רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

התוכן:

* חלק ראשון: הקשר שבין תנאי הקיום בקוסמוס ועל האדמה, עולם בעלי החיים והאדם:

שלוש הרצאות – 19-21.10.1923 

* חלק שני: הקשר הפנימי שבין תופעת עולם והווית עולם:

שלוש הרצאות – 26-28.10.1923 

* חלק שלישי: עולם הצומח והרוחות האלמנטליות:

שלוש הרצאות – 2-4.11.1923 

* חלק רביעי: סודות מערך הגוף האנושי:

שלוש הרצאות – 9-11.11.1923 

חלק ראשון

הקשר שבין תנאי קיום בקוסמוס

ועל האדמה.

עולם בעלי החיים והאדם.

לא תוכלו לעסוק באדם באמצעות לוגיקה בלבד, אלא דרך הבנה שניתן להגיע אליה אך ורק כאשר האינטלקט, כצורך, יראה את העולם כיצירת אמנות.

הרצאה ראשונה: 19.10.1923

תכופות נאמר בלימודנו, כפי שאפשר לראות מההרצאות שניתנו לאחרונה אודות מעגל השנה ושאלת מיכאל, שהאדם בכל מבנהו, בתנאי חייו, ואמנם בכל אשר הוא, מהווה עולם קטן, מיקרוקוסמוס מול המקרוקוסמוס, שאכן כולל הוא בפנימו את כל החוקים וכל הסודות של העולם. אך אל תדמו בנפשכם שהבנה מלאה של משפט מופשט למדי זה היא עניין פשוט, עליכם לחדור אל סודות העולם הרבים על מנת לשוב ולמצוא באדם סודות אלה.

היום נעיין בנושא זה בקווי-גישה מסוימים. ראשית נבחן את העולם ולאחר מכן את האדם, כדי לגלות מהו קיומה של הישות האנושית כעולם קטן בתוך העולם הגדול. וכמובן שמה שאפשר לומר על העולם הגדול לא יוכל להיות אחר מאשר קטעים-קטעים. לעולם לא יוכל להיות דבר שלם לכשעצמו, הואיל ואז היו צריכים לימודינו להתרחב ולהתפשט על פני כל העולם כולו!

הבה ונפנה תחילה את תשומת לבנו אל אותה ספירה שמייצגת את המצוי מיידית מעל לאדם – אל הציפורים שחיות בעיקר באוויר.

וודאי לא יוכל הדבר לחמוק מראייתנו, שהציפורים שחיות באוויר, ביוצרן את תנאי קיומן מהאוויר, צורתן שונה מבעלי חיים שחיים על פני שטח האדמה או מתחתיו. כאשר בוחנים אנו את ממלכת הציפורים מגלים אנו, לפי ההשקפות המקובלות בדרך כלל, שבהתייחס אליהן, כמו ביחס לבעלי חיים אחרים, עלינו לדבר על ראש, על מערכת גפיים וכן הלאה. אולם זוהי דרך בלתי אמנותית לגמרי להתבונן בדברים. לעיתים קרובות אני מסב את תשומת הלב לעובדה, שאם ברצוננו להבין באמת ובתמים את העולם לא נוכל להישאר בשלב התפיסה האינטלקטואלית בלבד. האינטלקטואלי חייב להשתנות בהדרגה לתפיסת עולם אמנותית. כי אז לבטח לא תוכלו להתייחס אל ראשה של הציפור, כה מזערי ומנוון בצורתו, בהשוואה אל הראש שאצל בעלי חיים אחרים, כאל ראש במשמעות האמיתית. כמובן שמנקודת ראות חיצונית, אינטלקטואלית עשוי מישהו לומר: לציפור יש ראש, גוף וגפיים. אולם התבוננו עד כמה לא מפותחות רגלי הציפור בהשוואה, הבה ונאמר, לרגלי גמל או פיל ומה ננסי ראשה בהשוואה לראשו של אריה או כלב. כמעט ולא ניתן לומר דבר על ראשה של הציפור. כמעט ואין בו דבר אלא מה שמצוי אצל כלב, אצל פיל או חתול בחלק הקדמי של הפה. יכולנו לנסח זאת כך: זהו החלק הקדמי המורכב יותר במידת-מה של פי היונק שחופף לראש הציפור. מערכת הגפיים מנוונת לגמרי אצל הציפור. כמובן שאורח התבוננות בלתי אמנותי מדבר אכן על גפיה הקדמיות של הציפור שהפכו במטמורפוזה לכנפיים. אולם כל זה מהווה הסתכלות בלתי אמנותית, הסתכלות בלתי אימגינטיבית לגמרי.

אם ברצוננו להבין את הטבע באמת, לחדור ממש לתוך הקוסמוס, עלינו להעמיק ראותנו לתוך הדברים ובמיוחד ביחס לכוחות היוצרים והמעצבים שבהם. ההשקפה שגם לציפור ראש, גוף וגפיים לעולם לא תוכל להוליך להבנה נאותה של הגוף האתרי של הציפור. כי אם נתקדם דרך ראיה אימגינטיבית מראיית הפיזי בציפור אל ראיית האתרי, כי אז נראה שאצל הציפור האתרית מצוי ראש בלבד. בהביטו בראייה אימגינטיבית בציפור האתרית מבין החוקר מיד ותופס שאין לאפשר אצל הציפור שום השוואה לראש, גוף וגפיים של בעלי חיים אחרים, אלא יש לראותה אך ורק כראש, כראש שעבר מטמורפוזה כך שראש-הציפור המהותי מהווה את החך ואת החלקים הקדמיים של הראש ולמעשה את הפה, וכל מה שמשתרע אחורה, כל אותם חלקי השלד אצל הציפור שנראים דומים לצלעות ולעמוד שדרה, על כל זה יש להסתכל כעל ראש, כמובן שעל ראש כזה שעבר מטמורפוזה ושינוי, אך כעל ראש. כל הציפור כולה מהווה למעשה ראש.

כך הדבר עקב העובדה שעל מנת להבין את הציפור עלינו להרחיק לכת מאוד לאחור באבולוציה הפלנטרית של האדמה. לציפור מאחוריה היסטוריה פלנטרית ממושכת, היסטוריה פלנטרית ממושכת הרבה יותר מאשר לגמל, למשל. הגמל הוא בעל חיים שמוצאו מאוחר הרבה יותר מאשר כל ציפור. אותן ציפורים, שבדומה ליען הוצמדו לאדמה, היו בין האחרונים ביותר שהגיעו ובאו לידי קיום. אותן ציפורים שחיות בחירות באוויר בדומה לעיטים, לפרסים, מהוות יצורים עתיקי-יומין מאוד של האדמה. בעידני האדמה הקודמים – עידן הירח הקדום, עידן השמש הקדומה – עדיין היה בראשותם מה שהתפתח מאוחר יותר מבפנים כלפי חוץ עד העור ומאוחר יותר עיצב עצמו למה שאתם רואים כעת בנוצות ובמקור הקרני. מה שמצוי אצל הציפור מבחוץ – מוצאו מאוחר יותר, ונתהווה עקב העובדה שהציפור פיתחה את טבע ראשה מוקדם יחסית, ובתנאי הקיום שלתוכם הגיעה ובאה בשלבים מאוחרים יותר של עידן האדמה, הרי שכל מה שיכלה להוסיף לטבע-ראש זה היה מה שמצוי בפלומת הנוצות שלה. פלומה זו ניתנה לציפורים על ידי הירח הקדום והאדמה בה בשעה שיתר טיבעה בא מעידנים קודמים הרבה יותר.

ברם, לכל זה צד עמוק הרבה יותר. הבה ונביט בציפור באוויר. הבה ונאמר, בעיט במעופו המלכותי, שהעניקו לו קרני החמה ופעולתם מבחוץ, כעל-ידי מתת חסד, את פלומת הנוצות שלו ואת מקורו הקרני – נתבונן בעיט במעופו באוויר. כוחות מסוימים פועלים עליו שם. ברשות השמש אין אך ורק את הכוחות הפיזיים של האור ושל החום שעליהם מדברים אנו בדרך כלל. כאשר תיארתי לפניכם את המיסטריות של הדרואידים הסבתי את תשומת לבכם אל העובדה שגם כוחות רוחיים נובעים מהשמש. כוחות אלה הם שמעניקים לסוגים השונים של הציפורים את מגוון צבעיהן ואת הצורה המיוחדת של פלומתם. כשנחדור בראיה רוחית לתוך טבע פעילות השמש נבין מדוע יש פלומה מיוחדת לעיט וכאשר נעמיק התבוננותנו בישות העיט, כשנפתֵח תפיסה פנימית לטבע שמכיל בתוכו את הרוחי, כאשר נוכל לתפוס כיצד פועלים כוחות מעצבים מתוך האימפולסים של השמש כשהללו מחוזקים על ידי כוחות אחרים, שעליהם אדבר אחר כך, כשנראה כיצד זורמים כלפי מטה אימפולסי-השמש אל העיט אפילו לפני שבקע מהביצה, כיצד מעצבים הם כבמטה-קסמים את הפלומה, או ביתר דיוק, כיצד מעלים הם את הפלומה על המבנה הבשרי שלו, אזי נוכל לשאול את עצמנו מהי המשמעות של כל זה לאדם? המשמעות של זה לאדם היא, שזה עושה את מוחו לנושא מחשבות. תהיה לכם תובנה נאותה לתוך המקרוקוסמוס, לתוך הטבע הכביר כשתראו את העיט באור זה עד כי תאמרו: לעיט הפלומה שלו, הנוצות הבהירות הרבגוניות שלו: באלה חי אותו הכוח שחי בכם בעשותכם את מוחכם לנושא של מחשבות. מה יוצר את פיתולי מוחכם? מה גורם למוחכם להיות מסוגל לקלוט את הכוחות הפנימיים של המלח, המהווים את בסיס החשיבה? מהו בעצם זה שמאפשר למוח שלכם לעשות מכם חושבים? זהו אותו הכוח שנותן נוצות לעיט שבאוויר. וכך חשים אנו את עצמנו קשורים לעיט מעצם העובדה שאנו חושבים. חשים אנו בתוכנו בתחליף האנושי לפלומת העיט. מחשבותינו זורמות מהמוח באותו אופן כנוצות שזורמות החוצה מהעיט.

כאשר עולים אנו מהשלב הפיזי אל המישור האסטרלי עלינו להכריז על הדברים הפרדוקסליים הבאים: הכוחות שעל המישור הפיזי גורמים ליצירת הפלומה, על המישור האסטרלי גורמים הם ליצירת מחשבות. הם מעניקים לעיט את עיצוב הנוצות, זהו האספקט הפיזי של עיצוב מחשבות; לאדם מעניקים הם מחשבות, זהו האספקט האסטרלי של יצירת נוצות. דברים כאלה נרמזים לעיתים באורח מופלא בסיפורי-עמים. אם נוצה נחתכת בראשה ומפיקים את מה שמצוי בפנים, קוראים לכך אנשי הכפר בשם: הנפש. כמובן שאנשים רבים יראו בשם זה אפיון חיצוני בלבד. אין זה אפיון חיצוני. עבור הללו שתובנה להם מכילה נוצה משהו עצום. מכילה היא את סוד התהוות המחשבות.

כעת, הבה ונפנה את מבטנו ממה שחי באוויר, ועל מנת שתהיה לנו דוגמא ייצוגית נבחן יונק כגון האריה. נוכל למעשה להבין את האריה אך ורק אם נפתח תחושה לשמחה, לסיפוק הפנימי שיש לאריה בחיותו יחד עם הסובב אותו. אין אכן שום בעל חיים, אלא אם מקורב הוא לאריה, שיש לו נשימה נפלאה שכזאת, ומסתורית שכזאת. בכל היצורים של עולם בעלי החיים חייבים מקצבי הנשימה להיות תואמים בהרמוניה עם מקצבי מחזור הדם. אולם בה בשעה שמקצבי מחזור הדם נעשים כבדים עקב תהליכי העיכול שתלויים בהם, נעשים מקצבי הנשימה קלים, משום ששואפים הם להעפיל אל הקלות של מבנה המוח. באשר לציפור, מה שחי בנשימה שלה חי למעשה בד בבד בראש שלה. הציפור כולה ראש והיא מגישה את ראשה החוצה כאילו לעבר העולם. מחשבותיה היכן שמצויות נוצותיה. לאדם שרגש לו ליופי הטבע אין כמעט דבר מרגש יותר מאשר לחוש בזיקה הפנימית שבין מחשבתו של אדם ובין פלומת הנוצות של הציפור. כל מי שמתרגל בפנימו דברים כאלה יודע די בדיוק כשחושב הוא בדומה לטווס, כשהוא חושב בדומה לעיט, או כהוא שחושב בדומה לאנקור (דרור). לבד מהעובדה שהאחד אסטרלי והשני פיזי, חופפים דברים אלה למעשה בצורה מופלאה. על כן אפשר לומר שחיי הציפור בנשימה מכריעים במידה כזאת ששאר התהליכים, מחזוריות הדם וכן הלאה, כמעט ואינם ניכרים. כל כובד העיכול, כן – אפילו כובד מחזור הדם, נעלמים בתחושת הציפור את עצמה, אין הם קיימים.

אצל האריה קיים מעין איזון בין הנשימה למחזור הדם. כמובן שבמקרה של האריה מכריע מחזור הדם במשקלו, אולם לא במידה רבה כזאת, הבה ונאמר, כמו אצל הגמל או השור, שאצלם העיכול הוא במידה ניכרת מעמסה על מחזור הדם. אצל האריה, שמנגנון דרכי העיכול שלו קצר יחסית ועשוי כך שתהליך העיכול נשלם מהר ככל האפשר, העיכול אינו למעמסה על מחזור הדם במידה שתהיה ניכרת. לעומת זאת, בהתייחס לראשו של האריה, התפתחות טבע-ראש כזאת היא שהנשימה מוחזקת באיזון עם מקצבי מחזור הדם. לאריה, יותר מכל בעל חיים אחר, יש מקצב פנימי של נשימה ומקצב של פעימת לב שמוחזקים בתוכו באיזון, ששורים בפנימו בהרמוניה. משום כך יש לאריה, כשחושבים אנו על מה שאפשר לכנותו בשם חייו הסובייקטיביים, דרך מיוחדת לזלילת מזונו ברעבתנות בלתי מרוסנת, משום כך בולע הוא אותו פשוטו כמשמעו. כי למעשה הוא מאושר אך ורק בבולעו אותו. רעֵב  הוא למזון, כי נעוץ הדבר בטבעו שהרעב גורם לו כאב רב יותר מאשר הוא גורם לשאר בעלי החיים. משתוקק הוא למזון אך אין הוא נמנה על הזללניים! הנאה מהטעם – לא זה הדבר שמשתלט עליו, כי מהווה הוא בעל חיים שמוצא את סיפוקו באיזון שבין הנשימה ומחזור הדם. רק כאשר מזונו של האריה עובר וחודר לתוך הדם שמווסת את פעימת הלב, וכאשר פעימת הלב מגיעה ובאה לפעילות הדדית עם הנשימה, מהווה דבר זה מקור שמחה לאריה – כאשר הוא שואף פנימה עם זרם הנשימה את הסיפוק הפנימי העמוק. אך ורק כאשר חש הוא בפנימו את התוצאה של ההזנה שלו, את האיזון הפנימי שבין הנשימה ומחזור הדם, חי האריה באלמנט שלו. הוא חי באורח מלא בתור אריה כאשר הוא חווה בסיפוק הפנימי העמוק של פעימת הדם שלו כלפי מעלה ושל נשימתו הפועמת כלפי מטה. ובזרימה דו-סטרית זאת של שתי הפעימות הגליות חי למעשה האריה.

תארו לעצמכם כיצד האריה רץ, כיצד הוא מזנק, כיצד מחזיק הוא את ראשו ואפילו כיצד מסתכל הוא סביבו, ואתם תראו שכל זה מוביל לאחור אל משחק גומלין ריתמי מתמשך בין יציאה מאיזון וכניסה חזרה לאיזון. לא קיים אולי דבר כמעט שיוכל לרגש אדם באורח מסתורי שכזה כמבטו הראוי לציון של האריה, שממנו ניבט החוצה כה הרבה, משהו המראה על אדנות פנימית, על ריבונות על כוחות מתנגדים. זהו אשר ניבט החוצה ממבטו של האריה: האדנות המלאה והשלמה, על פעימת הלב, דרך מקצב הנשימה.

ועתה, יסתכלו הללו, שחוש להם להבנה אמנותית של צורות, בצורת פה האריה המבטא כיצד פועמת הלמות הלב כלפי מעלה לעבר הפה אולם מרוסנת על ידי הנשימה. אם תוכלו לצייר לעצמכם באורח של ממש מגע הדדי זה בין פעימת הלב והנשימה כי אז תגיעו לצורת הפה של האריה.

האריה מהווה כולו אורגן-חזה. הוא בעל החיים שבו מובאת המערכת הריתמית לביטוי מושלם הן בצורה החיצונית והן באורח החיים. האריה ערוך כך שיחס גומלין זה בין פעימת הלב והנשימה מובא לידי ביטוי גם בזיקה ההדדית שבין הלב והריאות.

ועל כן עלינו לומר: כאשר מבקשים אנו בישות האנושית אחָר מה שדומה מירבית לציפור, על אף שעבר כמובן מטמורפוזה, הרי שזהו הראש האנושי. כאשר מבקשים אנו בישות האנושית אחָר מה שדומה מירבית לאריה הרי שזהו איזור החזה האנושי, היכן שהמקצבים פוגשים זה את זה, מקצבי מחזור הדם והנשימה.

 כעת הבה ונסיט מבטנו מכל אשר שייך באוויר העליון לממלכת הציפורים, מכל אשר חי במחזוריות האוויר הסמוך מידית לאדמה, כאריה. הבה נתבונן בשור או בפרה. לעתים קרובות דיברתי בהקשרים אחרים מה מקסים הדבר לשקוע בהתבוננות בעדר בקר שבע ומרוצה הרובץ לו באחו: להסתכל בתהליך הזה של העיכול המתבטא בתנוחת הגוף, במבע העיניים, בכל תנועה. טלו נא הזדמנות והתבוננו כיצד רובצת פרה באחו כשמאיזשהו מקום רעש כלשהו מטריד אותה. נפלא הדבר באמת לראות כיצד מרימה הפרה את ראשה, כיצד בהרמת ראש זו שרויה התחושה של הכובד הרב, שאין זה קל לפרה להרים את הראש, כאילו היה בתוכו משהו מיוחד. כאשר רואים אנו פרה באחו המוטרדת באופן זה, לא נוכל בלתי אם לומר לעצמנו: פרה זו נדהמת אם עליה להרים את הראש שלה בשביל משהו אחר שאינו אכילת-עשב: מדוע ארים כעת את ראשי? אינני נוגסת בעשב ולא מן הראוי שארים את ראשי אלא בשביל הנגיסה בעשב. הביטו כיצד עושה היא זאת! את כל זה אפשר לראות באופן שבו מרימה פרה את ראשה. אולם אין זה רק בתנועת הרמת הראש. (לא  תוכלו לדמות לעצמכם את האריה מרים את ראשו כפי שעושה זאת הפרה). הדבר נעוץ גם בצורת הראש. ואם נמשיך להתבונן בכל מבנה הבהמה אנו נראה שלמעשה הוא מהווה מה שאוכל לכנותו בשם: מערכת עיכול משתרעת! כובד העיכול מעמיס עצמו על מחזור הדם במידה שכזאת עד כי הוא מהמם כל דבר שקשר לו לראש ולנשימה. הבהמה כולה עיכול. פלא הוא לעין שיעור, בהתבוננות הרוחית, להרים את המבט כלפי מעלה אל הציפור ואז להורידו כלפי מטה אל הפרה.

כמובן שאף אם מישהו ירים את הפרה לאיזשהו גובה הרי שפיזית לעולם היא לא תהיה לציפור. אולם אם יכול מישהו להתעלם מן הפיזי שבפרה, ותחילה יביא אותה אל לחות האוויר שבקרבה המידית של האדמה ויהפוך בשינוי את דמותה האתרית לדמות שחופפת ללחות, ואחר-כך ירים אותה גבוה יותר, בהביאו אותה עד לאסטרלי, או אז במרומים תיעשה הפרה לציפור. אסטרלית היא תהיה לציפור. ואתם תראו שדווקא כאן מתקרב אלינו משהו מופלא, עם תובנה לנו, והוא מחייב אותנו לומר: מה שיש לציפור שם במרומים באופן אסטרלי מתוך גופה האסטרלי: מה שפועל שם, כפי שאמרתי, על צורת נוצותיה, את הדבר הזה מממשת הפרה בבשרה, בשריריה, בעצמותיה. מה שאסטרלי אצל הציפור נעשה פיזי אצל הפרה. ההופעה כמובן שונה באסטרליות, אולם כך הדבר. 

לעומת זאת, אם אהפוך את התהליך ואאפשר למה שמשתייך לאסטרליות של ציפור לשקוע למטה ועל ידי כך אסב לשינוי אל האתרי והפיזי, ייעשה העיט לפרה, כי מה שאסטרלי אצל העיט מתגשם  לתוך הבשר, לתוך הטבע הגופני של הפרה כשהיא רובצת על הקרקע ועסוקה בעיכול, כי הנה משתייך הדבר לתהליך עיכול זה אצל הפרה לפתח אסטרליות נפלאה. הפרה הופכת יפיפייה בתהליך העיכול. בראיה אסטרלית, נעוץ משהו יפה להפליא בעיכול זה. וכאשר נאמר מפי הבערות, מהחשיבה השטחית הבורה שתהליך העיכול הוא השפל ביותר, יש לראות זאת כסילוף האמת כשמתבונן אדם מעמדת-יתרון גבוהה יותר, בראיה רוחית, בתהליך עיכול זה אצל הפרה. הוא כה יפה, כה כביר, זהו דבר בעל רוחיות עצומה.

האריה אינו מגיע לרוחיות זו ועוד פחות מכך הציפור. אצלה תהליך העיכול כמעט כולו פיזי. כמובן שאפשר למצוא את הגוף האתרי בתהליך העיכול של הציפור, אולם בתהליכי העיכול שלה מוצאים מעט מאוד ואמנם כמעט שום דבר מהאסטרליות. לעומת זאת, מצוי משהו בתהליכי העיכול של הפרה שבראיה אסטרלית נפלא הוא ביותר, מלוא עולם.

וכעת, אם ברצוננו להסתכל במה שדומה אצל האדם בבקשנו שנית אחר החופף בין מה שמתפתח אצל הפרה באורח חד-צדדי, המימוש הפיזי של אסטרליות מסוימת, נמצא זאת באדם, כשהדבר מתואם בהרמוניה ליתר חלקי האורגנים שלו, כשהוא שזור, ניתן לומר, לתוך איברי העיכול שלו והמשכם, במערכת הגפיים. כך לאמיתו של דבר, מה שרואה אני בעיט, במרומים, באוויר העליון: מה שאני רואה בספירה שבה נהנה בעל החיים באוויר הסובב אותו כבמקרהו של האריה: ומה שרואה אני כשבעל-החיים קשור לכוחות האדמה התת-קרקעיים שמקרינים את פעולתם לתוך איברי העיכול שלו (כפי שקורה כאשר מסיט אני את מבטי מהמרומים לתוך המעמקים ומנווט את התובנה שלי לעבר טבעה וישותה של הפרה) את כל שלוש הצורות הללו מוצא אני אצל האדם מאוחדות בהרמוניה ובאיזון הדדי. מוצא אני את המטמורפוזה של הציפור בראש האנושי, את המטמורפוזה של האריה בחזה האנושי ואת המטמורפוזה של הפרה במערכת העיכול ובמערך הגפיים, על אף שכמובן במטמורפוזה, בטרנספורמציה עצומה.

כאשר מתבוננים אנו כיום היטב בדברים אלה ומכירים בכך שהאדם נולד למעשה מן הטבע כולו, שהוא נושא את כל הטבע בפנימו, כפי שהראיתי, שנושא הוא בתוכו את ממלכת הציפור, את ממלכת האריה ואת עצם ישותה של הפרה, כי אז אנו קולטים את המרכיבים השונים שבאים לידי ביטוי במשפט המופשט: 'האדם הוא עולם קטן' (מיקרוקוסמוס). אכן מהווה הוא עולם קטן והעולם הכביר מצוי בפנימו, וכל היצורים שחיים למעלה באוויר, וכל בעלי החיים שעל פני האדמה שהאלמנט המיוחד שלהם הוא האוויר שסובב אותם, ובעלי החיים שהאלמנט המיוחד שלהם מצוי, כביכול, מתחת לפני האדמה, בכוחות הכובד – כל אלה פועלים יחדיו באדם כחטיבה שלמה הרמונית. כך שהאדם מהווה למעשה את הסינתזה של עיט, אריה, שור או פרה.

כשחוזר אדם ומגלה זאת דרך המחקר של מדע רוחי מודרני, רוכש הוא יראת כבוד רבה, שאודותיה אני מדבר תכופות, ביחס לראיה הרוחית האינסטינקטיבית הקדומה לתוך הקוסמוס. או אז רוכש אדם יראת כבוד רבה לדימוי הכביר שהאדם כולל בו עיט, אריה, פרה או שור, שכאשר מותאמים הם בפרופורציה נאותה מעצבים יחדיו את ישות האדם בכללותה.

אך לפני שאעבור לדיון, וזה עשוי להיות מחר, על האימפולסים השונים שמצויים בכוחות ששוזרים סביב לעיט ולפרה, ברצוני לדבר על חפיפה נוספת בין ישותו הפנימית של האדם ובין מה שמצוי מחוץ לו בקוסמוס.

יכולים אנו ליטול צעד נוסף ממה שאנו כבר יודעים. על הראש האנושי המבקש אחר מה שתואם לטבעו, לכוון את מבטו כלפי מעלה אל ממלכת הציפורים. אם מבִין אדם, בתור סוד בין סודות הטבע, את החזה האנושי, את פעימת הלב, את הנשימה, יופנה המבט בהכרח אל משהו מטבעו של האריה. והאדם חייב להשתדל להבין את מערכת העיכול שלו מן המערך הגופני של השור או הפרה. אולם ראשו של האדם מהווה נושא מחשבותיו: החזה – נושא רגשותיו: מערכת העיכול – נושא רצונו. כך שגם בטבע נפשו מהווה האדם דימוי של המחשבות ששוזרות דרך העולם עם הציפורים ומוצאות ביטוי בפלומת נוצותיהן, ושל עולם הרגשות שסובב את האדמה שניתן למוצאו אצל האריה בחיים המאוזנים של פעימת הלב והנשימה, ואשר מייצגים את התכונה הפנימית של אומץ הלב, אלא שבאופן עדין יותר. בשפה היוונית קיימת היתה מילה מיוחדת והיא:  – עבור תכונות הלב והחזה, התכונה הפנימית של אומץ הלב באדם. אם ברצונו של אדם למצוא את אימפולסי הרצון שלו, אשר בנותנו להם צורה חיצונית קשורים הם בראש ובראשונה למטבוליזם, עליו להפנות את מבטו אל הצורה הגופנית של הפרה.

מה שנשמע כיום כה מוזר ופרדוקסלי, מה שעלול להיראות בלתי שפוי כמעט בתקופה שאינה מחזיקה כלל בשום הבנה ליחסי העולם, מכיל אף על פי כן, אמת שמצביעה לאחור אל מנהגים קדומים. זוהי תופעה מדהימה שמהטמה גנדי – שמוצג עתה בפני העולם, באורח מסולף יותר מאשר כמו שהוא באמת, על ידי רומן רולן בספר בלתי נעים למדי – שמהטמה גנדי, שמפנה וודאי את פעילותו כלפי חוץ, אולם בעת ובעונה אחת ניצב בתוך העם ההודי, בדומה, במידת-מה לרציונליסט של המאה ה-18, מול דת ההינדו העתיקה – מדהים הדבר שבהינדואיזם החדור רציונליזציה שלו שומר גנדי את כיבוד הפרה. אי אפשר לסלק זאת, אומר מהטמה גנדי, שכפי שידוע לכם נידון על ידי האנגלים לשש שנות מאסר עקב פעילותו הפוליטית בהודו. הוא עדיין מחזיק בנתינת כבוד לפרה.

דברים כגון אלה שמחזיקים מעמד בדבקות רבה כל כך בתרבויות רוחניות ניתן להבינם אך ורק כשמיודע אדם להקשרים הפנימיים, כשיודע הוא בידיעה של ממש אלו סודות כבירים מצויים אצל הבהמה מעלת הגרה, אצל הפרה, וכיצד יכול אדם לכבדה באסטרליות מרוממת שנעשתה ארצית כביכול ועל ידי כך שפלה יותר. דברים כאלה מאפשרים לנו להבין את הכבוד הדתי שמוענק לפרה בהינדואיזם, וכל קובץ המושגים הרציונליים והאינטלקטואליים המובאים כדי להתייחס לנושא זה, לעולם לא יאפשרו לנו להבינו.

כך רואים אנו כיצד ניתן לבקש אחר הרצון, הרגש והמחשבה בחוץ בקוסמוס ובאורח חופף במיקרוקוסמוס, באדם.

כל סוגי הכוחות האחרים קיימים בישות האנושית וגם בחוץ, בטבע, ועל כן עלי לבקשכם עתה להתבונן כרגע במטמורפוזות שעובר יצור שאחר-כך הופך לפרפר.

אתם יודעים שהפרפר מטיל ביצה. מהביצה יוצא הזחל. הביצה מכילה כל דבר שהנו התמצית הנבטית של הפרפר לעתיד. הזחל בוקע מהביצה לאוויר המלא באור. זוהי הסביבה שלתוכה בא הזחל. עליכם לדמות בעיני רוחכם כיצד חי לאמיתו של דבר הזחל באוויר הרווי אור שמש.

כאן עליכם לבחון מה קורה כאשר אתם שוכבים לעת ערב במיטה ומדליקים את המנורה ועש עף לעבר המנורה ומוצא את מותו באור. אור זה פועל על העש באורח כזה שהוא מתמסר לחיפוש אחר המוות. כאן לפנינו דוגמא של פעילות האור על החי.

וכעת, הזחל, אני רק מציין דברים אלה בקצרה היום, מחר ומחרתיים נבחן אותם ביתר דיוק, הזחל אינו יכול להתרומם אל מקור האור, אל השמש, על מנת לזרוק את עצמו לתוכה, אך הוא היה רוצה לעשות כן. תשוקתו לעשות זאת חזקה ממש כתשוקת העש, שזורק את עצמו לתוך השלהבת של מנורת הלילה שלכם ומוצא שם את מותו. העש זורק את עצמו לתוך השלהבת ומוצא את מותו באש פיזית. הזחל מבקש אחר השלהבת שבאה לקראתו מהשמש באותה השתוקקות, אולם אין הוא יכול לזרוק את עצמו לתוך השמש; המעבר לתוך החום, לתוך האור, נשאר בשביל הזחל משהו רוחי. כפעילות רוחית פועלת כל פעילות השמש על הזחל. הוא עוקב אחר כל קרן שמש. ביום מלווה זחל זה את קרני השמש, כשם שהעש זורק את עצמו מיד לתוך השלהבת, בתתו את כל סובסטנציית העש שלו לאור, כך שוזר הזחל את סובסטנציית הזחל שלו לאט לתוך האור, מפסיק לעת לילה, שוזר ביום וטווה ושוזר סביב עצמו את כל הפקעת. לפנינו בפקעת, בחוטים של הפקעת מה שטווה הזחל מתוך הסובסטנציה שלו כאילו הוא ממשיך לטוות באור השמש הרב. הזחל, שנעשה לגולם, טווה סביב עצמו, מתוך הסובסטנציה שלו, את קרני השמש שהתממשו בו. העש נאכל מהר באש הפיזית, הזחל, בהקריבו את עצמו, זורק את עצמו לתוך אור השמש ומרגע לרגע טווה סביב עצמו את החוטים של קרני השמש שהוא עוקב אחר מסלולם.

כשאתם מסתכלים בפקעת של תולעת המשי, מסתכלים אתם באור שמש טווי, אלא שאור השמש מתממש דרך הסובסטנציה של הזחל, טווה-המשי עצמו. המרווח שהוא מאייש סגור כולו כלפי פנים. אור השמש החיצוני הודבר במשמעות מסוימת. אותו חלק מאור השמש, שאליו התכוונתי כשתיארתי את המיסטריות של הדרואידים, בכניסה לתוך מעגלי האבנים הזקופות, מצוי עכשיו בתוך הפקעת. השמש, שקודם לכן הפעילה את כוחה הפיזי, בהסבה לזחל לטוות את הפקעת שלו, מפעילה כעת את כוחה על מה שמצוי בפנים, ומתוכו בוראת את הפרפר שבוקע עתה ועולה. ואז מתחיל כל המעגל מחדש. כאן הפרדתם לפניכם צעד צעד כסדרו את מה שהדוק ולחוץ בתוך ביצת הציפור.

השוו את כל התהליך הזה למה שקורה כשציפור מטילה את ביציה. בתוך הציפור עצמה, ועדיין דרך תהליך של מטמורפוזה, נוצרת קליפת הביצה הגירית מסביב לביצה. רוחות אור השמש משתמשות בסובסטנציית הגיר כדי להדק את כל המעגל של מה שכאן אצל הפרפר מתחלק לביצה, זחל ופקעת. כל התהליכים הללו מתהדקים במקום שבו, בביצת הציפור, הקליפה הקשה יוצרת עצמה מסביבם. בהידוק זה של התהליכים, שאלמלא כן מתחלקים לשלבים השונים, שונה כל ההתפתחות העוברית של הציפור. כל אשר עד לנקודת השלב הזה נשלם בתוך הציפור, מתחלק אצל הפרפר ליצירת ביצה, ליצירת זחל, ליצירת גולם-פקעת. את הכל ניתן לראות כאן כלפי חוץ עד שהפרפר חומק החוצה.

וכאשר אנו עוקבים כעת אחר כל התהליך באורח אסטרלי, מה אפשר לראות אז? ובכן, הציפור בכל המבנה שלה מייצגת את הראש האנושי, את איבר יצירת המחשבה.

את מה מייצג הפרפר, הפרפר שבמבנהו העוברי מורכב באורח יוצא מגדר הרגיל? מגלים אנו שהפרפר מייצג את המשך פונקציית הראש, הוא מייצג את כוחות הראש המתפשטים על פני כל הגוף האנושי. כאן מתרחש משהו בכל הישות האנושית, החופף לתהליך בטבע, אולם שונה מתהליך ההתהוות של הציפור.

כשלוקחים אנו בחשבון את טבעו האתרי והאסטרלי יש לנו בראש האנושי משהו הדומה מאוד למבנה הביצה, אלא שעבר מטמורפוזה. אילו היתה לנו פונקציית הראש בלבד כי אז לא היינו מעצבים דבר, אלא מחשבות רגעיות. מחשבותינו לא היו שוקעות די לעומק לתוכנו בערבן בכך את כל הישות האנושית ואחר-כך צצות היו שוב למעלה כזיכרונות. בהסתכלי במחשבות הרגעיות שאני מעצב מהעולם שמחוץ לי ואז נושא מבטי למעלה אל העיט, אני אומר: בפלומת הנוצות של העיט רואה אני מחוץ לי מחשבות מתממשות. בתוכי נשארות הללו כמחשבות, אלא שמחשבות רגעיות. אולם בהסתכלי במה שאני נושא בקרבי כזיכרונותיי אני מגלה תהליך מורכב יותר. עמוק בגוף הפיזי, אלא שכמובן באורח רוחי, מתחוללת מעין התהוות-ביצה. כמובן שבאתרי מהווה הדבר משהו שונה למדי, משהו שמהאספקט הפיזי החיצוני שלו דומה להתהוות הזחל. בגוף האסטרלי, באספקט הפנימי שלו, דומה הדבר להתהוות הגולם, התהוות הפקעת. וכאשר יש לי אובייקט למחישה שמעורר בי מחשבה, הרי מה שמרופף, משליך מעליו, הבה ונאמר, מחשבה זו ודוחק בה כלפי מטה, דומה לפרפר שמטיל ביצה.

ההתפתחות דומה אז למה שמתרחש אצל הזחל: החיים בגוף האתרי מקריבים עצמם למעלה לאור הרוחי, טווים סביב המחשבות נימי פקעת אסטרלית פנימית שממנה חומקים החוצה הזיכרונות. כשם שרואים אנו את פלומת הנוצות של הציפור כשבאה היא לידי ביטוי במחשבות הארעיות, כך עלינו לראות את כנפי הפרפר הבוהקות בצבע, בבואן לידי ביטוי במחשבות הזיכרון שלנו באורח רוחי.

וכך מסתכלים אנו סביב וחשים שהטבע קרוב לנו במידה רבה מאוד. אנו חושבים ורואים את עולם המחשבות במעוף הציפורים, אנו זוכרים, יש לנו זיכרונות, אנו רואים את עולם תמונות-הזיכרון בחיותו בפנימנו בפרפרים המרפרפים הבוהקים באור השמש. כך האדם הוא מיקרוקוסמוס, ומכיל בפנימו את סודות העולם הגדול שמחוץ לו. זוהי עובדה, שמה שתופסים אנו בפנימנו – מחשבותינו, רגשותינו, אימפולסי הרצון שלנו, תמונת הזיכרון שלנו, כשהוא שנחווה מהעבר השני, מבחוץ במשמעות מקרוקוסמית – אפשר לשוב ולהתוודע אליו בממלכת הטבע.

כך מסתכלים במציאות. מציאות מסוג זה איננה נותנת שיתפסוה במחשבות בלבד, כי למחשבות בלבד מהווה המציאות עניין של לא-אכפתיות, הן רק דבקות בהגיון, אולם הגיון זה יכול להוכיח את הדברים הסותרים ביותר בספירת המציאות. על מנת להבהיר זאת הרשו לי ואסיים פרק זה בהדגמה שתסייע בידינו להקים גשר אל מה שנעיין בו מחר.

לשבט מסוים, הפלאטאס, מן הכושים באפריקה, משל יפה מאוד, שממנו אפשר ללמוד הרבה:

פעם יצאו למסע אריה, זאב וצבוע והם פגשו בדישון. הדישון היה שסוע לגזרים על ידי איזושהי חיה. שלושת המטיילים היו ידידים טובים וכך עלתה השאלה כיצד לחלק ביניהם את הדישון השסוע. האריה דיבר ראשונה אל הצבוע באומרו: "אתה תחלק אותו!" לצבוע ההיגיון שלו. הוא בעל חיים שאינו מתעסק עם החי אלא עם המת. ההיגיון שלו נקבע כמובן על ידי מידת אומץ הלב שלו, או בעצם על ידי פחדנותו. לפי מידת ההתגברות או ההתמעטות של אומץ הלב שלו ניגש הוא למציאות בדרכים שונות. הצבוע אמר: "אנו נחלק את הדישון לשלושה חלקים שווים. החלק הראשון בשביל האריה, השני בשביל הזאב והשלישי בשבילי". על כך התנפל האריה על הצבוע והרגו. כעת היה הצבוע מחוץ לחשבון. ושוב עלתה השאלה כיצד לחלק את הדישון, ועל כן אמר האריה אל הזאב "ראה-נא זאב יקירי, עכשיו עלינו לחלק אותו באופן שונה. אתה תחלק אותו, וכיצד תעשה זאת?" על כך אמר הזאב: "כן, עלינו לחלק אותו כעת באופן שונה. אי אפשר לחלק אותו שווה בשווה כמלפני כן. היות וסילקת את הצבוע מגיע לך, בתור אריה, השליש הראשון. החלק השני יהיה שלך בכל מקרה, ואת החלק השלישי עליך לקבל משום שאתה הינך בעל החיים החכם ביותר והאמיץ ביותר מבין כל בעלי החיים". כך חילק אותו הזאב. ואז אמר האריה: "מי לימד אותך לחלק באופן כזה?" ועל כך השיב הזאב: "הצבוע לימד אותי". על כן האריה לא טרף את הזאב אלא נטל, לפי ההיגיון של הזאב, את שלושת החלקים לעצמו.

אכן, המתמטיקה, האלמנט האינטלקטואלי, זהה היה אצל הצבוע ואצל הזאב, הם חלקו את הדישון לשלושה חלקים. אולם הם יישמו אינטלקט זה, חישוב זה, למציאות באורח שונה. על ידי כך גם הגורל השתנה מעיקרו. הצבוע נטרף משום שליישום שלו, של עיקרון החלוקה למציאות, היו תוצאות שונות מן הללו של הזאב שלא נטרף. כי הזאב קשר את לוגיקת-הצבוע שאימץ לעצמו, הוא אפילו אמר שהצבוע לימד אותו זאת, למציאות אחרת לגמרי. הוא קשר זאת למציאות באורח כזה שהאריה לא חש כבר שהוא  מחויב לטרוף גם אותו.

אתם רואים היגיון של צבוע במקרה הראשון, היגיון של צבוע גם אצל הזאב: אולם ביישומו למציאות תוצאתו של האלמנט ההגיוני האינטלקטואלי מהווה משהו שונה לגמרי.

כך הדבר ביחס לכל ההפשטות. אתם יכולים לעשות כל דבר בעולם עם הפשטות לפי האופן שבו תייחסו אותן למציאות. עלינו להיות מסוגלים לחדור בתובנה למציאות שיש בה תאום בין אדם כמיקרוקוסמוס ובין המקרוקוסמוס. עלינו להיות מסוגלים ללמוד את הישות האנושית, אך לא בהיגיון בלבד, אלא במשמעות שלעולם אי אפשר יהיה להגשימה אלא כשיונחה האינטלקטואליזם אל האלמנט האמנותי של העולם. אם יעלה בידכם להסב למטמורפוזה של האינטלקטואליזם לתפיסה אמנותית ותוכלו לפתח את האמנותי לעיקרון ידע, כי אז תגלו מה מצוי באדם בדרך אנושית ולא בדרך נטורליסטית בחוץ במקרוקוסמוס, בעולם הגדול. או אז תמצאו את זיקת הישות האנושית אל העולם הגדול במשמעות אמיתית וממשית.