רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בדורנאך 1922

26.11.1922 – 22.12.1922

GA219

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה שישית – דורנאך 17.12.1922

החדרת משמעות רוחית לידע המרחב.

שליחותו של מיכאל

תכופות התייחסתי לעובדה שמאז חלקה הראשון של המאה ה-15 בערך, נכנסת האבולוציה האנושית לעידן מיוחד. ניתן לומר, שהתקופה שהחלה בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס ונמשכה עד לחלקה הראשון של המאה ה-15 לספירה, נחשבת לתקופת התרבות היוונית-רומית והשלב האחרון ביותר בזמן בו חיים אנו כיום, החל בנקודה שציינתי. היום נתבונן במשימותיה של האנושות של ימינו בהקשר לעובדה זו.

אנו יודעים, ובמיוחד מההרצאות שניתנו כאן בזמן האחרון, שבין הלידה לבין המוות נושא האדם בהתפתחותו הפיסית, הנפשית והרוחית את התוצאה של מה שהתנסה בו בהוויית-הקיום הקדם-ארצית. לאחרונה שמענו באיזו משמעות מהווים החיים החברתיים והמוסריים נביעה מאותו מצב קיום שבין המוות לבין לידה מחדש, בו חי האדם בשיתוף אינטימי עם הישויות העילאיות. מתוך שיתוף פעולה זה, הנחווה, כפי שתארתי, בחליפין ריתמיים בין שני מצבי קיום, באחד – מביא האדם עימו את הכושר לאהבה וכושר זה לאהבה מהווה את הבסיס למוסריות על האדמה; ובמצב השני – פורשׁ האדם לעצמו כאשר כמו דולֵה הוא את עצמו מהיותו יחד בצמידות עם הישויות העילאיות של ההיררכיות. וכנביעה ממצב קיום זה מביא הוא עימו אל האדמה את כושר הזכירה, את כושר העלאת הזיכרונות, שמצד אחד בא לידי ביטוי באגואיזם שלו, אולם מצד שני מכין אותו לחירות, לכל הגורם להתעצמות פנימית ולעצמאות.

עד תקופת התרבות היוונית-רומית היו הכושרות שאִפשרו לאדם לעצב את הציביליזציה שלו מפנימו, מבחינה מסוימת, עדיין נביעה של הוויית קיום קדם-ארצית. אם נחזור לאחור לזמנים קדומים יותר באבולוציה של האנושות, לתקופת התרבות ההודית הקדומה, הפרסית הקדומה והמצרית הקדומה – מוצאים אנו בכל מקום עדות של ידע, של רעיונות שכמו-זורמים מהווייתו הפנימית של האדם, אולם קשורים גם בחייו שבין המוות לבין לידה מחדש. בתקופת התרבות ההודית העתיקה, היתה לאדם תודעה ברורה שהוא משתייך לאותו ה"גזע" שאליו משתייכות הישויות הרוחיות האלוהיות של ההיררכיות. אדם בר-ידע בתקופת התרבות ההודית העתיקה, חש עצמו פחות אזרח של האדמה ויותר אזרח של העולם-היקום, שאליו משתייכות ישויות רוחיות אלוהיות אלה. הוא חש שנשלח מטה לאדמה משורותיהן של ישויות רוחיות אלוהיות אלה. והוא הבחין שתרבות זו אותה הוא מפיץ על האדמה, קיימת על מנת שמעשיו הארציים של האדם, ואף העצמים והישויות של האדמה יגיעו לידי תיאום עם טבען של הישויות העילאיות הרוחיות שאליהן הוא חש את עצמו מקורב.

באדם מתקופת התרבות הפרסית העתיקה, איבדה תחושת קירבה זו חלק מעוצמתה הקודמת, אולם האדם חש עדיין שביתו האמיתי נמצא במה שכינה: מלכות האור. המלכות שאליה השתייך בין המוות ללידה מחדש. הוא השתוקק להיות לוחם לצידן של רוחות מלכות אור אלו. ברצונו ללחום נגד ישויות המגיעות מחשכת האדמה, כדי שרוחות מלכות האור לא תיעצרנה בתנועותיהן על ידי ישויות אפלה אלה. הוא מקדיש את כל פעילותו לשירותן של רוחות מלכות האור. וכשממשיכים אנו הלאה אל העממים המצרים והחלדיים, רואים אנו כיצד המדע שלהם מלא בידע המתייחס למסלולי הכוכבים. גורלותיהם של בני האדם נקראים ממה שמגלים הכוכבים.

לפני שנעשה דבר מה על האדמה נשאלים הכוכבים באם מוצדק לעשותו או לא. מדע זה שלפיו מתנהלים בוויסותם כל החיים הארציים, מוחש אף הוא, כנביעה מהוויית הקיום של האדם בין מוות לבין לידה מחדש, כאשר התנסויותיו הן כאלה שמלכדות הן אותו עם מסלולי הכוכבים וחוקיהם, כשם שכאן על האדמה, בין לידה למוות מאוחד הוא עם הישויות של הממלכות המינרלית, הצמחית וזו של בעלי החיים.

בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, כלומר, היוונית הרומית, שהתחילה במאה ה-8 לפנה"ס ונמשכה עד למאה ה-15 לספירה, בני האדם חשו את עצמם אזרחים נאמנים של האדמה. הם חשו שבעולם מושגיהם שבין הלידה למוות, אין כבר הדים ברורים של התנסויות שמהווה הקיום הקדם-ארצי.

הם שאפו לחוש על האדמה כבביתם. ובכל זאת, כשאנו חודרים עמוק אל רוחה של התרבות היוונית ואף לראשית התרבות הרומית, יכולים אנו לומר: בני האדם שייסדו את המדע של אותה תקופה תאבים היו לדעת כל מה שמתרחש בשלוש ממלכות הטבע שעל פני האדמה. אך לדעת זאת באורח כזה שלידע זה תהיה זיקה כלשהי אל הוויית הקיום שמחוץ לאדמה. בין היוונים התקיימה תחושה עזה שבאמצעות הידע המיושם על ידי האדם על האדמה ואשר לאורו מכונן הוא את מעשיו הארציים, עליו לנצור בו, בעת ובעונה אחת עם מעשיו, זיכרון עמום מן העולם הרוחי-אלוהי. היווני ידע שהוא עשוי לרכוש את הידע שלו אך ורק תוך כדי התבוננות בעולם הארצי, אולם התקיימה אצלו תחושה ברורה שמה שהוא רואה במינרלים, בצומח, בבעלי החיים, בכוכבים, בהרים, בנהרות וכן הלאה, הכרחי הדבר שיהווה השתקפותו של הרוחי האלוהי אותו הוא יכול לחוות בעולם שונה מעולם החושים.

כך הדבר היות ובתקופה ההיא עדיין חש האדם שבחלקה הטוב ביותר של ישותו הוא משתייך לעולם על-חושי. עולם על-חושי זה הלך והחשיך, ללא ספק, להתבוננות אנוש, כך היה האדם מתאר זאת לעצמו; אולם גם במשך הוויית הקיום הארצית עליו לשאוף להאיר אותו. ואכן, בתקופת התרבות היוונית-רומית אין בני האדם יכולים עוד לכונן את מעשיה הרגילים של האנושות בהתאם למסלולי הכוכבים, היות ושליטתם במדע הכוכבים אינה זהה לזו של החלדיים ושל המצריים; אולם עדיין הם משתדלים, בגישוש אומנם, על ידי שהם לומדים את התבטאויות הרצון של הישויות הרוחיות העילאיות, להביא משהו מן הרוחי-אלוהי אל העולם הארצי.

באתרי-האורקל ובמקדשים ביקשו בני האדם לגלות את מהותו של רצון האלים מפיהן של כוהנות ונביאות, כפי שאתם יודעים מההיסטוריה. ואנו רואים שמאמצים אלה לגלות את מהות רצונן של הישויות הרוחיות אלוהיות, שעימן מלוכד האדם במשך הוויית הקיום הקדם-ארצית, היו נהוגים גם באזורים אחרים של אירופה בעת בה היתה התרבות היוונית-רומית בחיתוליה בדרום. באזורים הגרמניים של מרכז אירופה למשל, היו הכוהנות והנביאות מכובדות מאוד. נערכו אליהן עליות לרגל. במצבי-התרוממות התודעה (כניסה לאקסטזה) נודע לבני האדם רצונם של האלים על מנת שמעשיהם על האדמה יהיו בתיאום עם רצון זה. יכולים אנו לראות בבירור מירבי שעד המאות ה-12 וה-13, על אף שהדחף אז כבר היה פחות עז, שואף האדם לנסח את המידע, שהוא מבקש, באופן כזה שיכיל בו את רצונו של העולם הרוחי-אלוהי. לאורך מאות בשנים אלה של ימי הביניים ועד המאות ה-12 וה-13 יכולים אנו למצוא מקומות שנחשבו באותם זמנים למקומות קדושים ולאחר מכן נהפכו למעבדות שלנו. יכולים אנו למצוא מקומות בהם אלה הקרויים אלכימאים היו חוקרים את הכוחות שבחומרי היסוד ושבתהליכים שבטבע, יכולים אנו לפענח כתבים המוסרים תיאור קלוש אודות סוג החשיבה שהיה בשימוש באותם מרכזי מחקר עתיקים. ונוכל לגלות בכל מקום עדות לשאיפה להביא את חומרי היסוד עצמם לתרכובות כאלה או לפעילות הדדית כזאת שהרוחי-אלוהי יהיה עשוי לפעול במבחנה או בבקבוק כפוף צוואר.

בפאוסט של גיתה קיים הד לגישת נפש זו. במערכה בה ווגנר עובד במעבדה שלו כדי ליצר "הומונקולוס". בעצם רק בסוף המאות ה-14 וה-15 לספירה בתרבות המערבית מתעורר באדם החפץ להניח יסודות למדע, שבאי-תלות מוחלטת וללא הבאת רעיונותיו להֶקשר ישיר כלשהו עם הרצון הרוחי אלוהי, שבאמצעותו נשלט העולם. בתקופה הזאת, זו הפעם הראשונה בוקעת ועולה תבנית מידע שהיא אנושית בלעדית. זהו מידע המשוחרר מן הרצון הרוחי האלוהי. וממידע אנושי בלעדי זה המשוחרר מן הרצון הרוחי אלוהי מורכב המדע של גלילאו ושל קופרניקוס. זהו מדע שדרכו מוצג היקום לפני האדם בתיאור האבסטרקטי הנפוץ בימינו של כיפה מקומרת, כפי שראה אותו החלוץ במחנה זה, גי'ורדאנו ברונו, כשהכוכבים חגים בו כגופים גשמיים, גרידא, או שוהים במצב שללא ניע, וכך נוטלים חלק באירועים השמיימיים. תיאור זה של היקום מתווה לנו את התדמית של מנגנון ענק הפועל מכיוון המרחב הקוסמי מטה על האדמה. ואף במחקר של עצמים ארציים, מגבילים בני האדם את עצמם לחלוטין למה שניתן למנותו ולמודדו ובכך להוות איבר ממנגנון מופשט. עולם זה הוא עולם של מושגים ושל רעיונות שאותו מסוגל האדם לדלות מתוך עצמו בסיועם של התבוננויות וניסויים חיצוניים בהם לפי הסברה, חומרי יסוד פיסיים, גרידא, משפיעים הדדית זה על זה, ותהליכי טבע בלעדיים מתגלים; ובאשר אין מבקשים עוד אחר הרוחי-אלוהי בעולם הטבע.

קיים הבדל עצום בין תפיסת העולם הזאת לבין מהלך המחשבה שקדם לזה באבולוציה של האנושות. אך ורק מאז השליש הראשון של המאה ה-15 נהיו מושגי האדם ורעיונותיו לקניינו של האדם בלבד, ומאז החלה תקופה זו מתעניין האדם בעיקר במרחביות.

כשאתם הולכים לאחור, עוד ועוד, עד לתקופת התרבות ההודית העתיקה, ולתקופת התרבות הפרסית העתיקה והמצרית העתיקה, הרי שתיווכחו לדעת שתפיסות עולם אלו מתייחסות לתקופות עולם המצביעות לאחור לעידן קדום בו לאנושות היה עדיין שיג ושיח עם האלים, אל תור הזהב. מצביעות הן לאחור אל עידן אחר, בו עדיין חווה האדם על האדמה את השתקפות השמש של האלוהי – תור הכסף. וכן הלאה, זמן ומהלך הזמן משחקים תפקיד בולט לעין בתיאורי העולם בשלבי אבולוציה מוקדמים. באופן דומה, כשאתם מתייחסים לתקופת התרבות היוונית ולתיאורי העולם שאכן היו נפוצים באותו זמן באזורים מרכזיים וצפוניים יותר באירופה, תיווכחו לדעת שבכל מקום תופס מושג הזמן מקום נכבד. היווני מצביע לאחור לעידן הראשוני בו מהווים אירועים קוסמיים תוצאה מפעילות הדדית בין אוראנוס וגאיה. הוא מצביע לעידן שלאחר מכן אל כרונוס וראיה. ולאחר מכן אל העידן בו זאוס ואלים אחרים, המוכרים לנו במיתולוגיה היוונית, שולטים בקוסמוס ובאדמה. וכן הדבר במיתולוגיה הגרמנית. הזמן ממלא את התפקיד הנכבד ביותר בכל תיאורי עולם אלה.

המרחב תופס מקום פחות נכבד בהרבה. האלמנט המרחבי עודנו בבחינת נעלם בתמונות העולם הצפוניות והגרמניות שבהן שוררים אש העולם, האמיר הענק, וכן הלאה. ברור למדי שמשהו מתרחש בזמן, כן, ברם מושג המרחב הזורח – עודנו שרוי בערפל; הוא מהווה גורם שאין לו חשיבות רבה. רק בזמנם של גלילאו, של קופרניקוס ושל גי'ורדאנו ברונו מתחיל, למעשה, המרחב למלא את תפקידו בתמונת היקום. אפילו בשיטה הפתולומאית, שיש בה בהחלט התייחסות למרחב, מהווה הזמן גורם נכבד יותר מאשר בתמונת העולם המוכרת לנו – מאז המאה ה-15, בה ממלא הזמן תפקיד משני.

החלוקה הנוכחית של הכוכבים במרחב הקוסמי נלקחת בחשבון כנקודת מוצא, ובאמצעות חישובים מגיעים למסקנות כיצד נראתה תמונת העולם בימי קדם. ותפיסת המרחב, תמונת העולם המרחבית נעשית לבעלת חשיבות מירבית. התוצאה היא, שכל שיפוטי אנוש מתבססים על עיקרון המרחב. האדם המודרני מעבד לפרטים אלמנט זה של המרחב בתמונת העולם החיצונית שלו, מעבד אותה לפרטים גם בכל חשיבתו. והיום – חשיבה זו במונחים של מרחב מגיעה לפסגתה. חישבו מה קשה הדבר לאדם בימינו לתפוס את מהותו העירומה של הזמן. הוא מאושר כשהמרחב מובא לעזרתו לפחות עד כדי לצייר משהו על הלוח. וכאשר תחושת המרחב מתוארת על ידי צילומים מצוי האדם המודרני בשטח הבלעדי שלו!! "הדגמה!" ובכך הוא מתכוון להתבטאות במונחי מרחב – את המרחב הזה שואף האדם להגשים בכל הצגת עניינים. הזמן, כפי שהוא, בזרימתו הבלתי נפסקת, נהפך למשהו הגורם לו לאי-נוחות. הוא עדיין מייחס לו ערך במוסיקה; אך אפילו בזאת הנטיה אל המרחביות ברורה למדי. עלינו להסב את שימת לבנו למשהו שנעשה לקו, המאפיין את החיים המודרניים שממנו מתבררת מיד דבקותו של האדם במרחביות. בקולנוע אדיש האדם כליל לגורם הזמן בתמונה. הוא מרוצה מן השבריר הפעוט ביותר של הזמן ומתמסר כולו לאלמנט המרחביות.

ניווט זה של הנפש אל המרחביות אופייני מאוד לעת הנוכחית וכל המשקיף על התרבות ועל הציביליזציה המודרנית בעיניים פקוחות, מגלה זאת בכל מקום.

מצד שני, כפי שאתם יודעים, אנו שואפים במדע הרוח האנתרופוסופי לנטוש את המרחבי. כמובן שאנו הולכים לקראת התשוקה אל המרחביות בזאת שגם אנו, מצידנו, מנסים לתת תבנית לרוחי הניתנת להבנה, ודבר זה הוא מוצדק כדי לחזק את הכושר ליצירת מושגים. אך עלינו להיות מודעים תמיד שהוא מהווה אמצעי הדגמה בלבד, והעיקר הוא לשאוף, לפחות לשאוף, להסרת המרחביות. ה"מסורים" למרחב שבינינו גורמים לעיתים קרובות לקשיים בשרטטם דיאגרמות של תקופות הזמן העוקבות, ברשמם: "התקופה הראשונה ותקופות המשנה" וכן הלאה. לאחר מכן באות המון הדגמות שבהן עקיבות הזמן נגררת לתמונה מרחבית. מגמתנו היא להרחיק את המרחביות. אנו שואפים לחדור אל הפיסי הקשור בזמן, וכן אל העל-זמני, אל האלמנט המוליך אל מעבר למוחש פיסית.

המוחש פיסית קיים בצורתו הגסה ביותר בעולם המרחב ומשם על ידי חשיבה ניתן לו כיוון מסוים. לעתים קרובות מדבר אני אודות כוונותיו הממשיות של המדע הרוחי האנתרופוסופי. לבטח אין הוא מפחית בערכו ובוודאי שאינו דוחה ממנו את אופן החשיבה שהיה רווח בתקופתם של גלילאו, קופרניקוס וברונו. המהימנות של אופן חשיבה זה אשר בו, כפי שיודעים אתם, מהווה המרחב את האלמנט העיקרי, מוכרת במלואה על ידי המדע הרוחי האנתרופוסופי.

צריכה להיות לו היכולת לזרוק אלומת אור לכל שטח ושטח של המחשבה המדעית. הוא אינו רשאי לאמץ לו גישה חובבנית לשטחים אלה של חשיבה מדעית, כי אם לזרוק עליהם אלומת אור בדרך ראייתו את הדברים.

באופן חוזר ונשנה יש להדגיש שהמדע הרוחי האנתרופוסופי משתדל להנחות בדרך חזרה אל הרוחי האלוהי, דרך המידע האנושי הבלעדי הזה המבוסס כמעט כולו על אלמנט המרחב ומשוחרר מתלות ברוחי האלוהי. אין אנו שבים על עקבותינו למצבי קיום קדומים כי אם חפצים אנו להנחות את הגישה המודרנית של הנפש אל הרוחי, הרחק מן המרחבי והחומרי הממלא אותה כליל. במילים אחרות, ברצוננו ללמוד לשוחח בעניינים רוחיים כשם שבני האדם בתקופתו של גלילאו התרגלו לדבר אודות חומרים, אודות כוחות. מאז השליש הראשון של המאה ה-15, המדע הרוחי בשיטות הלימוד שלו ובהתבוננותו, עומד להיות בן זוג שווה-ערך לסוג הידע המתפתח בהקשר לעניינים ולתהליכים של העולם החומרי. מגמתו היא השגת מידע רוחי המקורב למידע של הטבע, על אף שהיות והראשון עוסק בעל-חושי נעשה הניגוד ביניהם בולט מאוד.

בהתבוננות פנימית – מהו זה אשר אנו מבקשים להגשים? כשאנו מעבירים את עצמנו בחשיבה אל מצבן של ישויות הרוח האלוהיות-עילאיות, שבין שורותיהן השונות חיים אנו בין מוות לבין לידה מחדש, וכשאנו מבחינים, כפי שתיארתי, כיצד מפנות הן את מבטן מטה ובדרכים שונות סוקרות את מהלך המאורעות על האדמה, כי אז אנו מגלים שישויות עילאיות אלה הביטו מטה לעבר האדמה בתקופות הקודמות של האבולוציה האנושית – בתקופת התרבות העתיקה ההודית, הפרסית, והמצרית-חלדית והן ראו מה עושים בני האדם, אילו השקפות היו להם אודות הטבע ואודות חיי החברה שלהם. ואז, אם רשאי אני לבטא זאת כך, יכלו האלים לומר לעצמם בהתייחסם למעשיהם ולמחשבותיהם של בני האדם: מעשיהם ומחשבותיהם נובעים ממה שהם זוכרים, או שמהווים הם הד של מה שחוו בינינו בהיותם בעולמנו. באשר לחלדיים או למצריים – ברור הדבר וגלוי שרצונם הראשון במעלה של בני האדם על האדמה, היה להגשים ולבצע מה שהאלים מעל חשבו לפני כן, או מה שעודם חושבים. כשהאלים הביטו מטה אל האדמה הם ראו התרחשויות שעלו בקנה אחד עם כוונותיהם, וכך היה כשהביטו גם אל מחשבותיהם של בני האדם – כפי שאלים מסוגלים לעשות. מאז השליש הראשון של המאה ה-15, השתנה הדבר. מאז ועד עתה מסתכלות ישויות הרוח האלוהיות-עילאיות מטה אל האדמה ובייחוד כשמביטות הן בזמננו, נוכחות הן לדעת שהדברים בכל מקום זרים להן ביסודיות, שבני האדם עושים מעשים על האדמה שהם עצמם תכננו, בהתאם לתופעות ולתהליכים של הוויית הקיום הארצית. ולאלים – שעימם חיים בני האדם בין מוות לבין לידה מחדש, זוהי גישה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפתם.

כאשר האלכימאי במעבדתו היה מנסה לגלות את הרצון הרוחי-אלוהי באמצעות הרכבת יסודות והפרדתם, היתה ישות רוחית מבחינה במשהו קרוב לטבעה במעשיו של האלכימאי. אם תסתכל הישות הרוחית אל מעבדה מודרנית, יהיו השיטות והתהליכים המקובלים שם זרים לה מאוד. ניתן לומר וזוהי האמת לאמיתה שמאז השליש הראשון של המאה ה-15 חשים האלים כאילו כל הגזע האנושי מתרחק מהם במובן מסוים, כאילו עסוקים בני האדם איש איש בקטנוניותיו, בדברים שהאלים אינם יכולים להבין – וכמובן שלא האלים שהנחו את ידיהם ורוחם של בני האדם במטרותיהם המדעיות בימי התרבות היוונית-הרומית. לישויות רוחיות-אלוהיות אלה אין כל עניין פעיל במה שנעשה במעבדות מודרניות.

עניתי ואמרתי בהזדמנויות קודמות שכאשר מסתכלים האלים מטה מה שמעניין אותם פחות מכל הוא סוג העבודה המתבצע על ידי פרופסורים. לאדם בעל ראיה פנימית אמיתית אל מדע ההתקדשות המודרני, חודר דבר זה ללבבו עד שהוא נענה ואומר לעצמו: בעת האחרונה אנו בני האדם מתרחקים מן האלים; עלינו לבקש אחר גשרים שיביאו אותנו שוב במגע עם עולם הרוח האלוהי. ודבר זה מאיר בדחף אל מדע הרוח האנתרופוסופי. בחפצו של זה להעביר בטרנספורמציה את הרעיונות ואת המושגים המדעיים שאינם מובנים לאלים באורח כזה שתוחדר בהם משמעות רוחית ויהיו עשויים להוות גשר אל הרוחי-אלוהי.

יש להכיר בדבר שאור, למשל, הוא משהו בו נוכחת אלוהות. דבר זה היה מוחש בעוצמה בתקופת התרבות הפרסית הקדומה, אולם כיום, כאשר נעשים ניסויים לציין, למשל, על ידי כל מיני קווים כיצד משתברות הקרניים בזגוגיות קמורות, הרי שזוהי שפה שהאלים אינם מבינים. אין לדבר זה שום משמעות עבורם. את כל הדברים הללו צריכה לפגוש גישת נפש המאפשרת למצוא מחדש את הגשר אל האלוהי. הכרת הדבר הזה משמעותה העמקה רבה של ראיה פנימית, אל סוג המשימה שהיא מחובתה של תקופתנו הנוכחית בדבר הטרנספורמציה והמטמורפוזה של מושגינו הבלתי רוחיים. אמת קוסמית בעלת חשיבות עמוקה מושתתת ביסוד דברים אלה. התפיסה המרחבית היא תפיסה אנושית-בלעדית.

לאלים, שעימם חי האדם בתקופת חייו החשובה ביותר שבין מוות ללידה מחדש, תפיסה חיה של הזמן, אולם אין להם תפיסה מרחבית כזו שרוכש האדם על האדמה. תפיסה מרחבית זו היא אנושית בלעדית. האדם נכנס למעשה אל המרחב לראשונה ברדתו מן העולם הרוחי-אלוהי אל העולם הגשמי על האדמה. אמת הדבר, שבראיה מכאן, נראה הכל בפרספקטיבה מרחבית. אולם חשיבה בממדים – אם רשאי אני להביע זאת כך – היא משהו המשתייך כל כולו לאדמה.

בתרבות המערבית נטבעה תפיסה מרחבית זו מאז המאה ה-15. אולם כאשר באמצעות החדרת משמעות רוחית למידע מרחבי-בלעדי זה יימצאו מחדש הגשרים לעולם הרוחי – כי אז מה שרוכש האדם ממדע המרחב – בעצם התקופה בה משחרר הוא את חשיבתו באורח דרסטי ביותר מן העולם האלוהי, כלומר, מאז המאה ה-15, ייעשה כל המידע המרחבי אותו הוא רוכש לבעל חשיבות גם עבור העולם הרוחי-אלוהי. האדם עשוי לכבוש שטח חדש של היקום עבור האלים אם רק יביא את הרוח לתפיסת המרחב.

אתם רואים שמה שמתאר אני בספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים אודות העידנים של שבתאי הקדום, השמש הקדומה, הירח הקדום ועידני העתיד: יופיטר, וונוס ווולקן – כל זה מוגש לאלים בעקיבות של זמן. כאן על האדמה, הכל חי במונחי מרחב. חיים אנו היום בעידן האדמה, אולם בהתרחשויות על האדמה עדיין שוהים הדי העידנים של הירח הקדום, השמש הקדומה ושבתאי הקדום. אם תשקיעו עצמכם בתיאור של שבתאי הקדום שניתן במדע הנסתר תגידו: עידן שבתאי עבר, אולם תוצאות החום שלו נוכחות עדיין בהוויית הקיום הארצית שלנו. שבתאי, השמש, הירח והאדמה מצויים זה בפנים זה. קיימים הם בעת ובעונה אחת. האלים רואים אותם בעקבות של זמן. על אף שבתקופות קודמות, אפילו במשך הימים החלדיים הם נראו בעקיבותם, הרי שכעת רואים אנו אותם זה בפנים זה. האחד בפנים רעהו באורח מרחבי. דבר זה מוליכנו הרחק הרחק ואם נלמד דברים אלה לפרטי פרטיהם כי אז נגלה מה צפון למעשה, מאחוריהם.

תארו לעצמכם, שאתם מושיטים לפנים את היד השמאלית. האלוהי מצוי בכל דבר ארצי. בשריריכם, בעצביכם, שוכן האלוהי. ועתה, באמצעות אצבעות ידכם השמאלית אתם נוגעים באצבעות ידכם הימנית, את הדבר הזה ניתן לעשות אך ורק במרחב. את עצם העובדה שאתם חשים את ידכם הימנית בידכם השמאלית, את הדבר הזה אין ישויות הרוח האלוהיות-עילאיות יכולות לתפוס. הן יכולות לעקוב אחר היד השמאלית ואחר היד הימנית עד לנקודת המגע, אולם התחושה העולה בין שתיהן מהווה חווית התנסות שהכישורים שברשותם של האלים אינם מאפשרים להם להגיע אליה; דבר זה מתהווה אך ורק במרחב. כשם שמועטת אפשרותם של האלים לראות את שבתאי, שמש, ירח ואדמה בעת ובעונה אחת, קל וחומר שאין הם יכולים לחוות את ההתנסויות המרחביות במהותן הידועות לאדם. כשאתם מסתכלים בעיניכם השמאלית והימנית ומצויים לפניכם קווי ראיה מימין ומשמאל, נוכחת פעילותם של האלים בקו הראיה מן העין הימנית ולצידו בקו הראיה מן העין השמאלית; ובפגישת שני קווי הראיה מצוי, אכן, אלמנט אנושי בלעדי. זהו אורח התנסותנו אנו בני האדם, הואיל והושמנו בעולם מרחבי – התנסות הנחווית במצב של השתחררות מפעילותם של האלים.

עליכם רק להעביר הדגמה זו על הידיים הימנית והשמאלית לשטחי חיים אחרים של האדם הארצי ואז תגלו המון חוויות-התנסות אנושיות הנמצאות מחוץ לשדה הראיה של האלים. בעצם רק מאז השליש הראשון של המאה ה-15 שהאדם הכניס מושגים בעלי משמעות אנושית בלעדית לשטחים אלה. מכאן ואילך נהייתה החשיבה האנושית פחות ופחות מובנת לאלים בהתבוננותם מטה אל האדמה. בתתנו דעתנו לכך עלינו להפנות את שימת לבנו להתרחשות החשובה ביותר שארעה בשליש האחרון של המאה ה-19, הניתנת לאפיון באומרנו שממשלתו של מלאך-עליון גבריאל הוחלפה בממשלה הבאה לאחריה, של ישות רוחית עילאית אחרת הידועה כמיכאל.

בשליש האחרון של המאה ה-19, הישות הרוחית העילאית שאנו קוראים לה מיכאל הפכה שליטה על כל דבר בעל אופי רוחי בהתרחשויות אנוש על האדמה. בה בשעה שגבריאל מהווה ישות עילאית המונחית יותר לתכונותיו הפסיביות של האדם, הרי שמיכאל הוא הישות העילאית הפעילה, הישות העילאית שכמו פועמת בנשימתנו, בעורקינו ובעצבינו, עד שנהיה עשויים לפתח באורח פעיל את כל המשתייך למלוא האנושי שבנו בזיקתנו לקוסמוס. מה שמתייצב לפנינו בתור האתגר של מיכאל הוא כל מה שפעיל בנו בעצם מחשבותינו, ומפעיל בנו את השקפת עולמנו באמצעות פעילותנו הפנימית. אנו משתייכים לתור מיכאל אם אין אנו יושבים תחתינו באפס מעשה ומתגעגעים להארה פנימית וחיצונית שתבואנה אלינו, כי אם משתפים פעולה באורח אקטיבי במה שהעולם מציע לנו בדרך התנסויות ונסיבות להתבוננות. כשאדם מבצע התנסות כלשהי אין הדבר מערב בו בהכרח פעולות, אין צורך בפעולות מצידו.

אין התרחשות, כמו כל התרחשות אחרת בטבע, מלבד זה שהיא מכוונת על ידי אינטליגנציה אנושית. אולם לכל ההתרחשויות בטבע הכְוונה של ישויות אינטליגנציה. כיצד מושפעים חיי הרוח של האדם בימינו על ידי ניסויים? אין השתתפות פעילה מצידו, היות והוא אך ורק מתבונן ומשתדל להפחית את פעולותיו ככל האפשר, ברצונו שהניסוי יאמר לו את הכל ורואה כפרי דמיון את כל מה שנובע מפעילותו הפנימית. ברעיונותיהם המדעיים, מצויים למעשה בני האדם במידה הפחותה ביותר בתקופת מיכאל, אולם על האנושות להיכנס אליה.

אם מעמידים אנו בפני עצמנו את השאלה: מהי בעצם המשמעות בכל המערך הקוסמי שעל גבריאל היה להעביר את השרביט למיכאל? או אז עלינו להשיב: משמעותו של זה הוא, שמכל הישויות העילאיות המנחות את האנושות באורח רוחי, מהווה מיכאל את הרוח הראשון המתקרב אל מה שעושים בני האדם כאן על האדמה, כתוצאה של שחרור זה של ידע מאז השליש הראשון של המאה ה-15. גבריאל ניצב במבוכת חוסר-ישע מול המושגים והדעות של אדם בן תרבות מן העידן המודרני. מיכאל הקשור בקרבה יתרה עם כוחות השמש, יכול להגיש בשלבים את מהות פעילותו אל מחשבות כאלה של האדם שתשמשנה דחפים למעשיו שמתוך חירות. מיכאל עשוי לפעול, למשל, במה שכיניתי במדע הנסתר חשיבה למען חשיבה, שעליה להוות אימפולס אמיתי לרצונו האינדיבידואלי של האדם הפועל מתוך חירות בעת החדשה. למיכאל, זיקתו המיוחדת למעשיו של האדם הנובעים מן הדחף לאהבה.

מכאן ואילך הריהו השליח אותו שלחו האלים על מנת שיהיה עשוי לקלוט מה שמועבר עתה מהידע המשוחרר מן הרוח לידע שקיבל משמעות רוחית. המדע, שבתור מדע רוחי אנתרופוסופי מעניק משמעות רוחית לחשיבה המרחבית, מרים אותה אל העל-חושי. מדע רוחי זה פועל מלמטה לכוון מעלה, כמו מושיט את זרועותיו למעלה על מנת לאחוז בזרועותיו של מיכאל המושטות מטה. כך עשוי להתהוות הגשר בין האדם לבין האלים. מיכאל נהיה לשליט התקופה הזאת היות ועליו לקבל מה שחפצים האלים לקבל ממה שעשוי האדם להוסיף לתפיסת הזמן דרך תפיסת המרחב – הואיל ודבר זה מרחיב את הידע שברשותם של האלים. האלים מתארים לעצמם את שבתאי, שמש, ירח ואדמה בעקיבות הזמן. כשאדם מפתח נכונה את השלב המאוחר ביותר של חיי חשיבתו רואה הוא זאת במונחי מרחב. האלים יכולים לתאר לעצמם את הושטת היד השמאלית ואת הושטת היד הימנית בנפרד, אך המגע הממשי ביניהן הוא עניין אנושי בלבד. האלים יכולים להשיג את קו הראיה של העין השמאלית ואת קו הראיה של העין הימנית. האדם מדמה לעצמו במונחי מרחב כיצד פוגש קו הראיה של העין השמאלית את קו הראיה של העין הימנית. מיכאל מפנה את מבטו אל מה שמתרחש על פני האדמה. מיכאל יכול, באמצעות כניסה בקשרים אל אשר מפתחים בני האדם בטהרת המחשבה, באובייקטיביות וברצון טהור, להתוודע אל מה שנרכש על ידי אזרחי האדמה, על ידי בני האדם, כפרי חשיבה במונחי מרחב ולשאתו אל-על אל העולמות הרוחיים.

אילו בני האדם היו מפתחים אך ורק ידע מרחבי ולא מעניקים לו משמעות רוחית, אילו היו נעצרים באנתרופולוגיה ולא היו רוצים להתקדם עד אנתרופוסופיה, כי אז תור מיכאל היה עובר וחולף לו, מיכאל היה פורש מממשלו ומדווח לאלים; האנושות חפצה להינתק מן האלים. אם מיכאל ישיב לעולם האלים את התשובה הנאותה למען תוצאה ראויה, כי אז יאמר כך: במשך עת שלטוני בני האדם מנשאים אל העל-חושי את מה שפיתחו כבר בדרך חשיבתם במונחים בלעדיים של מרחב; אכן, יכולים אנו לקבל את בני האדם לשורותינו בשנית, כי הם מלכדים את מחשבתם אל מחשבותינו. אם תתקדם האבולוציה האנושית בדרך הנאותה לא יצטרך מיכאל לומר לאלים: בני האדם מתרגלים להביט בכל דבר באורח מרחבי. לומדים הם לבוז לכל מה שקיים בזמן בלבד. אם מחליטות ישויות אנוש להגשים את יעודן הארצי, כי אז יאמר מיכאל: בני האדם משתדלים במאמציהם להביא את הזמן ואת העל-חושי אל המרחבי; ועל כן: אלה שאינם מרוצים ללטוש עין ותו לא אל המרחבי, אלה שאינם מרוצים לקבל כל דבר באורח מטריאליסטי כפי שהיה נהוג בתחילת המאה ה-20, את אלה ניתן לראות כמו מצמידים הם את חייהם במישרין עם חיי האלים.

אם אנו נוטלים את האנתרופוסופיה בכנות לאור מדע ההתקדשות – תהיה משמעותו של זה שאנו קושרים נימת יחסים עם התרחשויות קוסמיות; עם דברים שעל האנושות לפעול בהם בצוותא עם עולם האלים. ובעת הנוכחית תלוי הדבר מאוד בלשון המאזניים – האם נזרע את הזרע לשיתוף פעולה אמיתי בעתיד עם העולם הרוחי-אלוהי, או לא. כאשר תכירו לדעת את החשיבות העצומה של דבר זה, כי אז תוכלו למדוד לאיזו רצינות ויציבות פנימית זקוקה הנפש אם על האנתרופוסופיה להוות את התוכן של חיי החשיבה שלה.