רודולף שטיינר

הרצאה 1

דורנאך 11.3.1923 GA222

תרגם: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: בעיית הגורל – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

כידוע, מהמאה ה-15, חיה האנושות בתקופת התפתחות נפש התודעה. דבר זה חשוב לגבי כל אדם הרוצה לצעוד ביחד עם ההתפתחות האבולוציונית ולקבל הארה בדבר עובדות מסוימות, אחרת הוא לא יוכל להתמצא בנסיבות ובתנאים של החיים החברתיים בימינו. מגעו עם אנשים אחרים והיחסים השונים המתפתחים בחיים, בייחוד בין אנשים בני גילים שונים, הזקנים עם הצעירים והצעירים עם הזקנים – מעלים לפניו חוויות שנשארות בלתי מובנות אם אינו תופס מה שידע מדע הרוח תורם לכל אספקט של חיי האדם עלי אדמות.

נלמד ביתר פירוט עובדה הידועה לנו היטב, כלומר: שאנו מבחינים באדם בגוף פיסי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואגו, וכי קשורים הם במישרין רק כשהאדם ער ולא ישן. מצד אחד קשור הגוף הפיסי היטב אל הגוף האתרי, ומצד שני, בשעת שינה נפרדים הגוף האסטרלי והאגו מן השניים הקודמים.

כשאנו מסתכלים באדם, עומד הוא לפנינו בגופו הפיסי, אשר קיבל חותמו וצורתו מהגוף האתרי. דבר זה הוא בטוח, כי בהתגלותו של אדם לפנינו, הרי התגלות זו הנה לא של הגוף הפיסי לבדו, אלא גם פרי פעילותו של הגוף האתרי בגוף פיסי זה. אנו רואים שחיותם של הגוף הפיסי והגוף האתרי הם המתגלים לפנינו, כל עוד חי האדם עלי אדמות. אבל מה שמתרחש בעומקו של האגו ומה שמתרגש בגוף האסטרלי מתחמק ממבטו של המסתכל החיצוני, ואף מכל אדם לגבי עצמו – הם נכנסים למצב של ערפול למשך הזמן בין ההירדמות והיקיצה.

חלוקה זו בישותו, המתרחשת באדם לפחות פעם ביממה, היא בעלת חשיבות יסודית לכל ימי חייו. חושינו והבנתנו מוכיחים לנו כי מן הלידה ועד למוות עוברים הגוף הפיסי והגוף האתרי התפתחות גלויה.

מכל אשר בא לידי ביטוי בילד בחייו האינסטינקטיביים והחקייניים, ולאחר מכן בחייו המתפתחים תחת סמכות הוריו ומוריו – מכל זה מגיע האדם לשלב של תלות עצמית גדלה והולכת. לכן, בכל שלבי הגידול בצורתו החיצונית של הגוף הפיסי, הבא לידי ביטוי בדיבור, חשיבה ובכל מה שמתגלה בגוף הפיסי – הגם שלמעשה הרי אלה הם הביטויים של חיי הנפש – בכל השלבים הללו מתרחש תהליך של התפתחות מן הלידה ועד למוות.

התהליך האחר של התפתחות – זה של האגו והגוף האסטרלי, בין הלידה למוות – אינו בא לידי גילוי באותו האופן. כאשר יורד האדם אל החיים עלי אדמות, עדיין פועלים בקרבו הרבה מן הכוחות שפעלו בו בעולם הרוחי. במשך הגידול של השלב המוקדם, במשך התהליך הברור של החוויה הגופנית של הילד, עדיין פועלים בקרבו אותם הכוחות שפעלו במלוא כוחם על החיים הקדם-ארציים של הנפש, דרך הנפש וברוחו של האדם. הם קיימים בשביל חלש יותר במשך הילדות המוקדמת, אבל הם פועלים במהלך הגידול בכל המתפתח בהדרגה כביטוי גופני של הנפש. ואכן ביטויים גופניים של הנפש חבויים עמוק בטבע הגופני, כגון: התפתחותו ושכלולו של המוח בתור איבר חשיבה מושלם, התפתחותה ושכלולה של מערכת הצינורות הסקולריים לשם רגישה וכו'.

אבל ההדים של כוחות החיים הקדם-ארציים הולכים ונעשים יותר ויותר חלשים עד הגיעם לנקודה הנמוכה ביותר ולידי השתקה מוחלטת ליתר שנות החיים. אמת, אל הנקודה הזאת אין מגיעים לפני גיל העשרים של החיים הארציים. אבל אז ברור הדבר לחלוטין. או אז מושפעת נפש האדם באורח יותר חזק על ידי הכוחות הנגדיים כתוצאה מהתפתחות הגוף הפיסי. אין האדם נתון עוד במידה כה גדולה להשפעתם של ההדים של החיים הקדם-ארציים, אלא שהם עתה יותר תחת השפעת צורות כושר שונות הנרכשות על ידי הגוף הפיסי הפועלים בחזרה על הנפש מתוך הגוף הפיסי.

אבל אילו היה עלינו להסתכל בבהירות שווה על התפתחותם של האגו והגוף האסטרלי, היינו מגיעים לידי מסקנות ברורות על התהליך הזה, בדומה בדיוק למקרה של ההתפתחות של הגוף הפיסי והגוף האתרי מן הלידה ועד למוות. עלינו לומר: בילדות המוקדמת יש לו לאדם גוף אסטרלי ואגו אשר בהם ברורים השינויים במהלך השנים של החיים הארציים. ברור שעלינו להתחשב בשינויים המתהווים ברוחו ובנפשו של האדם, הנובעים מן הגוף הפיסי והגוף האתרי במהלך השינה. אילו אפשר היה לערוך הסתכלות בגוף האסטרלי והאגו בשעת שינה כשם שאפשר לעשות זאת לגבי הגוף הפיסי והאתרי בשעה שהוא ער, או אז היו מבחינים בשתי ביוגרפיות של האדם ושתיהן בעלות ערך שווה כמקשה אחת. בעצם, ההתפתחות המתרחשת במהלך חיי השינה היא חשובה יותר מזו הקשורה בחיים הערים, לגבי כוחות מסוימים בחיי האדם, אלא שהסתכלות באגו ובגוף האסטרלי הערים, היא מעבר לאפשרות של כוחות הראיה והתפיסה הרגילים.

נשים עתה לבנו אל גורם חשוב בהתפתחותם של האגו והגוף האסטרלי. גורם זה נובע מתוך התפקיד של הדיבור בחיי האדם, על ידי הדיבור בכללו, ללא הבחנה של שפה זו או אחרת.

בחיים הערים משתתף האדם כולו בפעולת הדיבור. הגוף הפיסי משתתף בתנודות של מיתרי הקול, בפעילות של מערכת הדיבור כולה. גם הגוף האתרי משתתף בתהליך הזה, והוא הדין לגבי האגו והגוף האסטרלי. בהשוואה אין האגו והגוף הפיסי משתפים פעולה בשום מקרה, כשם שעושים זאת בפעילות הדיבור בכלל. הגוף האתרי והגוף האסטרלי ממלאים תפקיד חשוב בפעולת הדיבור.

באומרנו שהגוף האתרי ממלא תפקיד עמוק יותר ומכריע בדיבור, הרי דבר זה מעורר פליאה. אך בעצם אין ביכולתו של האדם, בחושיו הרגילים לתפוס ולראות את המתרחש בגופו האתרי, ואין מדעי הטבע מדברים על כך ולא כלום. מכאן שבדרך הרגילה רואה האדם רק את פעילותו של הגוף הפיסי בשעת הדיבור, בו בזמן שהפעילות הצורנית החזקה יותר והרבגונית – פעילות הנמשכת בגוף האסטרלי – מתחמקת ומסתתרת מתפיסתם של החושים הפיסיים הרגילים. אלא שאם עלינו להבין את תפקידו של הדיבור, אנו מוכרחים להבין את החשיבות העליונה ממה שמתרחש כאן בגוף האתרי ובגוף האסטרלי.

עתה, מכיוון שהגוף האתרי והגוף האסטרלי ממלאים את התפקיד העיקרי בדיבור, הרי יש לדיבור שני צדדים בגוף האתרי. הראשון בשיתוף פעולה עם הגוף הפיסי הם מביאים לידי הדיבור החיצוני הנתפס ונשמע. אבל כשאנו מדברים, משהו תמיד זורם בחזרה אל תוך נפשנו. אנו מרגישים וחיים עם זה בפנימיותנו. ברם, בכדי להיות מודעים לזה הנמצא בנפשנו, הרי האדם שאליו אנו מדברים תלוי בצליל הפיסי שבקולנו. הדיבור קשור בפנימיותו אל הגוף האסטרלי במה שאנו מקנים לדיבורנו. ובכך הרי אנו מעבירים משהו מדיבורנו אל תוך השינה. משהו בעל חשיבות חיונית.

עובדה ממשית היא האלמנט הנפשי שאנו מחדירים אל תוך המילים מן הבוקר ועד הלילה שממשיך לגרום לתנודות ורטטים מן הרגע שאנו נרדמים ועד שאנו מקיצים משנתנו. אין אנו מודעים לכך, אבל אני מבטיחכם שכל מה שדובר ביום מהדהד, אבל בסדר הפוך, במהלך השינה. לא שהמילים מצלצלות ממש בחזרה כשם שנשמעו במשך היום. זה יותר עניין של תנודת גלי רגש במילים המהדהדות, דחפי הרצון שהוחדרו לתוכן, השמחה או היגון, העונג או הכאב שבאו לידי ביטוי בשטף הדיבור. אבל ההדים הללו, במשך השינה, אינם מעורפלים או בלתי ברורים. החוויות בהן התנסתה הנפש – מהדהדות לפי אותו הסדר של הצלילים במצב זה של אי מודעות, בו נמצא האדם באורח רגיל בין ההירדמות ליקיצה.

עד השנה השביעית בחיים הרי מה שמהדהד בנפש הילד במשך השינה, תלוי במידה גדולה מאוד בסביבתו האנושית. חיי הרגישה, הרצייה והחשיבה שבאו לידי ביטוי על ידי אביו, אימו ואנשים אחרים בסביבה שהילד שמעם – כל זה מהדהד בנפשו של הילד מזמן הירדמו ועד יקיצתו. נפשו מתמסרת ועוסקת עם כל מה שהוחדר אל תוך המילים על ידי ליבותיהם ונפשותיהם של הסובבים אותו. ברם, המחשבות ודחפי הרצון בהם מתנסה הילד במשך השינה באמצעות הדיבור של האנשים המבוגרים, קשור הרבה יותר באורח אינטימי אל עצם הצלילים שלהם. בקיצור, כל ישותו של הילד מתמסרת כולה אל מה שהוא מתנסה בסביבה. מצב זה של הדברים בולט כבר הרבה פחות בתקופה השניה של חיי הילד, מגיל 7 ועד גיל 14, הגם שהוא עדיין קיים. ברם, בגיל הבגרות המינית, בשנתו ה-14, מתחיל להתרחש דבר מה ברור ומוגדר: זה המהדהד מתוך הדיבור אל תוך נפשו הישנה משתדל מעצם טבעו לכונן יחסים עם עולם הרוח.

זהו תהליך מעניין מאוד. עד לשנה השביעית יהיה עדיין הילד, גם בשנתו, בהתאמה מלאה עם מה שהוא שמע מכל אלה סביבו. הוא הדין, במידה מסוימת, גם משנתו השביעית ועד שנתו ה-14, אלא שבאותה התקופה הוא נמצא במגע יותר קרוב עם עצם חיי הנפש של אלה הנמצאים בסביבתו, בו בזמן שעד שנתו השביעית הוא קשור יותר אל הצד החיצוני של החיים. אבל לאחר השנה הארבע-עשרה, שנת התחלת הבגרות המינית, מרגישה הנפש נחיצות במשך השינה, להביא את הדי הדיבור בקשר קרוב עם ישויות בעולם הרוחי. זאת היא עובדה מעניינת. בחיים היום-יומיים אין האדם מודע לכך, אבל בשעת השינה הופך הדבר לנחיצות בחיי הנפש, לאפשר למלל הדברים שדוברו עלי אדמות להדהד באופן כזה שיאפשר למלאכי-עליון להפיק עונג מתוך הדי הדיבור הללו.

אכן אפשר לומר, כי נחוץ לו לאדם לכונן יחסים עם מלאכי עליון באמצעות המרכיבים של הדיבור הנשארים איתו בשעת השינה, כהדים של הדיבור הארצי. המילים שדוברו במשך היום מהדהדים באופן מרשים מאוד: צלילי ההיגויים מעמיקים פנימה, העיצורים פועלים באובייקטיביות כצורות נעות. זאת היא חוויה ממשית. והנפשות תהיינה בלתי מאושרות בשעת השינה אם ההדים הללו אינם בהרמוניה עם הצלילים המצטלצלים מן הצד השני, מתוך הדיבור של מלאכי עליון. אכן אפשרית היא ההרמוניה בין הדי הדיבור המהדהדים בשנתו של האדם לבין הדיבור של מלאכי עליון המהדהד מתוך העולם האסטרלי, מתוך כל הכיוונים של התבל כולה.

באגו ובגופו האסטרלי מתפתח האדם באופן כזה שמגיל 14 והלאה, בין ההרדמות והיקיצה, עליו לפתח יחסים – באם אפשר להתבטא כך – עם מלאכים ומלאכי עליון. במהלך היחסים הללו מוטל עליו לכונן הבנה עם הישויות הללו. זהו סוד כמוס בחיי האדם.

הקו המאפיין של תקופתנו הוא זה, שהתקופה מגדילה יותר ויותר את מספר בני האדם שאינם מכוננים הבנה כזאת במצב של שינה, ואשר לוקחים איתם בשנתם משהו מתוך הדיבור, אשר בעצם מעכב בעד נפשותיהם מלהבין את הדיבור של מלאכי עליון, ומלאכי עליון אינם מוצאים כל תענוג בדיבור בשנתם של בני אדם אלו.

התחילה תקופה בה לא יכולים עוד הישויות מעולם הרוח לבוא לידי הבנה של ממש עם נפשותיהם של בני אדם בשנתם – בלית ברירה מן ההכרח להשתמש במונחים ארציים בדברנו על הדברים הללו, שמטבע הדברים קשה לבטאם בשפה רגילה – כאשר אי-הבנות מתרבות והולכות בין מה שהישויות של ההירארכיות הרוחיות אומרות לבין מה שמהדהד בנפשותיהם של בני האדם בשנתם אזי סתירות ואי הבנות מוצאות דרכן פנימה.

מצב ביש ומכאיב של אי הבנה, של חוסר הבנה מוחלט, בין נפשותיהם של בני האדם לבין הישויות הרוחיות הסתנן אל תוך המצב של השינה. והשאלה לגבי סיבת המצב הזה מכבידה מאד על אלה היודעים בזמננו על עצם העובדה של חיים רוחיים ממין זה.

אוצר-המילים המופקים ממקורות שפות האם, אותן אנו לומדים בילדותנו, עשוי להתפתח אך ורק לשימוש בעניינים הנוגעים לעולם הפיסי בלבד. כך הוא המצב, הגובר והולך בתקופת המטריאליזם. קיימות המילים, אבל בכוחן של המילים הללו לבטא דברים פיסיים בלבד. הבה נראה כיצד היו פני הדברים בזמנים יותר קדומים: האדם חי בצורה אינטימית יותר עם השפה. היו בה הרבה מילים אשר באמצעות תוכנן הוא הועבר אל עולמות רוחיים. אכן יש להודות שהאידיאליזם האמיתי נחלש בייחוד בימינו אלה, וזה במיוחד בין אלה הקולטים את התרבות המודרנית האינטלקטואלית.

קיים הבדל גדול באם בשפה המדוברת האידיאלים עדיין ישנו. בימינו אנו פוגשים באנשים שלכאורה הם סטודנטים אשר יש להם רגש אל מילים הקשורות אל אובייקטים חומרניים מוצקים וחיצוניים, אבל כאשר מדובר בעניינים המתעלים אל רמה של חשיבה טהורה המשקפת את הרוחיות, הרי מיד הם חדלים לחשוב וחוטי המחשבה ניתקים מהם. במיוחד נכון הדבר לגבי אלה הנחשבים לבעלי השכלה, בהתאם לקנה מידה מודרניים, שלעיתים קרובות קורה הדבר כשהם נקראים לעכל מושגים אידיאליסטים של מחשבה צרופה וטהורה.

אכן עובדה היא, שבימינו ילדים גדלים עם שפה שמילותיה הן חסרות כנפיים לשאתם ולהעלותם מעל לתנאים ארציים.

בשלב זה של החיים, עד גיל 7, יכול עוד הילד לחוש בשנתו את הרוחי דרך הדי הדיבור העולה מתוך סביבתו האנושית. אם החומרנות גורמת שהסביבה תתכחש אל הרוחי, הרי היא מתכחשת אל עצמה מכיוון שהיא מודרכת מחומר ומרוח כאחד. אלא שבשלב חייו הראשון, עדיין ביכולתו של האדם לחוש ברוחי בשנתו.

הדבר נמשך גם בשלב השני בחיים, מגיל 7 עד 14. אבל בסופו של דבר, לא קיימת עוד חשיבות רוחית במילים הנשמעות מסביבתו של הנער או הנערה – דבר שהוא אפשרי מאוד בתקופתנו זו המטריאליסטית, כשגם רעיונות דתיים איבדו אתהשפעתם החזקה על נפשותיהם של בני האדם. לאחר השנה ה-14, עם בגרותו המינית נכנס האדם לשלב חיי הנפש הקושרים אותו בשנתו אל הפיסי גשמי. בשעת השינה אין הנפש משתחררת מן הפיסי הגשמי. התהודה של עולם המינרלים רוטטת מכל הכיוונים אל תוך זה שהאדם מתנסה בשנתו, מרגע ההרדמות. הוא הדין לגבי התהודה של תוכנו הפיסי של עולם הצומח. זה גורם למבוכה דיסהרמונית בהדים של הדיבור. אין הנפש יכולה אז לעבד ולעכל מה שהגניוס של הדיבור יכול היה להעניק לשפה, ואשר יכול היה להביא לידי הבנה בין נפשו של האדם לבין הישויות של ההירארכיות הרוחיות העילאיות. או אז מתהווה מצב מוזר. הנפש מתנסה בדבר מה, אבל אין ביכולתה להביע זאת, מפני שאין היא מתנסה בזה באורח מודע.

אפשר לאפיין את התנסותה של הנפש בערך כך: לאחר גיל ההתבגרות המינית, כאשר האדם עובר בשנתו אל העולם הרוחי, נפתח לפניו עולם המלאכים. הוא חש בכך, אבל אין חוטי מחשבה עוברים מן העולם הזה אל תוך נפשו, או מתוך נפשו אל העולם ההוא. ובהקיצו הוא חוזר אל תוך גופו הפיסי לאחר הסבל של השלילה הטרגית. כזה הוא גורלו של חלק גדול מהאנושות הזאת. מן השליש האחרון של המאה ה-19, בתת-הכרתם של הרבה אנשים קיים דבר מה הגורם להם לומר לעצמם באורח לא מודע בהקיצם משנתם, בערך כך: נולדנו בעולם שאינו מאפשר לנו להיכנס באורח ישר אל העולם הרוחי בשנתנו. ונפשות אלה יכולות אף לומר: בתור ילדים התקבלנו אל תוך עולמם של בני האדם שמנע מאיתנו את הממשות הרוחית אשר בתוך המילים בדיבור. כל זה רוגש ברגשותיהם של בני הנוער, בדרכים שונות, בהיפגשם פנים אל פנים עם הזקנים. כזאת היא החזות הרוחית של הרגשות הבאים לידי גילוי בתנועות הנוער.

מה היא עמדתו של האדם הצעיר כלפי הזקן בימינו אלה? אין ביכולתו להביע זאת, כי כתוצאה ממה שמורישים לו באמצעות החינוך, מדכאים את תודעתו במקום לשחררה. אין ביכולתו להבין זאת, אבל הוא מרגיש זאת היטב. בחשיכה המעורפלת של חיי הנפש הוא מרגיש: בתור ילד עלי להסתגל אל מה שנמסר לי על ידי הדורות הזקנים. עלי להתחנך על ידי הדורות הזקנים. ברם, המה עושים זאת לבלתי אפשרי עבורי לבוא לידי הבנה עם העולם הרוחי כאשר הדבר נחוץ לי. באותה המידה שהמטריאליזם מתגבר בכל אחד משטחי החיים – בשדה המדע, הדת והאמנות – באותה המידה לא יוכלו בני הנוער להבין את הדור הישן, מפני שהם נתקלים בזקנים עם ההרגשה שאלה מנעו מהם את האידיאליזם בדיבור ואת המשמעות האינטימית הרומזים אל חיי הרוח. המטריאליזם אשר בציביליזציה הוא הגורם להתפלגות בין הדור הצעיר לדור הישן. המקור האמיתי של חוסר הבנה זה טמון בעובדה שהשחתת הדיבור על ידי המטריאליזם גורם למצב בלתי בריא של חיי הנפש של האנשים הצעירים בשנתם.

באם מתעלמים מן הצד הרוחי שבחיים, לעולם לא תובן תופעה מסוימת של התרבות בימינו, כי אנו חיים בתקופת התפתחותה של נפש התודעה (או הנפש הרוחית), ולכן עלינו להיות ערים אל הרוח הקובע צורתו של האדם וגורם להתפתחותו. לא תתכן הבנה בין הדור הצעיר לדור הישן בטרם תרכושנה המילים שבשפתנו את כנפיהן האבודות, אותן הכנפיים המעלות את המילים מתוך הגסות החומרנית אל תוך עולם מודע לאידיאלים.

בשנת 1859 חגגו אנשי אירופה התיכונה את יום הולדתו המאה של שילר. ברם, במובן ידוע היתה זו בעצם שנת מותו של האידיאליזם האמיתי. הצעירים בימינו בזים לעיתים קרובות למה שהם רואים בשילר, מפני שאין מלמדים אותם את שילר האמיתי, אלא ערבוביה של מילים. אין זה מייצג את מה שבאמת חי בשילר, מפני שהמילים כיום הן חסרות כנפיים ובימיו של שילר הן העלו את האדם אל עולם של אידיאלים. כאשר מביאים את שילר אל הנוער בימינו באמצעות מילים הנושאות משמעות פרוזאית, קרתנית וצרות האופק של ימינו, הרי זה עלול להיעשות יותר למשא טורדני בנפש, מאשר להיעשות לכוח משחרר. מה שדרוש לנפש אין לתת באורח חיצוני כל שהוא באמצעותו של ערפל המכונה משום מה אידיאליזם, שבעצם אינו אלא תרמית מלאכותית, העולה פה ושם מתוך המטריאליזם, ואולי מתוך כוונות טובות, אלא שביסודו נובע מתוך חשיבה חסרת יסוד. באמצעות מדע רוח אמיתי אפשר להחזיר למילים את החיות שבשפה, דבר אשר יחזיר את הגניוס לדיבור ואשר הוא נחוץ והכרחי לנפש האדם.

השפה כפי שהיא בימינו אלה, אינה מסתכמת ליותר מאשר מדיום להבנה בעולם הפיזי בלבד. באשר לדקלום והקראה – הגענו אל הנקודה שבעצם רק התוכן הפרוזאי הוא החשוב ביותר. הדיבור הופשט מכל המעלה כוח מצייר ומתאר קצב ריתמי, מידה, מלודיה, השפעה דרמטית, כלומר: כל דבר המוביל בחזרה אל חיי הנפש, מקום שם האלמנט האימגינטיבי התמונתי מעלה אותם אל העולם הרוחי. כך מוצאים כי בשפה נעשה ויתור נוסף למטריאליזם. השפה כפי שהיא קיימת בימינו אלה בין כל העמים התרבותיים – כובלת את הנפש במהלך השינה אל הלחישות ההומות של עולם המינרלים, אל האוושה המרשרשת של התוכן הפיזי הטהור של עולם הצומח, ואינה מאפשרת עוד לדיבור הצלול של המלאכים ולקולות החצוצרה המהדהדים של עולמם של מלאכי עליון, בעלי החשיבות העמוקה ביותר, להיות נשמעים על ידי הנפש.

מגיל הבגרות המינית והלאה על האדם בימינו להביא איתו אל תוך שנתו משהו מן הדיבור אשר הכין את מוחו במהלך שעות ערנותו באופן כזה שבחייו היומיומיים, יבין את התוכן האידיאלי הבא לידי ביטוי על ידי המילים. מפני שהדיבור של המלאכים יכול להישמע על ידי נפשו בשעת השינה, מן ההכרח שיהיה ביכולתו של האדם להביא איתו משהו שיאפשר למחזור הדם שלו להתנסות, לפחות במידה מסוימת, בהרגשת עומקם הרוחי של ההתרחשויות הקוסמיות. אם בימינו אין הוא יכול לרכוש ידע רוחי, אם החינוך של בתי הספר אינו מעמיק באורח רוחי, או אז מביא איתו מחזור הדם את האוושה המרשרשת של החלק הפיזי מעולם הצומח. התוצאה היא: לשם הדיבור הקונבנציונלי המוסכם, תלוי האדם במוחו המושפע מעולם המינרלים, שנעשה דיסהרמוני בזמן השינה, ובמערכת כלי הדם, על הלחישות ההומות והאוושה המרשרשת המפעפעות בה. כך הוא הדיבור בחיים הארציים בלבד, אשר בתנאים אחרים יכלו המילים לשאתו מעל לחוויות הארציות בלבד, אל חוויות של עולם עילאי.

כיצד יוכלו עדיין אותם בני אדם שקיבלו חינוך מטריאליסטי, לאשר בחיוב: "החשיבה היא עולמי הבלתי מוגבל, ואב התעופה שלי הוא המילה"?- לגבי בני התרבות של זמננו אין החשיבה, בשום פנים ואופן "עולם בלתי מוגבל", אלא עולם מוגבל מאוד, החובק אך ורק את האובייקטים הנראים בסביבה והמילה אינה עוד "איבר כנף מעוף", אלא מכשיר גמגום מן הפה אל האוזן, של חיי נפש מעורפלים, כך שיש רק חשיבות על-חושית מועטה במה שנאמר. בו בזמן שבאמצעות תפיסה רוחית של העולם יכול היה הדיבור להיעשות לאוקיינוס שבו צוללת ישותו הפנימית של האדם ומעלה את נפשו אל גבהים גבוהים, הרי במקום זה הופך הדיבור להיות מכשיר הכובל אותו בתנאים קשים ומוגבלים לאדמה.

בימינו מצב דברים זה משפיע על גורלו של המין האנושי כולו. אנו רואים שהציביליזציה המודרנית מבוססת על ההבדלים בין בני אדם על פני הארץ כולה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשפתם. משתדלים ליצור חלוקות תרבותיות לפי השפה. אולם בגלל מה שהשפה הפכה להיות, ברור שהחלוקות התרבותיות הללו והרעיונות הללו נוגעים אך ורק בחיים החומרניים, כשהם יוצרים שטח המכסה בתחפושת של ציביליזציה את העמים עלי אדמות, בכדי לנתקם מן העולם הרוחי. בכל אתר ואתר אנו רואים בימינו את החומה הזאת של חומרנות הבנויה מסביב לחיי הנפש של האדם, וזהו המחדיר את החומרנות של העמדות הנפשיות, של חשיבה ורגישה, אל תוך החיים עצמם. דבר זה גורם בהדרגה שהאדם ישכח כי במין האנושי נקבעים תנאים ומצבים מן העולמות העל-חושיים, וזאת בגלל שהאנושות מחולקת לעמים, גזעים וכיוצא בזה, המוחדרים יותר ויותר באמונה העיוורת שעליהם להמשיך בקיומם החומרני בלבד. אנו רואים את האלמנט המטריאליסטי החודר אל החיים הארציים במסווה של ציביליזציה ותרבות אשר שם ידו על שדה המדע, האמנות והדת. בקבוצות הלאומיות אנו יכולים להכיר כיצד אותם הכוחות הקוסמיים אשר לפנים פעלו באורח יוצר בחיים עלי אדמות, אינם מוסיפים עוד לעשות זאת. הכוחות הפועלים עתה – מקורם מעומקי האדמה עצמה. אנו רואים בני אדם, כחלק מעם או לאום, המתקשרים יותר ויותר אל הצד החומרני בלבד של החיים הארציים.

אילו החליטו בני האדם לשים ליבם אל מה שבהרבה מובנים מצלצל כפרדוקסאלי בימינו, כלומר: שגם לאגו ולגוף האסטרלי של האדם ביוגרפיה משלו – בשלבים השונים המתגלים מזמן ההרדמות ועד היקיצה – כשם שיש לחיים הפיסיים בהתפתחותם מן הלידה ועד המוות בחיים הערניים, או אז היו רואים הרבה מאוד מהמתהווה בציביליזציה שאין לאפשר המשכו, אבל אם אנו נעצרים רק בהסתכלות של החושים החיצונים, או אז נמנע מעצמנו לראות את החשוב ביותר, אכן את כל הדברים החשובים שיש לעשותם בכדי לשנות את הירידה בימינו לעליה בעתיד. אם לצפות לתוצאות מהשקפת חיים זו, או אז מן ההכרח לרכוש ידע רוחי על עצם קיומו של האדם, ולשם כך יש לפנות אל השקפת העולם של מדע הרוח – האנתרופוסופיה.

לכן, מן ההכרח להחדיר השקפת עולם זו אל החינוך כולו, באופן כזה שבמקום לאגור אוצר מילים שניתקו מהם כל כנפי המעוף, יקלוט הילד ויונחה על ידי הרוח ויקבל ביחד עם המילים את הכוח המעלה אל העולמות הרוחיים, בהם מושרש האדם. בחיים הפיסיים יכולים להתכחש אל הרוח. אבל עם החלק הרוחי של ישותנו, החייב לעזוב את הגוף הפיסי והגוף האתרי בזמן השינה, אין אנו יכולים להתכחש אל הרוח. אבל אם מן הצד הפיסי של קיומנו אנו מתנכרים אל הצד הרוחי, אז אנו מקיצים מדי בוקר ובוקר כאנשים מבוגרים אשר אינם מבינים יותר את החיים. והיעדר הבנה זו משפיע על כל החשיבה, הרגישה והרצייה שלנו. הדור הבא גדל באופן כזה שאינו יכול אלא להרגיש שהמורשת שנמסרה לו על ידי אבותיו ראויה לנזיפה, מפני שמורשת זו דוחפת אותו אל תהום, בו אינו יכול להיות אלא חומרני, אלא שעליהם להיות רוחיים באם הם חיים בתוך אגו וגוף אסטרלי.