכם תנועה הרמונית המבוטאת היכנשהו בדיבור: הבה ונאמר I,O,U,A.[1] מה מבוטא בכך? מבוטא משהו שהוא העבודה הקוסמית של ארבע פלנטות. בואו ונוסיף את אחד מהעיצורים למשהו כמו זה – IOSUA – הבה ונוסיף S זה באמצע, וזה אומר שלא רק עיצוב התנועות בתוך הספירות הפלנטריות מבוטא כאן, אלא גם האפקט שהפלנטות הקשורות עם I,O,U,A חוות בתנועתן דרך הקשר עם הכוכב שסימנו S. כך, אם האדם בימים של ציביליזציה קדומה ביטא את שם האל בתנועות, בוטאה מיסטריה פלנטרית. המעשה של הישות האלוהית בתוך העולם הפלנטרי בוטא בשם. היכן ששם אלוהי בוטא עם עיצור בתוכו, המעשה של הישות האלוהית המדוברת הגיע במחשבות למייצג של כוכב שבת שברקיע – שבגלגל המזלות.

כאשר היתה עדיין הבנה אינסטינקטיבית של דברים אלה, בזמן של ראיה רוחית אטביסטית קדומה, שמיעה רוחית וכן הלאה, בדיבור האנושי נחווה קשר עם הקוסמוס. כאשר האדם דיבר הוא חש כיצד מה שנחווה בעולם האלוהי רוחי לפני הלידה או לפני ההתעברות, מתפתח בהדרגה מתוך ישותו של הילד.

אפשר לומר שאם אדם יכול להביט דרך עצמו לפנימיותו הוא יצטרך להודות: אני גוף אתרי, או במילים אחרות: אני הוא ההד של תנועות קוסמיות. אני גוף פיזי, במילים אחרות: ההד של עיצורים קוסמיים. משום שאני עומד כאן על האדמה, מהדהד דרך ישותי ההד של כל מה שנאמר על ידי הסמלים של גלגל המזלות. והחיים של הד זה הם גופי הפיזי. ההד נוצר מכל מה שנאמר על ידי הספירות הפלנטריות והד זה הוא גופי האתרי.

1. גוף פיזי =                 הד של גלגל המזלות
2. גוף אתרי =               הד של התנועות הפלנטריות
3. גוף אסטרלי =           חוויה של התנועות הפלנטריות
4. אגו =                      קליטה של ההד של גלגל המזלות

ידידיי היקרים, דבר לא נאמר כשחוזרים שוב ושוב על כך שלאדם יש גוף פיזי וגוף אתרי. אלו אינן יותר מאשר מילים מעורפלות ובלתי מוגדרות. אם אנו רוצים לדבר בשפה אמיתית שניתן ללמוד אותה מהמיסטריות של הקוסמוס, יהיה עלינו לומר: האדם מורכב מתוך ההד של השמיים, של כוכבי השבת, מההד של התנועות הפלנטריות, ממה שנחווה בהד של תנועות כוכבי הלכת, ומה שנחווה ביודעין מההד של רקיע כוכבי השבת. אז נקבל ביטוי בדיבור קוסמי ממשי למה שמבוטא באופן מופשט על ידי המילים: האדם עשוי מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואגו. אנו נשארים לחלוטין בתחום המופשט באומרנו: האדם מורכב ראשית מגוף פיזי, שנית מגוף אתרי, שלישית מגוף אסטרלי, ורביעית מאגו. אבל אנו עוברים לדיבור קוסמי ממשי אם אנו אומרים: האדם מורכב מההד של גלגל המזלות, מההד של תנועות כוכבי הלכת, מההתנסות ברושם התנועות הפלנטריות בחשיבה, רגישה ורצייה, ומהתפיסה של ההד של גלגל המזלות. הראשון הוא הפשטה, השני הוא מציאות.

כאשר אתם אומרים ‘אני’, מה זה בדיוק? עכשיו דמיינו לעצמכם שמישהו שתל עצים בסדר אמנותי יפהפה. אפשר לראות כל עץ אינדיבידואלי. אבל ממרחק כל העצים מתמקדים לנקודה אחת. קחו את כל הדברים האינדיבידואליים – כל מה שמהדהד מגלגל המזלות בדרך של עיצורים עולמיים, ואז תלכו למרחק מספיק גדול: כל מה שנוצר כצליל פנימי, בדרכים השונות והמגוונות ביותר, נדחס בתוככם לנקודה יחידה שהיא ‘אני’.

זו עובדה מעשית ששם זה שאדם נתן לעצמו הוא באמת רק ביטוי למה שהוא מקבל בחלל האינסופי של היקום. בכל מקום נחוץ לחזור לאחור למה שמופיע כאן על האדמה כהשתקפות, כהד. כך, כשרואים את העניין בממשותו, בפני החוויה העליונה והפנימית של האדם, מתמוסס כל דבר שמתוכו האדם בונה עצמו כתופעה, כחוויה טהורה. אם אנו מתבוננים באדם ולומדים בהדרגה לדעת את טבעו האמיתי, אז גופו הפיזי חדל למעשה להיות כפי שאנו פוגשים אותו באופן נורמלי כשהוא עומד בפנינו, ראייתנו מתרחבת והאדם צומח לתוך הרקיע של כוכבי השבת. גם הגוף האתרי חדל לעמוד בפנינו. הראיה מתרחבת, החוויה מתרחבת, ואנו מגיעים לתפיסה של החיים הפלנטריים, כי גוף אתרי אנושי זה הוא רק השתקפות של החיים הפלנטריים.

האדם העומד בפניכם אינו אלא תופעה, הדמות, הדימוי, של מה שמתרחש בחיי הפלנטות. אנו חושבים שעומד בפנינו אדם אינדיבידואלי, אבל אינדיבידואל זה הוא בנקודה מסוימת תמונה של העולם כולו. אם כן, מהי הסיבה להבדל שבין האסיאתי לאמריקני? הסיבה היא ששמי הכוכבים נראים אחרת משתי נקודות שונות על האדמה, בדיוק כפי שיש לנו תמונות שונות של אותה עובדה חיצונית. זה באמת נכון שכאשר אנו מתבוננים באדם, העולם מתחיל להתבהר בתוכנו, ועל ידי התבוננות שכזו אנו עומדים בפני המיסטריה הכבירה של המידה שבה אדם הוא למעשה תמונה מיקרוקוסמית של המציאות המקרוקוסמית.

וכעת, מה כוללים החיים המודרניים? כאשר אנו מתבוננים לאחור מזמנים מודרניים אלה על החיים של המין האנושי בזמנים בראשיתיים, אנו מוצאים עדיין חוויה של הקשר של האדם עם עולם הרוח בתודעה האינסטינקטיבית של ימים קדומים אלה. באלפבית יש לנו חוויה ממשית של זה. כאשר היה על האדם לבטא במילים קדומות את המאגר העשיר של האלוהי במלואו, הוא ביטא את אותיות האלפבית. כאשר ביטא את המיסטריה של טבעו שלו, בדרך שלמד אותה במיסטריות, אז השמיע בקולו כיצד ירד דרך סטורן או יופיטר ביחס הכוכבי שלהם לאריה או לבתולה, במילים אחרות, כיצד ירד דרך A או I ביחד שלהן ל-M או L. הוא נתן ביטוי למה שחווה אז במוזיקה של הספירות, וזה היה שמו הקוסמי. ובימים קדומים אלה בני אדם היו מודעים באופן אינסטינקטיבי שהם הביאו עימם למטה שֵם מהקוסמוס לאדמה.

התודעה הכריסטיאנית עדיין משמרת תודעה בראשיתית זו בדרך מופשטת על ידי קידוש ימים אינדיבידואלים לזכר קדושים, אשר, אם הובנו נכונה, עשויים לתת חיים חדשים לקוסמוס הרוחי. אם נולדנו ביום מסוים בשנה אנו אמורים לקבל את שם הקדוש שלו מוקדש יום זה בלוח השנה. מה שמתכוונים לבטא כאן בדרך מופשטת יותר, היה מבוטא באופן ממשי יותר בזמנים קדומים, כאשר במיסטריות נמצא שמו הקוסמי של אדם בהתאמה למה שחווה כשירד לאדמה, כאשר ברא בישותו תנועות עם הפלנטות והוסיף אותן לעיצורים של גלגל המזלות. לקבוצות השונות של הגזע האנושי היו אז שמות רבים, אבל שמות אלו נהגו באופן כזה שהיו שרויים בהרמוניה עם השם האוניברסלי חובק הכל.

שערו בנפשכם מנקודת ראות זו, מה היה האלפבית? הוא היה מה שהשמיים גילו דרך כוכבי השבת שלהם ודרך כוכבי הלכת הנעים דרכם. כאשר האלפבית דובר מתוך החכמה האנושית המקורית, האינסטינקטיבית, היתה זו אסטרונומיה שבאה לידי ביטוי. מה שדובר באמצעות האלפבית ומה שנלמד באסטרונומיה בימים עתיקים אלה היה זהה. החכמה שבאסטרונומיה של הזמנים ההם לא הוצגה באותה דרך כמו הלימוד הנכלל באחד מענפי הידע של ימינו, אשר נבנה מתפיסות ומושגים מבודדים. היא נהגתה כהתגלות שעשתה עצמה מוחשת על פני השטח של החוויה האנושית, או בצורה של אמת מובנת מאליה או כחלק מאמת שכזו. כך הוצגה חוויה ממשית עם חלק של החכמה הקדומה. היה משהו מתודעה עמומה הקשור לעובדה, שבימי הביניים, אלו שהיו המשכילים ביותר עדיין היו צריכים ללמוד דקדוק, רטוריקה, דיאלקטיקה, אריתמטיקה, גיאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. בטיפוס דרך הספירות השונות של הידע מונחת הכרה חצי מודעת של משהו אשר בימים קדומים יותר התקיים בבהירות אינסטינקטיבית. היום הדקדוק נהיה מאוד מופשט. אם נחזור לאחור לזמן שההיסטוריה אינה מספרת עליו דבר, אבל עדיין הוא זמן היסטורי, נמצא שדקדוק לא היה נושא מופשט כפי שהוא כיום, אלא שהאדם הובל אז דרך הדקדוק לתוך המיסטריה של האותיות האינדיבידואליות. הוא למד שהסודות של הקוסמוס מוצאים ביטוי באותיות. התנועה הבודדת הובאה לידי קשר עם כוכב הלכת, העיצור הבודד עם הסימן הבודד של גלגל המזלות. כך, דרך אותיות האלפבית, רכש האדם ידע של הכוכבים.

מעבר מדקדוק לרטוריקה מצריך יישום של מה שחי באדם כאסטרונומיה פעילה. ודרך התפתחות לדיאלקטיקה מגיע אדם בחשיבה לתפיסה הכוללת עבודה על מה שחי בתוכו מתוך האסטרונומיה. אריתמטיקה לא נלמדה כהפשטה של ימינו, אלא כישות המבוטאת במיסטריה של המספרים. במספר עצמו התבוננו באופן שונה מבימינו. אתן לכם דוגמא פעוטה לכך.

כיצד אדם מצייר לעצמו היום את המספרים 1,2,3? זה נעשה על ידי חשיבה על זרע של אפונה, ואז זרע אפונה אחר וביחד הם שניים. ואז נוסף אחד אחר ויש שלושה. זה עניין של הוספת אחד לאחר – חיבורם יחדיו. בימים קדומים לא ספרו בדרך זו. התחילו עם יחידה. ועל ידי פיצול היחידה לשני חלקים קיבלו 2. כך 2 לא נתקבל על ידי הוספת יחידה אחת לאחרת. זה לא היה חיבור של שתי יחידות, אלא שניים נכלל באחד. שלוש נכלל באחד בדרך שונה – ארבע שוב בדרך שונה. היחידה הקיפה את כל המספרים והיתה הגדולה מכולם. היום יחידה היא הקטנה ביותר. הכל היום נהגה באופן אטומיסטי. היחידה היא מרכיב אחד והשניה נוספת אליה, כל זה הוא אטומיזם מדומיין. הרעיון המקורי היה אורגני. שם היחידה היא הגדולה ביותר והמרכיבים הבאים תמיד מופיעים כקטנים יותר וכולם נכללים ביחידה. כאן אנו מגיעים למיסטריות שונות למדי בעולם המספרים. מיסטריות אלו בעולם המספרים נותנות את הרמז הדק ביותר שאיננו עוסקים כאן אך ורק במה שחי בראשו החלול של האדם. (אני אומר חלול משום שלעיתים קרובות הראיתי שהוא באמת חלול מנקודת ראות רוחית). ביחסים של המספרים אנו יכולים להגיע לתפיסת היחסים של האובייקטיביות של העולם. אם תמיד אנו רק מוסיפים אחד לאחד זה באופן טבעי משהו שאין לו דבר עם העובדות. יש לי חתיכת גיר. אם אני מניח לצידה חתיכה שניה של גיר אין לה שום קשר לראשונה. האחת אינה מעניינת את השניה. אם אני מניח מראש שכל דבר הוא יחידה ועובר עכשיו למספרים הנכללים ביחידה זו, אני מקבל שניים בדרך המביאה לתוצאה מסוימת. אני צריך לשבור את החתיכה. ואז אני מגיע לתוך המציאות.

וכך, אחרי שעסקנו בדיאלקטיקה כדי להבין את החשיבה האסטרונומית, אנו מגיעים הלאה יותר לתוך הקוסמוס עם אריתמטיקה ובאופן דומה עם גיאומטריה. מהגיאומטריה אנו מקבלים הרגשה שהגיאומטריה למעשה היא המוזיקה של הספירות. זהו ההבדל בין מה שנחשב היום לטוב למה שהתקיים פעם בחכמה האינסטינקטיבית של זמנים קדומים. קחו את המוזיקה היום – הפיזיקאי המתמטי מחשיב את גובה הצליל של תו, לדוגמא, לוקח בחשבון איזה סולם צלילים פועל במנגינה. ואז כל מי שהוא מוזיקלי נאלץ לשכוח את המוזיקה שלו ולהיכנס לספירה של המופשט אם, מהיותו מוזיקאי נלהב, לא ברח כבר מהמתמטיקאי. האדם מובל הלאה מהחוויה המיידית להפשטה, ולהפשטה יש קשר קלוש ביותר לחוויה.

לכשעצמו זה באמת מעניין – אם למישהו יש נטיה מתמטית – להמשיך מהמוזיקלי לתוך הספירה של האקוסטיקה, אבל לא משיגים הרבה בדרך של חוויה מוזיקלית. אם מישהו לומד היום גיאומטריה וכשהוא מתקדם הוא מתחיל לחוות צורות כתווים מוזיקליים, כלומר, אם הוא עולה מהשלב החמישי לשישי, וגורם לגיאומטריה להדהד באופן מוזיקלי, כל זה, ככל הידוע לי, לא נכנס לתוכנית הלימודים. אבל פעם זו היתה המשמעות של עליה לחלק השישי של מה שנלמד – מגיאומטריה למוזיקה. ורק אז נהיה האבטיפוסי, המונח ביסוד המציאות, לחוויה. האסטרונומיה שבתת-מודע נהיית אז למשהו שלומדים במודעות כאסטרונומיה, למרכיב השביעי והגבוה ביותר של מה שנקרא טריוויום וקוואדריום.[2]

 ההיסטוריה של האדם צריכה להילמד בהתאם להתפתחות תודעתו, כי אז אנו יכולים להשיג הרגשה שהתודעה צריכה לחזור לעניינים אלה. זהו בדיוק מה שחותרים אליו במדע הרוח האנתרופוסופי. אין צורך להתפלא שאלו הרגילים לקבל את המדע המוכר של ימינו אינם מוצאים דבר של אמת במה שכתבתי, לדוגמא, בספרי מדע הנסתר בקוויו העיקריים.[3] זה נחוץ שהאדם יוכל לחזור בדרך מודעת לחלוטין, למציאות האמיתית אשר צריכה היתה לסגת לזמן מה אל הרקע כדי לאפשר לאדם לפתח את חירותו. האדם יוכל בעוצמה רבה מתמיד לפתח את התודעה על מנת לעמוד בתוך העולם הקוסמי האלוהי, כדי שלא יושלך החוצה מקוסמוס זה אל עולם התופעות בלבד, למופע טהור, כי באמת באופן כה חזק התרכזו כל הגדולה, הפאר וההדר רבי הפנים של השמיים המכוכבים לתוך האגו המופשט.

זה היה צעד הכרחי במאבק לחירות. כי האדם יכול לפתח את חירותו רק כך שהוא דוחק כמעט ללא הבחנה לתוך הנקודה היחידה של האגו משהו מלא מתוך כל החלל הקוסמי שזורם דרך הזמן כולו. אבל הוא מאבד את ישותו, הוא כבר אינו יודע את עצמו ואינו שולט בעצמו, כבר אינו פעיל ופועל מיוזמתו שלו. אם לא יכבוש מחדש את העולם כולו מנקודה יחידה זו של האגו שלו, הוא לא יתרומם שוב מהמופשט אל הממשי. זה באמת חשוב להבין כיצד במעבר מהתרבות היוונית לתרבות הלטינית, המופשט השתלט על התרבות האירופאית וכתוצאה מכך אבדה המילה הראשונית. צריך לזכור שהשפה הלטינית היתה במשך זמן רב השפה של העילית התרבותית. מה שהתמיד ונמשך היה סוג של יאוש שאחז במה ששפה לטינית זו כבר הזניחה למעשה. ומה שדובר בעולם היווני נותר מאחור רק בחשיבה. מהלוגוס נותר לוגי – מחשבה מופשטת.

בגעגועים שהיו לאיש כמו גתה לידע של התרבות היוונית, מונח משהו שאפשר לבטא בדרך הבאה: הוא התגעגע לשחרור מההפשטה של הזמנים המודרניים, מהפרוזה היבשה של הרומניזם. הוא רצה להגיע לבת האחרת של החכמה הקדומה של העולם, מה שנותר מכל זה מייצג את יוון. גם אנו צריכים לחוות משהו מסוג זה אם ברצוננו להבין את הכמיהה העזה של גתה לדרום. בביוגרפיות מודרניות איננו מוצאים דבר מכל זה. רק כאשר בכל דבר אינדיבידואלי תהדהד תודעה של אדם כביטוי לקוסמוס כולו, תתבהר הדרך עבור הכוחות הנדרשים להתקדמות האדם, כדי שהציביליזציה לא תתנוון ותיסוג לברבריות מוחלטת.

———————————————————————————————————-

[1] IH, OH,UH,AH, בגרמנית. הערת עורך המהדורה האנגלית.

[2] טריוויום – השלוש, שלוש האמנויות הפחות חשובות בימי הביניים מבין שבע האמנויות החופשיות: דקדוק, הגיון ורטוריקה. ארבע האמניות האחרות נקראו קוואדריום: חשבון, הנדסה, אסטרונומיה ומוזיקה. [הערת המתרגם לעברית]

[3] יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.