רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בדורנאך 1922

26.11.1922 – 22.12.1922

GA219

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר שיצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה רביעית: דורנאך 15.12.1922

המקצבים של החיים הארציים והחיים הרוחיים, אהבה, זכרון, חיים מוסריים, שיתוף פעולה עם ישויות עילאיות של ההיררכיות העליונות

הבה וניזכר מה סיפרתי לכם אודות התנסויות האדם בין המוות לבין לידה מחדש. התיאורים השונים מאפשרים לנו להכיר בדבר שחיים אלה, ובפרט העת העיקרית כלומר, אמצע הזמן בין המוות ולידה מחדש, הם כאלה שהאדם חי בצוותא עם הישויות העילאיות, שבספר: מדע הנסתר בקוויו העיקריים הוגדרו כישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות. את החיים האלה של האדם בצוותא עם ישויות עילאיות אלה ניתן להשוות עם חייו כאן, כשהוא בגופו הפיסי, בשיתוף עם הברואים אשר בשלוש ממלכות הטבע. אם לדבר באורח יסודי, הרי שכל דבר בסביבתו הארצית משתייך לאחת משלוש הממלכות של הטבע, למינרלית, או לזו של הצומח או לממלכת בעלי החיים; ואכן גם לממלכת האנושות הפיסית אשר בהקשר מיוחד זה ניתן להגדירה כמשתייכת לממלכת בעלי החיים.

לאדם חושיו ודרך התרשמויות חושיו חי הוא בשיתוף עם הברואים של שלוש ממלכות הטבע. מה שמתגלה בחיי התחושה שלו בין הלידה לבין המוות כל עוד הוא מהווה תוצאה של התנסויות הנובעות מסביבתו – גם לו קשר לשלוש ממלכות טבע אלו. לדבר זה גם השלכה למה שנובע מן הרצון, כלומר, מן הפעילות האנושית. וכך, שזור האדם בין הלידה לבין המוות, לפני ולפנים, עם מה שחושיו מוסרים לו משלוש ממלכות טבע אלו.

באורח דומה, בין המוות לבין לידה מחדש, בזמן הנקוב לעיל, חי האדם בפנים הממלכות העליונות, בין הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות. חיים אלה בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות הם, למעשה, במלואם פעילות, פעילות מתמדת. שמענו כיצד נוצר הזרע הרוחי של הגוף הפיסי בשיתוף פעולה עם ישויות עילאיות אלה. כאן על האדמה, כאשר אנו חשים את היצורים המשתייכים לשלוש ממלכות הטבע או אנו קושרים את עצמנו בהם – אנו חשים את עצמנו כמחוצה להם. אולם קיים מצב-קיום בין המוות לבין לידה מחדש, כשאנו מוצאים את עצמנו בכל מאודנו בפנים הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות; אנו מתמסרים להם במלוא מאודנו. זהו אחד מתנאי-הקיום בו אנו חיים אז. הבה ונבהיר את הדבר באורח ציורי – כאן על האדמה, כשאנו קוטפים פרח, למשל, התופעה הזאת מתוארת כהלכה באומרנו: "אני קוטף את הפרח" אולם אם אורח-דיבור זה היה מועבר אל חיינו בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, כי אז העובדות לא היו מובעות באורח נכון. כאשר אנו עושים משהו בהקשר עם ישויות עילאיות אלה עלינו לומר: הישות העילאית פועלת בנו. מצויים אנו במצב קיום, אשר מאלץ אותנו כל הזמן לא לכנות את הפעילות, בה נוטלים אנו חלק – כפעילותנו, אלא כפעילותן של הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות בנו. ברשותנו באמת ובתמים תודעה קוסמית. כשם שכאן על האדמה אנו חשים בפנימנו לב, ריאות, וכן הלאה, כך אנו חשים את העולם בפנימנו, אלא שהוא עולמן של הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות. כל מה שמתחולל הוא תוצאה של פעילות שבה גם אנו מעורבים; אולם, על מנת לתאר את העובדות כהווייתן עלינו לומר: ישות עילאית כזאת וכזאת של ההיררכיות העליונות פועלת בנו.

מצב הקיום שתואר כך מהווה רק אחד ממצבי הקיום שמגיעים אליהם בין המוות לבין לידה מחדש. לא נוכל להיות בני אדם במלוא המשמעות אם נהיה חיים במצב קיום אחד זה בלבד. בעולם הרוחי בין המוות ולידה מחדש לא נהיה מסוגלים לשאת מצב קיום בלעדי זה, כשם שכאן על האדמה איננו יכולים לעמוד בנשימת אוויר פנימה ללא נשיפתו החוצה; מצב הקיום שזה עתה תיארתי מוכרח להשתנות לסירוגין באחר, ובו אנו מוחקים מתודעתנו הקוסמית כל חשיבה ותחושה אודות הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, וכן מוחקים אנו את הרצון הפועל בנו באורח זה מהישויות העילאיות של ההיררכיות.

יכולים אנו לומר, שישנם זמנים במשך החיים בין המוות לבין לידה מחדש כשאנו מוצאים את עצמנו מלאים בכל מאודנו בישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות ובקרינתן. אנו חשים אותן בפנימנו. אולם קיים מצב קיום שני ובו דוחקים אנו, ראשית כל, ואז מוחקים לחלוטין, את התודעה הזאת של הישויות העילאיות המתגלות בנו. או אז נמצאים אנו "מחוץ לגופנו". מצב קיום זה הוא כמובן רוחי לחלוטין, אך הבה ונגדיר זאת כך; אנו נמצאים מחוץ לגופנו. במצב קיום זה אין אנו יודעים דבר אודות העולם החי בנו, אלא "כמו-באים אנו לעצמנו". אין אנו חיים עוד בישויות העילאיות של ההיררכיות כי אם חיים בעצמנו בכל מאודנו. בין המוות לבין לידה מחדש לא תהיה לנו תודעה על עצמנו אם נחיה במצב קיום אחד בלבד, כשם שכאן על האדמה, על נשימת האוויר פנימה להתחלף לסירוגין בנשיפתו חוצה, או חיי השינה בחיי היקיצה. כך בין המוות לבין לידה מחדש, צריכים להיות חליפין ריתמיים בין ההתנסות הפנימית של כלל עולמן של ההיררכיות בפנימנו, לבין מצב הקיום בו אנו באים לעצמנו. במשמעות מסוימת, מהווים כל חיים ארציים תוצאה של מה שחווים ומתנסים אנו בהוויית קיום קדם-ארצית, בין המוות לבין לידה מחדש. כפי שאתם זוכרים, סיפרתי לכם כיצד כושרות כאלה שבחיי האדם הארציים – כהליכה, דיבור וחשיבה מהווים טרנספורמציות של פעילויות מסוימות בהוויית הקיום הקדם-ארצית. היום ניתן דעתנו במיוחד על חיי הנפש. מה שאנו חווים בהוויית הקיום הקדם-ארצית בפעילות-צוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, מותיר בנו אותות לחיינו הארציים, כמעין צל קלוש של שיתוף פעולה זה עם ההיררכיות. אילו בין המוות לבין לידה מחדש לא היה לנו שיתוף פעולה כזה בחיים בינינו לבין הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, כי אז לא היינו מסוגלים לגלות, כאן על האדמה, נטיה לאהבה. הנטיה לאהבה שמגלים אנו כאן על האדמה מהווה, כמובן, רק השתקפות קלושה, מעין צל של שיתוף פעולה עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות בין המוות לבין לידה מחדש, השתקפות של שיתוף פעולה זה. אם כאן על האדמה מסוגלים אנו לגלות אהבה אנושית, הבנת אהדה לישות אנוש זולתנו, הרי זה הודות לעובדה שבין מוות ללידה מחדש אנו יכולים לחיות בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות.

ראיה מדעית רוחית מאפשרת לנו לחוש מה קורה להללו אשר בחייהם הארציים הקודמים רכשו כושר מועט – מיד נדבר כיצד נרכש כושר זה – לחיים בצוותא משך התקופה הנאותה לאחר המוות, עם הישויות העילאיות של ההיררכיות, שבמצבים מסוימים יש להתמסר להם כליל. אנשים כאלה כאן על האדמה, בלתי מסוגלים לגלות אהבה שבה עוצמה של ממש, אינם מסוגלים לגלות אהבה חובקת-כל הבאה לידי ביטוי בכושר להבין את הזולת.

אנו רשאים לומר באמת ובתמים: אכן, בין האלים בהוויית הקיום הקדם-ארצית אנו רוכשים את הכושר לראות לפנימו של בן-דורנו, לחוש את מחשבותיו ואת רגשותיו, להבין אותו באהדה פנימית. אילו היינו משוללים שיג ושיח זה עם האלים – כי אומנם כך ייתכן לכנותו – כי אז לעולם לא היינו מסוגלים לגלות כאן על האדמה, ראיה פנימית זו לבני אנוש זולתנו. ראיה פנימית זו, היא לבדה הופכת את החיים הארציים למציאות.

כאשר מדבר אני בהקשר זה אודות אהבה, ובמיוחד אודות אהבה אנושית חובקת-כל, עליכם לחשוב על אהבה במשמעותה האמיתית והממשית; עליכם לחשוב אודותיה כמציינת הבנה אמיתית ואינטימית של הזולת. אם לאהבה אנושית חובקת-כל נוספת הבנת בן הדור, כי אז ברשותנו כל המרכיבים למוסריות אנושית. הואיל ומוסריות אנושית על האדמה, אם רק אינה באה לידי ביטוי במשפטים ריקים או בדיבור מעושה או בהחלטות שאינן מוגשמות אחר כך, תלויה בעניין שיש לאדם בזולתו, ביכולת לראות לפנימו של הזולת. אלו, שברשותם כושר להבנת ישויות אנוש זולתם, נוטלים מהבנה זו את המניעים לחיי חברה החדורים במוסריות אמיתית.

וכך, יכולים אנו לומר: כל המרכיבים של חיי מוסר בהוויית הקיום הארצית נרכשו על ידי אדם בהוויית הקיום הקדם-ארצית; מחיי הצוותא שלו עם האלים נשארו בו הדחף לגלות חיי צוותא גם על האדמה. דבר זה מוליך להתפתחות של חיים בהם אדם אחד, יחד עם רעהו ממלא את המשימות ואת שליחותה של האדמה – דבר זה לבדו מוביל באמת ובתמים לחיי מוסר על האדמה. וכך רואים אנו שהאהבה וכנביעה ממנה, המוסריות – מהוות לאמיתו של דבר תוצאת מה שהתנסה האדם באורח רוחי בהוויית הקיום הקדם-ארצית.

הבה ונחשוב עתה אודות מצב הקיום השני בחיים בין המוות לבין לידה מחדש, כשתודעתו של האדם אודות היותו בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות התעמעמה; כאשר כבשינה ארצית מושתקים הרשמים של הסביבה, כאשר חדל השיג והשיח עם הישויות העילאיות והאדם "בא אלי עצמו". גם למצב קיום זה תוצאה, הד, נביעה, כאן בחיים הארציים, ונביעה זו מהווה את כושר הזכירה.

האפשרות עבורנו שנתנסה בחוויות בעת מסוימת, ואחר כך לאחר מרווח-זמן, שנדלה דבר מעומק חווייתנו המעלה תמונות של חוויות אלה אל תודעתנו – כושר זכירה זה הנחוץ כל כך בחיינו הארציים הוא השתקפות קלושה, מעין צל של מצב חיינו העצמאיים בעולם הרוח. כאן על האדמה, נוכל לחיות אך ורק ברגע החולף במקום בכל חיינו שעברו עלינו עד למספר שנים לאחר הלידה, אם בין המוות לבין לידה מחדש לא נהיה מסוגלים כמו-להגיח מחיים אוניברסליים ולחיות לגמרי לבדנו בתוך עצמנו.

כאשר אנו ישנים כאן על האדמה, שוכבים גופינו הפיסי והאתרי במיטה. גופנו האסטרלי והאגו שלנו מצויים מחוץ לגופינו הפיסי והאתרי, ונמצאים במצב בו הם חווים, אומנם ללא מודעות, את סביבות הנפש והרוח.

האדם הוא חסר מודעות בין לכתו לישון ויקיצתו. ואף על פי כן, כפי שכבר אמרתי, יש לו אכן חוויות במשך השינה, שאת חלקן תיארתי כבר. אולם אין הן נכנסות לשדה התודעה. ובחיים הארציים זהו מצב-עניינים הכרחי.

מהי הסיבה לכך? אם מעת לכתנו לישון ועד יקיצתנו היה עלינו לחוות מה שחווים אנו, למעשה, באגו ובגופנו האסטרלי – כה בעוז ובעוצמה עד כדי הבאת הדברים לתודעתנו, כי אז מדי התעוררנו בבוקר היינו רוצים לחקוק גם בגופים הפיסי והאתרי את מה שחווינו בשנתנו; היינו רוצים להפוך את גופינו הפיסי והאתרי למשהו שונה ממה שהם עתה.

על מי שברשותו מידע אודות מה שנחווה בין ההירדמות והיקיצה, להרגיל עצמו לפעולת וויתור, עליו להיות מסוגל לומר לעצמו: "עלי לעצור בעד התשוקה לחקוק את מה שחווה אני באגו שלי ובגופי האסטרלי במשך השינה – בגופים הפיסי והאתרי, היות ובחיים הארציים לא יוכלו גופים אלה לעמוד בזה.

אפשר בהחלט לדבר אודות דברים אלה בדרך דמיונית ואכן, עלולים הם להיראות כמעט קומיים, על אף שמה שנאמר משמעותו רצינית מאוד. במשך השינה אכן חווה האדם, למעשה, דמויות מהקוסמוס. עקב זה נתון הוא לפיתוי מתמיד, כתוצאה מן השינה שלו, לתת לעצמו, למשל, הבעת פנים שונה. אם זה אשר אינו בא למעשה לתודעתו, היה נכנס בה כי אז תכופות היה חפץ לשנות את פניו, היות ופניו הנוכחיים היו מזכירים לו כל העת את חייו הארציים הקודמים, וחטאים של חיים ארציים קודמים. בבוקר! לפני היקיצה, קיים, למעשה, דחף עז באדם, לעשות משהו לגוף הפיסי, כאילו להלבישו בבגדים. למי שיש מידע אודות זה – עליו להיעצר באורח מודע מלהיכנע לדחף; שאם לא כן יתדרדר למצב קיום מעורער לחלוטין; הוא ינסה לשנות ללא הרף את כל האורגניזם שלו ובמיוחד אם במישור זה או אחר איתרע ואין הוא בריא לגמרי או משהו אינו כשורה עמו.

אולם במשך החיים בין המוות לבין לידה מחדש אנו חווים במודעות שתודעה זו מוליכה ליצירתו ולעיצובו של גופנו הפיסי הבא. אילו פעילות זו היתה נשארת לנו בעצמנו, כי אז לא היינו מעצבים את הגוף הפיסי בהתאם לקרמה שלנו. למעשה, אנו יוצרים אותו בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, הישויות העילאיות המפקחות על הקרמה שלנו. וכך רוכשים אנו את העיניים, את האף וכן הלאה, שמאוד ייתכן, אילו נמסר הדבר להחלטתנו, שלא היינו רוכשים אותם עבורנו. היות וקיימות עתים מסוימות בין המוות לבין לידה מחדש בהם אנו אנושיים בעוצמה עזה – והכוונה לאותם זמנים בהם מתעמעמת תודעתנו אודות זיקתנו לישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות.

התנסויותינו הן כה עזות ובעלות עוצמה רבה שמתוך הכוח שהן מכילות ניתן להרכיב את הגוף הפיסי. ואומנם, למעשה מרכיבים אנו אותו.

זוהי התנסות בעלת עוצמה עזה עד כי מתהווה בה זרע של בריאה של ממש. לאחר מכן, עקב עצם העובדה שנחלשת היא בחיים הארציים, נובעת תוצאתה בחלקה כאהבה ארצית ובחלקה ככושר לזכירה, כזיכרון. כאן, על אדמה, העובדה שחשים אנו עצמנו כאגו תלויה בזיכרון. אילו היינו חיים בהווה בלבד ולא היו לנו כל זיכרונות כי אז לאגו שלנו לא היה כל ליכוד פנימי.

למעשה, כפי שלעתים קרובות אמרתי, לא היינו יכולים כלל לחוש עצמנו באגו המצוין בעוצמתו. הוא מתהווה על ידי העובדה שבהוויית הקיום הקדם-ארצית בעולם הרוח נוכח כושר בעל כוח עצום, הכושר שבאמצעותו, באותם זמנים, בהם "באים אנו לעצמנו" מכינים אנו את גופנו בהתאם להנחיות המתקבלות מהישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, וכאשר במצב הקיום האחר תלויה חיים בהתלכדות עימם.

ראשית כל, פועל כוח זה ככוח בונה בגופנו. הילד, כל עוד אין ברשותו תודעה המוליכה לזכירה – כלומר, בתקופת הילדות הקדומה ביותר – כוח בונה רב-און זה עודנו חודר פנימה ופועל בצוותא עם כוחות הגדילה. או אז משהו עדין יותר, קלוש יותר כמו נבדל מכוחות בעלי עוצמה אלה וזהו המהווה את הכושר לזכירה.

העובדה שגם כאן על האדמה, חי האדם בעיקר בעצמו, קשורה, אכן, בכושר זכירה זה. הזיכרון קשור מאוד באגואיזם האנושי מצד אחד, ובחירות האנושית, מצד שני. החירות תיעשה למציאות בישות האנושית, אשר בחייה על האדמה, מצוי הד אמיתי של מה שנחווה בהוויית הקיום הקדם-ארצית במעין ריתמוס: כלומר – תחושת התלכדות האדם עם הישויות העילאיות של ההיררכיות ושחרור עצמי, התלכדות וכן הלאה. כאן על האדמה באות ההתנסויות לידי ביטוי לא במקצב אחיד, אלא כשני כושרות אנוש הפועלים זה בצד זה בדו-קיום: הכושר לאהבה וכושר הזכירה. אולם נביעה מסוימת ממקצב זה בהוויית הקיום הקדם-ארצית עשוי להישאר באדם. אם כך יהיה הדבר, כי אז גם בחיים הארציים תיווסד בו התייחסות אמיתית בין זכירה לבין אהבה. מצד אחד, יוכל לפתח הבנה, הבנה אוהבת לבני אדם זולתו. ומצד שני, מהתנסותו בעולם יחד עם ישויות אנוש זולתו תתרום חשיבתו, מעלה-הזיכרונות, להתפתחותו שלו, להתעצמות טבעו שלו.

התייחסות אמיתית מסוג זה עשויה להישאר כנביעה של המקצב שהוא בעל חשיבות מירבית בהוויית הקיום הקדם-ארצית. אולם התייחסות אמיתית עלולה גם להפוך את הקערה על פיה. יתכן, למשל, שברצונו של אדם להיות מונחה אך ורק על ידי מה שהוא עצמו מתנסה בו. נטיה זו מודגשת מאוד כאשר לאדם עניין מועט בלבד במה שהאחרים מתנסים, כאשר יש לו אך יכולת מועטה לראות ללבבות ולנפשות של בני אדם זולתו, כאשר התעניינותו תחומה כמעט במלואה למה שמצטבר בהדרגה במלאי זיכרונותיו. דבר זה כרוך באינטימיות באגו שלו וכך מתעצם בו האגואיזם.

אדם כזה נהיה חסר תיאום עם עצמו, היות וההתייחסות האמיתית הקיימת בין המוות לבין לידה מחדש חסרה בו; המקצב המסוים אינו קיים שם. ובאותו הזמן, כאשר מתעניין האדם רק במה שנערם בנפשו שלו; כאשר מתייחס הוא כל העת כולה רק לעצמו בלבד, או אז נעשה הוא בלתי מתאים, אם רשאי אני לומר זאת כך, להתנסויות בין המוות לבין לידה מחדש. בהיותו מעוניין אך ורק בעצמו, חוסם אדם בעד עצמו באורח מסוים משיתוף עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות.

אדם, אשר בו מתואמות באורח נאות האהבה והזיכרון, מטפח תחושת חירות אנושית אמיתית במקום התבוננות פנימית אגואיסטית. כי בהתייחסות אחרת מהווה תחושת חירות אנושית זו הד של ההינתקות מן השיתוף עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות בין המוות לבין לידה מחדש. תחושת חירות זאת היא פועל יוצא בריא של הינתקות זו; אגואיזם הוא הפועל היוצא החולה ממנה. כמו שהחיים בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות בין המוות לבין לידה מחדש מהווים בסיס למוסריותו של האדם על האדמה, כך מהווה, בעת ובעונה אחת, ההינתקות הנחוצה מחיים בשיתוף עימהן – בסיס, על האדמה, לאי-מוסריותם של בני האדם, להינתקותם איש מרעהו, לפעולותיו של האחד הפורצות לרשותו של זולתו, וכן הלאה – דבר זה נעוץ בשורשי כל אי-מוסריות. על כן נחוץ לאדם, לתת את מלוא דעתו על כך שמה שעלול להוות כאן על האדמה משהו פוגע – הוא בעל חשיבות וודאית עבור העולמות העליונים. כך קורה על האדמה באשר לאוויר אותו אנו נושמים פנימה לריאותינו, בה בשעה שהאוויר הננשף החוצה אינו בריא ועלול לגרום לחולי, כי מכיל הוא בעצם, דו-תחמוצת הפחמן. כך, מה שמצוי ביסודה של אי-מוסריות כאן על האדמה נחוץ הוא להתנסויותינו בעולם הרוח.

יש ללמוד אודות הקשרים אלה, היות ואין אפשרות למעשה להסביר מוסריות ואי-מוסריות לאור תנאי הקיום הארציים. כל מי שמנסה לערוך הסברים כאלה, ימצא עצמו, מבלי שתהא לו אפשרות להימנע מכך, בדרך הלא נכונה, היות ועל ידי העובדה שהאדם הוא מוסרי, או ההיפך, מקשר הוא את עצמו בחיי נפשו, לעולם העל-חושי ואנו רשאים לומר: על ידי הכוונת רוחם של בני האדם ללימוד התייחסות זו אל העולם הרוחי, מאפשר מדע הרוח האנתרופוסופי, זו הפעם הראשונה, רכישת בסיס להבנת המוסר. להשקפת עולם המלמדת אך ורק את החוקיות של המדע העוסק בעולם הטבע – עשוי המוסר להיות קיים באשליות הבוקעות ועולות מתהליכי הטבע אשר משערים שגם להן פעילות באדם.

הניחו לרגע, שהערפילית של קאנט-לאפלאס, על כוחותיה המכניים ועל חוקיה המכניים, היתה המרכיבה, למעשה, של התחלת הווית הקיום הארצית. הניחו, שמתוך ערפיליות סובבות אלה, באמצעות פעילותם של חוקי טבע בלעדיים התהוו הממלכות של הוויית הקיום הארצית, ולבסוף האדם. אילו היה הדבר כך, כי אז היו הדחפים המוסריים של האדם חלומות ותו לא. היות וכל דבר אותו הוא מכנה כמוסרי היה חולף ונעלם כאשר – שוב לפי חוקים מכניים – היתה האדמה מגיעה לכיליונה. שום אימות של ממשותם של החיים המוסריים לא יוכל אי-פעם לעלות מהשקפת עולם כזאת אם נלך צעד אחר צעד בכנות עד למסקנותיה. הוכחת אמיתותו של המוסרי תתכן רק כאשר נגלות לאור, כבמצע הרוחי האנתרופוסופי, אותן ספירות של הוויית הקיום בהן המוסר מהווה ממשות מירבית, כשם שעולם הטבע מהווה ממשות כאן בחיים שבין לידה לבין מוות.

כשם שצומחים הצמחים ופורחים כאן, כך מתגלות פעולות מסוימות כשמצוי האדם בין האלים בין המוות ללידה מחדש. פעילויות אלה מהוות את האלמנט בממשותו, הממשות של האלמנט המוסרי. בספירה ההיא, למוסר יש ממשות. בה בשעה שעל האדמה קיימת רק השתקפות של הממשות ההיא. אולם עלינו לזכור שהאדם משתייך לשני העולמות. ואם הוא יכול לראות עובדות אלה לאור המדע הרוחי, הרי שלעולם מוסרי זה ממשות עבורו. ברם, ידע אודות ממשות זאת, לעולם לא יהא נובע מהוויית הקיום הגשמית. וכאן לפניכם נימוק אחד מדוע נחוץ לאדם לרכוש הבנה של המדע הרוחי. ללא המדע הרוחי לא יוכל להיות באמת ובתמים כן עם הידע שברשותו. הוא לא יוכל ליחס בכנות ממשות לעולם המוסרי, הואיל ואין ברצונו לחקור את הספירה בה מצויה ממשות זו. ישנה חשיבות עצומה להבין משפט כזה באורח הנכון. אולם קיים מישור נוסף שבו ברצוני להדגיש עד כמה נחוץ לאדם הידע הנרכש באמצעותו של המדע הרוחי. כאן עלינו לפנות אל ממשויותיו של עולם נוסף.

כבר כשאנו מוציאים אל הפועל ידע אימגינטיבי – הידע המאפשר לנו לשכון בעולם האתרי במקום בעולם הפיסי, כך שבמקום לחוש עצמים פיסיים חשים אנו את הפעילויות (אכן פעילויות הן) שבאתר – כבר בהיות דבר זה מוצא אל הפועל, מסתלק המראה התלת-ממדי הקיים על האדמה משדה התנסותנו. לדבר אז אודות מרחב תלת-ממדי אין לכך שום משמעות. מעמדות ראות אחרות אכן מדבר אני אודות הגוף האתרי כעל אורגניזם של זמן.

אני אומר, למשל, שכאן, באורגניזם המרחבי יש לנו ראש ויש לנו, הבה ונאמר, רגל; ואם אנו דוקרים את הרגל או חותכים בה, יחוש בכך הראש. באורח מרחבי, בגוף המרחבי הזה, קשור איבר אחד לכל האיברים. וכך הדבר בגוף הזמן המכיל בו תהליכים שבהם מעורב כל הנמצא ביסודותיו העמוקים יותר של טבענו האנושי בין הלידה לבין המוות – כל פרט ופרט שבהם קשור בכל הפרטים האחרים.

תזכרו בוודאי שבהרצאות על חינוך אמרתי, שאם בגיל מסוים בילדות לומדים אנו שתהיה ברשותנו יראת כבוד, מועבר כושר ליראת כבוד זה בטרנספורמציה, בשנים לאחר מכן, לכושר של אדיבות, אל רצון באושרו של הזולת שניתן להפנותם אל אנשים אחרים. ומצד שני, הללו, אשר בילדותם אף פעם לא היו מסוגלים להראות יראת כבוד כזאת בדרך הנאותה, אינם יכולים לגלות עניין באושרו של הזולת בחייהם שלאחר מכן. כשם שבגוף המרחבי קשורות הרגל או כף הרגל עם הראש, כך קשורה תקופת הילדות עם גיל הזקנה וגיל הזקנה עם תקופת הילדות. אך ורק לראיה פיסית חיצונית זורם העולם בכיוון אחד, מן העבר אל העתיד. לראיה גבוהה יותר קיימת גם הזרימה לאחור, מן העתיד אל העבר. לתוך זרימה זו, כפי שתיארתי זה עתה, נכנסים אנו לאחר מותנו במסע לאחור.

באורגניזם הזמן הכל קשורים זה לזה. אם האורגניזם המרחבי מערכו כשלמות אחת, אין אתם יכולים להסיר ממנה איברים עיקריים. אין אתם יכולים, להסיר שום חלק בעל חשיבות מן הפנים שלכם, למשל מבלי להרוס את כל האורגניזם. באורח דומה אין אתם יכולים לסלק כל מה שמשתייך לאדם שמתנהל בזמן.

תארו לעצמכם שבאורגניזם המרחבי, במקום בו קבועות עתה עיניכם יהיה משהו שונה לחלוטין – במקום עיניים: יהיה מעין גידול. או אז לא תהיו מסוגלים לראות. כשם שקבועות העיניים במקום מוגדר באורגניזם המרחבי, כך באורגניזם-הזמן, ועתה הכוונה לא רק לאורגניזם הזמן שבין הלידה לבין המוות, אלא לאורגניזם הזמן שהאדם מגיע אליו מעבר לכל לידות ומיתות. באורגניזם זמן זה מלוכד כל הקיים בין הלידה לבין המוות ואשר מתפתח בחיים הנוכחיים באמצעות מושגים, רעיונות, דימויים-רוחיים, של עולם רוחי. ומה שמתפתח כך מהווה עיניים לראיית הוויית-הקיום העל-חושית. אם בין הלידה לבין המוות לא מתפתח שום ידע אודות העולם העל-חושי, תהא משמעותו של זה עיוורון בחיים בעולם העל-חושי בין המוות לבין לידה מחדש, כשם שהיעדרן של עיניים פירושו עיוורון באורגניזם המרחבי. האדם עובר דרך המוות אף אם אין הוא רוכש על האדמה ידע אודות העולם העל-חושי אולם אז הוא נכנס אל עולם בו אין הוא רואה דבר; בו הוא מסוגל אך ורק לגשש דרכו בו. זוהי התנסות המסבה לסבל רב, שהיא התוצאה הישירה של העידן המטריאליסטי. כל מי שברשותו היום ראיה מעמיקה אמיתית אל מדע ההתקדשות, רואה כיצד קורסים תחתיהם בני האדם למטריאליזם. וכן הוא יודע מה משמעותה של קריסה זו בחיים הרוחיים. הוא יודע שפירושו של דבר עקירת העיניים משורשיהן, כך שבהוויית הקיום המחכה להם לאחר המוות, יוכלו בני האדם אך ורק לגשש את דרכם שם. בימי קדם, כשהיה קיים ידע אינסטינקטיבי של העולם העל-חושי, עברו בני האדם את שער המוות עם יכולת ראייה. ידע עתיק, אינסטינקטיבי זה אודות העל-חושי כבוי עתה.

כיום יש לרכוש את הידע הרוחי באורח מודע. אני אומר ידע רוחי ולא ראיה רוחית. כפי שמדגיש אני תכופות ניתן לרכוש גם ראיה רוחית אולם אין זה בעל חשיבות כאן. העיקר הוא, שמה שמתגלה דרך המחקר של הראיה הרוחית יובן – ואכן ניתן הוא להבנה על ידי ההיגיון האנושי הפשוט הרגיל, על ידי ההיגיון האנושי הבריא. נחוץ להיות רואה רוחי על מנת לחקור דברים אלה, אולם אין זה נחוץ לרכישת הכושר של ראית העולם הרוחי לאחר המוות. כל מי שמכריז שהידע הרגיל הנרכש דרך ההיגיון האנושי הבריא אינו מעניק לו עיניים להוויית הקיום העל-חושית ושלשם כך הוא זקוק לראיה רוחית – כל מי שמדבר כך עשוי גם להכריז שאדם אינו מסוגל לחשוב אלא כאשר עיניו חושבות. כשם שמועטת חשיבתן של העיניים בעולם הגשמי, כן מועטת הזדקקותו של הידע אודות העולמות העל-חושיים לראיה רוחית עבור המטרות שציינתי היום.

כמובן שלא היה קיים על האדמה ידע על-חושי אילולא הראיה הרוחית, אולם אף הרואה הרוחי צריך להבהיר באורח מילולי, שניתן להבנה בדרך המקובלת, את מה שרואה הוא בעל-חושי.

אף אם רב עוצמה הוא כושר הראיה הרוחית של אדם בחייו הארציים, אף אם ברורה ראייתו את העולם הרוחי – אם בקלות דעת יעצב את מה שרואה הוא בעולם הרוחי לתבנית של מושגים הגיוניים וניתנים להבנה – כי אז יהיה עדיין עיוור בעולם הרוחי לאחר מותו.

מה שמסב לסבל רב לאדם בעל ראיה פנימית למדע ההתקדשות המודרני, קיים בכך שעליו להודות בדבר שהחומרניות גורמת לעיוורון לבני אדם בעוברם דרך שער המוות.

בזה טמון דבר המראה שיש בכך חשיבות עצומה לכל הוויית הקיום הקוסמית אם נוטה האדם בימינו לידע על-חושי אם לאו.

הנה הגיע הזמן בו חשוב עבורו לעשות זאת; עצם ההתקדמות של האנושות תלוי באדם אם ירכוש ידע על-חושי.