האדריכלות כהתגלות ישותו הנסתרת של האדם
מאת רודולף שטיינר
Architecture as a Synthesis of the Arts
שמונה הרצאות שניתנו בברלין ובדורנאך בין ה-12 בדצמבר 1911 לבין ה-26 ביולי 1914 GA286
עם נספח הכולל רישומי שיחות במינכן ובשטוטגרט ב-7 וב-30 במרץ 1914,
תמצית מתוך הרצאות שניתנו בדורנאך ב-31 בדצמבר 1923 ב-1 בינואר 1924, ושתי כתבות עיתונים.
תרגמה מאנגלית: תומר רוזן גרייס, הרדוף 2011
התרגום האנגלי נעשה בידי יוהנה קוליס, דורותי אוסמונד, רקס ראב וז'אן שמיד-ביילי, ונערך בידי כריסטיאן טאל-יאנטסן, שגם הוסיף את המבוא.
לספר המלא: ראה כאן
משימתן של האמנות והאדריכלות המודרניות כעולה ממחקר היסטורי של אדריכלות המקדשים ושל ההתפתחות הנלווית לכך של הנפש האנושית
הרצאה מס' 2, ברלין, 5 בפברואר 1913
המבנה החדש כצורך חיוני בתקופה המודרנית
במהלך האסיפה הכללית האחרונה של הסקציה הגרמנית של החברה התיאוסופית[1] כאן בברלין, גם עמותת הבנייה[2] קיימה אסיפה. באירוע זה הצבעתי על כך שהבניין שלנו אמור להפוך לחלק אינטגרלי מן האבולוציה האמנותית בכללותה ומזו של האדריכלות בפרט. אמרתי שיחד עם היבטים אחרים של האנתרופוסופיה, זהו צעד חיוני באבולוציה הרוחנית והתרבותית של המין האנושי ולא משהו שהומצא על-ידנו באופן שרירותי. אין זה אידיאל שרירותי אלא המשך חיוני של מה שאנו יכולים לקרוא בכתב, ואשר מגלה לנו את התפתחות הרוח האנושית במהלך האבולוציה הארצית.[3]
צעד חיוני זה, של שימת הבניין שלנו בתוך זרם האבולוציה האנושית, ניתן לתיאור מנקודות מבט רבות, שבאותו אירוע בחרתי אחת מהן. כיום אבחן נקודת מבט אחרת, כדי להשלים את מה שאמרתי כאן בדצמבר 1911.
האדריכלות היא אמנות היצירה של מרחב עוטף וסגור בעזרת מגוון חומרים ובאמצעות צורות ודמויות שונות, לצורך פעילויות ומשכנים רגילים או למטרות דתיות. אמנות זו מקורה בנפש, וניתן להבין אותה בה במידה שניתן להבין את הנפש.
שלושת ההיבטים של הנפש האנושית
במהלך עבודתנו במדע הרוח תמיד התבוננו ביסוד הנפשי משלוש נקודות מבט, כלומר – מנקודת המבט של נפש התחושה, מזו של הנפש השכלית ומזו של נפש התודעה. את היסוד הנפשי אנו פוגשים גם – בצורה ניסיונית ועדיין לא כל כך מפותחת – כשאנו מדברים על גוף התחושה או הגוף האסטרלי. לבסוף מופיעה הנפש שוב כשאנו מדברים על כך שהנפש הגיעה לשלב ההתפתחות שבו היא מבקשת לעבור לרוח העצמיות, הנקראת גם "מַאנַאס". בספרי "תיאוסופיה"[4] מופיע תיאור של הנפש בעלת שלושת החלקים כנפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה. בנוסף לכך תמצאו את נפש התחושה מתוארת גם כמצויה בסמוך לגוף התחושה, באופן הגורם לשניים אלו להיראות כשני היבטים של אותו הדבר, כאשר האחד שייך יותר לנפש ואילו השני – לרוח. לבסוף, נפש התודעה ורוח העצמיות מזווגים יחדיו, כאשר שוב, האחד שייך יותר ליסוד הנפשי ואילו האחר – לתחום הרוחני.
לפני יומיים נתן ידידנו היקר ארנסון[5] מבוא מצוין למושגים הללו, בהראותו כיצד אלה השקועים באמת בעבודה אנתרופוסופית ירצו ללכת אל מעבר לטרמינולוגיה הסתמית של נפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה. הם ירצו להגות בכל הדברים הללו בלבם ולהגיע להרבה מאוד אידיאות, רגשות ונקודות מבט באשר לאופן שבו עשוי היבט אחד להיות מחובר להיבטים האחרים; זאת, על מנת להשיג הבנה כוללת של מגוון הדברים שהמילים הללו עשויות להביע.
בעבור הראיה הרוחית חובקות המילים הללו עולמות שלמים, כך שמופיעים היבטים חדשים שמוכרחים גם הם להילקח בחשבון, כמו מהלך האבולוציה, אפילו אם נגביל את עצמנו כרגע רק לתקופה הפוסט-אטלנטית. אנו מוצאים שגוף התחושה עבר התפתחות חזקה במיוחד במהלך תקופת התרבות הפרסית העתיקה, נפש התחושה – במהלך תקופת התרבות המצרית, הנפש השכלית – במהלך תקופת התרבות היוונית–רומית, ונפש התודעה – בתקופתנו שלנו. אנו יכולים כעת אפילו להבחין בתקופה הבאה המתקרבת אלינו, ואנו יכולים לעבוד על התקופה הבאה הזו בעזרת מה שאנו רוצים ליצור דרך האנתרופוסופיה, כלומר, להראות חיבור בין נפש התודעה לבין רוח העצמיות או ה"מַאנַאס".
אבולוציית הנפש משתקפת באדריכלות
אמרתי זה עתה שהאדריכלות קשורה קשר הדוק עם חיי הנפש של בני האדם. באופן טבעי מובילנו הדבר לחקור אם האדריכלות עשויה לכן להיות קשורה גם עם התפתחות חיי הנפש שתוארו זה עתה. אילו היה זה כך, האם סדר התפתחות הצורות והדמויות באדריכלות לא היה מגלה מאפיינים הקשורים באופן כלשהו להתפתחות גוף התחושה, נפש התחושה וכן הלאה? הרי אז אף לא תהיה כל הצדקה לדבר על האדריכלות ביחס לתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, שבה התפתח הגוף האתרי. שכן, אם האדריכלות קשורה הדוקות לחיי הנפש של בני אדם, הרי נובע מכך שאין היא יכולה להופיע אפילו באופן טנטטיבי עד תחילת הופעתם של חיי הנפש. ניתן לצפות שהיא תופיע קודם כל בתקופת גוף התחושה, כיוון שגוף התחושה הוא במובן מסוים הצד ההפוך של חיי הנפש. עד לפני כן לא היה שום דבר שעשוי להתאים למה שאנו מגדירים כיום כאדריכלות.
קשה לצלול לתוך השאלות הללו מנקודת המבט של ההיסטוריה הרגילה. מצבות ושרידים היסטוריים בקושי יכולים לקחתנו בחזרה לתקופת מצרים ואור-כשדים הקדומות, כך שאנו מוכרחים להסתמך על מחקר המבוסס על ראייה רוחית כדי ללמוד על ימים קדומים מאלה. אפילו תקופת זרתוסטרא בפרס הקדומה שוכנת מעבר להישג ידו של המחקר ההיסטורי, שלא לדבר על תקופת התרבות ההודית המקורית, שהיא התקופה הקשורה בהתפתחותו של הגוף האתרי. התקופה ההודית – אפילו תקופת הווֶדות – שבה עוסק המחקר ההיסטורי, שייכת לתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, ומקבילה לתקופה של מצרים ואור-כשדים הקדומות. אבל התקופה שאליה אני מתייחס כאן כתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה היא תקופת הודו העתיקה המקורית, שאין כל שרידים חיצוניים כלשהם שנותרו ממנה, והוֶודות הן זכר אחרון לה.
תקופה זו מתוארת בספרי "מדע הנסתר".
מקדשי מערות קדומים. מגוף התחושה לנפש התחושה
בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה לא הייתה יכולה להתקיים אדריכלות במובן של היום. אחריה הייתה תקופה שבה נעשה צעד ברור שגם ההיסטוריה החיצונית מזכירה אותו. בשלב שקדם לאדריכלות הייתה תקופה שבה נבנו חדרים למטרות דתיות במערות או בחללים חצובים בסלעים. עדיין ניתן למצוא כאלה בהודו, אבל גם בנוּבּיה. דבר זה מביאנו לסף התקופה שבה החלה להתפתח הנפש מתוך הטבע הגופני. חדרי מערות אלה נושאים את מה שיש למדע הרוח לומר על האבולוציה של הנפש: רק כאשר מתחילה התפתחות של הנפש מתוך ההתפתחות הגופנית, אנו רואים את התחלת ההתפתחות של אדריכלות ממשית מתוך המערות והחדרים התת-קרקעיים שנחצבו בסלע החי.
הסלע החי הוא כמו הגוף האנושי שלתוכו צריכה הנפש האנושית לפלס לה דרך. יסוד הנפש צריך לפלס את דרכו לתוך היסוד הגופני כאשר נפש התחושה נכנסת לתוך גוף התחושה. המעבר מחדרי מערות למבנים אדריכליים המשמשים חלל סגור לפעילויות אנושיות מראים לנו את חשיבות המעבר מתקופת גוף התחושה לתקופת נפש התחושה.
יום יבוא ואוצרות האנתרופוסופיה ישוכללו ויכללו את כל ענפי הידע האנושי ואת כל ענפי ההתפתחות האנושית. יתגלה אז, שכל הדברים שאותם מראות השקפות עולם אחרות בצורה חד-צדדית, גובבו מתוך מושגים ורעיונות בלתי שלמים, ואילו מדע הרוח, או האנתרופוסופיה, יגלו נקודת מבט כוללת המסוגלת לשפוך אור על כל פינה. לא משנה שאנשים עדיין לא מאמינים לכך. הזמן יראה שזו אמת. מעט מעט, תתחלנה להופיע הוכחות לכך בכל תחומי החיים, כולל בתחום האדריכלות.
המקדש המודרני. מנפש לרוח
מתוך שנתחקה אחר מהלך התקופות הפוסט-אטלנטיות, נוכל לגלות כיצד הן קשורות להתפתחות הנפש, ראשית – נפש התחושה, לאחר מכן – הנפש השכלית, ולבסוף – נפש התודעה, שהיא אף התקופה שבה אנו נמצאים כיום.
אנו רואים אפילו, כיצד בתקופתנו רוח העצמיות, הקרויה גם "מַאנַאס", מתחילה לפלס את דרכה מעלה מתוך נפש התודעה, וכיצד אנו ניצבים כיום בפני משהו המנוגד לאותה תקופה פוסט-אטלנטית שבה נעשה המעבר מן היסוד הגופני ליסוד הנפשי. באותה תקופה קדומה, נפש התחושה פילסה את דרכה ובקעה מתוך גוף התחושה, בעוד כעת, על הנפש לפלס את דרכה שוב אל-תוך משהו רוחני. באדריכלות אנו מוצאים את אותו ניגוד. אז, לפני שהתהוותה האדריכלות הממשית, נחצבו חללים לתוך הסלע החי. כעת, כאשר המשימה היא לפלס את דרכנו אל הרוח, נמצא את היסוד המשלים לכך, את הניגוד לכך.
נפש התחושה. הפירמידה המצרית
הבה נתבונן במהלך ההתפתחויות שחוללה הנפש, החל בנפש התחושה – וזאת בלי להיכנס למציאת ההקבלות המדויקות מבחינת הזמנים, שכן זהו דבר שכל אחד יכול לעשות.
בכך שניחן בנפש תחושתית, נכנס האדם למערכת יחסים הדדית עם סביבתו. המציאויות הקיימות בסביבתו חודרות לישותו הפנימית דרך נפש התחושה. כל דבר שנמצא בחוץ עובר טרנספורמציה דרך ההתנסויות המתרחשות בנפש התחושה והופך למשהו שנמצא בפנים. מה נוכל למצוא בהתפתחות האדריכלות, אשר נובע באופן טבעי מבניית מערות ואשר ניחן במאפיינים הטיפוסיים לנפש התחושה? זה יהיה צריך להיות משהו שנבנה באופן שיאפשר לחוץ להיות מיוצג בפנים. הדבר היחידי שאפשר לחשוב עליו הוא הפירמידות ומבנים דומים להן. אפילו המדע המודרני מסכים עם כך, שמבחינת המידות שלפיהן הן בנויות, מכילות הפירמידות התגלמות של תנאים אסטרונומיים וקוסמיים. זהו בדיוק הדבר שאותו אנו מחפשים. יותר ויותר תגליות נעשות אודות הדרך המדהימה שבה משקפות הפרופורציות של פירמידה מצבים קוסמיים, כמו לדוגמא, האופן שבו היחס בין הבסיס לגובה מייצג מידות קוסמיות מסוימות. יותר ויותר מתקבלת התחושה, שכוהני הפירמידות הביעו במונחים של בנייה קשרים קוסמיים שהם ראו. דומה הדבר, כאילו הפירמידה נבנתה כדי שהאדמה תוכל לחוות בתוך עצמה את מה שניתן לראות בקוסמוס. נפש התחושה מעוררת לחיים בתוך עצמה את מה שמצוי מחוצה לה, ומשקפת בדרכה שלה, בתוך עצמה, את מה שקיים בחוץ. באותו אופן, הפירמידה חוזרת על יחסים קוסמיים, כמו לדוגמא בזוויות שבהן חודר אור השמש פנימה, ביחסי המידות שלפיהן היא בנויה ובצורותיה. בדיוק כפי שהמציאות החיצונית מיוצגת בתוך האדם דרך פעילות נפש התחושה, כך אף הפירמידה נראית כמו איבר תחושה עצום השייך לכל הציוויליזציה הארצית, שדרכו היא ניצבת בפני הקוסמוס כולו.
הנפש השכלית. המקדש היווני-רומי
כיצד תיראה האדריכלות בעידן שהנפש השכלית מאפיינת אותו? הנפש השכלית היא יסוד הנפש באדם, שיש לו הכי הרבה עבודה בתוך עצמו. הוא ממשיך להרחיב את חיי הנפש הפנימיים הללו על היסוד הפנימי שכבר נוצר על ידי נפש התחושה, אך מבלי לקחת אותו רחוק מספיק כדי שיתמצק ויהפוך לאני. זהו יסוד נפשי שאינו מגיע לשיאו בנקודה המרכזית של האני. אדם שיש לו איבר נפש זה במצב מפותח במיוחד, יתגלו אצלו חיי נפש עשירים מאוד, מלאים בתוכן ובניסיון שבעבורם הוא נאבק. הוא לא ירגיש נטייה מיוחדת לבנות מערכות מתוך התנסויותיו הפנימיות, אלא יעדיף להתענג על היריעה הרחבה של כל מה שהן מביאות לו. הנפש השכלית מספקת את צרכיה בעצמה. היא סגורה בתוך עצמה – חיי נפש שלמים מבחינה פנימית.
איזה סוג של אדריכלות סביר שייווצר מתוך כך? שלא כמו בפירמידות, אשר מתגלה בהן מין צֶלם או ייצוג של קשרים קוסמיים, זה יצטרך להיות דבר-מה הסגור בתוך עצמו, בתוך שלמותו שלו. כדי להתאים לנפש השכלית, יצטרך דבר זה להראות את רוחב היריעה המאפיין אותו בכל חלקיו, אך לא תהיה לו נטייה חזקה לחבר בין כל החלקים הללו. ללא ספק יש להבין את אדריכלות יוון, ואפילו את זו של רומא, כתמונה של הנפש השכלית.
תכופות דיברנו על המקדש היווני כעל מקום המשכן לאל, שבו כל המבנה יוצר שלמות סגורה. ראינו שהמקדש היווני לא זקוק לנוכחותה של קהילה. כמקום המשכן של האל, הוא יכול להתקיים כשלמות בפני עצמו, בדיוק כפי שהנפש השכלית היא ישות פנימית, חיים פנימיים שלמים בפני עצמם, אף שאינם מרחיקים לכת עד כדי כך שיהפכו לאני, ועם זאת, באופן לא מודע, הם מייצגים את האל באדם. במקדש היווני קיימים מרכיבים שמופנים כלפי מטה ואחרים הפונים כלפי מעלה. העמודים עולים למעלה ונושאים את המשקל הלוחץ-למטה של הקורה האופקית [cross beam]; וכל הכוחות הרבים והמגוונים יוצרים שלמות, בלי שיבקשו באופן כלשהו ליצור אחדות או שיא. בכל זאת – ובדומה לכך, גם באדריכלות הרומית – אנו מכירים ברוחב המאפיין את הנפש השכלית.
הארכתיאום, אתונה
האדריכלות היוונית והרומית מדהימות באיכותן הסטאטית, באופן שבו כל הכוחות האינדיבידואליים – אלה שפונים למעלה ואלה שפונים למטה – מצויים בשיווי משקל. דבר אחד שלא קיים במקדש יווני הוא הכובד. אם יש לך תחושה לטבע, תוכל לקבל את הרושם שהעמודים צומחים מתוך האדמה, בדיוק כמו שצמחים אמיתיים הצומחים מתוך האדמה לא נותנים כל רמז ללחץ המופעל עליהם. זוהי הסיבה שבגללה העמודים במקדש היווני התפתחו בהדרגה עד שנעשו דומים לגבעולי צמחים, אף שהדבר נעשה ברור רק בעמוד הקורינתי. הרושם שנותנים העמודים הוא רושם של צמיחה כלפי מעלה, לא של כובד כלפי מטה. אך מרגע שמגיעים לקורה התומכת מלמעלה, לארכיטרב, מרגישים לחץ כבד כלפי מטה. הבניין כולו מצוי במצב של שיווי משקל מושלם. באותו אופן שבו חיי הנפש של אדם, אם הם מפותחים היטב, נותנים תחושה של איזון הדומה לשיווי המשקל שבין העמוד לקורה התומכת שמעליו, בכל ההרגשות, ההבחנות והמושגים שהושגו פנימית, האדריכלות היוונית-רומית התהוותה בתקופה שבה התפתחה הנפש השכלית. לפיכך, כשהנפש דיברה בשפת האדריכלות, הדבר נתן ביטוי, כמובן, לשיווי המשקל של ההתנסות הפנימית שלה. העובדה שאדריכלות זו החלה לשקף את חיי הנפש של אותה תקופה לא תוכננה בכוונה, אלא היא פשוט הופיעה מתוך האופן שבו הנפש האנושית יצקה את עצמה אל-תוך האדריכלות.
נפש התודעה. הקתדרלה הגותית
אז החלה נפש התודעה את האבולוציה ההדרגתית שלה. נפש התודעה, במהותה, מתמצתת כל דבר להרגשה אחת כוללת, האומרת: "אני אדם אחד ויחיד זה, אישיות אחת זו, אינדיבידואליות בזכות עצמי". כשאנו חיים בנפש השכלית, אנו חשים באלוהים החי בתוכנו. אנו מרגישים כיצד אלוהים חי בכל רטט של נפשנו. כיוון שאנו בטוחים בנוכחותו, אין לנו צורך לאסוף אותו עד לנקודה שבו אנו עשויים לומר: "אני והאל שבתוכי – אחד אנו". אולם בנפש התודעה, דבר זה הוא הכרחי, שכן כאן איננו שרויים במנוחה בתוך עצמנו כמו בנפש השכלית. בנפש התודעה, אנו שואפים לצאת מתוך עצמנו כדי להביא את האני שלנו בצורה מכוונת-למטרה לתוך המציאות והקיום.
סן שאפל, פריז
אם אתה רגיש לתחום השפה, אזי הבחנת בוודאי כיצד עצם המילים שדוברו זה עתה אודות נפש התודעה נוטות בעצמן לשקף עמוד וקשת גותיים. כעת יש לפנינו בניין שאינו מבטא איזון פנימי, אלא משתדל להשתמש בצורותיו כדי להימלט מסתם איזון מובנה. קיים הבדל כביר בין קורה אשר משקלה נישא בשיווי משקל סטאטי על ידי עמודיה, לבין קשת המתהווה באמצעות תמיכה הדדית משני הצדדים. בקשת הכל נוטה כלפי מעלה, עד לנקודה אחת בדיוק, ממש כפי שכוח הנפש האנושית מתכנס ביחד [לנקודה אחת] בנפש התודעה.
בחושֵנו את מהלך האבולוציה האנושית, במיוחד באדריכלות האיטלקית והצרפתית, אנו מגלים את המעבר מהתפתחות הנפש השכלית אל נפש התודעה. אין זה עוד עניין של שיווי משקל סטאטי בין צמיחה למעלה לבין לחץ כלפי מטה באיזון כולל, כפי ששאפו לעשות באדריכלות היוונית, שם אחדות פנימית הייתה המטרה. המאבק כעת הוא להימלט באופן דינאמי מן העור הסוגר עלינו, וכמו נפש התודעה, ליצור מגע עם המציאות החיצונית. בחלונות הגבוהים, קשתות גותיות נפתחות אל אור השמים. במקדש יווני, נוכחותו של האור או היעדרו אין לה חשיבות מיוחדת, אבל לא ניתן לתאר קתדרלה גותית בלי האור המשתקף בעד חלונות הזכוכית הצבעונית.
אנו יכולים לחוש כיצד נפש התודעה מציבה את עצמה בעולם בכללותו, כיצד היא נאבקת להיכנס לתוך ההוויה הכללית, וכיצד האדריכלות הגותית מאפיינת לכן את התקופה שבה מתפתחת נפש התודעה.
הצעד הבא באבולוציה האנושית. האדריכלות החדשה
דבר זה מביאנו לתקופתנו בהווה, תקופה שבה דרך חדשה להסתכלות בעולם שואפת להתהוות, לא במובן השרירותי, אלא כצעד החיוני הבא באבולוציה האנושית. דרך זו של הסתכלות בעולם מוכרחה להביא אותנו לתובנה שהגיע הזמן שהאדם יפלס את דרכו מן היסוד הנפשי אל היסוד הרוחני, עד שהוא יגיע למצב שבו הוא נח בתוך עצמו ברוח העצמיות. האדריכלות הגותית, דומה שהיא מעין שליח המבשר את מה שעתיד לבוא. במקדש היווני הקירות עטפו את הכל, ואילו בקתדרלה, הקירות מחולקים לחלקים ומשמשים כמילוי וכקישוט בין החלונות. זהו מאפיין המבשר את מה שצריך להתהוות כעת כמשכן לדרך החדשה להתבוננות בעולם. כבר תיארתי זאת במידה מסוימת ואפילו ניסיתי ליישם כמה היבטים מזה בבניין שלנו בשטוטגרט, לדוגמא.[6]
"מרחב מקדש" אובאלי, שטוטגרט 1911, מאת רודולף שטיינר
מה שנחוץ כעת הוא דבר שישלים מהותית את השלב הראשוני של האדריכלות, שבו נחצבו מערות בסלע, כך שהסלע עצמו יצר את הגבול למה שנחצב בתוכו. המבנה החדש שלנו יהיה כאילו פתוח לכל הצדדים; לא פתוח מילולית, במובן החומרי, אלא פתוח אל הרוח. נשיג זאת על-ידי עיצוב הקירות, בדרך שתאפשר לנו לשכוח שקיים עולם של יומיום מחוץ לבניין שלנו. כבר ניסיתי זאת בבניין בשטוטגרט. אף שקירותיו בנויים מחומר מוצק, הם פתוחים אל הרוח. בבניין החדש שלנו נעצב את הצורות, את הקישוטים ואת הציורים בדרך שתפרוץ דרך הקירות, כך שדרך הצבעים והצורות, אף שהם עשויים חומר מוצק, נוכל להביט לתוך היקום בעיני הרוח והנפש. בפירמידות נתגלמו מידות הקוסמוס. בדומה לכך, אנו נשתמש בכל מה שביכולתנו לחוות דרך האנתרופוסופיה, כאמצעי להעניק לקירות צורות, צבעים, קווי מתאר ודמויות כאלה, שיגרמו להם להיעלם. מה שעוטף אותנו וסוגר עלינו יעניק את החוויה הטוטלית של התרחבות והתפשטות לתוך הקוסמוס, לתוך מרחבי השמים, בדיוק כפי שנפש התודעה – כשהיא נכנסת לרוח העצמיות – עוברת מן המישור האנושי בלבד, למישור הרוחני.
הבניין החדש המוצע במינכן
באדריכלות החדשה, עמודים אינדיבידואליים יקבלו משמעות חדשה. כיוון ששיווי המשקל הפנימי היה הדגש העיקרי במקדש היווני, היה ברור שכל עמוד וכל כותרת צריכים להיות חזרה על העמוד שקדם להם. כיוון שעל כל עמוד היה מונח בדיוק אותו משקל, לא היה טעם בשינוי צורתו.
בבניין החדש שלנו, העניין יהיה לצאת אל-תוך יקום שהוא מגוון ושונה מכל הצדדים. אנו אמורים לשכוח שאנו סגורים בתוך מרחב פנימי, כך שהעמודים יצטרכו למלא משימה שונה לחלוטין. כל אחד מהם יהיה כמו אות באלפבית, היוצאת מעצמה החוצה כדי ליצור מילה עם האותיות האחרות. העמודים לא יהיו שונים זה מזה באופן שרירותי, אלא ישתלבו ביניהם כמו אותיות בודדות היוצרות כתב רב-משמעות, המצביע החוצה אל הקוסמוס, המצביע מבפנים החוצה. זה האופן שבו אנו נבנה: מבפנים החוצה. כמו שכותרת אחת ממשיכה מרעותה, הן תשתלבנה ותיצורנה יחד שלמות אחת. דבר זה יוביל החוצה, אל מעבר לחלל הפנימי.
בדומה לכך, בחלקים אחרים, כמו בכיפות, לדוגמא, נשתמש בציורים באופן שלא ייתן לנו את ההרגשה שאנו סגורים, אלא את ההרגשה שאנו מסוגלים להביט וללכת אל מעבר למקום שבו אנו נמצאים, ממש לתוך מעמקי האינסוף. כדי לעשות זאת, נצטרך ללמוד לצייר כמו יוהנס תומסיוס, שיצירתו גורמת לסטראדר להרגיש שהוא "היה רוצה לפרוץ דרך הקנבס הזה כדי למצוא את מה שעליי לחפש".[7]
סקיצה של המבנה מבפנים, פרויקט מינכן, 1912
מודל פנימי עבור דורנאך, מאת רודולף שטיינר 19 אוקטובר 1914
אדריכלות חדשה המתגברת על החומר הפיזי
אנו ניווכח לראות, שאף מילה במחזות המסתורין אינה מיותרת, שכל מילה מהווה חלק בלתי נפרד מן השלמות הכוללת, וכי כל הדברים שאנו רוצים להשיג על בסיס התרבות של ימינו קשורים יחדיו. היום רציתי לתת לכם מושג ביחס לכך שהאדריכלות החדשה שלנו תצטרך לייצג התגברות על החומר הפיזי, וזאת דרך כל הדרך שבה יעוצבו הקירות, המוטיבים האדריכליים, העמודים וכל הקישוטים. אנו נצטרך להתגבר על הקירות, כדי שהם יפתחו פרספקטיבות הפונות החוצה. גם על ציורי קיר תהיה מוטלת משימה זו. רציתי לתת לכם תחושה ביחס לעובדה, שהאדריכלות החדשה שלנו תצטרך לנסות את הדברים הללו ולאפשר את התרחשותם; ושדבר זה הכרחי, לאור תהליך האבולוציה האנושית שיצטרך להתרחש.
עצם העובדה שבניין מסוג זה מוכרח להופיע מתוך האבולוציה האנושית גורם לקשיים המוצבים בדרכו להיראות פתטיים מאוד. הרשויות במינכן הביעו התנגדותן, וכך אף חברים באחווה האמנותית שבעצתם הם שאלו. הם אומרים שהבניין יחנוק את שכניו. אולי יש להם תחושת בטן מבשרת רע, שהבניין הזה באמת יצביע אל העתיד הרחוק. כרגע, הם מרגישים שהוא חונק אותם פנימית.[8]
כפי שהדבר נראה מן הפרספקטיבה של האבולוציה האנושית, ההתנגדויות של אחוות האמנים, שמחשיבים את עצמם למייצגי שיא ההישגים האמנותיים בעידן שלנו, הן ממש גרוטסקיות ומגוחכות. אולם, הבה נקווה, שבעוד אנו עושים ככל שביכולתנו בכוחות עצמנו, הרוח המנחה אותנו תחמול על אלו מבינינו, אשר יודעים עד כמה הכרחי הוא המבנה הזה, כך שבקרוב מאוד יתאפשר לנו ליצור משכן הולם לאנתרופוסופיה, היא מדע הרוח.
רודולף שטיינר עם המודל החיצוני שלו לדורנאך, 16 ביוני 1914
———————————————————————————————————–
- האסיפה הכללית האחרונה של הסקציה הגרמנית של החברה התיאוסופית נערכה בברלין בדצמבר 1911. שנה אחת לאחר מכן נוסדה מחדש הסקציה הגרמנית בתור החברה האנתרופוסופית. הרצאה זו, שניתנה ב-5 בפברואר 1913, ניתנה בתחילת האסיפה הכללית של החברה החדשה הזאת. ↑
- ראו הרצאה מס' 1, הערה 1. ↑
- המונח "רשימות אקשיות" נובע מן המסורת המזרחית העתיקה. מונח זה מתייחס לזיכרון העולמי, מהות רוחית המשמרת עקבות של כל דבר שנעשה אי-פעם בעולם על-ידי ישויות בעלות תודעה. ראה ר. שטיינר, "זיכרון קוסמי" (R. Steiner, Cosmic Memory (GA -11, Harper & Row, New York 1981). יצא בעברית בשם: מן הרשימות האקשיות – הוצאת תלתן. ↑
- ר. שטיינר, תיאוסופיה, כמצוטט לעיל. יצא בעברית בשם: גוף נפש רוח – הוצאת מיכאל. ↑
- אדולף ארנסון (1855–1936), אחד החברים הפעילים המובילים של החברה בשטוטגרט. ב-3 בפברואר 1913 הוא נתן הרצאה על "לימוד מדע הרוח". ↑
- ראו הרצאה מס' 1, הערה 11. ↑
- ר. שטיינר, "שער ההתקדשות" (GA-14) מחזה מסתורין. יצא בעברית בהוצאת סופיה, הרדוף. ↑
- בפברואר 1913 הוחלט לנטוש את האתר במינכן והפרויקט הועבר לדורנאך שליד באזל, על אתר כפרי פתוח למרגלות הרי היוּרָה. אבן הפינה הונחה על-ידי שטיינר ב-20 בספטמבר 1913. ↑