רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בדורנאך 1922

26.11.1922 – 22.12.1922

GA219

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה עברה שדרוג רציני תודות לגברת ד'  2018

לספר שיצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה ראשונה: 26.11.1922

זרע הרוח של האורגניזם הפיזי של האדם.

הליכה, דיבור וחשיבה והתואם להם בעולם הרוחי

הרצאות אלה תעסוקנה בשני מצבי חיים דרכם עובר האדם: בעולם הרוחי בין מוות ובין לידה מחדש ובעולם הפיזי בין לידה ומוות.

ברצוני להעלות בפניכם מספר עניינים, אליהם הופנתה תשומת לבכם בהרצאותיי האחרונות. אמרתי, שבמשך התקופה החשובה מאוד המשתרעת בין מוות לבין לידה מחדש, חש האדם את עצמו בעולם הרוחי בתודעה גבוהה הרבה יותר מאשר קיימת ברשותו במשך חייו הגשמיים על האדמה.

כאשר חיים אנו פה על האדמה בגופנו הגשמי, תודעתנו הארצית, הקשורה בחושים ובעצבים, תלויה בכל האורגניזם הגופני. חשים אנו את עצמנו כישויות אנושיות כל עוד מצויים בתחומי עורנו מוח, ריאות, לב והמערכות הקשורות לאיברים אלה.

אודות כל אלה אנו אומרים שמצויים הם בפנים ישותנו. מצד שני, אנו חשים את עצמנו קשורים עם הסובב אותנו דרך חושינו או דרך נשימתנו וכן דרך קליטת המזון. כאשר אנו חיים בין מוות לבין לידה חדשה, אין אנו יכולים לדבר באותה משמעות אודות זה המצוי בפנימיותנו. כשאנו עוברים דרך שער המוות, ואף בלכתנו לישון, תנאי הקיום שלנו הם כאלה שתחת השפעתם ניתן להגדיר את כל היקום כהווייתנו הפנימית.

על כן, בה בשעה שכאן על האדמה מתבטא המבנה שלנו כישויות אנושיות על ידי איברנו וקשריהם ההדדיים בפנים עורנו, מתגלה לנו טבענו הפנימי – בשנתנו ללא מודעותנו ובין המוות ללידה חדשה במודעות מלאה – כמו היה הוא עולם של כוכבים). חשים אנו את עצמנו בזיקה לעולם הכוכבים כך, שאומרים אנו על הישויות העילאיות שבכוכבים שהם טבענו הפנימי, כשם שכאן על האדמה אומרים אנו שהריאה או הלב משתייכים לטבענו הפנימי-פיזי. מהרגע שבו אנו נרדמים ועד הרגע שבו אנו מתעוררים אנו חיים בחיים קוסמיים. מן המוות ועד לידה מחדש אנו במצב-תודעה קוסמי. זה המהווה על האדמה את עולמנו החיצוני, ובמיוחד כשאנו מסתכלים במרחב הקוסמי, נעשה להווייתנו הפנימית לאחר המוות.

אם כן, מהו המתגלה כעולמנו החיצון באותה הוויית קיום רוחית? הריהו זה המהווה כעת את טבענו הפנימי. מעצבים אנו את אותו עולם חיצון אל מעין זרע-רוחי שממנו מתהווה על האדמה גופנו הפיזי העתידי. יחד עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות מעבדים אנו לפרטיו זרע-רוחי זה ובנקודת זמן מסוימת בין מוות לבין לידה מחדש הוא קיים כיציר-רוחי הנושא בו את הכוחות המעצבים את הגוף הפיזי, כשם שזרע של צמח נושא בחובו כוחות העשויים בבוא היום ליצור צמח חדש. אולם בה בשעה שאנו רואים לפנינו את זרע הצמח הפעוט בהשוואה לגודל הצמח עצמו, הרי שזרע הרוח של גוף האדם הפיזי הוא כמו יקום בעל מרחב עצום – על אף שבמשמעות מדוקדקת אין זה מדויק בתכלית לדבר אודות מרחב בהקשר זה.

מוסיף אני ואומר שבנקודת זמן מסוימת מתרחק מאתנו זרע רוחי זה. מנקודת זמן מסוימת ואילך חשים אנו שבפעילות משותפת עם ישויות עילאיות שונות של היקום, ישויות עילאיות של ההיררכיות העליונות, הבאנו את הזרע הרוחי של האורגניזם הפיזי שלנו לשלב התפתחות מוגדר. כעת, הוא מתרחק מאתנו ומתגשם אל הכוחות הפיזיים של האדמה, שאליהם יש לו זיקה, הנובעים מן האב ומן האם.

הוא מתלכד עם האלמנט האנושי בזרם התורשה ומתגשם על האדמה לפני שאנו, כישויות רוח ונפש, יורדים. לכן אנו שוהים בעולם הרוחי למשך תקופה מסוימת, קצרה אמנם, בה בשעה שגרעין הכוחות של גופנו הפיזי התגשם כבר על האדמה ומעצב את העוּבר בגופה של האם.

במשך תקופה זו אנו מלקטים ומכנסים כוחות וחומרי יסוד מהאתר הקוסמי לבניית גופנו האתרי שיתווסף לגופנו האסטרלי ול'אני'. או אז, כישויות בעלות תודעת 'אני', גוף אסטרלי וגוף אתרי, יורדים אנו עצמנו אל האדמה ומתלכדים עם מה שנעשה כעת הגוף הפיזי שהזרע שלו נשלח להתגשמות לפני כן. כל מי שסוקר תהליך זה מקרוב, מתבררת לו היטב זיקתו של האדם ליקום, ובמיוחד אם מוסבת תשומת הלב לשלושה גילויים בטבעו של האדם שלעתים קרובות הופנתה אליהם ההתייחסות כאן ובמקומות אחרים. כוונתי לשלושת הגילויים בטבעו של האדם שהודות להם נהיה האדם למה שהוא על האדמה.

כשאנו נולדים, אנו שונים לחלוטין מן הישויות שניעשה לאחר מכן. על האדמה אנו לומדים לראשונה ללכת, לדבר ולחשוב. בין הלידה לבין המוות הרצון, בעמימותו המתמדת, והרגישה שהיא עמומה למחצה, נוכחים כבר בצורה ראשונית בתינוק הפעוט.

חיי הרגישה, על אף שהם קשורים כליל בפעולות הפנימיות, הם מצויים בשנים המוקדמות ביותר של הילדות. חיי הרצון מצויים גם כן, כפי שניתן לראות בתנועות, שאמנם אין חוקיות בהן, של הילד הרך. הסיבה לשוני בחיי הרגישה ובחיי הרצון בשלב קיום מאוחר יותר היא שהחשיבה מתחילה לחדור בהדרגה לרגישה ולרצון בעשותה אותם בשלים יותר ויותר. אך הם כבר מצויים בפעוט. מצד שני, החשיבה מתפתחת על ידי הילד על האדמה בלבד, במגעו עם ישויות-אנוש זולתו ובמובן מסוים לפי הכוונתם. כך הדבר לגבי כשרי ההליכה והדיבור אשר נרכשים, למעשה, לפני רכישת כושר החשיבה.

כל מי שברשותו תחושה די עמוקה לכל אשר הוא אנושי במהותו, יכיר כיצד, פשוט דרך התבוננות, מתפתח הילד באמצעות ההליכה, הדיבור, והחשיבה, ואיזה תפקיד חשוב ונכבד ממלאים שלושת הכשרים הללו בהתפתחות הארצית של האדם. אולם האדם אינו ישות ארצית בלבד, הוא ישות המשתייכת לא רק לאדמה, על כוחותיה וחומרי היסוד שבה, כי אם בעת ובעונה אחת גם לעולם הרוחי. הוא מעורב בפעילויות המתרחשות בין הישויות העילאיות השונות של ההיררכיות העליונות. ניתן לומר שרק בחלק מישותו משתייך האדם להוויית הקיום הארצית. בחלקו האחר הוא משתייך לעולם שאינו גשמי ואינו מוחש על ידי החושים. ובעולם הרוח הוא מכין את זרע רוחו.

לעולם אין לדמות שפעולותיו של האדם בתרבות ובציביליזציה על האדמה, עד כמה שעשויים הם להיות מורכבים ונהדרים, ניתנים להשוואה עם תפארת מעשיו בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות, על מנת להקים את המבנה הפלאי של האורגניזם הפיזי האנושי. מה שמעוצב כך, קודם כל בעולם הרוחי, וכפי שהסברתי מתגשם על האדמה לפני שיורד האדם עצמו, בנוי באורח שונה מן הישות הנוכחת לאחר מכן כאן על האדמה בין הלידה למוות. הזרע הרוחי של גופו הפיזי, המורכב על ידי האדם בעולם הרוחי, חדור בכוחות. כלל מבנהו, שלאחר מכן מתאחד עם הזרע הפיזי או בעצם נהיה לזרע הפיזי של הישות האנושית, בנטלו חומרי יסוד מההורים, מחונן בכל מיני תכונות וכשרים, אולם קיימים שלושה כשרים שבעבורם אין הזרע הרוחי מקבל שום כוחות בעולם הרוחי. שלושה אלה הם: חשיבה, דיבור והליכה, אשר כל עיקרן בפעילותו של האדם על האדמה.

כשאני מניע את זרועי או את כף ידי, גם פעילות זו מתייחסת למנגנון ההליכה, וכאשר הפעוט מתחיל להזדקף – אף זוהי פעולת ניווט-עצמי. כל זה קשור במה שאנו מכנים כוח המשיכה של האדמה, בהתייחסות לעובדה שלכל דבר פיזי על האדמה יש משקל.

אולם אין אנו יכולים לומר אודות הזרע הרוחי המתהווה לתבנית בין המוות ללידה חדשה, שיש לו משקל או כובד. למעשה, ההליכה קשורה לכוח המשיכה של האדמה. היא מהווה התגברות על כוח משיכתה של האדמה – פעולה שבאמצעותה מציבים אנו את עצמנו בשדה המשיכה. זה מה שקורה בכל פעם שאנו מרימים רגל כדי לצעוד צעד קדימה. אולם אנו רוכשים כושר זה רק כשאנו כבר כאן על האדמה. כושר זה אינו מצוי בין המוות ללידה חדשה, על אף שקיים בזמן זה דבר התואם לו בעולם ההוא. גם שם, בעולם הרוחי, יש לנו אוריינטציה, אולם אין זו אוריינטציה בתחומי שדה המשיכה, היות ובעולם הרוחי לא קיים כוח משיכה או משקל. האוריינטציה בעולם הרוח היא בעלת אופי רוחי בלעדי. כאן על האדמה אנו מרימים את רגלינו כדי ללכת ומציבים את עצמנו בשדה המשיכה. התהליך התואם לכך בעולם הרוחי הוא יצירת הקשר לישות עילאית מן ההיררכיות העליונות, המשתייכת לדרגת מלאך או מלאך עליון. אדם חש עצמו קרוב בפנימיות נפשו  להשפעתה של ישות עילאית מהיררכית המלאכים או מלאכי הצורה שאז הוא עימה בפעולה. כך הוא מנווט את עצמו בחיים שבין המוות ללידה מחדש. כשם שכאן על האדמה ענייננו הוא במשקלנו, כך בעולם שמעבר ענייננו הוא במה שנמשך מן הישויות העילאיות השונות באמצעות כוחות סימפטיה בינן לבין האינדיבידואליות האנושית שלנו. לכוח המשיכה בעולם הפיסי כיוון אחד, אולם ברשותה של הפעילות התואמת לכוח המשיכה בעולם הרוחי – כל הכיוונים, היות והישויות העילאיות הרוחיות מן ההיררכיות העליונות אינן מתרכזות במקום אחד, כי אם נמצאות בכל מקום. האוריינטציה בעולם הרוח אינה גיאומטרית כמו האוריינטציה של כוח המשיכה אל מרכז האדמה בעולם הפיסי, כי אם פונה לכל הכיוונים. בהתאם לכך אם על האדם להרכיב את הריאה שלו או לבצע כל עבודה שהיא בצוותא עם הישויות העילאיות של ההיררכיות, הוא יכול לומר לעצמו: ההיררכיה השלישית מושכת אותי או ההיררכיה הראשונה מושכת אותי. הוא חש עצמו ממוקם בכלל עולם ההיררכיות. הוא חש עצמו כמו נמשך לכל הכיוונים, לא באורח פיזי כמו במשיכת כוח הגרביטציה, אלא באורח רוחי, ובנסיבות מסוימות בעל כורחו. זהו אשר תואם בעולם הרוחי לניווט הפיזי בתחומי ספירת הגרביטציה של האדמה.

כאן, על האדמה, אנו לומדים לדבר. דבר זה משתייך לטבענו התורשתי. בעולם הרוחי בין המוות ללידה מחדש, אנו מתנסים בחוויה הבאה: אנו חשים את עצמנו בתנאי-קיום המתחלפים באורח ריתמי. לרגע כמו-מצטמצמים אנו לתוך ישותנו, גם תודעתנו הגבוהה-יותר מצטמצמת. בין המוות ללידה מחדש ישנן עיתים שבהן אנו נסגרים בתוך עצמנו כפי שאנו עושים על האדמה בזמן השינה. או אז נפתחים אנו שוב. כשם שבעולם הפיזי מפנים אנו את עינינו ואת יתר חושינו לעבר היקום, כך מפנים אנו בעולם ההוא את איברי החישה שלנו לעבר הישויות העילאיות של ההיררכיות. מניחים אנו לישותנו כמו לזרום לכל עבר אל המרחבים הרחוקים ואז – לכנס אותה שוב מחדש.

זהו תהליך נשימה רוחי. אולם נתיבו הוא כזה, שאם יהא עלינו לתאר את אשר אומר לעצמו האדם שם, במילים ארציות, בתמונות השאולות מן החיים הארציים, יהיה עלינו להגיד זאת בצורה הבאה: עלי כישות אנושית בעולם הרוחי לעשות דבר זה או אחר. אני יודע זאת באמצעות כוחות החישה שברשותי בעולם הרוחי בין המוות ללידה מחדש. חש אני שהנני הישות האנושית הזאת, בעלת אינדיבידואליות זו. כשם שנושף אני החוצה את האוויר על-פני האדמה, כך יוצק אני את נפשי החוצה אל היקום ומתאחד איתו.

כשם שאני שואף פנימה את האוויר על-פני האדמה, כך אני קולט פנימה מחדש את מה שחוויתי כאשר ישותי הייתה  שזורה בקוסמוס. דבר זה מתרחש ללא הפוגות בין המוות ללידה מחדש.

הבה נחשוב אודות אדם החש עצמו עטוף בתוך ישותו שלו, ולאחר מכן כמו-משתרע בקוסמוס. לרגע מתרכז הוא בעצמו ובמשנהו מתפשט בקוסמוס. כשהוא מתכנס שוב בעצמו –זה בדיוק כמו שאנו שואפים פנימה את האוויר מן המרחבים הפיזיים של היקום.

והנה, כאשר אנו יוצקים את ישותנו אל הקוסמוס ומכנסים אותה שוב מחדש, היא מתחילה, ואין אני יכול להביע זאת באופן שונה, לספר לנו מהו הדבר אשר קלטנו כאשר ישותנו כמו השתרעה במרחב הקוסמי. כאשר אנו מכנסים את ישותנו מחדש, היא מתחילה לספר לנו מהו הדבר באמת ובתמים. או אז אומרים אנו בין המוות ללידה מחדש, שהלוגוס שאיתו התמזגנו לפני כן דובר בנו. כאן על האדמה יש לנו תחושה שבדיבור הפיזי אנו מעצבים את המילים כאשר אנו נושפים החוצה את האוויר. בין המוות ללידה מחדש אנו נעשים מודעים לכך שהמילים שמתפשטות ביקום ומגלות את טבען המהותי  נכנסות אלינו כשישותנו ננשמת פנימה ומתגלות בפנימיותנו בתור המילה הקוסמית. כאן, על האדמה, אנו מדברים כשאנו נושפים החוצה, בעולם הרוחי אנו מדברים כשאנו נושמים פנימה.

כאשר אנו מאחדים עם ישותנו את מה שהלוגוס – המילה הקוסמית – דוברת בנו, נוגהות המחשבות הקוסמיות בתוך ישותנו. כאן על האדמה אנו מתאמצים באמצעות מערכת העצבים שלנו לכנס מחשבות ארציות. בעולם הרוחי אנו מכנסים לתוך עצמנו את המחשבות הקוסמיות מהדיבור הקוסמי של הלוגוס כשישותנו מתפרשת ביקום.

וכעת, נסו לעצב תחושה חיה של הבא להלן. נשער שבין המוות ללידה חדשה אתם אומרים לעצמכם: עלי לעשות דבר זה או אחר. כל מה שחוויתם עד כה גורם למודעותכם לחוש שעליכם למלא משימה זו או אחרת. או אז, דרך הכוונה למילוי המשימה הזאת, פורשים אתם את ישותכם אל היקום, ברם, תהליך ההתפשטות מהווה למעשה תהליך של אוריינטציה [ניווט עצמי].

כאן על האדמה, כשאתם אומרים לעצמכם שאתם צריכים לקנות חמאה – גם דבר זה מציין כוונה. אתם יוצאים לבאזל לקנות שם את החמאה שלכם, ולהביאה הביתה עמכם. גם בין המוות ללידה מחדש יש לכם כוונות בקשר למה שיש להוציא לפועל באותו עולם. אז פורשים אתם את ישותכם. דבר זה נעשה בכוונה של השגת אוריינטציה – יתכן שאתם נמשכים למלאך או אל ישות עילאית של רצון או לאיזו ישות עילאית אחרת. ישות עילאית כזאת מתאחדת עם ישותכם הפרושה. נושמים אתם פנימה, וישות עילאית זאת מחברת אליכם את חלקה בלוגוס. ואז נוגהות בכם המחשבות הקוסמיות הקשורות בישות עילאית זו.

כשהזרע הרוחי של האדם יורד אל האדמה (וכפי שאמרתי שוהה האדם עצמו עוד זמן מה בעולם הרוחי) אין הוא ערוך לחשיבה או לדיבור במשמעות הארצית וכן לא להליכה במשמעות הארצית, בה מעורבת הגרביטציה, כי אם הוא ערוך לתנועה ולאוריינטציה בין הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות. אין הוא ערוך לדיבור, אלא כדי לתת אפשרות ללוגוס להתפעם בפנימיותו. אין הוא ערוך למחשבות הצלולות של החיים הארציים, כי אם עבור המחשבות הקורנות בו בתחומי היקום. לפעילויות אלה של הליכה, דיבור וחשיבה כאן על-פני האדמה יש התאמה בעולם הרוחי באוריינטציה בין ההיררכיות, בהתפעמותה של המילה הקוסמית ובקרינתן הפנימית של המחשבות הקוסמיות.

תארו לעצמכם במלוא החיות כיצד מפליג האדם לאחר המוות אל המרחב הנרחב של הקוסמוס. הוא עובר דרך הספירות הפלנטריות שמסביב לאדמה. דיברתי אודות דברים אלה בהרצאות שהתקיימו כאן לא מזמן. הוא עובר את ספירת הירח, את ספירת נגה, את ספירת מרקורי, את ספירת צדק ואת ספירת שבתאי. בעוברו הישר אל הקוסמוס יראה תמיד את הכוכבים מן הצד האחר. עליכם לדמות לעצמכם את האדמה ואת הכוכבים סביב לה. מן האדמה אנו מביטים למעלה אל הכוכבים. אולם כשאנו נמצאים בהווייה הקוסמית אנו מסתכלים מבחוץ פנימה. הכוחות המאפשרים לנו לראות את הכוכבים מהצד האחר אינם מניחים להם להראות לנו כפי שנעשה הדבר מכאן, כי אז, באופן שבו התנאים מצויים עתה באבולוציה של העולם (ה'עתה' הוא 'עתה' קוסמי בעל משך ארוך), אנו נוכחים לדעת, בעזרת ההבנה הנרכשת באמצעות התודעה שברשות חיינו בין המוות ללידה מחדש, איזה חסד לאין ערוך הוא עבורנו שכוחותיו של שבתאי לא רק נוגהים פנימה לכיוון עולמה הפלנטרי של האדמה, אלא גם כלפי חוץ אל המרחב הקוסמי. שם מהווים הם, כמובן, משהו שונה לחלוטין  מהקרניים הכחלחלות, הדקיקות, חסרות הערך של שבתאי, הניתנות לראייתנו כאן מהאדמה. שם הן מהוות קרניים רוחיות הקורנות אל היקום. הן אף חדלות להיות מרחביות –הן קורנות אל הספירה שמעבר למרחב. כך, באורח כזה, הן נראות לנו בין מוות ללידה חדשה. אנו מביטים לאחור בהכרת תודה אל כוכב הלכת החיצון ביותר של המערכת הפלנטרית שלנו (כי אורנוס ונפטון אינם מהווים כוכבי לכת ארציים של ממש היות ונוספו בשלב מאוחר יותר) ונעשים מודעים לכך שכוכב-לכת קיצוני זה זוהר לא רק מטה אל האדמה כי אם לעבר המרחבים הרחוקים של הקוסמוס.

הודות לקרניים הרוחיות אשר שבתאי מקרין לעבר הקוסמוס, אנו משוללים כעת מכוח המשיכה הארצי, משוללים מן הכוחות הפיזיים של המחשבה. שבתאי, בזוהרו לעבר המרחב הקוסמי, מהווה באמת את זה המעניק לנו רוב חסד בין המוות ללידה מחדש. מנקודת מבט רוחית, הריהו מורכב בשטח זה מהאנטיתזה של כוחות הירח.

כוחות הירח הרוחיים מחזיקים בנו בזמן חיינו על-פני האדמה. כוחות רוחיים אלה של שבתאי מאפשרים לנו לחיות במרחב העצום של היקום. כאן, על-פני האדמה, לכוחות הירח חשיבות מיוחדת מאוד עבורנו כישויות אנושיות. הסברתי, שהם ממלאים תפקיד אף בהתרחשות היומיומית של יקיצה משינה. בין המוות ללידה חדשה, מהווים בעבורנו כוחות שבתאי הקורנים אל היקום מהספירה המרוחקת ביותר של מערכתנו הפלנטרית, את מה שמהווים כוחות הירח בעבורנו פה על-פני האדמה. אין לדמות שמצד אחד קורן שבתאי לעבר האדמה ומצד שני הוא קורן אל היקום. אין הדבר כך. שבתאי הפיזי מופיע בחלל בספירה זו של שבתאי הקוסמי אשר קורן באורח רוחי אל המרחב הקוסמי. ומנקודת זמן מסוימת לאחר המוות, זה אשר קורן כך לעברים, מסתיר מפנינו כל דבר ארצי, מסתיר את כולו באור. כאן על-פני האדמה נמצא האדם תחת השפעתם של כוחות הירח הרוחיים; בין המוות ללידה מחדש הוא נמצא תחת ההשפעה של כוחות שבתאי. וכאשר הוא מתגשם מחדש על האדמה, מנתק הוא את עצמו מכוחות שבתאי ונכנס בהדרגה לספירת כוחות הירח. ואז מה קורה?

כל עוד לאדם זיקה אל ספירות הכוחות של שבתאי (ושבתאי נעזר בצדק ובמאדים שיש להם תפקידים מיוחדים למלא, אודותיהם אדבר בעתיד), כל עוד נמצא האדם תחת ההשפעה של שבתאי, צדק ומאדים, הוא מהווה ישות שאינה שואפת ללכת, לדבר ולחשוב במשמעות הארצית, כי אם להימצא בין הישויות הרוחיות העילאיות, לחוות בלוגוס המתפעם בו, ובמחשבות הקוסמיות הזוהרות בו. ובאמת, במטרות ובכוונות פנימיות אלה, נשלח הזרע הרוחי של האורגניזם הפיזי אל האדמה.

לאדם המגיע מהעולמות הרוחיים אל האדמה אין למעשה כל נטייה להיות חשוף לכוח המשיכה הארצי, או ללכת, או להביא את איברי הדיבור לתנועה, כך שיהיה עשוי להתפעם הדיבור הפיזי. וכן אין לו כל נטייה לחשוב במוח הפיזי אודות עניינים פיזיים. אף אחד מכשרים אלה אינם ברשותו. הוא רוכש אותם רק אז, כשהוא נשלח, בתור זרע רוחי פיזי מספירת כוחות שבתאי אל האדמה, עובר דרך ספירת השמש, ולאחר מכן נכנס אל שאר הספירות הפלנטריות – אל הספירות של מרקורי, ונוס וירח. הספירות של מרקורי, ונוס וירח מעבירות בטרנספורמציה את התכונות הקוסמיות של אוריינטציה רוחית, את ההתהוות של הלוגוס ואת הקרינה הפנימית של המחשבות הקוסמיות – לניצני הכשרים להליכה, לדיבור ולחשיבה. השינוי הממשי מתבצע על ידי השמש, כלומר השמש הרוחית.

מעצם העובדה שהאדם נכנס לספירת הירח (וכוחות הירח נעזרים על ידי כוחות ונוס ומרקורי), מעצם עובדה זו משתנות התכונות השמיימיות מיכולת של אוריינטציה, מחוויית הלוגוס, ממחשבה קוסמית, לכשרים ארציים. על כן עלינו לומר: כשהתקבלת אל הספירות של מרקורי, ונוס וירח היית ערוך בספירות השמיימיות שמעבר לפעילות של התמצאות רוחית בין ההיררכיות, לחוויה פנימית של הלוגוס המתפעם ולהארה פנימית במחשבות קוסמיות. במעבר דרך הספירה הפלנטרית כולה מתרחשת על-ידי השמש הטרנספורמציה מן השמיימי אל הארצי, ובכך מוצאת אל הפועל המטמורפוזה של הכשרים – מכשרים שמיימיים אל כשרים ארציים.

בעת ובעונה אחת עם התרחשות זו, מתרחש עוד דבר בעל חשיבות עצומה. כשהיא עוברת מן הספירה השמיימית אל הספירה הארצית, חווה הישות האנושית צד אחד בלבד של העולם האתרי. העולם האתרי משתרע אל כל ספירות כוכבי הלכת וכוכבי השבת. אולם כאשר משתנים הכשרים השמיימיים לכשרים ארציים מאבדת הישות האנושית את חווית המוסר הקוסמי. ההתמצאות [אוריינטציה] בין הישויות העילאיות של ההיררכיות נחווית לא רק כהתגלות של חוקים שבטבע הדברים, כי אם כהתמצאות מוסרית. באופן דומה דובר הלוגוס בישות אנוש במוסריות ולא כפי שמדברות אליו תופעות הטבע. כי על אף שאין הן מדברות אל האדם באורח בלתי מוסרי, מדברות הן ללא מוסריות. הלוגוס דובר מוסריות וכן גם המחשבות הקוסמיות שקורנות בתור נושאי-מוסריות.

על אף האימה שדבר זה עלול לגרום לפיזיקאים יש לומר ששבתאי, צדק ומאדים מכילים – בין שאר הכוחות שברשותם – כוחות של התמצאות מוסרית. רק כאשר מעביר האדם את הכשרים השמיימיים שצוינו בטרנספורמציה להליכה, דיבור וחשיבה, הוא מאבד את האלמנטים המוסריים. לדבר זה חשיבות עצומה. כאשר על האדמה אנו מדברים אודות האֶתר בו אנו חיים בהתקרבנו אל האדמה כדי להיוולד, אנו מייחסים לאתר זה כל מיני תכונות. אולם תכונות אלה מהוות צד אחד בלבד, אספקט אחד בלבד, של האתר. האספקט האחר הוא, שהוא מהווה חומר יסוד הפועל בהשפעה מוסרית. הוא חדור לפני ולפנים באימפולסים מוסריים. כשם שחדור הוא באור, כן חדור הוא באימפולסים מוסריים. באֶתר הארצי לא מצויים אימפולסים אלה.

אולם, אין האדם בתור ישות ארצית משולל לחלוטין מהכוחות בהם הוא חי בין המוות ללידה מחדש. אף אם נתון צו כלשהו במערך העולם האלוהי כך שלאדם לא יהיה שמץ של מושג שמלבד היות לו טבע פיזי, עליו להוות גם ישות מוסרית, הרי שניתן לדמות שכשריו הארציים להליכה, לדיבור ולחשיבה מתקיימים בו בעמעום, בהיותם תואמים להתמצאות שמיימית, ללוגוס שמיימי ולהארה שמיימית במחשבות קוסמיות. ללא מעורר פנימי כלשהו, ידע האדם מגלה אך מעט לאדם הארצי מהתואם השמיימי לכשריו הארציים. אולם בכל זאת ברשותו מעין ראשי תיבות ממנו. אילו לשמיימי לא היו תוצאות שלאחר-מכן פה על-פני האדמה, כי אז הייתה נשכחת כל חוליה הקושרת את האדם אל עולם הרוח, בלא להותיר אי-אילו עקבות. אפילו המצפון לא היה זע ונע. אתחיל ממשהו ממשי, ועל אף שהדברים שאגיד כעת יראו כמוזרים להתחיל בהם, הרי שתואם הוא במדוקדק לעובדות המבוססות על ידי מחקר רוחי.

חישבו אודות האדמה והאוויר הסובב אותה; מעבר לה מצוי האתר הקוסמי העובר ומתפשט בהדרגה אל הספירה הרוחית. כאן על-פני האדמה אנו נושמים ונושפים את האוויר פנימה והחוצה. זהו מקצב הנשימה. אולם בעולם הרוח אנו יוצקים את ישותנו אל הקוסמוס וקולטים לפנימיותנו את הלוגוס ואת המחשבות הקוסמיות. שם אנו מניחים ליקום לדבר בפנימיותנו. גם דבר זה מתרחש במקצב, הנקבע על ידי עולם הכוכבים. גם בקוסמוס קיים מקצב. כישויות אנוש על-פני האדמה, יש ברשותנו מקצב נשימה הקשור באורח מוגדר אל מקצב מחזור-הדם: ארבע פעימות דופק לנשימה אחת. בעולם הרוח אנו נושפים ונושמים באורח רוחי – זהו מקצב קוסמי. בתור בני אדם על-פני האדמה, חיינו תלויים בעובדה שאנו נושמים מספר קבוע של נשימות לדקה ושמתקיים מספר מוגדר של פעימות-דופק בדקה.

בקוסמוס אנו חיים במקצב קוסמי כאשר אנו כמו-נושמים את העולם האתרי-מוסרי. אז נמצאים אנו בפנימיותנו. וכאשר אנו נושפים אותו החוצה, אנו מאוחדים עם הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות.

כשם שכאן, בגופנו הפיזי התחום בעורנו, ערוכות התנועות הקבועות בצורה סדירה, כך בקוסמוס עורכים נתיב-הכוכבים ועמדותיהם את המקצב הקוסמי לזה שבו אנו עוברים בין מוות ללידה מחדש. אנו חיים באוויר, ובאוויר מתגלה מקצב הנשימה שלנו בקצבו הסדיר להפליא. אם המקצב אינו סדיר משמעותו חולי לאדם.

בקוסמוס, על-אף שעלינו לעבור תחילה דרך-ביניים במרחב הקוסמי, אנו חווים את המקצב הקוסמי היות ואנו חיים אז באתר הקוסמי החדור באלמנט מוסרי. אם כן, קיימים שני מקצבים שונים זה מזה: אנושי וקוסמי. למעשה מהווים שניהם מקצבים אנושיים היות והמקצב הקוסמי הוא המקצב האנושי בין המוות והלידה מחדש.

ניתן לומר שברשותו של הקוסמוס, על האדמה, המקצב הנאות לאנושות, ובעולם הרוח – ברשותו המקצב שבו אנו-עצמנו נוטלים חלק בין המוות לבין לידה מחדש. אם כן, מה שוכן בין השניים? המקצב הנאות לאנושות מעניק לנו את הכושר לדבר בשפת אנוש ולשלוט בשפת אנוש בין הלידה לבין המוות. המקצב הקוסמי מאפשר לנו, בין מוות לבין הלידה מחדש, להיפקח אל התפעמותה של המילה הקוסמית בנו. האדמה מעניקה לנו את מתת הדיבור. הקוסמוס, הקוסמוס הרוחי, נותן לנו את הלוגוס. תיווכחו לדעת שתנאי הקיום שונים לגמרי בספירה בה המקצב הקוסמי נותן לנו את הלוגוס, מתנאי הקיום המתקיימים כאן על-פני האדמה כאשר אנו הוגים מילת אנוש באוויר.

אם כן, מה מהווה את תחום הביניים בין ספירה אחת לרעותה? בהסתכלנו בעולם הפיזי, איננו חווים את תחושת המקצב הקוסמי. קיימים חוק ומשפט בכל ספירה וספירה. אם כן, מה שוכן ביניהן? ביניהן, אם רשאי אני לומר זאת כך, מצוי תחום הביניים בו נפסק המקצב הקוסמי בהתקרבו אל האדמה. ביניהן מצוי זה, אשר בנסיבות מסוימות, עלול לגרום לאי-סדירות במקצב הנשימה האנושי. ביניהן, למעשה, מצויות כל התופעות המשתייכות למטאורולוגיה. אילו על פני האדמה לא היו סופות שלג, סערות, רוח, היווצרות עננים – אילו האוויר לא היה מכיל  בנוסף לחמצן ולחנקן עבור נשימתנו את התופעות המטאורולוגיות הללו אשר מצויות בו בתמידות, על אף שהאוויר נראה כה בהיר – כי אז היינו מביטים בקוסמוס בתודעה של מקצב שונה: הרי זה החלק המשלים את מקצב הנשימה שלנו, בהשתנותו מלאת הוד לאין קץ. בין שתי הספירות של מערך העולם מצויה התופעה הבלתי-סדירה של רוח ומזג אוויר, המבדילה בין המקצב הקוסמי למקצב נשימת האנושות. על-פני האדמה כפוף האדם לכוח הכובד. הוא מתאים את צעדיו וכל תנועה של ידיו עם כוח כובד זה. בקוסמוס שונים הכוחות לגמרי; ההתמצאות היא לכל הכיוונים. מסילות הכוחות מובילות ישות עילאית לישות עילאית מההיררכיות. ומה בין השניים? כשם שהתופעות המטאורולוגיות מהוות חציצה בין המקצב השמיימי לבין המקצב האנושי בעבור האדמה – מהו זה שבין הכוח הקוסמי לבין הנוגד לו בכוח הכובד הארצי?

כשם שהתופעות המטאורולוגיות מהוות חציצה בין שני המקצבים, כך בין כוח הכובד והכוח השמיימי הקוטבי לו – של ההתמצאות – שוכנים הכוחות הוולקניים, הכוחות המתגלים ברעידות אדמה. אלה הם כוחות בלתי סדירים.[1]

כאשר מביטים על הדברים מנקודת ראות קוסמית באופן שתיארתי, קשורים וצמודים הכוחות הללו, הפועלים בתופעות המטאורולוגיות, עם תהליכי הנשימה שלנו. מה שמתחולל בפעילותם של הכוחות הוולקניים קשור בכוחות הכובד באופן כזה שהדבר נראה באמת כמו מזמן לזמן נוטלים כוחות על-חושיים חלקיקים מהאדמה בהתערבם בחוקי הכובד ובהשליכם לאי-סדר את מה שכוחות הכובד בונים ומקימים בהדרגה – כמו לוקחים ומחריבים באורח חוזר ונשנה.

כל התצורות הארציות המוקמות על ידי כוח הכובד כפופות לתופעות האדמה הללו. אולם בה בשעה שבגילויי מזג האוויר נעים יסודותיהם של האוויר, החום והמים, הרי שכאן מעורבים הכוחות המוצקים והנוזליים. כאן יש לנו עניין עם כוחות אשר מוליכים אל מעבר לספירת החוקים הסדירים של כובד וגרביטציה ואשר במרוצת הזמן יביאו קץ לאדמה.

מלבד הגילויים המטאורולוגיים והוולקניים קיים סוג שלישי שאודותיו אדבר בהזדמנות אחרת. המדע הרגיל אינו יודע לפרש את התופעות הוולקניות ולעיתים קרובות נותן הסבר הדומה לזה שקראתי זה עתה בהקשר לרעידת אדמה מזעזעת שפקדה את אי-הפסחא. מחבר המאמר של מה שנאמר שהתחולל הוא גיאולוג, ואי-לכך הוא אדם שברשותו ידע ממדרגה ראשונה בשטח המיוחד הזה. בהתייחסו אל מה שהתחולל הוסיף ואמר: "כשמעמיקים אנו לחשוב על הגורם לתופעות אלה החוזרות ונשנות מפעם לפעם ומסבות הרס כזה, עלינו לכלול את רעידת האדמה שקרתה לאחרונה בקטגוריה של זעזועים טקטוניים של האדמה". מה משמעותו של דבר זה? זעזועים טקטוניים של האדמה הם זעזועים הגורמים לשינוי עצום ופתאומי בחלקים של האדמה. ועל כן אם ברצוננו לדבר על הגורם לשינוי כזה, עלינו לדבר אודות השינוי! זה כמו שהיינו אומרים שהדלות נובעת מהעוני!

אכן, זוהי עובדה שכדי לראות את ההקשרים שבין דברים אלה עלינו להתקרב אל הרוחי ברגע שבו אנו עוברים מהמישור של חוק הטבע הרגיל באיזושהי ספירה אל מה שהוא אי-סדר ברור – למשל בזו של כוח הכובד או בזו של תופעה מקצבית באתר (על-אף שדרך אי-סדר זה אנו מובלים את מישורים רוחיים יותר בקוסמוס). במילים אחרות, אם ברצוננו להבין תופעות וולקניות ומטאורולוגיות, עלינו לפנות אל הרוחי. התרחשויות בהוויית הקיום העולמית הנראות כנסיבתיות באורח בלעדי, היות וכך אנו מכנים אותן, מתגלות במישור הרוחי כהווייתן. באמצעות פעילותו של התחום המטאורולוגי, הרי שאנו כישויות אנוש בין הלידה למוות, מוצַאים מהספירה בה אנו חיים בין המוות ללידה מחדש.

בדרך זו ברצוני להראות לכם, אם יהא לאל ידי, את ממשותם של דברים אלה, ולא רק לדבר אודותם בעקיפין.

————————————————————————————————————

[1] בנקודה זו מתייחס דר' שטיינר לדיווח המספר שאי-הפסחא, המצוי הרחק באוקיינוס השקט, אשר בו שרידים נפלאים מתרבויות עתיקות, נחרב על ידי רעידת אדמה איומה. יש לזכור שנתגלה אחר כך שדיווח זה לא היה נכון.