רודולף שטיינר

נאמרו לפני 16 הופעות של אוריתמיה בין השנים 1913-1924

GA277

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

לספר המלא המכיל גם הקדמה מאת: קָארִי וַן אוּרְדְט – ראו כאן

הרצאה שש עשרה

דורנאך 3.2.1924

האם רשאי אהיה לומר מילים אחדות כדי להציג בפניכם את מופע האוריתמיה שלנו? כמובן, שאין בכוונתי להסבירו! אין לי שום מחשבה להסביר אמנות לא בהופעות כלליות ולא בהופעות מיוחדות. ברם, אולי אדבר אליכם אודות המקורות האמנותיים שמהם נתהוותה האוריתמיה, שכיום עדיין אין הם ידועים, ואודות המדיום שבו משתמשת האוריתמיה.

אתם תראו שמופע האוריתמיה מכיל אינדיבידואל אחד או יותר הנעים במרחב. במבט ראשון – יתכן וזה ייראה כאמנות של מחוות, אך אין זה כך, או אולי – כאמנות מחול חדשה, אך גם לא זה. האוריתמיה מהווה למעשה דיבור נראה לעין המתעלה לרמת אמנות מעצם אופיה המיוחד. גם את הדיבור עצמו יש כמובן להעלות לאותה רמה. אפשר לכנות את האוריתמיה בשם: "שיר נראה לעין" כשהיא מלווה מוזיקה אינסטרומנטלית.

כשישות אנושית מדברת היא יוצקת לתוך צלילי הדיבור את מה שחווה היא בתוך נפשה. הצלילים הופכים למילים, המילים למשפטים וכן הלאה. ובסופו של דבר, הטיפול האמנותי של כל זה על ידי המשורר יוצר משהו שיש בו קצב וטעם וסגולות ציוריות ופיסוליות. יש להכיר בדבר שכל צליל דיבור בנפרד לובש צורה מוגדרת ויש לו עיצובו המיוחד באוויר שהדובר פולט בנשימתו. עיצוב זה נסב על ידי הפעילות המצורפת של פיקת הגרון, החך, הלשון, השפתיים וכן הלאה.

מה שמופק כך מהישות האנושית ומגיע אל הסובבים אותו, מה שעובר מטמורפוזה לדיבור ושפה – מקורו בכל האורגניזם האנושי. היום, מלבד פרט קטן אחד, קיים ידע מועט בלבד אודות עובדה זו. בדרך כלל ידוע שאצל רוב בני האדם מצוי מרכז הדיבור – כלומר, האורגן שממנו בא האימפולס לדבר – בצד שמאל של המוח. אולם לא תמיד כך הדבר. אצל כמה אנשים מצוי מרכז זה בצד ימין. אלה הם האיטרים. לעובדה שאנשים "נורמליים", ימניים, שתמיד מבצעים פעילויות מסוימות בידם הימנית – אצלם מצוי מרכז הדיבור בצד שמאל של המוח – לעובדה זו אין כמובן שום משמעות עד שלומדים שאצל האנשים "השמאליים" מצוי מרכז הדיבור בצד ימין. או אז נאלץ אדם לראות את הקשר שבין הדיבור ובין תנועות הזרועות וכפות הידיים.

חישבו מה פירוש הדבר לאורגנים רבי ההבעה ביותר שלנו – לזרועות ולכפות הידיים! נפשנו זעה בפנימנו בעוצמה כה רבה כשאנו מתרגשים, עד כי חשים אנו מחויבות ללוות את מילותינו במחוות. כלומר, לצקת את רגשותינו הישר בד בבד לתנועות הזרוע וכף היד. לעתים קרובות נוכחים אנו לדעת שאנו מבינים מישהו טוב יותר ממחוותיו מאשר מדיבורו! אצל אנשים רבים עשוי דיבור זה של ידיהם וזרועותיהם להיות רב-הבעה ביותר. במיוחד בלשונות התרבותיות מצוי תוכן קונבנציונלי שכזה וכן ידע מופשט מפורט שכזה עד כי אפשר להשתמש כאן בקטע פיוטי משל שילר מילה במילה: "כשהנפש מדברת – אויה – הנפש אינה מדברת עוד!" אנו מסגלים את הדיבור שלנו לאילוצים קונבנציונליים או אינטלקטואליים, ברם, מגלים אנו הרבה יותר מהאינדיבידואליות שלנו כאשר משתמשים אנו במחוות.

כמו שבזרועותינו אנו מבצעים מחוות כך אפשר לבצע מחוות גם בחלקים אחרים של גופנו. אולם סוג זה של עשיית מחוות רחוק ממה שהאוריתמיה נועדה להיות כשם שפטפוטו של פעוט רחוק מדיבור מהוקצע, מטופח.

למי שחוקר לעומק את טבע הישות האנושית אזי, תלוי מה שנכנס לתוך הדיבור – מה שמהווה ככלות הכל מחוות-אוויר שדרכן מועברים צלילי הדיבור – תלוי מה שנכנס לתוך הדיבור, במקורו, במה שהישות האנושית כולה רוצה להביע דרך המחוות. יש לו לאדם כאן רסיס של ידע ביחס לקשר שקיים בין נטיות מסוימות לתנועה הנוכחת אצל האורגניזם האנושי ובין המוצר המוגמר של הדיבור באמצעות מרכז הדיבור במוח. לאנתרופוסופיה ידע אודות קשר זה. זוהי האנתרופוסופיה אשר יכולה לפתח אופקים רחבים יותר.

כשיש לנו משהו לומר – מצוי בו בדרך כלל משהו שברצוננו להדגיש. מדגישים אנו מילה אחת במיוחד אם ברצוננו להדגיש משהו, בה בשעה שמילה אחרת נדגיש פחות. וכך – מתקדמים אנו דרך כל השלבים מהדגש הקל אל הכבד. אין זה קשור כל כך באימפולס שלנו לבצע מחוות זרוע כמו באורח שבו מגלים אנו את האישיות שלנו בלכתנו. למי שיש חוש לדברים אלה יודע בדיוק מהאופן שבו צועד אדם – אם בעוצמה רבה יותר, למשל, על כל כף הרגל או על העקבים – איך הוא ידגיש דבר זה או אחר בדיבורו.

ניתן אף להתבונן בדיבורו של אדם מנקודת הראות של הדקדוק. דבר זה שייך לאלמנט המחשבה, שהוא האלמנט הבלתי אמנותי ביותר של דיבורנו. אם שורר האינטלקט שלנו בעיצוב של הדיבור שלנו, כי אז יתבצע מה שברצוננו לבטא במחוות בראש ובראשונה דרך תנועות הראש. אם, למשל, ברצונו של ידען-משעמם להראות לכם שהוא מחמיר מאוד עם עצמו עד שהוא מגיע לשיפוט שלו – הוא יעשה מחווה זו (ד"ר שטיינר מדגים), או הוא יניח אצבע על חוטמו או יאחז בחוטמו. דבר זה מראה על שליטת הראש.

אולם כל מה ששוכן בין האינטלקט והרצון (ההדגשה בדיבור באה מהרצון), מה ששוכן בין לבין בספירת הרגש, מה שיוצק המשורר לתוך הקצב והחרוז, לתוך בחירת המשקלים וכן הלאה – זהו באמת האלמנט האמנותי המהותי של הדיבור. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי באופן טבעי למדי דרך תנועות הזרועות וכפות הידיים, בתמיכת תנועות אחרות של האדם. הריקוד מדגיש את אלמנט הרצון והמימיקה – את האלמנט האינטלקטואלי. אלמנט הרגש המהותי בא לידי ביטוי על ידי האוריתמיה.

המשורר הרגיש בצדק למדי שאין למצוא את נפש אנוש כבר בדיבור. ברם, ניתן להחזיר את הדיבור למחוות. מה שילד רוצה באמת להכניס למחוות מתרכז באורח בלתי מודע באורגן הדיבור שלו. אם מחזיר זאת האדם כעת לאימפולסים-לקראת-תנועה של האורגניזם האנושי כולו, הוא יוצר בזה דיבור נראה לעין. התנועות הבודדות קשורות לצלילי דיבור בודדים. לרצף תנועות יש אותה משמעות כלרצף הצלילים הרגיל שלנו, להקשרי משפטים וכן הלאה – בדיבורנו היומיומי.

האוריתמיה מהווה באמת ובתמים דיבור נראה לעין. היא יכולה להיעשות לשיר נראה לעין.

בתור דיבור נראה לעין מלווה כאן האוריתמיה על ידי קריאה ודקלום. שיתוף הפעולה ביניהם מראה מיד שבטיפולה בשיר משתלבת האוריתמיה כליל בתכולה אמנותית. כיום בתקופה הלא-אמנותית שלנו לא קיימת הבנה נאותה לגישה שלנו. האנשים מעוניינים להדגיש אך ורק תוכן של פרוזה בפיוט אולם לזה אין ערך! יש להתבונן בסגנונו של המשורר, במשהו המתבטא ברמה גבוהה יותר מאשר פרוזה, משהו אשר מפלס לו דרך לתוך הפואמה דרך האלמנט המוזיקלי או הציורי, או הפיסולי, או הגיוון שבלשונו של המשורר. יש להחזיר את הקריאה והדקלום למה שהיו כאשר גיתה ערך חזרות על הדרמות שלו בסגנון הימבי עם שחקניו כששרביט בידו בדומה למנצח על מקהלה. הוא עשה זאת היות והוא ידע שהתכונה העיקרית של הלשון נעוצה באלמנטים המוזיקלי והאימגינטיבי שלה. לרגש בפואמה יש כוח שונה לגמרי כשהקורא-בקול מגוון את ההטעמה או את הקצב של הקריאה שלו, מאשר קורה כשהדברים באים לידי ביטוי בתוכן של פרוזה. משום כך חייבת "האוריתמיה החבויה" בלשונו של המשורר להיות מרתקת ביותר כשקריאה ודקלום מלווים את האוריתמיה.

כשם שהאוריתמיה עדיין לא ידועה כיום, כך גם אמנות הקריאה-בקול והדקלום שנותנת את הדעת יותר לסגנון הלשון מאשר לתוכן הפרוזה. יש לקוות שהאוריתמיה תסייע ליצור הבנה למהות האמנות כפי שזו צריכה להיות. אפשר להרגיש מהו ייעודה של האוריתמיה כשרואים אותה כשיר נראה לעין בלווי מוזיקה אינסטרומנטלית. אילו היה מישהו שר ובו-זמנית מבצע מחוות באוריתמיה למילים או לתווים של השיר – הייתם מרגישים מיד שמשהו אינו כשורה שם! מי שנוהג כך אינו מבין כלל את טבעה של האוריתמיה. דומה הדבר כמו אחד ששר סולו ושני שקם לשיר גם הוא עימו. צריכה לקנן בנו התחושה שהאוריתמיסטים אינם רוקדים לצלילי המוזיקה אלא שרים להם, שרים בזרועותיהם. כשחש אדם בהבדלה שבין הריקוד ואוריתמית הצליל המוצגת פה הנה תפס והבין את טבעה של האוריתמיה. את הדבר הזה ניתן להבין ככלות הכל, אך ורק ברגש.

ואתם הלא תאמרו: אנו משערים שיש ללמוד קודם כל את האוריתמיה כדי לגלות מהי המשמעות של כל התנועות האלה. אין צורך בזה. חשוב רק שהתנועות והרצף שלהן יעניקו התרשמות אמנותית. על האוריתמיה ליצור אפקט דרך מחישה אמנותית בלתי-אמצעית ובאמת ובתמים יהיה לה אפקט זה. כאשר תתבוננו בה, כשהיא מלווה קריאת שירה – יהיה לכם הרושם שזוהי הדרך היחידה שבה ניתן לבצע זאת! לא קיימת שום דרך אחרת לבצע אוריתמיה עבור שירה זאת! עד לתנועה המזערית ביותר לא קיים שום דבר שרירותי, שום דבר אישי. זה בדיוק כמו בדיבור. בדיבור פשוט אין אתם יכולים להשתמש בשום צליל מקרי במקומו של הצליל הנכון. אם ברצונכם לדבר על "לֶחם" למשל, אינכם יכולים לומר "לָחַם". בדומה לזה – אין אפשרות באוריתמיה לבצע שום תנועה אחרת אלא את זאת שתואמת לצליל הדיבור שהקורא מביע.

האוריתמיה הופכת לפסל מתנועע. יש לאדם הרגש שהפסל הדומם הנהוג אצלנו מתאר את הנפש האנושית הדוממת בכל דממתה. נפש, שמתנחשלת ונאבקת לדבר ניתנת לתיאור אך ורק על ידי הבאת הדמות האנושית החיה לידי תנועה. מנקודת ראות זו מהווה האוריתמיה פסל מתנועע.

ידידים יקרים, אנו יודעים היטב, שהאוריתמיה שלנו עדיין בשלב התחלתי מאוד. אנו עצמנו מהווים שופטים מחמירים ביחס לעמלנו! כאן יתקיימו מופעים רבים יותר ויותר והם יתפשטו לכל מקום במגוון עשיר של תוכניות. אנו מצפים לדברי ביקורת במיוחד על ידי מבקרים מקצועיים. אנו מאמינים שמיטיבים אנו לדעת מכל אדם זולתנו את דברי הביקורת המוצדקים לגבי התחלה זו שבצענו. אנו יודעים שרחוקה היא מהשלמות. ואפילו כך יש לנו אמון מלא בה, שתהיינה לה אפשרויות אין קץ להתפתחות, היות והיא משתמשת במדיום המושלם ביותר שאמנות יכולה להשתמש בו, כלומר – בישות האנושית עצמה – שדרכה ניתן להביא לידי ביטוי את כל הסודות והחוקים הקוסמיים. האדם מהווה עולם קטן, מיקרוקוסמוס, אשר מסוגל לגלות ולחשוף את הרזים של העולם החיצוני – של המקרוקוסמוס.

היות וברשות האוריתמיה כלי מושלם, שתמיד יהיה כזה, והיות והסודות של הישות האנושית בתנועה יילמדו ויתגלו מבחינה אמנותית יותר ויותר – תפלס, בוודאי, האוריתמיה את דרכה בעולם. ביחס לאוריתמיה כביחס לכל דבר אחר, קשות ההתחלות, אך המקורות האמנותיים של האוריתמיה, שהיום נראים כמוזרים, והסגנון האמנותי שלה, שגם הוא עדיין נראה כמוזר – הם יובנו בהדרגה.