מאת: ד"ר אביה נוימן ז"ל וירדנה אפטוביצר

הופיע לראשונה בעיתון 'קול אדם' גיליון מספר 10 יוני 1997

חוש החיים הוא החוש שבעזרתו הילד חש את תהליכי החיים המתרחשים בתוכו: הוא לומד להבחין בין חום לקור, בין יבש לרטוב, בין 'כואב' ל'נעים', בין רעב לשובע, בין צמא לרוויה ובין בריאות לחולי. הוא לומד להבחין בין עייפות-הערב לרעננות-הבוקר. הוא חש את השינויים בעונות השנה, את איכות האוויר שהוא נושם, והוא חש אם הוא חי בריתמוס מסוים או מחוץ לכל ריתמוס.

איבר-החוש של חוש החיים הוא מערכת העצבים האוטונומית – מקלעות העצבים של המערכות הסימפתטית והפרא סימפתטית, המווסתות זו את זו ומווסתות את פעילות האיברים הפנימיים שהן מפעילות. הידלדלות כללית בכוחות החיים ובחיוניות של האורגניזם תפגע בהתפתחות חוש החיים, וכך גם חיים מונוטוניים, שבהם הבוקר והערב, הקיץ והחורף דומים מאוד זה לזה. חוש החיים לא יוכל להתפתח במקום שבו מספקים את הרעב והצמא עוד לפני שהם מתעוררים, משככים את הכאב בלי לתת אפשרות לחוות כאב מהו, מדכאים את החום המלווה מחלות מזדמנות, מווסתים את טמפרטורת החדר כך שאין הגוף לומד להגיב על המתרחש בחוץ, מאבדים את הקשר לריתמוס של היום ולריתמוס של עונות השנה ועוד.

בלא פיתוח חוש החיים, קשה לילד לווסת את עצמו: אין הוא ער למה שמתרחש בתוכו בתגובה על גירוי סביבתי, אין הוא יודע ידיעה מוחשית לשנות את פעילותו בהתאמה להתרחשויות שונות, אין הוא יודע מתי הוא עייף או רעב והוא מבלבל בין השניים. אין הוא יודע אם הוא חולה או בריא ומתי פעולה מסוימת מסוכנת או לא נעימה (לו או לאדם אחר). במצב זה הילד מפתח התנהגות שאינה מחוברת לתחושותיו, התנהגות בלתי זהירה, לעיתים אימפולסיבית, וסובל מדרגות שונות של קושי בוויסות התנהגותו או בוויסות הריכוז והקשב שלו.

כיצד לתמוך בהתפתחות חוש-החיים?

המפתח לכך קשור לתמיכה בכוחות-החיים של הילד: הכוחות שהפעילות והערנות של היום מדלדלות ושנת-הלילה מחדשת ומרעננת. השלב הראשון הוא בניית ריתמוס יומי של ערנות ושינה, מתוך שימת הדגש על שינה מספקת ובזמן קבוע.

ככל שקצב החיים המודרני מתגבר וככל שמתגברים הגירויים החזקים והתכופים שהוא מספק לחושים, על הערנות והעצבנות המלוות אותם ומדלדלות את כוחות החיים – כן ברור יותר ויותר כי ההקפדה על שעת שינה קבועה ומוקדמת לילדים היא פיצוי הכרחי בשבילם. לא פעם רואים כיצד, בטיפול נכון, בעיות מבעיות שונות, כגון בעיות קשב וריכוז, בעיות התנהגות ואף ליקויי למידה מסוימים, מסתדרות טוב הרבה יותר לאחר ימים אחדים שבהם שכב הילד לישון לא יאוחר משעה 19.30!

הסוד טמון בשעון הביולוגי של הכבד: הכבד הוא האיבר שבו מתרכזים תהליכי הריפוי, הבנייה וההחלמה מגירויי היום הפועלים, דרך החושים והעצבי, בכיוון של פירוק ודלדול. שיא פעולת הכבד הוא בלילה: הכבד מתחיל לאגור כוחות (כלומר לאגור סוכר כגליקוגן) מן השעה שש אחר הצוהריים, ובערך בתשע בערב הוא מגיע לשיא מסוים בפעילותו – זה הזמן שבו אפשר לחוש בהתחדשות מסוימת של הכוחות ואפשר להתגבר על עייפות היום. בשלב הזה כבר קשה "לשכנע" את הילד לשכב לישון.

אם כן, הזמן המועדף להשכבת ילדי בית-הספר הוא באמצע שבין שש לתשע בערב (כאמור בסביבות 19.30) – ולילדי הגן יפה שעה אחת קודם. ילד בריא שוכב לישון מוקדם ומתעורר מעצמו – אין צורך להעירו. גם בשבת ובחופשה עליו לשכב לישון מוקדם, שאם לא כן יתדלדלו כוחותיו גם אם יישן עד שעה מאוחרת.

חלק אחר בבניית חיים ריתמיים קשור להקפדה על סדרים מסוימים בנוגע לזמני הארוחות, ובכלל זה גם ארוחת הבוקר. ילד ששוכב לישון מוקדם גם קם מוקדם. יש לו זמן להתרחץ, לאכול ולהיות פנוי לפעולה הטבעית המתרחשת כ-15 דקות לאחר ארוחת הבוקר – פעולת המעיים. השעון הביולוגי "מעדיף" את הבוקר לפעולה זו, אם מאפשרים את הפנאי לכך ולא טרודים ב"ריצה" לבית-הספר, כי אז הרפלקסים הטבעיים נדחים. דחיית הרפלקס ואיבוד תגובות הוויסות הטבעיות של הגוף היא הדרך שבה התפתחות חוש-החיים משתבשת.

ריתמוס אחר שכדאי לשים לב אליו הוא הריתמוס השבועי, שבדרך כלל נקבע על פי הפעילות בגן או בבית-הספר, אך אפשר לתמוך בו גם בבית, כאשר מטפחים מנהגים קבועים – יום המוקדש לקניות או לניקוי הבית או לטיפוח הגינה, מנהגים חוזרים ומוּכרים של קבלת השבת וארוחה משפחתית ביום שישי ובשבת, עם הנרות והברכה והריחות המסוימים. כל הרשמים האלה מופנמים ומחזקים את כוחות-החיים של הילד. גם לשָנה ריתמוס משלה: החגים ומנהגיהם מטביעים את חותמם העונתי, אם מציינים אותם בחגיגיות ובייחוד אם מפנים את תשומת לבו של הילד לשינויים החוזרים שמתרחשים בטבע בתקופת החג – לבלוב, פריחה, נשירה, עונת השנה ועוד.

עוד דרך יעילה ורצויה לטפח את החיבור של הילד אל גופו ואל חוש-החיים שלו היא להעסיק אותו בעבודה פיזית – להפעיל את הגוף, לעייף אותו באופן מלא, כך שהילד יחוש את חוויית המאמץ וההרפיה. הבנים זקוקים לכך במיוחד ורצוי להפעילם ולתת להם תפקידים הקשורים למשק הבית ולתחזוקת החצר. הם זקוקים לעבודה פיזית, היא טובה לגופם ולנפשם ומעלה את ערכם בעיניהם.

מן הפעולות המוצלחות במיוחד אפשר להזכיר את עבודת הגינון לסוגיה בחצר, עבודות מלאכה כגון נגרות וכן עבודות בניקוי הבית ועוד עבודות אחרות המפעילות קבוצות-שרירים גדולות ואת הגוף כולו.

למשחקי ספורט ולפעילות גופנית בכלל מקום חשוב בפיתוח חוש החיים וגם בפיתוח חוש התנועה – ועל כך בגיליון הבא של 'קול אדם'.

הערה

יש להעיר כאן, גם כותב שורות אלה נהנה מהנוחות של אמצעי הטכנולוגיה המודרניים, ואין הכוונה להמליץ על חזרה לימי הביניים, אלא לציין את הסיכונים של אורח החיים המודרני להתפתחות הילד, ואת האפשרות לאזן אותם בפעילות בונה.