דברי הקדמה לאוריתמיה
רודולף שטיינר
נאמרו לפני 16 הופעות של אוריתמיה בין השנים 1913-1924
GA277
תרגם מאנגלית: עלי אלון
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
לספר המלא המכיל גם הקדמה מאת: קָארִי וַן אוּרְדְט – ראו כאן
הרצאה עשירית
דורנאך 14.4.1923
(במהלכו של קורס לפדגוגיה בגיתהאנום)
עומדים אנו עתה להציג בפניכם תוכנית קצרה של אוריתמיה. יש להבחין בין אמנות חדשה זו ובין אמנות המימיקה ואמנות הריקוד. כמובן שאין לנו שום התנגדות, ולו הקטנה ביותר, לאמנויות אלה. ברם יש לומר פשוט, שהאוריתמיה נועדה להיות משהו שונה לחלוטין. במימיקה עושה האדם מחוות כדי לרמוז על משהו, להסב את תשומת הלב למשהו בה בשעה שבריקוד משתמש אדם בתנועות מוגזמות שבהן הולכת הנפש לאיבוד. האוריתמיה גם היא משתמשת במחוות ובתנועות של הגוף, אולם הללו לא נועדו לרמיזה ולא להגזמה. אולי יתכן לקרוא למחווֹת "אוריתמיה הבעתית" כשם שמילים הן כאלה וכל מה שמגיע ובא מאת ישות אנושית בדרך הדיבור הוא רב הבעה.
גם הדיבור קשור, בעיקרו של דבר, למעין אמנות של מחוות, אך המחוות נעשות בתוך האדם המדבר והן נישאות בתוך זרם האוויר שבא מפיקת הגרון שלו. זרם האוויר היוצא לובש צורות מדויקות של מילים ומשפטים. אילו היה מסוגל אדם לראות זאת, כי אז היה נוכח לדעת שכך הדבר. בזרם האוויר זורמים יחדיו רצון המדבר וחשיבתו מתוך נפשו. הרצון הוא האלמנט שבמשמעות מסוימת, נותן לאוויר כיוון מתמקד (רדיאלי) בה בשעה שהמחשבה חוצה את גלי האוויר בריתמוס זה או אחר. כשמשורר יוצר שיר בלשונו בעיצוב אמנותי, אנו רואים את שאיפתו ככל יכולתו להשתלט על אלמנט המחשבה השורר בפרוזה. כבר באמנות הרטוריקה – דיבור שמטרתו להשתמש באורח נאה ברצף דיבור, הכוונה היא לתת צורה לשפה עצמה. השתדלותו העיקרית של משורר היא להתגבר על אלמנט הפרוזה הבלעדי על ידי שימוש ככל האפשר באלמנטים המוזיקלי, הפיסולי, והרב-גוני של השפה ולהביע את כל מה שברצונו להיות מובע על ידי עצם העיצוב שהוא מעניק לשפה.
כשמגיעים הדברים לקריאת השיר בקול באמנות הממשית של קריאה ודקלום – דבר שלבטח לא טופח בעולם הבלתי אמנותי של ימינו – יש לאמנות זו תפקיד של השמעת המילים באורח מוזיקלי, פלסטי וגוני. אם, למשל, מתאר שיר את התשוקה שמרגשת נפש – יש להביע זאת בקריאה בקול במקצב שונה ברצף המילים ממקצב אשר מביע צער או הפנמת-נפש.
לפרוזה בימינו טבע כזה שהיא מתארת את מלוא מגזר חוויות הנפש בפשטות ובאופן מושלם על ידי משמעות מילותיה, מבלי למצוא עניין בשום אלמנט אחר בשפה. בשירה, לעומת זאת, משתדל אדם לטפל בשפה בצורה כזאת, שהוא מגלה בה על ידי אמצעים אמנותיים שונים את מה שאלמלא כן ניתן היה למוצאו בתכולת המילה גרידא. אין אלה קריאה-בקול ודקלום אמיתיים כשמדגיש אדם את תוכן הפרוזה של שיר כפי שנוהגים לעשות בדרך כלל בימינו. מהקריאה-בקול או הדקלום צריך להשתמע, שהמדבר משתדל להפיק אותה אוריתמיה חבויה שהמשורר שיבץ בלשונו.
אם האדם מודע לאלמנטים – המוזיקלי, הפיסולי והרב-גוני בדיבור, אם האדם מכיר בדבר שניתן לגלות אלמנטים לא רק על ידי תנועות הריקוד, אלא גם על ידי משהו נוסף, על ידי מחוות הבעה מסוימות שאפשר למוצאן באורגניזם הגופני האנושי – כי אז הנה הגיע אותו אדם לאפשרות יצירת דיבור-נראה-לעין מהותי. וכבר אפשר לראות דיבור נראה לעין זה במחוות המתבצעות על ידי אדם טמפרמנטי למדי אשר חש שאין הוא מסוגל לבטא את מה שברצונו לבטא רק על ידי צלילי הדיבור וכך מסתייע הוא במחוות שהוא מבצע. אולם הללו מחוות-פטפוט הן. כשם שילד קט מתחיל לדבר בפטפוט ואח"כ מתקדם לדיבור מהוקצע – כך הוא הקשר שבין מחוות האוריתמיה שמיד תראו על הבמה. האוריתמיה נתהוותה אכן בדרך זו: על ידי ראיה חושית על-חושית מסוגל אדם לצפות בצורות הנוצרות על ידי זרימת האוויר החוצה מתוך פיקת הגרון ואורגני הדיבור הסמוכים לה במהלך הדיבור והשירה.
והנה – מאפשרים לצורות אלה לזרום לתוך האוויר באורח שזורמות הן בדרך כלל בדיבור או בשירה, וכעת מעוצבות הן על ידי כפות הידיים וזרועות נראות לעין. הללו הם איברי אנוש בעלי ההבעה המרבית. יתר הגוף יכול אף הוא לבצע תנועות-אוריתמיה, אך בכושר מועט יותר. הצורות הופכות לחוויות הנפש. עליהן לזרום לתוך האוויר באופן ברור שכזה, שמה שמבטאות הן – ניתן לחוותו מיד. כשדבר מנוגן או נקרא בקול, שומע האדם את הרכב הצלילים או המילים של האמן ובעת ובעונה אחת רואה הוא במו עיניו את האוריתמיה חבויה במוזיקה או בשיר ומתגלה עתה בשיר או בדיבור הנראים לעין. זוהי, אם כן, האוריתמיה: אינדיבידואל בתנועה, או קבוצת אינדיבידואלים בתנועה, או מספר קבוצות בזיקה הדדית, כשכולם מתארים את הנפש האנושית על ידי תרגום דיבור או שיר לתנועה.
האוריתמיה אינה מהווה המצאה של מחוות מקריות שיש לצרף לשיר או לקטע מוזיקלי. כשם שלא יוכל אדם להלביש במילים את מה שברצונו לומר על ידי לקט סתמי של צלילי דיבור – מעצם הסיבה שלכל הלך נפש קולות מסוימים המתאימים לו, כך לא ניתן לבטא חווית-נפש על ידי איזושהי מחווה מקרית שהומצאה בן-רגע, וזאת – היות ולכל חווית נפש מחווה מוגדרת החופפת לה. ועל כן – כשמוצאים הנכם בשיר סדרת תנועות דיבור,[1] תוכלו להיות בטוחים שהמשורר השתמש בהן כדי להביע משהו מוזיקלי, רב-גוני. וכמובן שעליכם להקפיד על כן, בקריאתכם בקול. אין אתם רשאים להביע את השיר בגוון-קול מסוים ביום אחד ובגוון-קול אחר ביום אחר וזאת, היות וקיימת זיקה בין הצלילים להרמוניה שבין האורגניזם הפיזי וחיי הנפש. בדיוק כך קיימות תנועות מוגדרות בלבד שרשאים אנו לבצע באוריתמיה. עבור מוטיב מסוים תראו תמיד את אותה מחווה. ועד לתנועות-דיבור קטנות ביותר ולעיצור הקט ביותר – לכל אלה בנפרד המחווה הקבועה שלהם. בדיבור מהווה ה-E צליל בולט למדי. גם באוריתמיה – מהווה הוא מחווה בולטת למדי. אולם, כשם שבקריאת שירה בקול ניתן להגות את ה-E בבהירות או בעמעום, בקול רם או בשקט, באריכות או בקצרה, כך גם באוריתמיה ניתן לבצע את המחווה הספציפית ל-E בדרכים שונות.
אם כן, אתם רואים שבאוריתמיה יש חשיבות ראשונה במעלה לכך שכאשר מעצבים מחווה יש לעצב אותה באורח אמנותי. כל תנועה ותנועה יש ליצור באופן אמנותי. או אז יתהווה משהו שהנו אמנות עצמאית באמת, המסוגלת ליטול מקומה לצד האמנויות האחרות כשהיא מהווה אמנות תנועה במרחב.
כמובן, שהאוריתמיה ניצבת היום אך בראשית התפתחותה. אך צפונה בה הבטחה לשלבי צמיחה רבים, היות ומשתמשת היא בכלי האנושי המושלם ביותר, שהוא הגוף האנושי עצמו. האורגניזם האנושי כולל בו את כל הסודות הקוסמיים ואת כל החוקים הקוסמיים. מהווה הוא מיקרוקוסמוס מול מקרוקוסמוס. האוריתמיה משתמשת בצורה מושלמת יותר במיקרוקוסמוס זה, בגוף אנושי זה, מאשר אמנות המימיקה במחוות הרמיזה שלה. את הללו יש לנחש ועל ידי כך מאפשרים כניסה לאלמנט האינטלקטואלי. האוריתמיה אף משתמשת בצורה מושלמת יותר בכל האורגניזם הגופני מאשר אמנות המחול, המפרידה בתנועותיה במרחב. גם האוריתמיה מסוגלת לגלוש בתנועותיה, אולם אל לה לעשות זאת באורח כזה פרוע בתנועה: התנועות שלה חייבות להימצא תמיד בשליטת החוקים הפנימיים של האורגניזם האנושי. באוריתמיה לא תוכל להימצא תנועה שמעצם טבעה לא שוכן בה אלמנט נפשי.
אם קורה והאוריתמיה מתבקשת לבטא משהו שהוא דומה, הרשו לי לומר, למה שאנו – בדיבור היומיומי שלנו – משפילים עצמנו להביע באמצעות מימיקת-פנים, למשל, כשאנו מגחכים כדי להראות שאנו מעל לדבר זה או אחר, כשאנו מושכים כלפי מטה את זווית פינו כדי ללעוג למישהו וכדומה – כשאנו מביעים רגשות ארעיים מסוימים על ידי מימיקה – אמנם כן, האוריתמיה יכולה ל"רדת" אל המימיקה גם כן, אם המשורר רוצה בכך. ברם, אם מתוך אימפולס, משפילה עצמה האוריתמיה אל המימיקה הופכת היא לבלתי טהורה.
באופן דומה עשויה האוריתמיה להיכנס לתחום המחול, כשעליה לבטא, למשל, שמישהו חובט ברעהו או, שמישהו נחפז בתשוקה. אולם "גלישה" זו, הפרזה זו, חייבות להישמר בתחומי האוריתמיה עצמה, היות וכאשר האוריתמיה הופכת לריקוד – זה וולגרי.
על האוריתמיה להתרחק משתי אמנויות אלה – מהמימיקה ומהריקוד. עליה להסתייג מהן שאם לא כן היא עלולה להתדרדר לזיהום או לגסות.
ברור שיש להכיר באוריתמיה כאמנות נפרדת ונבדלת. קל ביותר לראות זאת כשצופים באוריתמיית צליל. האוריתמיסטית איננה רוקדת לצלילי המוזיקה, אלא שרה, שרה בלווי תנועות. אם מישהו יחווה פעם את ההבדל שבין ריקוד לצלילי תזמורת ובין שירה (שירה ותנועה יחדיו) – יהיה לו אז הרגש הנאות למקומה של האוריתמיה בין אמנות המימיקה ואמנות המחול.
האוריתמיה משתמשת בצורה מושלמת יותר בגוף האנושי מאשר כל אחת משתי אמנויות אלה ויש לקוות – היות והגוף האנושי הוא הכלי המושלם ביותר, שהאוריתמיה עצמה תהיה מסוגלת להיעשות מושלמת יותר ויותר.
ועוד משהו. בזמן האחרון מנסים אנו לשכלל את הקואורדינציה של תאורת הבמה שלנו ואת האוריתמיה כדי שתהיה לנו תמונת במה משוכללת יותר.
אם כן, יש לקוות שהאוריתמיה תהיה נכונה ביום מן הימים ליטול את מקומה כאמנות מופרת באורח מלא לצד האמנויות האחרות. ניסיתי להראות כאן שהיא לא מתהווה מאף אחת מהן. מהווה היא ותהיה אמנות נבדלת לצד האחרות, אמנות שהסובסטנציה שלה נובעת ממקורות אמנותיים, שאולי בלתי ידועים עדיין, והמשתמשת בלשון אמנותית, שאף היא, אולי, אינה ידועה.
————————————–
- אָה, אֶ, אִי, אוֹ, אוּ – הערת המתרגם ↑