רודולף שטיינר

קורס למחנכים ולמורים

GA303

16 הרצאות

דורנאך

23 בדצמבר 1921 – 7 בינואר 1922

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

סייעו בעברית: דניאל זהבי, דליה דיימל, דפני ליטמן

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1     23 בדצמבר 1921

ההיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית. שלושה שלבים: 1) תנועה דתית תיאורטית, שיתוף פעולה עם האגודה התאוסופית. 2) מאמצים להיכנס לתחום האמנות. הגתהאנום. 3) יישומים מעשיים בכל התחומים: חברתי, פדגוגי, מדעי.

קודם כל הייתי רוצה להביע את שמחתי הגדולה והסיפוק העמוק על כך שאני פוגש כה רבים מכם באולם זה. כל מי שחייו מלאים בהתלהבות עמוקה כלפי התנועה שיצאה מכאן, מהגתהאנום, חייב לחוות אושר וסיפוק פנימי עמוק כאשר הוא רואה את ההתעניינות הבאה לידי ביטוי בצורה כה מיוחדת דרך ביקורכם כאן. מתוך רגש זה של שמחה וסיפוק הרשו לי בתחילת הרצאה זו לברך אתכם כאן היום מכל ליבי.

ברצוני לברך במיוחד את גברת מקנזי,^[1] שיוזמתה ומאמציה אפשרו קיום קורס זה, ועל כך אני חייב לה תודה מיוחדת לגמרי בשם התנועה האנתרופוסופית. אך אני רוצה לומר לכולכם ברוכים הבאים מכל הלב, מתוך הרוח והמשמעות של התנועה שלנו. הייתי רוצה להוסיף שאין זה אדם אחד בלבד שמברך אתכם כאן, אלא מעל לכול, בניין זה, הגתהאנום עצמו, הוא זה שמקבל ומברך אתכם.

אני יכול להבין זאת באופן מלא אם לחלקכם יש מה להעיר על הגתהאנום כמבנה, כיצירת אמנות. כל מה שמופיע בעולם באופן כזה חייב בהכרח לעורר ביקורת, ואני אודה לכם על כל ביקורת שתאמר ברוח טובה. אך לא משנה מהי תגובתכם למבנה זה, הגתהאנום עצמו הוא זה שמקבל אתכם בברכה. צורתו והקומפוזיציה האמנותית הכללית שלו מעידות על כך שמטרתנו לא הייתה לחנוך כאן פעילות בתחום אחד בלבד של החיים המעשיים; למשל, לא היינו רוצים להתייחס להיבט החינוך וההוראה באופן חד-צדדי. רוח המבנה כולה וישותו כולה יכולות להראות לכם שמדובר כאן בתנועה שעוצבה מתוך רוח העידן שלנו כדי לשרת את תרבותנו כולה. מאחר שהחינוך וההוראה מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית, הם חייבים לקבל כאן תשומת לב מיוחדת מאוד.

הקשרים האינטימיים בין הרצון האנתרופוסופי לשאלות של חינוך והוראה יעסיקו אותנו בפרטי פרטים במהלך הימים הבאים. אך היום, הרשו לי להוסיף לברכות שלי משהו שמהווה במובן מסוים חלק בלתי נפרד מכל תנועה חברתית. במובן מסוים, אתם באתם לכאן כדי ללמוד על מצבה של התנועה שנולדה כאן בגתהאנום שבדורנאך, ואני מרגיש שחובתי, כפי שנהוג במקרים כאלה ביחסים חברתיים בין בני אדם, להציג בפניכם את התנועה שנקודת המוצא שלה נמצאת כאן.

היעדים שהיו לנו בתנועה האנתרופוסופית שלנו כבר מהרגע בו היא נוסדה לפני עשרים שנים רק מתחילים להתגשם בהדרגה. למעשה – ותוכלו לראות זאת בהרצאות הבאות – כבר מן ההתחלה אנשים התייחסו לתנועה זו בדיוק כמו שמתייחסים אליה גם היום, חלקם בצורה חיובית, אך בעיקר בצורה שלילית. רק לאחרונה אנשים מתחילים להתייחס לתנועה האנתרופוסופית במונחים שתואמים את היעדים שלמענם היא נוצרה. תנועתנו עברה שלבים שונים, ואוכל להציג אותה טוב יותר אם אתאר שלבים אלה, קודם מבחינה חיצונית לחלוטין.

בהתחלה, קבוצה קטנה של אנשים שהזדהו עם התנועה האנתרופוסופית ראו באנתרופוסופיה מעין השקפת עולם דתית, במובן הצר של המילה. האנשים הראשונים שנמשכו לתנועה האנתרופוסופית היו פחות מעוניינים בבניית בסיס מדעי מסוים, ביצירת צורות אמנותיות, או בהשלכות שיכולות להיות לאנתרופוסופיה מבחינת חיי החברה ככלל.

החברים הראשונים היו אנשים שקודם כול הרגישו חוסר שביעות רצון במסגרת הדתות המסורתיות של תקופתנו, אנשים שחיפשו את מה שיכול להופיע מתוך השאיפות האנושיות העמוקות ביותר בקשר לשאלות הגדולות של הנפש והרוח האנושית, אנשים שלא קיבלו מענה לשאלות אלו בַּרעיונות המסורתיים של הדתות הקיימות. הם באו לתנועה ובהתחלה קיבלו אותה בלב וברגש.

לעיתים קרובות נדהמתי לראות שמה שרציתי להביע על עקרונות האנתרופוסופיה לא זכה להבנה אפילו מצד אוהדיה, אך למרות זאת, היא התקבלה בסימפטיה ובמסירות עמוקה, שמקורן ברגשות אנושיים פשוטים ובסיסיים. גם כאשר היו לנו דיונים בעלי אופי יותר מדעי, אוהדים ראשונים אלו שמעו רק את מה שדיבר ישירות לליבם ולרגשותיהם. אני יכול לומר שזאת הייתה התקופה הרגועה ביותר (אם כי הרוגע אינו תמיד הדבר הרצוי בתחום זה). זאת הייתה התקופה הרגועה ביותר של התנועה האנתרופוסופית.

עקב מצב זה, התנועה האנתרופוסופית יכלה, בשלב ראשון זה, להתחבר לאותה תנועה שאתם מכירים אולי בשם “האגודה התאוסופית” ולשתף איתה פעולה – אם כי בצורה חיצונית בלבד ואך ורק מבחינה ניהולית.

כפי שתיארנו, אותם אנשים שמתוך אימפולס פשוט שבַּלב מחפשים אחר תשובות לשאלות אודות ההיבט הנצחי בטבע האדם, יכולים, בסופו של דבר, למצוא את אותו הסיפוק בתנועה התאוסופית ובתנועה האנתרופוסופית, דווקא משום שהם אינם מבינים דברים מהותיים ומשמעותיים רבים. התנועה התאוסופית בעיקר שואפת לידע תיאורטי בלבד. כפי שנאמר בה במפורש, מטרתה היא להיות תורה החובקת קוסמולוגיה, פילוסופיה ודת, המגשימה את עצמה רק במידה שבה ניתן להביע זאת במילים קוסמולוגיה, פילוסופיה ודת. אנשים שבאופן כללי מרוצים מחייהם ורוצים רק לשמוע שעל שאלת ההיבט הנצחי נאמר משהו שונה ממה שמציעות הדתות המסורתיות, לעיתים קרובות יכולים למצוא את שהם מחפשים במידה שווה בכל אחת משתי תנועות אלו. רק כאשר התברר – על אף שבתקופה ההיא מעטים שמו לב לכך – שהאנתרופוסופיה אינה מתכוונת לעסוק בקוסמולוגיה, פילוסופיה ודת באופן תיאורטי בלבד, אלא שואפת לחדור לכל תחומי החיים בצורה ישירה ומעשית בהתאם לדרישות של רוח העידן שלנו, רק אז התברר בהדרגה שהתנועה האנתרופוסופית אינה יכולה להמשיך לעבוד בשיתוף פעולה עם התנועה התאוסופית. כי בימינו – ונראה זאת בהרצאות הבאות – כל תנועה המגבילה את עצמה לגישה תיאורטית בשלושת התחומים האלה: קוסמולוגיה, פילוסופיה ודת, מתנוונת ומגיעה בסופו של דבר לוויכוחים בלתי נסבלים וחסרי משמעות בענייני דוֹגמוֹת שבהן אמורים להחזיק. עקב כך, התנועה האנתרופוסופית נפרדה מהתנועה התאוסופית גם מבחינה חיצונית.

עבור כל אדם בעל היגיון בריא, אשר מבין את התרבות המערבית, ברור מאליו שאי אפשר לקחת ברצינות את הדוגמוֹת ששלטו בקרב האגודה התאוסופית ברגע בו התנועה האנתרופוסופית נפרדה ממנה. אי אפשר לקחת ברצינות ויכוח הקשור בשאלת השליטה של השקפת העולם המערבית או ההודית, ובטענה שילד מהודו^[2] הוא ההתגשמות של כריסטוס שמצפים לביאתו, טענה חסרת כל בסיס רציני או ערך אמיתי.

אין זו הדרך של האנתרופוסופיה לבזבז את זמנה ואת כוחותיה על דיונים תיאורטיים. היא שואפת לחדור לחיים בצורה בלתי אמצעית, היא רוצה לפעול בתוך החיים. כאשר עלה הצורך לעבור בהדרגה לפעילות אמנותית, חברתית, מדעית, ובעיקר לפעילות בתחום הפדגוגי, המטרות האמיתיות של התנועה האנתרופוסופית אילצו אותנו להיפרד מהאגודה התאוסופית. הדבר לא היה בולט מן ההתחלה, אך למעשה כל מה שנוצר בתוך התנועה האנתרופוסופית אחרי שנת 1912 העיד על כך שעליה לתפוס את מקומה העצמאי בעולם, כתנועה החודרת לחיים המעשיים.

בשנת 1907, בזמן הכנס במינכן שאותו ארגנה האגודה התאוסופית, הבנתי לראשונה את העובדה שאין אפשרות לשיתוף פעולה פנימי עם תנועה שהיא תאוסופית בלבד. אני וחבריי מהענף הגרמני של התנועה התאוסופית קיבלנו את המשימה לקבוע את תוכנית הקונגרס. בהזדמנויות מסוג זה הוספתי לתוכנית הרגילה בתנועה התאוסופית הצגה של מחזה מיסטריה מאת אדוארד שורה^[3]: “הדרמה הקדושה מאלאוסיס”. בדרך זו רצינו לבצע את המעבר מתנועה דתית תיאורטית לתנועה אוניברסלית רחבה יותר, שהייתה אמורה לכלול גם את ההיבט האמנותי, שבעיננו מהווה גורם הכרחי.

מנקודת מבטנו האנתרופוסופית, ראינו בהצגת מחזה זה של אלאוסיס ניסיון אמנותי ראשוני ודבר זה הוכח לאחר זמן קצר. אך היו בתנועה אנשים שחיפשו רק לספק את רגשותיהם הדתיים, שלפעמים עלולים להיות רגשות אנוכיים למדי. עבורם, הצגה זו לא הייתה אלא טקסט שיש לפרש אותו באופן תיאורטי. הם ביקשו תשובות לשאלות כמו “מהי משמעותה של דמות זו או אחרת בדרמה?” וחשו מרוצים רק אם יכלו להפוך את כל המחזה למעין אוסף של מושגים תיאורטיים.

כל תנועה שמתפתחת בצורה חד-צדדית כל כך, שאינה מסוגלת לחבוק את החיים בכללותם ושאינה מוכנה להתרחב מעבר לגבולות שתיארנו, תהפוך באופן בלתי נמנע, מתוך מהותה עצמה, לתנועה בדלנית; בסופו של דבר, היא תהפוך לכת. התנועה האנתרופוסופית לא נועדה להיות כת, מפני שבעקרונותיה קיים מן ההתחלה כל מה שנדרש כדי להיות ההיפך מכת. בעקרונותיה קיים כל מה שנדרש כדי להפוך אותה לתנועה אוניברסלית לחלוטין, עם יישומים מעשיים בחיי היומיום.

המאמץ להשתחרר מהבדלנות על ידי כניסה לספירת האמנות מהווה שלב שני בהיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית. בהדרגה, ככל שגדל מספר החברים החדשים, עלה הצורך לקלוט באופן ישיר, בלתי אמצעי, את מה שניתן רק לחשוב אותו, בתור פילוסופיה, קוסמולוגיה ותוכן דתי. צורך כזה ניתן לספק רק בדרך אמנותית, דבר שהוביל אותי לכתוב את מחזות המיסטריה שלי, ולהביע בצורה אמנותית, בהתחלה בצורת אמנות פואטית, את מה שבתנועות כאלה הוצג בדרך כלל רק בצורה תיאורטית.

אין לפרש מחזות מיסטריה אלו באופן מופשט ותיאורטי. הן נועדו לקליטה אמנותית בלתי אמצעית. כדי לאפשר לחברינו האנתרופוסופים קליטה אמנותית בלתי אמצעית זו, הוצגו מחזות המיסטריה במינכן בין 1910 ל-1913, באולמות תיאטרון רגילים ששכרנו למטרה זו. ואז עלה הצורך לבנות עבור התנועה האנתרופוסופית בית משלה. אך נסיבות שונות שגרמו לנו להבין שלא יתאפשר לבנות בית כזה במינכן, הובילו אותנו לכאן, אל הגבעה בדורנאך, שעליה בסופו של דבר נבנה הגתהאנום, כמקום נכון וראוי לתנועה האנתרופוסופית.

דווקא כאן הוכח שבהתאם ליעודה של התנועה האנתרופוסופית, עלינו לשאוף לכך שהיא תהיה תנועה אנושית אוניברסלית. מה היה קורה אילו תנועה אחרת, תנועה דתית תיאורטית כלשהי, הייתה מחליטה לבנות, באופן ממשי, מרכז משלה? אותה תנועה הייתה מתחילה כמובן באיסוף כספים מתומכיה (לצערנו, דבר זה בלתי נמנע במקרים כאלה). לאחר מכן הייתה פונה לאדריכל שהיה מתכנן מבנה בסגנון עתיק כמו רנסנס, גותי או בארוק, או בכל סגנון מסורתי אחר.

אך ברגע שנפל בחלקנו שהתנועה האנתרופוסופית תזכה סוף סוף לבית משלה, דרך זו נראתה לי בלתי אפשרית לחלוטין. כי משהו שהוא מלא בחיים, משהו שדומה לאורגניזם חי, אינו יכול להיות מורכב מחלקים מסוגים שונים. כי איזה קשר היה יכול להיות בין המילה הנאמרת ברוח אנתרופוסופית לבין הצורות המקיפות אותה במבנה הבנוי בסגנון בארוק, עתיק או רנסנס? תנועה תיאורטית יכולה להתבטא בעזרת רעיונות או מושגים מופשטים. אך תנועה מלאת חיים פועלת בכל תחומי החיים באימפולסים שאופייניים לה. מהותה של האנתרופוסופיה כפרקטיקה של החיים, הנפש והרוח, דורשת שכל המבנה שמקיף אותנו – הצורה שבה הוא מעוצב, הציורים המופיעים על הקירות, העמודים הנגלים מול עינינו – שכל הצורות והצבעים הללו ידברו את אותה השפה כמו השפה שבה אנו מביעים ברעיונות התיאורטיים, במחשבות המופשטות. כל תנועה חיה שהופיעה בעולם לאורך ההיסטוריה הייתה בעלת אופי אוניברסלי כזה. האמנות של העת העתיקה לא עמדה כמשהו זר מול התרבות העתיקה, אלא שורשיה היו נעוצים במה שהיה בעצם תיאוריה ופרקטיקה של החיים. אותו הדבר נכון גם במקרה של הרנסנס, ובייחוד במקרה של האמנות הגותית למשל, ואמנות הבארוק.

אם האנתרופוסופיה רצתה להימנע מאידיאולוגיה כיתתית, תיאורטית, היא הייתה חייבת להגיע לסגנון משלה באדריכלות ובאמנות. כפי שהזכרתי קודם, ניתן לשפוט היום סגנון זה כמשהו שעדיין אינו מספק או אף פרדוכסלי, אך העובדה היא שהאנתרופוסופיה, דרך ייעודה העמוק, אינה יכולה שלא ליצור לעצמה מעטה משלה, שיביע את אופייה. הרשו לי להשתמש בהשוואה שיכולה להישמע בנאלית, אך יכולה להמחיש מחשבות אלו. קחו אגוז. לאגוז יש ליבה, ויש לו קליפה. כאשר רואים את צורתו האורגנית של האגוז, אי אפשר לחשוב שאת הקליפה יצרו כוחות שונים מאלה שיצרו את הליבה. אותם הכוחות מעצבים הן את הליבה והן את הקליפה, כי הליבה והקליפה מהווים שלם. הטבע יוצר גם את הליבה וגם את קליפתה, ושתיהן מדברות באותה השפה. זה מה שהיה צריך לקרות גם כאן. הרצון האנתרופוסופי אינו יכול להתגשם בסגנון אדריכלי זר. הרצון האנתרופוסופי היה צריך לזרום לא אל תוך סמלים, לא אל תוך אלגוריות, אלא באופן בלתי אמצעי אל תוך יצירה אמנותית. כאשר אנו מביעים כאן מחשבות בעזרת המילה, למחשבות אלו לא יכול להיות סגנון שונה מזה שנמצא בגתהאנום כסגנון אדריכלי ואמנותי. וכך, התנועה האנתרופוסופית נכנסה באופן טבעי לגמרי לתחום היצירה האמנותית.

אך זה לא היה קל, כי בימינו הנטיות להתפלגות חזקות מאוד, אפילו בלב אלה שמחפשים בלהט פתרונות לשאלות דתיות. אולי דווקא אצל אלה המחפשים בכל הכנות והיושר את הסיפוק הנפשי באופן שאותו תיארנו קודם, אנו פוגשים מעט מדי את הפתיחות והחופש הפנימי של אותה נפש שקל וטבעי לה לעבור מהסיפוק הדתי, שאליו היא שואפת, לביטוי החיצוני האמנותי של ההיבט הנפשי והרוחני. אך התנועה האנתרופוסופית אינה נכנעת לסימפתיות והאנטיפתיות של אדם זה או אחר; התנועה האנתרופוסופית יכולה להיכנע ולהתמסר רק ליעודה, ייעוד הקשור באופן אינטימי בו-זמנית לצרכים ולשאיפות של רוח העידן, כפי שנראה בימים הבאים.

כך התחלנו לעבוד כדי להוביל את האנתרופוסופיה לספירה המעשית, הראשונה שהייתה נגישה לנו. בתקופה שפעלנו גם לכיוון האמנותי, דיברתי לעיתים קרובות בחוגים שלנו על פרדוכס מסוים: האנתרופוסופיה רוצה לחדור לכל תחומי החיים המעשיים. כיום לא מאפשרים לנו להיכנס באופן מעשי אל תוך העולם, אלא רק אל תוך התחומים המייצגים את העולם – על הבמה, או במקרה הטוב באמנות, למרות שגם שם נסגרות בפנינו דלתות רבות. והפתעתי חברים רבים כשאמרתי: מה שהייתי רוצה לעשות באמת, ברוח אנתרופוסופית, הוא לייסד בנקים. זה יכול להישמע כפרדוכס, אך אמרתי זאת כדי להראות שעבורי האנתרופוסופיה לא אמורה להיות כמו כל מיני כתות, תנועה אך ורק תיאורטית או דתית, אלא היא חייבת, ואני משוכנע שהיא גם יכולה, לפעול בצורה מועילה שתישא פרי בכל תחומי החיים.

אנו מגיעים כעת לקטסטרופה הנוראית של המלחמה, לזמן שבו הכאוס הטראגי הכללי יצר צרכים מיוחדים עבור האנושות של זמננו. ב-1913, בחודש ספטמבר, הנחנו את אבן היסוד של מבנה זה. ב-1914 היינו עסוקים בתחילת הבנייה, כאשר פרצה באנושות הקטסטרופה של המלחמה. בהקשר זה אומר רק שבתקופה שבה אירופה הייתה קרועה בגלל שאיפות לאוּמניות סותרות ומתנגשות, באותה תקופה הצלחנו כאן בדורנאך, לכל אורך המלחמה, ליצור מקום שבו יכלו בני אדם המשתייכים לכל העמים להיפגש. הם באמת התאחדו כאן באינספור הזדמנויות כדי לעבוד ביחד ובשלום, מאוחדים באותה הרוח. בזמן שעמים מתעמתים זה עם זה בקרבות אכזריים ועקובים מדם, ראינו שכאן בגתהאנום נוצר מקום בו אזרחים המשתייכים לעמים האירופאיים משתפים פעולה זה עם זה ומתמסרים לעבודה רוחנית משותפת, ויכולנו להרגיש שאנו מתמלאים בסיפוק עמוק. זה היה השלב השני של התפתחות תנועתנו האנתרופוסופית.

בזמן המלחמה, למרות מאמצינו להמשיך בעבודתנו, הפעילות החיצונית של התנועה האנתרופוסופית הייתה לרוב משותקת. אך יכולנו לחוות איך במהלך המלחמה, יותר ויותר אנשים בכל מקום חשו צורך פנימי בידע, במזון רוחני, שלדעתי האנתרופוסופיה יכלה להציע. אחרי 1918, כשהקטסטרופה של המלחמה הסתיימה, לפחות מבחינה חיצונית, ההתעניינות הלכה וגדֵלה בהתחדשות רוחנית, כמו זו שהתנועה שלנו שואפת להביא. בין סתיו 1918 לאביב 1919 באו אלי מספר חברים מגרמניה, בעיקר משטוטגרט, שחשו דאגה עמוקה ביחס למצב הקיים וביקשו שהתנועה האנתרופוסופית תיקח תפקיד פעיל בניסיון להתמודד עם התהפוכות החברתיות והכלכליות. למעשה זה פתח את הדרך לשלב השלישי של התנועה שלנו, בו אימפולסים של האנתרופוסופיה יקרינו גם לחיי החברה של האנושות בצורה הרחבה ביותר.

באותה תקופה, אזור דרום גרמניה, וירטמברג, היה פתוח לפעילות אנתרופוסופית מסוג זה והיה עלינו לעבוד בכל מקום בו הדבר התאפשר. כאשר נכנסנו לתחום החברתי, הפעילות שלנו קיבלה כמובן צביון מסוים, שנבע מהבעיות הרלבנטיות לדרום גרמניה, בעיות שנוצרו בעקבות הכאוס החברתי שבמקום. כל מרכז אירופה היה אז במצב של מצוקה שלא תתואר במישור פיזי וחומרי. אך עבור המתבונן האובייקטיבי, העוני הפיזי העצום היה בטל בשישים לעומת הסבל הנפשי. וסבל זה, במישור הרצון החברתי, היה הגורם שהביא את האנושות לכאוס כזה. היה ניתן להרגיש שמבחינת החיים החברתיים, האנושות עומדת מול השאלות הבסיסיות של האבולוציה שלה. שאלות שאותן העלה רוסו (Rousseau) בזמנו, שאלות שלאחר מכן קיבלו ביטוי חיצוני במהפכה הצרפתית, לא נגעו בשאיפות ובצרכים האנושיים הבראשיתיים, הבסיסיים ביותר כמו השאלות שעלו ב-1919 דווקא בתחומים שבהם רצינו לפעול.

אנשים התחילו להטיל ספק בכל מה שהתפתח במהלך מאות שנים כאורגניזם חברתי, כפי שהוא נוצר בעמים השונים מתוך אלמנטים אתניים שונים. מתוך אווירה זו נולדה הקריאה^[4] הקצרה שלי בנושא המבנה המשולש של האורגניזם החברתי, בה פניתי “לעם הגרמני ולעולם המתורבת”, כמו גם ספרי “יסודות השאלה החברתית.”^[5] מתוך אווירה זו נולד כל מה שעשינו בדרום גרמניה כדי להתמודד עם הבעיה החברתית. באותו רגע למעשה היה הכרחי, אם כי קשה מאוד, לגעת בשאיפות הבסיסיות והעמוקות ביותר שבנפשות בני האדם. הסבל הגופני והנפשי דחף אנשים לחפש אחר אמיתות נשגבות ונעלות, אמיתות מופשטות, שעקב הנסיבות של התקופה לא היה ביכולתם להגשים. בסוף הרצאה זו או אחרת שנתתי, רבים ניגשו אלי כדי לומר לי: “כל זה אולי נכון, טוב ויפה, אבל קשור לעתיד האנושות, לאופן שבו הדברים יצטרכו להתרחש ביחסים בין בני האדם. אבל אנחנו פגשנו את המוות לעיתים כה קרובות בשנים האחרונות, שבכלל לא מעניין אותנו לחשוב על העתיד. מדוע שיעניין אותנו העתיד כעת יותר מאשר עניין אותנו כאשר התותחים היו מכוונים אלינו יום אחרי יום?” הערות מסוג זה נתנו שוב ושוב ביטוי לאדישות השולטת בימים אלה כלפי השאלות המהותיות ביותר של האבולוציה האנושית עקב הקושי והסבל הגופני והנפשי.

מתוך מה שאז הניע את הלבבות והנפשות של חבריי, עלה תחום מיוחד של פעולה חברתית, כפי שהייתי מכנה אותו. אמרנו לעצמנו: כדי להכין את העתיד, הדרך היעילה ביותר היא לכוון את מאמצינו אל הילדים והנוער, דרך החינוך. והחבר שלנו אמיל מולט^[6] משטוטגרט, הוא עצמו תעשיין ומנהל מפעל, העמיד את עצמו לרשות רצון זה. הוא ייסד את בית הספר ולדורף בשטוטגרט עבור הילדים של העובדים במפעל של ולדורף-אסטוריה, ואני קיבלתי את המשימה לפתח את התוכנית הפדגוגית של בית הספר ולדורף.

כבר בתקופה שלפני הקטסטרופה של המלחמה נעשו כל מיני ניסויים חינוכיים ופדגוגיים בבתי ספר מיוחדים. אך כאן לא היה מדובר בעוד ניסיון להקים פנימייה לעבריינים צעירים או בית ספר מיוחד מתוך אימפולסי הרצון של אדם זה או אחר, אלא היה מדובר במשהו שמשתלב במסגרת הכללית של השאיפה החברתית של האנושות כולה. בימים הבאים נדבר על העקרונות החינוכיים הבסיסיים של בית הספר ולדורף. היום הייתי רוצה רק להדגיש שכאן, כמו בכל תחום אחר, האנתרופוסופיה הייתה חייבת להתחשב במציאות הנתונה, במציאות כולה. לא יכולנו להקים פנימייה באזור כפרי בחיק הטבע החופשי, ביער יפה, בו נוכל לעשות את כל מה שנרצה; היה עלינו להתאים את עצמנו לתנאים אמיתיים, ממשיים. היה עלינו ללמד ילדים עירוניים. כלומר היה עלינו להקים בית ספר בעיר, ואת מטרותינו ואת שאיפותינו בבית ספר זה, גם את הנשגבות והנעלות ביותר, היה עלינו להשיג באמצעים פדגוגיים בלבד. לא יכולנו לבחור את המקום או את התלמידים על פי מצב ההורים או מעמדם החברתי, למשל. היו לנו נתונים מסוימים, וידענו שעלינו לעשות את מה שאנו יכולים מתוך הרוח. כך נולדה, כתוצאה הכרחית וטבעית של התנועה האנתרופוסופית, פעילות חינוכית זו, שנעסוק בה במיוחד בימים הבאים.

בית הספר ולדורף בשטוטגרט, שכבר מזמן איננו מה שהיה בהתחלה – כלומר בית ספר לילדי העובדים במפעל לסיגריות ולדורף-אסטוריה – הפך במהרה לבית ספר לכל המעמדות, ואנשים מכל מקום רוצים לשלוח אליו את ילדיהם. מ-140 ילדים, איתם הקמנו את בית הספר, גדלנו ל-600 ילדים, ומספר הנרשמים עולה כל הזמן. בימים האחרונים הנחנו את אבן הפינה למבנה חדש ואנו מקווים שלמרות כל הקשיים שאנו מתמודדים איתם תמיד נוכל למצוא הזדמנויות להתפתחות.

אך עלי להדגיש שהדבר המהותי בבית ספר זה הוא השיטה הפדגוגית-דידקטית, המבוססת על ידע אדם, על ההתאמה של שיטה זו למציאות החיצונית הנתונה ועל הקשר עם הפרקטיקה הבלתי אמצעית של החיים. כאשר אתה יכול לבחור את המעמד החברתי שממנו תיקח את התלמידים שלך, כאשר אתה יכול לבחור את המקום שבו ייבנה בית הספר, קל יותר להשיג שינוי מדומה או אולי אפילו אמיתי; אבל אם אתה רוצה להקים ולהמשיך לפתח בית ספר כמו שלנו, שמתבסס אך ורק על עקרונות חינוכיים-פדגוגיים, הדבר כרוך במשימות הקשורות לאימפולסים העמוקים והבראשיתיים ביותר של הטבע האנושי.

בדרך זו, במהלך השלב השלישי של התנועה האנתרופוסופית שלנו, היא התרחבה ונכנסה לתחום החברתי והפדגוגי. אתם באתם לכאן בשם התחום הפדגוגי, והוא זה שיעסיק אותנו במיוחד בימים הבאים. אך אני רוצה להדגיש שלמעשה זאת הייתה הפעם הראשונה שניסינו לבנות במציאות החיצונית את מה שהיה שייך מן ההתחלה למהות התנועה האנתרופוסופית וליסודותיה.

לכל זאת התווספה העובדה שבשנים האחרונות מספר גדול של אנשים בעלי השכלה מדעית ושאיפות מדעיות הגיעו לתובנה שהתנועה האנתרופוסופית יכולה להפרות גם את ענפי המדע של הזמנים המודרניים. נפגשו כאן אנשי מקצוע בתחום הרפואה, שהבינו שמדעי הטבע, המוגבלים רק להתבוננות חיצונית ולניסויים חיצוניים, אינם מסוגלים לתפוס את האורגניזם האנושי בשלמותו, בין אם הוא בריא או חולה. באו לכאן רופאים שהרגישו בצורה עמוקה את המגבלות של הרפואה הקונבנציונאלית, בייחוד בתהום שנפערת, ברפואה קונבנציונאלית זו, בין הפתולוגיה לטיפול. בימינו הפתולוגיה והטיפול עומדים זה לצד זו, ללא כל גשר ביניהם. האנתרופוסופיה, המחפשת ידע לא רק באמצעות ניסויים חיצוניים, דרך הסתכלות חיצונית ובכוחות האינטלקט, אלא גם באמצעים שאותם אתאר בימים הבאים, חוקרת את כל ישות האדם – גוף, נפש ורוח – ורואה ברוח לא רק אוסף של מחשבות מופשטות, כמו שנהוג בימינו, אלא עיקרון חי. בכך האנתרופוסופיה יכלה לענות לשאיפות של אותם אנשים שהיום, ברפואה למשל, מחפשים בנחישות אחר משהו שיישא פרי בתחום זה. כך קרה שכאן בדורנאך ערכנו עבור סטודנטים לרפואה ורופאים שני קורסים^[7] המציגים את מה שהאנתרופוסופיה יכולה לתרום לפתולוגיה ולטיפול. לאחר מכן ראינו איך כאן בדורנאך, וגם בארלסהיים ובשטוטגרט, הוקמו מוסדות רפואיים-טיפוליים שעובדים עם אמצעי ריפוי משלהם, ובייחוד מנסים לתרגם לתוצאות מעשיות את מה שהאנתרופוסופיה יכולה להציע בתחום הריפוי של האדם, בתחום בריאות האדם.

גם מדעים נוספים רצו שהאנתרופוסופיה תביא להם תרומה מפרה. היה עלינו לתת קורסים בפיזיקה, באסטרונומיה^[8] ובתחומי מדע מגוונים ביותר. היה עלינו לתרום את מה שיכול להביא ידע אמיתי של הרוח למדע של ימינו.

מה שמאפיין שלב שלישי זה של התנועה האנתרופוסופית הוא העובדה שדווקא במקום שבו נדרש בסיס מדעי, מתגלה לאט לאט, גם אם עדיין לא כולם מכירים בדבר, שמדע הרוח שאנו מטפחים כאן יכול לספק את כל הדרישות המדעיות, ושהאנתרופוסופיה יכולה לעבוד בכל הקפדנות הנדרשת ובהרמוניה מלאה עם מה שנדרש באופן הרציני ביותר במדע. במידה שבה העולם יבין זאת יותר ויותר טוב, יתברר מה הוא ייעודה של האנתרופוסופיה כבר מתחילת דרכה, מאז שהיא נוסדה לפני 20 שנים.

דבר נוסף שמעיד על כך שהאנתרופוסופיה יכולה להפרות את התחומים המגוונים ביותר הוא שהצלחנו עם האוריתמיה שלנו לייסד אמנות תנועה חדשה, אמנות שהכלי שלה, אמצעי ההבעה שלה, הוא האדם עצמו, המנסה לפעול ולהשפיע בדרך ייחודית זו. אנו מנסים להפרות גם תחומים נוספים – שעליהם עוד נדבר בימים הבאים – כמו אמנות הבמה, אמנות הדיבור, ומה שניתן לכנות לא תיאוריה אנתרופוסופית, אלא חיים אנתרופוסופיים.

לבסוף, שלב אחרון זה של התנועה האנתרופוסופית, עם ההשפעה שלה בחינוך, ברפואה, באמנות, הוא זה המאפיין את האנתרופוסופיה בצורה הטובה ביותר. היא מצאה חברים; היא מצאה גם אויבים, מתנגדים חריפים; אך כעת הגיעה בפעולתה לאותו שלב שהיא למעשה שואפת אליו מן ההתחלה. אם כן, שמחתי מאוד כאשר התאפשר לנו, בזמן ביקורי בכריסטיאניה (אוסלו) בין 23 בנובמבר ל-4 בדצמבר השנה, לדבר על החיים האנתרופוסופיים בחוגים פדגוגיים, בחוגים רשמיים של החיים הכלכליים, מול סטודנטים נורווגיים, וגם בחוגים רחבים יותר, שבאמת מוכנים לקבל לא רק תיאוריה, לא רק רעיונות דתיים של כת כלשהי, אלא את מה שרוח העידן שלנו רוצה להגשים בעולם כצורך גדול של האנושות.

אלה שלושת השלבים באבולוציה של התנועה האנתרופוסופית. בסקירה קצרה זו רציתי להציג את התנועה האנתרופוסופית, לגרום לשמה להדהד בפניכם, וארשה לעצמי לגשת לנושא הקורס שלנו ממחר. התנועה האנתרופוסופית בעצמה, בייחוד דרך יישומיה הפדגוגיים, היא זו שרצתה לברך אתכם, מתוך שמחה עמוקה על נוכחותכם כאן.

—————————————————————————————

1. Millicent Mackenzie – פרופסור לחינוך באוניברסיטת קרדיף בין השנים 1910-1915. ↑
2. אני בזאנט וצ’ארלס לידביטר [Annie Besant; Charles Leadbeater] טענו שכריסטוס שקם לתחייה הוא הצעיר ההודי קרישנמורטי. מאוחר יותר, קרישנמורטי דחה תפקיד זה שאותו הם יעדו לו. ↑
3. Edouard Schuré,אדווארד שורה 1929-1841. ↑
4. פנייה שאותה שטיינר ערך וקרא בפברואר 1919, ושפורסמה בצורת עלון במרץ 1919. ב-24GA. ↑
5. יצא בעברית בהוצאת מיכאל בשם: עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי. GA23 ↑
6. Emil Molt, 1876-1936. ↑
7. רודולף שטיינר: מדע הרוח והרפואה, 20 הרצאות, 1920, GA312 – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן; טיפול/תרפיה ומדע רוח, 9 הרצאות, 1921, GA313 ↑
8. קורס ראשון במדעי הטבע: אימפולסים מדעיים להתפתחות הפיזיקה א’: אור, צבע, צליל – מסה, חשמל, מגנטיזם

   Rudolf Steiner: Geistwissenschaftliche Impulse zur Entwickelung der Physik I: “Licht, Farbe, Ton – Masse, Elektrizität, Magnetismus (1919-1920), GA320;

   קורס שני במדעי הטבע: אימפולסים מדעיים להתפתחות הפיזיקה ב’: החום בגבול החומריות החיובית והשלילית

   Geistwissenschaftliche Impulse zur Entwickelung der Physik II: “Die Wärme auf der Grenze positiver und negativer Materialität” (1920), GA321;

   קורס שלישי במדעי הטבע: אסטרונומיה ומדעי הטבע (1921), GA323. ↑