רודולף שטיינר

נאמרו לפני 16 הופעות של אוריתמיה בין השנים 1913-1924

GA277

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

לספר המלא המכיל גם הקדמה מאת: קָארִי וַן אוּרְדְט – ראו כאן

הרצאה שלוש עשרה

דורנאך 8.7.1923

מאז התחלנו תוכניות אוריתמיה אלה – הייתי מתאר את האוריתמיה בהערות מספר. היום ברצוני לדבר אודותיה מנקודת ראות נוספת.

האוריתמיה מהווה ניסיון ליצור דיבור נראה לעין בצורה חיה שכזאת, שתהיה מסוגלת לגלות את חוויות הנפש האנושית בחיוניות מרובה יותר ועל כן באורח אמנותי יותר מאשר מסוגלים לגלותן הצליל והדיבור עצמם. על מנת להיווכח לדעת, שיתכן הדבר, יש לחקור באורח מדעי-רוחי את תהליך עיצוב הדיבור והתפתחות הדיבור ולגלות כיצד מושרשים הם בישות האנושית.

הדיבור מהווה, בראש וראשונה, ביטויה של הישות האנושית של מה שמפיקה היא ממעמקי נפשה כדי ליצור תקשורת בינה לבין ישויות אנוש זולתה. יש לה אורגנים פיזיים כדי לממש זאת. כשחושב אדם אודות דיבור ושיר מנקודת ראות זו, הוא יכול לראות שהשיר מציע ביטוי מגוון יותר לחיי הנפש האנושית מאשר הדיבור, כלומר, הדיבור של הלשונות המתורבתות שלנו. הדיבור מטביע משמעות מיוחדת על הצליל והצליל נעשה על ידי כך לצליל-דיבור. צליל דיבור מהווה צליל אשר מכיל משמעות וגם ערך. ברם – משום שנכנסו לצליל משמעות וערך – ובמילים אחרות: מחשבה – קיבל הדיבור אלמנט בלתי אמנותי. במינוח "אמנותי" ניתן להשתמש אך ורק למשהו שמציע דימוי של חווית אנוש למחישה מיידית. אפשר לראות שהשיר הוא אמנותי יותר כשהוא מצליח יותר למחוק את חשיבותן של המילים ולחזור לתצורת הצליל המוזיקלי. בהתייחס לשפה חייב המשורר לפעול כדי להתגבר על האלמנט האינטלקטואלי שהדיבור משתמש בו לתקשורת הדדית והוא האלמנט שבאמצעותו הוא מביע מחשבה ומשמעות מופשטות. אם מהווה הוא משורר אמיתי – עליו לרצות לנסות לגלות חוויות נפש על ידי משחק בדימויים בלשונו, כשצליל אחד מבהיר את רעהו, כשצליל נעשה מואר או מואפל וכדומה, או על ידי משחק-מוזיקלי בלשון בחריזה ובהטעמת מילים סמוכות (אליטרציה) בהשתמשו במקצבים ופעימות, ביצירת מוטיבים שגם הם מהווים מלודיות.

מנקודת ראות זו נאמר, שמכל השירה הנשפכת היום לתוך העולם בתקופה בלתי אמנותית זו רק לכמות מזערית אפשר לקרוא שירה של ממש. רובה איננו שירה כלל. המשורר איננו נקרא ליצור שירים על הרוח. במקום זאת – עליו לאפשר לרוח לזרום לתוך לשונו. עליו לבקש אחר התגלותה בצבע, ובתכונה המוזיקלית של לשונו.

והנה – יוכל אדם לרדת לעומק האלמנטים של הדיבור אם יתבונן בחשיבה-מדעית-רוחית ויראה שהדיבור, כפי שמשתמשים אנו בו בדרך כלל בתקופה הנוכחית, תלוי בהתפתחות מערכת החושים והעצבים שלנו. כל דבר שבו מתנסה מערכת החושים והעצבים שלנו זורם לתוך יצירת הנשימה שלנו שנעשית אז למעין מחוות אוויר, למחווה עשויה מאוויר. כשם שבחיים הרגילים, כשחשים אנו שדיבורנו איננו מדויק, מסייעים אנו לו במחוות שעשויות להיות רבות הבעה ביותר – כך מתהוות "מחוות" בדיבור, מחוות בלתי נראות לעין, באוויר שנפלט עם הנשימה שלנו, מחוות עשויות אוויר. הן מעבירות את מה ששומעים אנו כדיבור, אך במחוות אוויר אלה חיה ושוזרת ונעה המחשבה – הביטוי המופשט של חיי הנפש שלנו.

והנה – יכול אדם לבטא את מה שהנפש חווה באורח שונה לגמרי. מערכת החושים והעצבים שלנו מהווה, ככלות הכל, רק ציר אחד של האורגניזם האנושי שלנו. הציר הקוטבי הוא מערך התנועה שלנו עם כל אשר שייך לו. ברור, שבאמצעות התנועות והתנוחות הרגילות שלנו תומך ומחזק ציר זה של מערך התנועה שלנו את אותן מחוות אוויר שגילינו שמושפעות הן ממערכת החושים והעצבים. ברם, סיוע פרימיטיבי זה לדיבור שלנו, שמלוות מחוות היומיום שלנו, יכול להתפתח הלאה. אנו יכולים למצוא מחוות הנוצרות באופן אמנותי, בהבעה ברורה, שזיקתן אל המחוות הרגילות כזיקת הדיבור המהוקצע המושלם ביופיו לפטפוטו של תינוק. יכולים לומר, שהמחוות שרואים אנו בחיי יומיום מהוות מעין פטפוט בהשוואה למה שיתהווה על ידי האוריתמיה כדיבור מטופח, מהוקצע באורח מושלם, כמחוות דיבור מפותחת להפליא.

מהי המשמעות של כל זה?

ברדת הישות האנושית מהוויית קיומה הקדם ארצית לחיים הארציים, היא נעשית לאזרחית האדמה מעצם רכישתה ציוד מיוחד של מערך חושים ועצבים שמרכזו בראש. בבואה לאדמה מעצבת היא בראש וראשונה את הראש כך שמה ששואף בפנימו שיהיה לו חלק בחיים הארציים הפיזיים – מסוגל להשתלב בהם כיאות. הראש יושב מעל לשאר האורגניזם האנושי כך שהגרביטציה – הכוח שנובע מהאדמה – ייעצר בהשפעתו. הראש איננו נתון ממש לגרביטציה, ברצונו להוות ביטוי לקוסמוס, שהוא דומה לו. ואמנם, אפשר לומר, שהראש האנושי מראה בצורתו שהוא נולד מעם הקוסמוס, שבו לא קיימת גרביטציה, והוא משתלב בכוח האקטיבי של הגרביטציה השולט בגוף אנוש מהלידה ועד המוות.

העובדה שהישות האנושית לומדת שפה ארצית ושרה מילים ארציות למוזיקה שלה – משמעותה, שהיא כפופה במידה מסוימת לכוח הגרביטציה שבא מהאדמה. היא כפופה לכך בעיקר במערך התנועה שלה. כשהיא הולכת, כשהיא מניעה את כפות ידיה ואת זרועותיה – פעילה הגרביטציה באורח מתמשך בתנועות אלה. היא מתגברת על כוח זה במידת מה, היות ובכל צעד שהיא צועדת נאבק המרכיב החופשי, חסר המשקל, של האורגניזם שלה, בגרביטציה שמושכת אותה כלפי מטה ואשר מכבידה על כל ישויות אנוש במהלך החיים הארציים.

והנה – יש לנו הזכות לראות משהו נאה ביותר בהתממש פעילות אשר, במשמעות מסוימת, הדיבור מושתת עליה: כלומר, בהיכנס הישות האנושית חסרת המשקל, העל-ארצית, לספירת הגרביטציה ובהתגברה על הכוח הארצי שחודר בדרך כלל לאורגניזם התנועות שלנו. זהו הכוח, שממנו מנסה להשתחרר כל צעד, כל מחוות יד וזרוע באורח מתמשך והולך, ללא מודעות ובחולשה. והנה "מושר" שיר, למשל, פשוט על ידי תנועות ריתמיות. התנועות האנושיות רבות-ההבעה ביותר שלנו, הללו של כפות הידיים והזרועות משתנות בטרנספורמציה ממחוות כבדות-גרביטציה למחוות חופשיות. ועתה אנו רואים משהו חשוב ביותר: הישות האנושית – אפילו בעומדה שם בספירת הגרביטציה – מתגברת על הכוח הזה באמצעות כוחות נפשה.

וכך, בה בשעה שהדיבור הרגיל – שבו משתמשים אנו בעומדנו בתחום הגרביטציה – נעשה לכלי לאורח-הבעה מופשט – נעשים מאמציה של האוריתמיה להתגבר על הגרביטציה על ידי מחוות חיות של ידיים וזרועות – לסוג חדש של דיבור המבצע את ההיפך הגמור. הדיבור הרגיל שלנו נושא את השמיים כלפי מטה אל האדמה ומשבץ את השמיים באדמה. האוריתמיה יוצרת את מחוות הדיבור שלה על ידי התגברות מודעת על הגרביטציה במערך-תנועה. היא מאפשרת לישות האנושית להינתק מהאדמה ולבטא את חיי הנפש שלה באורח כזה, שעם כל מחווה ומחווה דומה שהיא מאשרת: נושאת אני אדם שמימי בתוך האדם הארצי שלי.

אם ברצונו של אדם להביע זאת בצורה אימגינטיבית יותר – היה יכול לומר שאצל המחוות הרגילות, הנדושות, שבהן מתַגְברים אנו את דיבורנו הארצי היומיומי, מצויות ישויות מלאך שניצבות ליד ומסייעות. אם מחוות יומיומיות אלה הופכות בטרנספורמציה למחוות מהוקצעות של אוריתמיה, לדיבור הזורם מישות אחת לרעותה – או אז מה שרואים אנו מהווה באמת ובתמים מה שמלאכי עליון אומרים אחד לשני.

האדם מנשא עצמו מהקרקע הקשה אל ספירה שבה מתקשרות ישויות רוחיות אלוהיות באופן המיוחד האופייני להן, היכן שהתנועות אינן נתחמות על ידי כוח הגרביטציה והן חופשיות להתנפנף ללא מעצורים במרחב הקוסמי. אי-מלכוד בגרביטציה פירושו להגיע אל הנצח. האוריתמיה משחררת את האדם הנצחי שבאדם הארצי. הישות הרוחית האלוהית, השוכנת בכל בני האדם, באה לידי ביטוי דרך האדם הארצי הארעי. כשהנפש האנושית משתלבת באוריתמיה, דומה הדבר שהיא יוצקת את עצמה לתוך התבנית האנושית הארעית מתוך המעיינות הנצחיים של הטבע האנושי. על ידי כך נוצר משהו שמעניק תמיכה מהותית לאמנות הקריאה-בקול והדקלום. המשורר עודנו שואף להתגבר על האופי הארצי של לשונו על ידי תפיסת האלמנטים המוזיקלי והריתמי שלה. בקריאה בקול אלה הן בראש ובראשונה התכונות האוריתמיות שיש לבקש אחריהן, כפי שמשתדלת לעשות מרת ר. שטיינר מזה שנים. לא את התוכן המופשט של השירים יש להדגיש אלא את מבנה הלשון ואת האלמנטים המוזיקלי, הפיסולי והאמנותי. ואז כשאת המוזיקה ואת הקריאה בקול מלווה האוריתמיה, כלומר, הכוח החי של ישות אנושית בהתגברה על הגרביטציה, בהודפה ממנה את הגרביטציה על ידי התנועות חדורות הרוח של הגפיים שלה – או אז מצוי ברשותנו שיתוף פעולה תזמורתי, המסוגל להביע את כל היופי האמנותי הפנימי של השיר והפואמה, או של המוזיקה באורח כזה שבצורה אחרת איננו אפשרי כלל.

ככלות הכל יש לאמנות המהותית מעמקים עצומים. והנה כשמעיר אני הערה כזאת – עלי לבקשכם מיד, ידידיי היקרים, להיות סובלניים! בה בשעה שמציבים אנו בפנינו יעדים רחוקים נוכחים אנו לדעת שעומדים אנו אך בראשית הדרך. שופטים אנו את עצמנו בחומרה יתרה. ברם, אנו יודעים שבאוריתמיה צפונות אפשרויות לאין קץ של התפתחות. היא משחררת את הישות האנושית העליונה מהגרביטציה, באורח כזה, שזו מסוגלת לגלות את הטבע הרוחי האלוהי שלה.

יש לקוות, אם כן, שהאוריתמיה תמשיך להתפתח הלאה והלאה עד שהיא תהיה בסופו של דבר, לאמנות שהכל מכירים בה כאת יתר האמנויות שמזה זמן רב מכירים בהן. דבר זה עלול להימשך עת רבה, אולם ההתעניינות בשלבים המוקדמים של ניסיוננו ליצור תבנית אמנות חדשה זו תגבר עוד ועוד.