הקדמה לספר:

אדריכלות ומשימתן של האומנויות

מאת: אן סטוקטון

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

תודה לאל זמננו הוא עכשיו!

כאשר הרעה עולה מולנו בכל מקום

ואינה עוזבת אותנו עד שלא נעשה

את צעד הנפש הארוך ביותר שאנשים עשו אי פעם.

העניינים הם כעת גדולים כמו החיים.

הפרויקט הוא חקר לתוך אלוהים.

לוקח אלפי שנים בכדי להתעורר

אך, האם תתעוררו, למען השם?

                                                כריסטופר פריי

מילים אלה לא היו מעולם אמיתיות כמו בזמננו. הדקות עד לחצות מתקתקות. האם התחלנו להתעורר?

מול האמנים עומד היום אתגר גדול והאמנות אינה יודעת לאן לפנות. מכלום, ממוות במצולות, עלינו לבנות תרבות חדשה! כעת עלינו להתמיר את עצם החומר שלנו ולהפוך אותו לרוח, לעומת העבר, כשקיבלנו השראה מהרוח והבאנו אותו לתוך החומר.

האומנות "המודרנית" התחילה לקראת סוף 1890-1880 עם האימפרסיוניזם, ואחריו האקספרסיוניזם. אלה פינו דרך לקוביזם, ואז לאומנות המופשטת, עם תגובה מצעד הסוריאליזם, ולבסוף מתה עם האופ-ארט והפופ-ארט. למעשה המאה ה-20 נתנה לנו מאה שנה של אמנים גדולים, אם לא אמנות גדולה.

אנו יכולים לחשוב על סזאן ועל ואן גוך בציור, ועל פיקסו ומאטיס, ומאוחר יותר קנדינסקי. ישנם אמנים מודרניים כה רבים שנוכל רק להזכיר כאן: ברנקוזי, בארלך, ג'יאקומטי, הנרי מור וברברה הפוורת בפיסול; גאודי, קורבוזייה והבאוהאוס המוקדם באדריכלות; איזדורה דנקן ומרתה גרהם בריקוד; וסטניסלבסקי בתאטרון; ווברן פורץ דרך במוזיקה. הפוטוריסטים באיטליה ניסו ללכוד תנועה. היו רבים אחרים ובאמנויות אחרות, שניסו את החדש והתחילו מחדש. רבים, שחיו בעוני בגלל התרבות הנפוצה וצעדו לבדם, מנוכרים מגלי האופנה, הגיעו למבוי סתום בהתאבדות, סמים, טרוף או שחיתות מוסרית. לרוב, המאמץ היה כן באופן נואש ולא ציני. "האמנות היא המבחן הסופי של הכנות," אמר הפרופסור רוג'ר סקרוטון. "לא ניתן לזייף אותה." כיום, אנו לא כל כך בטוחים בכך!

רבים אחרים היו בחיפושים, מנסים להבין את חווייתם, למעשה פועלים כדי למצוא משמעות בזמן זה של משבר בהיסטוריה, סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הם ניסו בכל מיני דרכים לפרוץ דרך המחסום של המטריאליזם, לעבור את הסף אל הרוח, אך הם עומדים כחלוצים בודדים, מחוץ להקשרי העבר ואינם מסוגלים או אינם מוכנים להתחבר לתרבות השולטת בתקופתם.

פרופסור סקרוטון מעיר גם ש"האמנות במסורת שלנו התפתחה מתוך שני אימפולסים מתמשכים: האימפולס האסתטי והאימפולס הרוחני. המודרניזם ניסה לשמור את שני האימפולסים הללו מאוחדים, בעוד שבפוסט-מודרניזם שני האימפולסים מופרדים, כאשר הרוחני מורחק ונותר רק האסתטי." האימפולס האסתטי לבדו הוא ריק.

"חייבים להיפרד מהאסתטיקה היוונית," אמר רודולף שטיינר, ובאופן אינסטינקטיבי האמנים מנסים לעשות זאת – אך באיזה מחיר, כשהם מנסים להתחבר יותר ל"מציאות" של היום. אולי הדבר רק מראה עד כמה עמוק נפלנו בשחיתות.

אמנות הפוסט-מודרנית מצאה קוטביות חדשה באמנות ה"סביבתית" או "הפנינג", או באמנות הקונצפטואלית. אך ישנו היום ריק המתמלא במסחריות, בטכנולוגיה ובחילול הקודש. ככל שהדבר יותר פנטסטי, הוא יותר פוגע במטרה. או החוקים והתכתיבים של המכונה משתלטים על הדברים. ביקור בגלריית Tate Modern בלונדון או במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק – כל תערוכה של אמנות מודרנית מערבית תראה זאת. למעשה, מה שהיום ממלא את גלריות האמנות ואת המוזיאונים, או מוצא חן בעיני המבקרים וסוחרי האמנות, הינו חילול, שתן, צואה ומיטות מלוכלכות! האמנות הופכת למסחר הנע מהלם לסנסציה. נקווה שהזעזוע יגרום לנו לחפש חיבור חדש למשהו שיוכל לגאול אותנו.

אנו ניתן למעטים הבולטים להעביר את המסר שלהם: ברידג'ט ריילי בספרה המגלה חשיבה עמוקה תודעת העין(The Eye’s Mind) חוקרת באופן מדויק את הבעיות של האמן המודרני. כאשר היא מדברת על מונדריאן, היא אומרת: "הוא מנסה להביע אמירה אוניברסלית על החיים – משימה בעלת ממדים כאלה שבאופן מסורתי מבצעים אותה רק באמצעות נושאים הלקוחים מן התנ"ך או מתוך המיתולוגיה העתיקה. העובדה שכל התחום הזה כבר לא היה זמין היא המניע העיקרי בהיווצרותה של האמנות המודרנית במאה ה-19. היה על מונדריאן לגלות בעצמו שהסימבוליקה הספרותית וההמצאה האישית אינן יכולות לפצות על האובדן. אין ביכולתו של האינדיבידואל ליצור שפה חברתית משותפת, והציור המודרני חייב לקבל את העדרו של בסיס כזה. האמנות עברה מהחוויה "שלנו" לחוויה "שלי" ולביטוי עצמי, וזקוקה למצוא מחדש חוויה אוניברסלית.

ברידג'יט ריילי הצליחה היטב לשים לב לבעיות של צבע, של פרספקטיבה, ושל דו- או תלת-ממדיות, אך תשובתה הינה האופ-ארט, שמשפיע על העין ועל מערכת העצבים באופן פיזי בלבד. הוא אינו מזעזע ויכול לפעמים להראות יפה למדי. אך הוא מבלבל מאד.

בקוטב השני, אמנות המבטאת טכנולוגיה ואת המכונה או משתמשת בהן הינה עקרה. יצירה גדולה שנמצאת ב-Tate Modern משתמשת בשמונה בוכנות שונות, שמחקות את תנועת הלמניסקטה, צורה מלאת חיים יותר מכל צורה אחרת. אך במקום זאת, התנועה ביצירה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב ואינה חופשיה. היא לא מובילה לשום מטמורפוזה ואינה זורעת כוחות חיים.

מארק רותקו, אמן שנמצא היום בקו הגבול, לא אהב להשתמש במילים, אלא דיבר באמצעות יצירותיו, מתוך הצבע. הריבועים שלו, בגוונים וטונים נפלאים, שאין לתארם במילים, מנסים לדבר על נפש האדם. הוא השתמש בריבוע בגלל הניטרליות שלו, אך בכך הוא שלל מהצבעים את החופש להתבטא מתוך טבעם שלהם. אמנים אחרים מצמצמים את עצמם לקו בלבד, לכתמים בלבד או רק לצבע שחור או ללבן על לבן, מתוך ניסיון לגלות כל אמצעי אפשרי כדי להיות מקוריים. חזרה לאחור, חזרה אל העבר, הייתה ועדיין הינה בלתי אפשרית, כפי שריילי אומרת – עבורם ועבורנו. ניתן להמשיך עם השמות עוד ועוד, אך אלו מספר רמזים לגבי לאן נושבת הרוח כיום.

בעוד שרוב המבקרים והפרופסורים מזרזים אותנו בדרכם ההרסנית עם האינטלקטואליזם שלהם, נשמעים גם קולות אחרים. שני פרופסורים שאני מצטטת נותנים כבוד לריצ'רד דמרקו, יזם בתחום האמנות. דמרקו הוא איש חזון דינמי והוא גילה את ג'וזף בויס. ג'וזף בויס היה אחד מתקוותיו של דמרקו. פרשן חברתי יותר מאשר אמן, הוא פונה מהאמנות כדי להציג את הדרשה הפוליטית שלו. הציורים שרודולף שטיינר עשה על הלוח כדי ללוות את הרצאותיו בנושאים רוחניים עשו על בויס רושם עמוק, והוא עצמו פונה אל הלוח – אך עם זאת הסימנים שהוא מצייר חסרי-רוח ונשארים תעלומות אינטלקטואליות. למרות שדמרקו לא היה מעריץ מיוחד של חסידיו של שטיינר, השפעתו של שטיינר על בויס הרשימה אותו והוא כתב כך במכתבו אלי: "עכשיו, בעידן מטריאליסטי זה, רודולף שטיינר זקוק לך. מגיע לו את אותו הכבוד שרותקו זוכה לו, בתור אמן גדול של המאה ה-20 במֵינְסְטְרִים של ההיסטוריה הגדולה של רעיונות המזינים את עולם האמנות של זמננו."

הבנה רצינית ועמוקה באה מהנזיר האירי פטריק הדרמן, שמתאר שלושה סוגים של אמנות בספרו קסת הדיו הרדוף (The Haunted Inkwell): "…אמנות של תעמולה, שמנסה לשכנע אותך לגבי נקודת מבט מסוימת; … אמנות של בידור, שיכולה להיות מיועדת לאנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה או נמוכה, … ויש אמנות של חפירה וחקירה המחפשת משמעות במקומות בהם כבר לא ניתן לסמוך על המילים המדעיות או על הדיבור האנושי הרגיל כדי לקלוט את המורכבות של מה שנחווה." הוא כותב על אמנות בחיפוש אחרי ההוויה – Being.

פרופסור סקרוטון שואל מהי המשמעות של "רוחני". הוא עונה לשאלתו בעצמו, ואומר שהמניע של האמנות המערבית, ואולי של כל האמנות בעבר, היה מטרה דתית. אין זה אומר, הוא מסביר, שהאמנות תמיד משרתת את הדת, אלא שהיא מעניקה "צידוק חילוני לראייה קדושה של חיי האדם".

הפרופסור השני אותו אני מצטטת, ג'ון הלדין, גם מנסה לתמוך באמנות רוחנית, ומדבר על הקשר שלה עם האלכימיה: "שאיפתם האמיתית של האלכימאים בסוף ימי-הביניים ובתקופת הרנסנס לא הייתה הפיכתן של מתכות פשוטות וזולות לזהב אלא הפיכת הרוח של אדם בן תמותה לנפש בת על-מוות." והמקביל של האלכימיה הינו האימפולס האמנותי. האמן מתחיל עם נייר, בד, עץ, פלסטיק, מתכת או כל חומר אחר, משתמש בטכניקות שונות, ומתמיר את החומר הפשוט למשהו בעל משמעות וערך. לדבר זה יש את הכוח להתמיר את הרוח של אלה שמתבוננים בו, וגם של אלה שיוצרים אותו." מילים אלה מאירות במדויק על המצב.

במידת מה הן יכולות לעזור לנו להגדיר את הרוחני וגם לחבר אותו לתפקידה של האמנות היום. אך רודולף שטיינר מתכוון ליותר מכך, והוא מפרט את הדברים באופן ספציפי יותר. הוא ביקש להעיר את האנושות לעולם הרוח ולעולם האתרי, כמו גיתה, המדען-משורר הגרמני הדגול. שטיינר מציע דרך מודרנית. הוא מאתגר אותנו להתעלות מהחוקים הפיזיים, המכניים ולחוות את העולם האתרי של חיים במדע ובאמנות שלנו, וכך להביא לטרנספורמציה של המטריאליזם של היום. הוא מתחיל בכוח החשיבה היומיומית שלנו.

רודולף שטיינר חזה משבר זה של המאה החדשה שלנו. הוא היה רואה רוחי. משמעות הדבר היא שהוא היה אדם בעל חזון, ובו זמנית אדם מעשי, מודרני. הוא היה אדם ש"ראה ברור". במילים אחרות הוא ראה עם ראייה רוחית. היום הראייה העל-חושית היא נפוצה מאד, אך רק אדם מקודש יכול לשים את הכול ביחד ולראות את הקשרים בתמונה הרחבה יותר. רודולף שטיינר היה אחד מהאנשים הללו.

בשנת 1919, רודולף שטיינר קרא למלחמת העולם הראשונה המלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה של האנושות. הוא אמר שזו רק ההתחלה. "כל מה שנשאר מהישן יצטרך להפוך לכלום. הקרב שינוהל באמצעי זה או אחר ושיבוא לאחר המלחמה הזאת – הקרב בין המזרח למערב, בין אסיה, אירופה ואמריקה – יהיה הקרב הרוחני הגדול ביותר של האנושות. אז הצורך החיצוני יהפוך לצורך של הנפש, ותיוולד הראייה של הנפש." והוא פנה לאומץ ולשוויון הנפש שלנו ולאמונה בהדרכה קוסמית כל-יודעת.

הוא דיבר בבאזל, שוויצריה ב-1919, ומאז עברו כמעט מאה שנה, אך המסר שלו מתאים לימינו יותר מאי פעם. הוא דיבר מאז 1910 על חוויה חדשה של כריסטוס, שתבוא בהדרגה לכל האנושות כחוויה חדשה של הישות הבוראת, ישות האהבה, לא משנה באיזה שם יכירו אותה. אנשים התחילו לחוות זאת.

מן ההתחלה רודולף שטיינר בא עם מסר רוחני. הוא הראה את הצורך בחשיבה רוחנית חדשה עבור בני האדם המודרניים. הוא בנה על מדע החיים של גיתה, עולם של כוחות וארכיטיפים "אתריים"; עולם של חיים שמחיים את העולם הפיזי, המינרלי. הוא הדגיש את חשיבות הדבר כדי להבין ולהתכונן לקראת אותו אירוע שיבוא, נקודת מפנה בזמן לקראת הרוחי. אירוע זה, כעת ובמאות השנים הבאות, יהיה חזרתו של כריסטוס המובטחת בתנ"ך כביאה מחדש לא בממד הפיזי, או בבשר, אלא ב"עננים", באתרי! חוויה זו תוביל אותנו שוב לשלמות של הקוסמוס, הפיזי-רוחי,החושי-על חושי.

איך הדבר קשור לאמנות? בכול. ההרצאות של שטיינר אודות האמנות מראות את הקשר בין האמנות, המדע והדת, וכיצד האמנות יכולה להפוך לדרך אל הרוח. היא החינוך של הנפש לקראת הממלכה האתרית. היא גם ריפוי. אני רוצה להצביע אל הקשת בענן כתופעה רוחית, אתרית הנראית בעולם הפיזי. חווית הצבעים המשלימים היא גם חוויה רוחית שיכולה להיות לנו באמצעות החושים שלנו. הקשת בענן איננה רק הבטחה, אלא גם חוויה ארכיטיפית של שבעה צבעים המצביעים על שבעה טונים ושבע צורות שגלומות באבולוציה הפלנטרית. זהו המסר של מבנה הגיתהאנום, "יצירת האמנות השלמה", בדורנאך, שוויצריה.

ההבנה הרוחנית של רודולף שטיינר – והצעותיו הספציפיות – לגבי ההתמודדות עם בעיות מודרניות מתגלות בממדים של עבודתו. הן נמצאות בספריו, ב-6000 הרצאותיו, בבתי הספר, בחקלאות ובחוות, במרכזי הריפוי ובמורשת האמנותית שהוא השאיר לנו. הבנתו הינה מודרנית, למרות שהוא נולד ב-1861 ומת, כנראה טרם זמנו, ב-1925. כשלומדים את עבודותיו, גם אם לא מבינים אותן מיד, אנו רואים אותו עדיין מחכה לנו בעתיד.

הוא מראה לנו בכתבים רבים תמונה של הישות האנושית המורכבת מגוף פיזי או מינרלי; גוף חיים או גוף אתרי במשותף עם הצמחים; גוף חיי רגש או גוף אסטרלי; והאני שהוא יחיד במינו לכל אדם. האני הגבוה הינו הטרנספורמציה של האני האנוכי ל-אני הנני (I AM), בתור האני האלוהי הנמצא בכל אינדיבידואל. בדומה לכך, אנו יכולים לראות סביבנו את ממלכות הטבע, העולם המינרלי המת, העולם החי של הצמחים, בעלי החיים המרגישים, והמעשים, הגורלות, של האני האנושי.

הוא מתאר את ההיסטוריה כמסע של האבולוציה האנושית ביחס שלה להתפתחות הרוחנית, ורואה באמנות עדות רשומה של טביעות הרגליים לאורך הדרך. אנו לומדים כיצד האנושות התרחקה מאחדות של עולם רוח שלם אחד – התודעה שלנו הולכת ונעשית יותר ויותר מפוצלת לאני והעולם. האחדות של החוויה האנושית מתחילה להתפצל לחשיבה, רגש ורצון ולביטויים של פעילותם כמדע, אמנות ודת. מה שפעם היה מלאות רוחנית הופך ליותר ויותר ריק.

הריתמוסים הגדולים בהיסטוריה של האמנות נעים כמו מטוטלת בין החוויה של הנפש, פנימית בתרבות המצרית, ומופנית כלפי חוץ לחוויות הטבע כמו באמנות היוונית. האמנות העתיקה, אמנות ימי הביניים והרנסנס, האמנות הרומנטית והקלסית, אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם – התנודות בין הקטבים הללו נעשות דחוסות וקצרות יותר, אך הן נובעות מתוך החוויה הרוחנית של זמנם. במהלך מאות שנים של התפתחות אנושית, חוויה רוחנית מעין זו אבדה. האמנות נעשתה יותר ויותר חילונית.

שטיינר מציע סובסטנציה נותנת חיים כנקודת מוצא לאמנות בעתיד. הוא מרומם את האמנות לקשר מחדש עם הרוחי, עם הישות היוצרת. זה מוביל לתוכן מוסרי חדש – אך לא מטיף מוסר – באמצעות ממשות של משמעות. כשם שהאסתטיקה איבדה את הרוחניות, כך האתיקה אינה מגיעה לרמה של המוסריות.

שטיינר מדבר על המפתה העתיק לוציפר, "המעוניין לבודד את המוסרי מתמונת העולם, מפני שכוחו הפעיל המשמעותי מכין את הזרע לחיים הבאים". עלינו לחשוב על האמנות כיופי שמתחבר מחדש לאמת.

לציירים הוא אמר: "כנסו לעולם הצבע, צבע חי, רוקם, מלא תנועה. הצבע הוא הנפש של העולם. בין האייקונים הסטטיים המוכתבים על ידי הרוח ולבין המדונה החדורה בנפש – קומו והתקדמו לחיים חדשים!" הוא קרא באופן דומה לחידוש כל האמנויות, כל אחת עם השפה והמדיום שלה, כשם שהצבע הינו השפה של הציירים.

אין זו דרך קלה לאמנים, ואין זו דרך מהירה. אני מחזיקה במכתב מז'רגד ווגנר, צייר מכובד בעל יושרה ללא פשרות ומסירות של חיים שלמים לציור ולאימפולס של רודולף שטיינר לציור. כתשובה לאמן שאפתן עם שבע שנים של לימודים ומטרות גדולות – "עד לירח" אמר ווגנר – הוא ענה: "אבל עוד אפילו לא התחלנו!" והוסיף: "וזה כולל גם אותי." כל זה הינו משהו לעתיד, ובעל חשיבות עצומה לכל החיים הארציים.

כדי לגלות את סוד החיים, רודולף שטיינר אמר: "התבוננו בריתמוס!" אלמנט זה לוקח אותנו מהממד המת, הפיזי והמכני לתוך הממלכה של חיים יצירתיים. כוחות החיים האתריים – Bildekraefte בגרמנית של גיתה – הינם עוצמתיים ביותר. אין בהם שום דבר חלשלוש! "שימו לב לשביל כאשר אתם יוצאים", הזהיר אותנו מדען בהרצאה על האתרי. ואכן, שביל הבטון, בעל עובי של 18 סנטימטרים, נסדק כאשר פרץ דרכו גבעול אחד של צמח עם כמה עלים! המדע והאמנות שלנו זקוקים נואשות לחדור לממלכה זו של חיים וללדת אמנות ותרבות חדשות וְויטאליות.

רודולף שטיינר הבין לעומק את הטבע הספציפי של כל אחת מהאמנויות. גם את זה ניתן לראות בהרצאותיו. הוא עבד על מערכת יחסים ואחדות חדשה בין כל האמנויות. הוא השיג את האידיאל הזה במבנה הגדול, הגיתהאנום הראשון, הידוע בשם הבית של המילה. לאורך מלחמת העולם הראשונה, אמנים שבאו מכל העמים האויבים, עבדו ביחד על המבנה הזה בהרמוניה. הוא כמעט הושלם ב-1923 כאשר בסילבסטר הוא עלה באש בגלל הצתה, כמו המקדש המפורסם באֶפְסוּס. טרגדיה זו גזלה משטיינר את כוחות החיים, ומעולמנו, במיוחד מהעולם המערבי, היא גזלה השראה מוחשית להתקדמותן של האמנויות ושל האבולוציה עצמה.

עתה יש משהו חדש לחלוטין בגיתהאנום החדש בדורנאך, שוויצריה. המבנה מבוסס על מודל מבטון ששטיינר יצר בסגנון חדש, ובתוכו צורות וצבעים מקוריים ושונים. המבנה איננו זהה לראשון, אך עדיין יכול לשמש השראה לאותן המטרות. שטיינר איננו עוד ואנחנו לבד. אנו פונים לחזון שלו שימשיך להוביל אותנו, כדי שנלמד "לבנות יש מאין" ו"לדבר עם הכוכבים!"

פעם הכוכבים דיברו אל האדם,

זהו גורלו של העולם

שהם יהיו שקטים עתה.

להיות מודע לשקט

יכול להפוך לכאב עבור האדם הארצי.

אך בשקט ההולך ומעמיק

צומח ומבשיל

מה שהאדם מדבר אל הכוכבים.

להיות מודע לדיבור

יכול להפוך לכוח עבור אדם-הרוח.

                                                רודולף שטיינר