רודולף שטיינר

5 הרצאות שניתנו בהאג

13-18 לנובמבר 1923 GA231

מגרמנית: אלישע אבשלום

יצא לאור ב-1997 בהוצאת תלתן

תודה לאלישע אבשלום מייסד הוצאת תלתן,

שתרם את התרגום לארכיב החינמי העברי לכתבי רודולף שטיינר

הרצאה שנייה – 14.11.1923

דרכו של האדם בין מוות ללידה מחדש דרך ספירות ההירארכיות

אמש ניסינו לקשור את האדם ליקום. אנו מבקשים באמצעות עיונים כאלה לרכוש בסיס כדי לחדור בכלל באופן מלא לישותו העל-חושית של האדם. היום ברצוני להוסיף למה שנאמר אמש, תחילה בדרך על-חושית-חיצונית יותר, מספר השלמות, עד כמה שעלינו לתפוס את ישותו העל-חושית של האדם גם כאשר גופו הפיסי והגוף האתרי השייך אליו, ננטשים, כלומר כשעובר האדם את סף המוות ועושה את דרכו בין מוות ללידה מחדש. אתן היום תחילה יותר בצורת תיאור, את מה שניתן לראות בראיה האימגינטיבית החיצונית, בדרך זו שבין מוות ולידה מחדש. על ידי כך נרכוש בסיס כדי להיות מסוגלים להבין את ישותו הרוחית-נפשית הממשית של האדם.

צריך להיות ברור לנו, ששטות היא לדבר על אלמנט פיסי נפרד ואלמנט רוחי-נפשי נפרד באדם. שכן מה שמופיע בפנינו באופן פיסי באדם, מה שמוצג בפנינו בעולם החושים כגופו הפיסי, חדור ומשולב למעשה כולו באלמנט הרוחי-נפשי. צורת המצח, צורת הפנים בכללותם וכל היתר בצורתו, כל אלה יש לו לאדם רק הודות לכך שכוחות רוחיים העניקו לו צורה זו. ולכן איננו צריכים להתפלא, כאשר מי שניחן בראיה רוחית מדבר עדיין על צורה של האדם, גם כשעבר האדם את סף המוות. למעשה כך הוא הדבר עבור ההכרה האימגינטיבית, שכאשר עובר האדם את סף המוות, הוא נראה ב'צורה' – כמובן שבכל הקשור לראיה הפיסית, מופיעה צורה זו במעין תמונת-צללים, אך תמונת צללים ברורה מאוד ומרשימה – צורה המהווה קודם כל רושם של משהו חיצוני. עלינו לדמות לעצמנו את ישותו הרוחית-נפשית של האדם באופן מוסרי-רוחני, אך איננו מגיעים לדימוי רוחי בר-קיימא אם איננו מדברים תחילה על אימגינציות אלה, על צורות תמונתיות אלה, שהאדם נושא בעצמו עדיין לאחר מעברו את סף המוות.

האדם נוטש עם המוות את גופו הפיסי, ואנו יכולים להתעלם לחלוטין ממה שמתרחש עתה עם גוף זה, שכן האופן בו מתמוסס הגוף הפיסי של האדם, חשוב הרבה פחות מכפי שסבורים האנשים כיום. למעשה יש חשיבות להתמוססות זו, בין אם באמצעות התפוררות או בשריפה, רק עבור האנשים האחרים. אין לדבר זה משמעות גדולה עבור חייו של האדם עצמו לאחר מעברו את סף המוות, כך שעלינו לדבר על הגוף הפיסי, כפי שהוא מופיע בפני תחושת-החושים, רק כדבר המתמוסס בטבע החיצוני וכוחותיו. אחר כך – למעשה מיד לאחר המוות – מתמוסס גופו האתרי של האדם. אתם יודעים זאת מתיאורי ב"מדע הנסתר''. כשנוטש האדם שתי התגלויות חיצוניות אלו של ישותו, משתחרר כאילו משהו משתי "עטיפות" אלו – הביטוי עטיפות אינו מדויק לגמרי – ומי שניחן בהכרה אימגינטיבית מתאימה, רואה שתי עטיפות אלו שהשתחררו, כצורה הדומה אפילו לאחר המוות במובן מסוים לצורתו הפיסית של האדם. אלא שצורה רוחית זו, כפי שנכנה אותה, עוברת שינויים מתמידים.

תיארתי לעיתים קרובות את החיים בין מוות ללידה מחדש מנקודות מבט שונות. אך ניתן לקבל דימוי הולם עליהם, רק כאשר הדברים מתוארים מסדרה שלמה של נקודות מבט. ברצוני לתאר זאת היום שוב מנקודת מבט מסוימת. יש להוסיף למה שנאמר אז את הדברים הנוספים, ורק אז מתקבלת תמונה שלמה.

צורה רוחית זו של האדם נתונה לשינויים מתמידים, ולמעשה ניתן לציינה נכון רק כשאומרים שהיא הופכת לחלוטין לפיסיונומיה, לארשת פנים. בראיה האימגינטיבית, הנמצאת ברשותו של המתקדש וברשותם של אלה שעברו בעצמם את סף המוות, רואים משהו מן האדם, שניתן לכנותו מעין פיסיונומיה. פיסיונומיה זו היא האדם כולו, לא מחצית אחת שלו. אך האדם כולו נראה כעת בהתאם לפיסיונומיה שלו בצורתו הרוחית כך, שפיסיונומיה זו מהוה ביטוי של ישותו על פי פנימיותה המוסרית-רוחנית. כך, אדם רע נראה לאחר המוות אחרת מאדם טוב, ואדם שטרח רבות בחייו נראה אחרת מאחד שעבר אותם בקלות דעת. כל זה מבטא באופן זה, שאין אלה פנים בעלמא. הפנים מאבדות אפילו משהו מן הפיסיונומיה שהוטבעה עליהן בחיים הפיסיים. הן שומרות עדיין על חלק מן הביטוי הפיסיונומי שלהן, אך הוא נעשה בלתי מדויק יותר ויותר. לעומת זאת הופך יתר הגוף למלא ביטוי, ובמיוחד הופך למלא ביטוי האיזור בו נמצאים בפנימיות איברי הנשימה. בפיסיונומיה של האיזור בו היו בחיים הפיסיים איברי הנשימה, רואים בעיקר את תכונות האופי המתמשכות של האדם כשהן מתבטאות באופן פיסיונומי. החזה מתבלט ומקבל פיסיונומיה מדויקת, ובפיסיונומיה מדויקת זו, בתמונה הרוחית לאחר המוות, רואים אם האדם המסוים היה יותר או פחות בעל אומץ במישורי החיים השונים – אם צעד בחיים בהעזה ואומץ או עבר אותם במורך-לב וכן הלאה.

הזרועות והידיים מקבלות לאחר המוות יכולת ביטוי מיוחדת. בזרועות ובידיים ניתן לקרוא במדויק את הביוגרפיה של האדם בין לידה למוות, בצורה מדויקת במיוחד בידיים – שכבר בחיים הפיסיים יש להן משמעות רבה עבור המתבונן המבין באמצעות הפיסיונומיה שלהן, שכבר בחיים הפיסיים מייצגות כה הרבה, כך שניתן להסיק הרבה מהאופן בו מישהו מניע את אצבעותיו: כיצד הוא שולח את ידיו כשהוא פוגש מישהו – האם הוא רק מושיט את קצות אצבעותיו או לוחץ את ידיו בחמימות. אך גם האופן בו מעוצבות הידיים בצורה פלסטית, כאשר האדם חי את חיי היומיום או מבצע את עבודתו, גם הוא משמעותי כבר בחיים הפיסיים. אין שמים לב לכך, אולם רוב האנשים מעניינים מאד מבחינת אופן החזקת ותנועת האצבעות והידיים. הם מבטאים עצמם על ידי כך. דבר זה מתגבר בצורה עצומה לאחר המוות. ניתן לקרוא מכך במדויק את תולדות חייו של האדם.

כך הדבר גם עם האיברים האחרים. הכל הופך לאחר המוות לבעל ביטוי פיסיונומי. ניתן לומר: האדם נושא עליו לאחר המוות את הפיסיונומיה המוסרית-רוחנית שלו.

אמש דיברנו על האופן בו מוצג בפנינו האדם על צורתו, כשהוא מעוצב מתוך הקוסמוס, מתוך היקום, וכיצד באה צורה זו לביטוי מתוך מה שכתוב באתר הקוסמי, בעור ובאיברי החושים הנספחים אליו. אך צורת עורו של האדם, המופיעה בחיים הארציים על האדמה באופן בו מכירים אותה בתצורה הפיסית, על עטיפת העור, הופכת לביטוי פיסיונומי של האדם המוסרי-רוחני. ודבר זה נשאר כך למשך זמן רב.

כשנכנסים בני האדם ל'דרך החיים' הזו, אם נתבטא באופן זה, הם פוגשים שם בעיקר את אותם אנשים שעימם היה להם קשר כבר כאן על האדמה, עימם יצרו כאן קהילות של רוח, לב והרגשת נפש. איש אינו יכול לרמות שם מישהו אחר! שכן כפי שכל אחד הינו וכפי שהוא חושב על האחר, כל זה מופיע בנאמנות בפיסיונומיה שתיארתי. באותה תקופה בחיים שלאחר המוות הבאה לאחר תקופת המבחן – עליה אין ברצוני לדבר היום – יוצרים האנשים בעיקר קשרי גומלין עם אלה שאיתם היו קשורים בדרך מסוימת בקשר של גורל בחיים הארציים האחרונים, או בכלל על האדמה. האדם לומד להכיר את עצמו במדויק. אך תקופה ראשונה זו היא התקופה בה מכיר האדם את עצמו במדויק באמצעות המבט על הפיסיונומיה שתיארתי. מה שעוברים האנשים בתקופה זו הוא ללמוד להכיר את אותם בני אדם, איתם היו קשורים בקשר של גורל. עליכם לדמות לעצמכם איזו מין "התבוננות" הדדית אינטימית היא זו – זה נשמע בנאלי, אך זו מילה נכונה: כל אחד עומד לעומת השני ללא עטיפות, עם כל משמעותם של קשרי הגורל. כך עוברים בני האדם האחד ליד משנהו, כך הם חיים זה עם זה.

בו בזמן, זהו אותו פרק זמן בחייו של האדם, שבו הודות לכך שהוא מהווה פיסיונומיה, הוא לומד להכיר את ישותה של ההירארכיה השלישית, את המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי. שכן ישות זו היא על פי טבעה המתמשך פיסיונומיה. היא יצאה במובן מסוים מן הישויות הקוסמיות של ההירארכיות הגבוהות, כאשר כל טבעה הנפשי-רוחי מוטבע בצורתה הרוחית, עבור מי שמסוגל להתבונן בה באימגינציה. זהו משהו המגיע בחוויותיו של האדם בתקופה זו, לקשרי גומלין עם אותם אנשים הקשורים איתו בקשרי גורל. כמובן שהמבט על האנשים הקשורים עם מישהו בקשרי גורל, הוא רבגוני ביותר. כאן מופיעים בפניו למשל בני האדם שאיחלו לו להיות הרחק מהם, אך הוא היה קשור איתם בקשרי גורל. האדם לומד לדעת בדיוק את המזימות שחרש ואת הרע שעשה לאחרים. ראיה זו של בני האדם שונה ורבגונית ביותר. ובין דמויות נעות אלו נראות ישויות ההירארכיה השלישית, הנודדות בין בני האדם הללו כמעין דמויות נוצצות, דמויות שמש. כמובן שהמילים בהן אני משתמש הן מילים השוואתיות – אין לנו כל אפשרות אחרת כשאנו מבטאים עצמנו בשפה ארצית – אך כאשר אומרים שהאדם פוגש בתקופה זו אנשים שהיו עימו בקשרי גורל, מבטאים הדברים מציאות. הדבר האופייני הוא, שבתקופה זו יכול האדם להבין בתפיסתו רק את אותם אנשים זולתו שעימם היה קשור בקשרי גורל. אותן נפשות אנושיות שעימן לא היה קשור בקשרי גורל, הן כביכול בלתי נראות, אין לאדם כל גישה, כל יכולת תפיסה לפיסיונומיה המוסרית-רוחנית שלהן. אין הוא שם לב אליהן. רק קשרי הגורל נותנים לו את הכוח לראות. אילו היה ניתן לבני האדם כאן על האדמה לראות בעין הפיסית כפי שרואים בפרק החיים הזה לאחר המוות, לא היו בני האדם רואים אנשים רבים על האדמה, שכן הבריות אוהבות להסתכל בצורה פאסיבית על האדמה, לתת לדברים להיראות בתוך עצמם. בתרבות הנוכחית אוהבים אפילו מעט מאוד להיות אקטיביים באופן פנימי, כדי לחוש את קשרי הגומלין. מישהו המתמסר בראייתו – ננסח זאת כך – במיוחד לנטייה לקולנוע, כלומר המבקש תמיד רק רשמים המותירים אותו פאסיבי, אילו היה מצויד באותן יכולות ראיה המצויות ברשותנו לאחר המוות, היה יכול לשבת כאן ולא לראות כלל את האנשים סביבו. שכן לאחר המוות תלויה ראיית האחר בהתעוררות תשומת הלב שלנו, הנשתלת בנו אז על ידי האופן בו אנו קשורים עם האחרים.

כך מהווה תקופה זו, אותה חווים ישירות לאחר המוות, תקופה של לימוד גורל הדדי, ובעיקר לימוד האופן בו נקלטים אנשים אלה בעולם הרוח בידי ישויות ההירארכיה השלישית. ניתן לראות אז, איזו שמחה מביאים לישויות ההירארכיה השלישית – למלאכים, למלאכים העליונים ולארכאי – אותם בני אדם העולים לעולם הרוחי עם הצורה שתיארתי, או גם כמה מעט שמחה הן חוות בהם. רואים איזה רושם יוצרים בני האדם על ישויות אלה של ההירארכיות הגבוהות, העומדות ברמה הקרובה ביותר אליהם בעולם הבלתי נראה.

אז מגיעה תקופה שונה. מגיעה תקופה בה האנשים שהכירו זה את זה בדרך זו, שראו תמיד את עצמם, מתחילים עתה, בדרך המתאימה לחיים אלה שלאחר המוות, להבין האחד את השני במובן הרוחי. הם מגיעים לקבלת הבנה רוחית מסוימת של פיסיונומיה מוסרית-רוחנית זו. למעשה חי האדם בתקופה הראשונה לאחר המוות במעין זיכרונות טהורים. הוא נמצא יחד עם בני האדם שאיתם הוא קשור, הוא חי באופן טבעי "בהווה" – הוא פועל, חי ואורג בכל הקשרים הקיימים בעיקר בין בני האדם וישויות ההירארכיה השלישית, אך הוא חי לכל אורך התקופה במעין זיכרון של החיים הארציים. לאחר מכן מופיעה תקופה בה מתחילים לרכוש הבנה רוחית, בה מתחילים להבין – במובן בו צריכה להתרחש ההבנה בעולם הרוח – מה משמעותה של פיסיונומיה מוסרית-רוחנית זו של בני האדם האחרים זה עבור זה. האדם לומד "להבין" את זולתו. הוא לומד להבין אותו כך, שהוא אומר: פיסיונומיה מוסרית-רוחנית זו מראה לי את מה שמוביל חזרה לגורלות שהיו לבני האדם בקהילות וכן הלאה. דבר זה חווה האדם כבר מיד לאחר המוות, שכן הוא מסתכל על גורלות אלה, הוא מסתכל את תוך הקהילה שהיה בה מתוך גורל, אך הוא חווה זאת כעת באופן כזה, שהוא אומר לעצמו: אם חיינו יחד עד עתה באופן בו נראה הדבר לאור ההבנה ההדדית של הפיסיונומיה, צריך המשך החיים המשותפים להתרחש בדרך זו או אחרת. הוא חווה עתה כביכול מתוך הבנה את האפשרות של המשך הגורל, ומגיע משם אל ההרגשה של המשך קשרי החיים ההתחלתיים. הוא רואה במעין פרספקטיבה, כיצד יעוצבו אל תוך העתיד אותם חוטים של גורל-חיים שנקשרו, והמיוצגים בפיסיונומיות המוסריות-רוחניות. דבר זה נחווה באופן אינטימי יותר ויותר, כך שמתרחשת תרתי-משמע צמיחה הדדית רוחית-נפשית של הנפשות. בכך רואים כי מה שבא לביטוי החזק ביותר באדם כאן על האדמה הפיסית, נעלם בהדרגה כשהוא עובר תקופה זו. הראש נעלם ומתמוסס למעין ערפל רוחי.

באותה מידה בה נעלם הראש משתנים קווי הפיסיונומיה המוסרית-רוחנית שהיו עד עתה, כאשר מופיע משהו המצביע מן העבר אל העתיד. בתקופה זו משתלב האדם ברוח של תנועת כוכבי הלכת, ברוח של הכוחות שבמערכת השמש. כתוצאה מכך מתקרבים האנשים שהיו קשורים יחד, בתקופה מסוימת לאחר המוות, אל הקיום הרוחי של השמש. הכוחות הפלנטריים מביאים אותם אל הקיום הרוחי של השמש, וכל מה שערבב את האנשים זה עם זה, נישא כעת במובן מסוים כחוויה משותפת וגרעין משותף עבור חוויות עתידיות, אל הקיום הרוחי של השמש.

עבור הכרה חודרת אמיתית, הדימוי של המדע בן זמננו את השמש ככדור גז הנמצא בחוץ ביקום, הוא דימוי ילדותי. זהו רק מראה השמש כפי שהוא נראה מן האדמה. ברגע בו מסתכלים על השמש מבחוץ ביקום, עם העין הרוחית והנפשית הנמצאת ברשותו של האדם לאחר המוות, השמש היא ישות רוחית, או נכון יותר אוסף של ישויות רוחיות. בין ישויות רוחיות אלה מתערבות נפשות בני האדם, הנישאות באופן זה לא רק עם התכולה הרוחית העצמית שלהן, אלא גם עם גורלותיהן המשותפים, אל הקיום הרוחי של השמש. מערכת שלמה זו של נפשות אנושיות יחד עם השיפוט שחרצו ישויות ההירארכיה השניה והשלישית על ערכם של אנשים אלה, מנצנצים כעת ביקום, בקוסמוס.

אנו נתאר לעצמנו את השמש מנקודת מבט כלשהי של האדמה בצורה נכונה, רק כשנדמה אותה בערך באופן הבא. כשמסתכלים מפני השטח של האדמה אל השמש, היא מופיעה בפנינו אכן ככדור מאיר, וניתן לשרטט אותה גם בשרטוט סכמטי. אנשים מדמים לעצמם בדרך כלל, שאילו היה אדם עף בכדור פורח ומתבונן מלמעלה על השמש, היה רואה אותה כפי שהיא נראית מכאן, מן האדמה. אך אין זה נכון. אילו היינו יוצרים תמונה סכמטית ומבקשים לצייר באופן פיסי-חושי כיצד נקלטת השמש במבט הרוחי, היה עלינו לתאר לעצמנו קרניים רוחיות היוצאות מן השמש לכל הכיוונים ביקום. מה שיכול להיראות בשמש מן האדמה, אינו אלא האספקט המאיר של השמש כלפי האדמה. עבור המבט הרוחי מופיע משהו ההופך – בהדרגה כמובן – לקליטה רוחית-שמיעתית, למפגש עם המוסיקה הקוסמית, שהיא לעיתים מרשימה ביותר. אך אנשים חווים אותה, והם חווים אותה גם לאחר המוות. כל זה נישא אל השמש ומוקרן החוצה לעבר הקוסמוס. ואז, כאשר דבר זה מתרחש, קולט האדם את השמש בצורתה הרוחית, אותה תיארתי.

הדבר נשמע כפרדוכס, אך חייבים לתאר עובדות אלו, שכן הן תואמות את המציאות. כל מה שהיה לאחר המעבר דרך סף המוות פיסיונומיה מלאת ביטוי, דמות רוחית, מתעגל, וכשמגיע האדם באופן רוחי לשמש הוא הופך למעשה לכדור רוחי. כל אדם ואדם הופך לכדור רוחי. וכעת, כשהפכנו כביכול לגמרי לאיבר תחושה רוחי, איננו מקבלים יותר רשמים מהאדמה, אולם כשאנו הופכים לחלוטין לעין רוחית, אנו מקבלים בעין רוחית זו את הרושם של היקום כולו. אנו חשים עצמנו אחד עם היקום כולו. את מה שהיינו לפני כן על האדמה אנו חשים עתה בחוץ, מחוצה לנו. אך כשהיקום כולו משתקף בנו כעת בעין רוחית, אנו חשים עצמנו מאוחדים לגמרי עם הגורלות אותם חווינו בעצמנו ובאנשים אחרים.

כשעברנו אחר כך את משך הזמן הראשון, אנו מגיעים יותר ויותר אל הספירה של ההירארכיה הראשונה, השרפים, הכרובים והכתרים. אנו קושרים עצמנו עם ההירארכיה הראשונה. תחילה אנו קושרים עצמנו עם ההירארכיה השלישית, כשאנו מסתובבים בין האנשים שהיו קשורים עימנו בקשרי גורל, בה אנו נודדים בפיסיונומיה המוסרית-רוחנית שלנו. אחר כך אנו נלקחים על ידי כוחות הפלנטות אל קיום השמש, שם אנו מצויים מחוץ להירארכיה השלישית, אנו קשורים להירארכיה השניה. ועתה, כשאנו חשים עצמנו באמצעות קיום השמש שלנו עצמנו בתוך השמש כמו ביקום כולו, עתה אנו קשורים עם ההירארכיה הראשונה, השרפים, הכרובים והכתרים. ואז מתברר יותר ויותר, שאנו מתחילים לפתח עניין לא רק באותם אנשים שהיו קשורים אתנו לפני כן בקשרי גורל, אלא מופיעות אז נפשות נוספות, הנכנסות לספירת הגורל שלנו רק כעת, בחיים אלה שבין המוות ללידה הבאה. אז אנו מתחילים להיות מסוגלים לראות נפשות אחרות מאלו שעימן היינו קשורים בקשרי גורל – נפשות בני אדם שיהיו קשורות אתנו בקשרי גורל בהמשך, בחיים עתידיים.

אך באותם בני אדם עימם היינו קשורים בקשרי גורל אנו מתחילים כעת, תחת הרושם של השרפים, הכרובים והכתרים ובהתאם לדרגה בה היו הנפשות הללו קשורות אלינו, לשים לב לשינוי חשוב בצורה, שגם אותו ברצוני לתאר תחילה באופן חיצוני יותר. כשמסתכלים בעין הפיסית על אדם המסתובב בעולם, רואים אותו באופן בו הוא מציב רגל אחת לאחר השניה בהליכתו, רואים כביכול סדרת צילומים רגעיים של אדם זה. אך מי שרואה את האדם בראיה אימגינטיבית בספֵרה זו לאחר המוות, רואה אותו כאילו הצעדים, הצורה של הרגל בכל צעד בהתקדמותו, היו נושאים בגפיים את כל הגורל שעבר האדם, הגורל שנבנה בחיים הארציים. לא רק ברגליים, גם בזרועות אנו נושאים את תוכן הגורל שלנו, את מה שידינו עשו כטוב ורע לאנשים אחרים. מה שהתעורר כאימפולס צדק בעולם ונוסף לגורל שלנו, את זאת רואים באופן בו מבצע האדם את תנועותיו. ובאותה מידה רואים כעת במחזור הדם את הגורל הפנימי שיצר האדם באמצעות הלך הנפש שלו, באופן בו הוא חווה את החיים בצורה פנימית.

את מה שרואים כאן בגורל, רואים עוד זמן רב כשהאדם נכנס לספירה אותה תיארתי. רואים זאת עדיין בצורת הגפיים ובצורות האנושיות האחרות – פרט לראש ולחזה. על האדמה הפיסית היה כמובן מראהו של אדם כשחסרים לו ראשו וחזהו מעורר תחושות לא נוחות במיוחד. אך כאן בין מוות ללידה מחדש משתנה הכל לאלמנט מוסרי-רוחני. מראה זה חזק הרבה יותר מכפי שיכול להיות המראה של ראש אדם על האדמה. את זאת חווים כעת האנשים שהיו קשורים זה עם זה בקשר גורל, החווים במשך הקיום הרוחי של השמש את קשרי הגורל, באותו זמן בין מוות ללידה מחדש אותו תיארתי במחזות המסתורין שלי^[1] כ"שעת חצות הקוסמית". כאן פועלים האנשים השונים בהתאם לדרך שייכותם-יחד על העיצוב מחדש של מה שהיו בחיים הארציים הקודמים, וניתן לראות כיצד קורה הדבר בפרטים. כאן רואים למשל כיצד תכולת הרגליים מעובדת עבור החיים הארציים הבאים לעיצוב הלסת התחתונה. מה שמהוה את הזרועות והידיים, מעובד ללסת העליונה ולכל מערכת העצבים הקשורה אליה – אך כל זאת בהסתכלות רוחית. כל האדם התחתון עובר טרנספורמציה לאדם העליון.

אולם האדם אינו מעבד זאת לבדו, אלא מעבדים זאת האנשים הקשורים אליו, בהתאם למידת קשר הגורל ביניהם. האחד עובד על השני. נבנית הקירבה הרוחנית, הגורמת אחר כך שאדם אחד מוצא את זולתו בחיים, שהוא מגיע להיות יחד עימו. קירבה רוחנית זו, המביאה אותנו בדרך אינטימית יותר או פחות לקשר עם זולתנו, נוצרה באופן זה בחיים שבין המוות ללידה הבאה. בעבודה המשותפת של האנשים הקשורים יחד בקשר גורל, נבנית הלכה למעשה צורתו של הראש החדש. זוהי למעשה עבודה בארץ הרוחות, שאינה פחות עשירת-תוכן מהעבודה כאן על האדמה. היא אף עשירה יותר.

מכאן ניתן לראות שבדיוק כפי שניתן לתאר באורח כללי מה שמתרחש עם האדם בין לידה למוות בתמונות של החיים הארציים הפיסיים, כך ניתן לתאר בכל הפרטים המוחשיים, מה מתרחש עם האדם בין מוות ללידה מחדש. ניתן לתאר זאת באופן מוחשי לחלוטין. דבר נהדר ועצום הוא, כיצד מערכת הגפיים ומערכת הדם וחילוף החומרים מעובדות מחדש. אך כל מה שמעובד מחדש בקיום הרוחי באמצע בין מוות ללידה מחדש, אינו אלא התכונות המוסריות-רוחניות של האדם. ועל תוצאתו של עיבוד מחדש זה חייבים לומר אז: מה שמעוצב כאן מחדש נשמע כמוסיקה קוסמית. צורה זו של האדם אותה בונה השמש והמהוה השתקפות של היקום, מראה בצליל קוסמי מהי צורתו החיצונית של האדם. כך שאין כאן, אם אבטא זאת באורח השוואתי, דימוי של מראה-העיניים של האדם, אלא יש כאן בצליל קוסמי דימוי של הישות המעובדת-מחדש של האדם התחתון.

וכשמתקדם הדבר הלאה יותר ויותר, הופך האדם לחלק מהמילה הקוסמית עצמה. הדברים מגיעים לכך, שמה שהיה הוא תחילה רק כאוסף של מלודיות והרמוניות, מתחבר לחלק מחיתוך הדיבור של המילה הקוסמית. הוא הופך לאדם המדבר כאילו את ישותו מתוך היקום. ניתן לומר: קיימת תקופה בין מוות ולידה מחדש, בה מהוה האדם מילה רוחית – לא כזו המורכבת ממספר הברות, אלא כזו המבטאת עושר עצום, המכילה לא רק את כל ישותם של בני האדם באופן כללי, אלא את כל האנשים האינדיבידואליים שבהם מדובר. בנקודת זמן זו בין מוות ללידה מחדש יודע האדם סודות עצומים, והוא מגלה אל תוך היקום, כשהוא ניתן לתחושה עבור הישויות האלוהיות-רוחיות, מה הוא מהוה.

כשפועל אדם אחד על משנהו בדרך זו, כדי לגרום במטמורפוזה את השתנות האדם התחתון לאדם העליון – שכן האדם העליון נוצק בהדרגה – כאשר מעובד הכל בהתאם לשייכות-יחד עבור המשכה של שייכות-יחד זו, הדבר הוא כאילו פלסטיות רוחית היתה מעוצבת בעבודה זו לכלל תחושות. נקלטת פלסטיות רוחית, מעובדת ומשתנה לאלמנט צלילי ולבסוף לאלמנט מדובר.

תחילה משתנה האדם, כפי שתיארתי לכם, בהשפעת הפיסיונומיות הרוחיות של האנשים הקשורים איתו, כשהוא רואה אותם. האנשים נעשים מודעים זה לזה ולומדים להכיר זה את זה בצורתם הרוחית, על פי תכונותיהם המוסריות-רוחניות. אך זוהי קודם כל ראיה, ראיה המביאה כמובן את נפשות בני האדם לקשר אינטימי, אך עדיין ראיה בלבד. אחר כך מתחילה התקופה אותה תיארתי כתקופת ההבנה ההדדית. האנשים מבינים זה את זה, האחד מסתכל על השני תוך הבנה עמוקה של פנימיותו, מתוך ידיעה כיצד יתקשר העתיד עם העבר בקשרי הגורל. אז מתחיל מתוך הבנה זו אותו עיבוד מחדש, בו עובד אדם אחד על משנהו מתוך הכרה עמוקה, ובו מה שניתן לקליטה כפלסטיות רוחית משתנה לאלמנט צלילי ולאלמנט של דיבור. בני האדם לא רק מבינים זה את זה, אלא שהאחד מבטא כלפי השני את מילת הבריאה החמה שלו. כאן על האדמה אנו מדברים עם איברי הדיבור. כאן אנו אומרים לעצמנו את מה שאנו יודעים, עם איברי הדיבור שלנו. מאחורי מה שיושב בתוכנו ומדבר, עומד הגוף הפיסי, ובו חיה המילה הרגילה שלנו כמשהו מרפרף המעביר את היסוד העילאי. אך על ידי כך שאנו מבטאים עם איברי הדיבור שלנו את מה שברצוננו לומר, אנו מוחקים את מה שחי מאחורי האלמנט החושני בעלמא. ועתה תארו לעצמכם: מה שהאדם מבטא, מה שעובר למילה המרפרפת, הופך בו-זמנית להיות התבטאות עצמית של האדם, הופך להיות ישותו ובו בזמן התגלותו – אז יהיה לכם מה שפוגשים בני האדם באמצע בין מוות ללידה מחדש, כאשר עצם ישותם מופרדת וגלויה. מילה פוגשת מילה. מילה של חיתוך דיבור פוגשת מילה של חיתוך דיבור, מילה חיה בפנימיותה פוגשת מילה החיה בפנימיותה. אך המילים הן בני האדם. ההדהוד המשותף של בני האדם הוא ההדהוד בצוותא של ישויות המילים המעוצבות. כאן חיים בני האדם באופן כזה, שאטימות אינה קיימת: כאן חיים בני האדם באמת אחד עם השני, ומילה אחת, המהוה את האדם האחד, חיה במילה השניה, המהוה את האדם האחר. כאן נבנים כל קשרי הגורל, הנשארים אחר כך ומשפיעים על החיים הארציים הבאים, והמתבטאים באופן כזה, שכאשר נפגשים בני האדם הם מרגישים בדרך מסוימת סימפטיה ואנטיפטיה. הרגשה זו היא נצנוץ של מה שביטאו בני האדם בארץ הרוח, באמצע בין מוות ללידה מחדש: כך דיברנו אחד עם השני כשהיינו אנו-עצמנו הדיבור, כפי שכעת על האדמה אנו מוצאים שוב בצורה צלילית רק השתקפות של רגשות.

זהו מה שחייב האדם לומר, כשהוא חש את מה שהוא חווה על האדמה עם אנשים אחרים כהד ההרגשתי של מה שהוא עצמו היה פעם במילת הבריאה, כשהוא מבטא עצמו בין מוות ללידה מחדש. זהו הזמן בו חיים למעשה האנשים האחד עבור השני. והקיום אחד-עבור-השני על האדמה הוא, ניתן לומר, ההשלכה שעוצבה מתוך הרוחי אל האדמה, של השהיה-יחד הממשית.

לאחר מכן, כשעבר האדם תקופה זו, באה התקופה האחרת, בה הוא עוזב בהדרגה את ההירארכיה הראשונה, השרפים, הכרובים והכתרים – ומגיעה שוב לתחום ההירארכיה השניה, לתחום הכוחות המפעילים את כוכבי הלכת זה עם זה, ובו נוספות התחושות שמקבל כעת האדם מן העולם. תחושות שלא היו לפני כן במידה כזו, אלא רק עד כמה שניתן היה לעקוב אחריהן אצל ישויות אחרות. כעת מופיע העולם גם כעולם חיצוני. האדם לומד להכיר קשרי גומלין עם ישויות שאינן נוגעות לו. הוא לומד להכיר קשרים עם אותן נפשות אנושיות, שהופיעו לראשונה באמצע בין מוות ללידה מחדש. דבר זה מתרחש בתקופה בה מגיע האדם שוב לספירת כוכבי הלכת ולקשר עם ישויות ההירארכיה השניה. קשר זה היה גם מקודם, אך עתה הוא שונה, משום שההירארכיה הראשונה הולכת ומתעמעמת ולבסוף אינה קיימת יותר. כאן נמצאים אחר כך הזרעים – בתחילה זרעים רוחיים – לעיצוב הפלסטי החוזר של האדם. לאדם-החזה החדש ואדם-הגפיים החדש. האדם בונה עצמו שוב יותר ויותר בדמותו הרוחית הראשונית. מה שביטא במילה הקוסמית, הופך שוב למוסיקת הספירות. מתוך מוסיקת הספירות צומחת הפלסטיות הבונה של ישותו. כך קרבה יותר ויותר נקודת הזמן בה הוא בשל להיכנס לקשר עם מבנה-גרעין עוברי, הבא לקראתו מן האב והאם, איתו הוא רק מתקשר. שכן קיימת דמות רוחית היורדת מעולם הרוח אל הקיום הארצי הפיסי, המהוה את ישותו הממשית של האדם, בעוד מה שפוגש את האדם בעובּר הפיסי קיים רק כדי שיוכל להיכנס לקשר עם חומרי האדמה ולהחדיר עצמו בהם.

מה שמתרחש בין מוות ולידה מחדש, מהוה איפוא חיים עשירי תוכן. העובדה המתבצעת שם על הנפש האנושית מתרחשת בין ישויות העולמות העילאיים ובין הנפשות האנושיות עצמן. אך כל אופיים של חיים אלה בצורתם החיצונית, שונה מהחיים על האדמה, ואם ברצוננו להמשיך לתפיסה מדויקת יותר ויותר של ישות על-חושית זו של האדם, אנו חייבים להבהיר לעצמנו עוד את הדבר הבא.

אנו חיים קודם כל כאן בעולם הארצי הפיסי-חושי. כאן אנו קולטים באמצעות חושינו את העולם החיצון. עלינו לומר לעצמנו: מה שאנו קולטים כאן בחושינו, הוא ניתן לתחושה ופיסי. איננו חשים בחיים הארציים שום דבר מלבד מה שהינו ניתן לתחושה ופיסי. מן העבר השני קיים עולם שונה, השייך לגופנו האתרי החודר את גופנו הפיסי. עולם זה הוא בלתי קליט עבור קליטת-החושים הרגילה של האדם, והוא גם אינו פיסי, הוא על-פיסי. כך גובל עולמנו הניתן לתחושה והפיסי, בעולם אחר, עולם בלתי ניתן לתחושה ועל-פיסי. זהו העולם הקרוב ביותר, בו חיה ההירארכיה השלישית – המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי. עבור האדם הארצי החי בהתגשמות בעולם הפיסי, שלא פיתח ראיה רוחית, עולם זה הינו בלתי מוחש, והוא גם אינו פיסי. הוא מבטא אמנם את השפעתו בעולם הפיסי, אך הוא עצמו אינו פיסי.

אחר כך מתפצל ממנו עולם שלישי. גם הוא אינו פיסי. בהקשר זה הוא העולם השני הדומה לעולם האתרי, הוא על פיסי. אך הדבר המהותי הוא שהוא ניתן לתחושה. הוא ניתן לתחושה מעולמנו שלנו, ואנו מגיעים כאן לאפיון של עולם הפועל לתוך עולמנו, שהינו ניתן לתחושה אך על-חושי. לכן אין האדם מגדיר אותו תחילה על פי ישותו האמיתית. לעולם זה, העל-פיסי ועם זאת ניתן לתחושה, שייך למשל מה שזורם אלינו באור השמש. כל אוכלוסיית השמש, כל הישויות הרוחיות הללו, היא על-פיסית, אך ניתנת לתחושה על האדמה. זוהי שטות לחשוב שאור השמש מהוה רק מה שהפיסיקאי סבור. אור השמש הוא התגלות של ישות השמש. ישות השמש ניתנת לתחושה, אלא שהאדם מקבל מישות שמש זו דמות רוחית, אותה אין ביכולתו להגדיר. אור הירח ואור אחר מחוץ לזה של השמש, הירח ושבתאי, הינו ניתן לתחושה. אלא שמה שנמצא בתור ישויות מאחורי אלה, לא מאופיין נכון על ידי בני האדם. משום כך יש בפנינו כאן עולם הניתן לתחושה, אך הינו על-פיסי, הגובל בעולם הפיסי הניתן לתחושה. חשוב מאוד שנאפיין זאת:

1. העולם שלנו: ניתן לתחושה ופיסי.
2. העולם השני, הנושק לראשון. בו מצויים המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי: הוא בלתי ניתן לתחושה ועל-פיסי. הוא מקום משכנה של ההירארכיה השלישית, אך גם מקום משכנו של האדם, כשזה יוצר קהילה משותפת עם ההירארכיה השלישית בחיים שבין מוות ולידה מחדש.
3. העולם השלישי ניתן לתחושה וגם הוא על-פיסי, הוא מקום הימצאה של ההירארכיה השניה.

נותר לנו עוד בתור עולם רביעי:

1. עולם בלתי ניתן לתחושה, פיסי.

כשאתם מוסיפים עוד כעולם רביעי עולם בלתי ניתן לתחושה ופיסי, יצרתם את כל העולמות האפשריים: ניתן לתחושה פיסי, לא ניתן לתחושה פיסי, ניתן-לתחושה על-פיסי, לא ניתן לתחושה על-פיסי. יש לנו עולם רביעי, עולם בלתי ניתן לתחושה ופיסי. כיצד יש לדמותו? הוא מצוי מאחורינו, הוא קיים בדרך פיסית, אך בלתי ניתן לתחושה. חישבו נא: רגלכם כבדה, כוח הכבידה פועל עליה. זהו כוח כבידה הפעיל באורח פיסי, אך בלתי מוחש באמצעות תחושת החושים. אתם חיים אמנם בתוך כוח הכבידה, אך הוא בלתי ניתן לתחושה מבחינה פיסית. ובאותה מידה כמו כוח הכבידה מצויים גם כוחות אחרים: אתם חווים בתוככם, כמובן את הרגשות, אותם אין האדם יכול לאפיין – משום כך הם בלתי ניתנים לתחושה ופיסיים. הן כונו על ידי מדע-הרוח קדום יותר, שהיה יותר אינסטינקטיבי, "אלמנט כספית", אלמנט השואף להתפתח בצורת טיפות. הוא נמצא בתוככם כל הזמן. אתם רוצים לפתח אותו כמו חלק של החלבון הנמצא בכם: גם זה משהו פיסי, אשר עם זאת הוא בלתי ניתן לתחושה בתצורתו הגופנית. רואים אתם, בתוככם מתרחשת בעירה חיה, פעולה פיסית שבה אינכם חשים, החיה ברצונכם אך אינכם שמים לב אליה: אלמנט פיסי בלתי מוחש. באלמנט פיסי בלתי מוחש זה נמצאת ההירארכיה הראשונה – השרפים, הכרובים והכתרים.

עתה אתם מקבלים אספקט מופלא. כשאנו עוברים את סף המוות, אנו יוצאים קודם כל אל העל-פיסי הבלתי מוחש. אנו נעלמים כביכול לעולם. אחר כך אנו מגיעים לספירת ההירארכיה השניה, ובכך לאלמנט העל-פיסי הניתן לתחושה, כלומר אנו חיים בתקופה בה אנו לומדים להבין את גורלנו במשהו כעין אור שמש או אור כוכבים זורם. מי שלומד לראות זאת, אינו מסתכל בחוסר מחשבה בעלמא במרחבי העולם, בספירת הכוכבים או בשמש, אלא הוא יודע: באור זורם זה נבנים חוטי הגורל של האנושות. זהו על-פיסי הניתן לתחושה, בו חיים האנשים המתים, האנשים המתים לכאורה. וכשמשלים האדם טרנספורמציה זו, מטמורפוזה זו עבור האלמנט הארצי, הוא נמצא על האדמה. אלא שהעולם בו הוא נודד כעת בתקופה שבין מוות ללידה מחדש, נמצא באלמנט הפיסי הבלתי מוחש, במערך הכובד, במערך הכספיתי והזרחני. את מבנהו של מערך זה נבין בהדרגה.

אנו מתנתקים מהחיים קודם כל אל הבלתי נראה, אך נכנסים לתוכם שוב באופן בלתי מוחש, כדי שכאשר נתנתק שוב נכין עצמנו לחיים הארציים העתידיים, החיים הפיסיים-הניתנים-לתחושה. אנו עושים את הדרך בין מוות ללידה מחדש מן החיים הארציים הפיסיים המוחשים, עוברים דרך המצבים האחרים לחיים ארציים פיסיים בלתי ניתנים לתחושה: כאן אנו מצויים בשעת החצות של היקום, עושים את דרכנו חזרה ומופיעים שוב בקיום הארצי הפיסי.

זוהי סקיצה אותה נלמד על כל פרטיה בהרצאה הבאה. אך אתם רואים שניתן לתת עבור חיי האדם בין מוות ללידה מחדש לא רק מחשבות מופשטות כלליות, אלא ניתן להראות כיצד כדי להכין את חייו העתידיים בעולם נראה לעין, מגיע האדם בדרך בלתי נראית אל האדמה בין מוות ולידה מחדש. חישבו עד כמה תעמיק הכרתנו את החיים הארציים, כשאנו יודעים מה חי בשעת החצות של הקיום כאלמנט רוחי בתוך הקיום הארצי הפיסי! בינינו כאן בקיום הארצי הפיסי יש לא רק האנשים הפיסיים המוגשמים בגוף. בינינו מסתובבים כל הזמן, כתכולה חשובה של מהות רוח בקיום הארצי, אותם אנשים המצויים בין מוות ללידה מחדש באמצע, בשעת החצות של הקיום. העובדה שאיננו מודעים לאנשים אלה, נובעת מכך שהם עוברים את הקיום הארצי לא בשעת הצהריים, אלא בשעת חצות.

על משמעותם של דברים אלה נדבר בהרצאות הבאות.

——————————————————-

1. ארבעת מחזות המסתורין יצאו בעברית בהוצאת סופיה: שער ההתקדשות. מבחן הנפש. שומר הסף. התעוררות הנפש. ↑