בריאות וחולי שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום
רודולף שטיינר
דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דמייל
לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן
הרצאה 8 23.12.1922
כיצד חיה הנפש בתוך תהליך הנשימה
רבותי, אמרתי בפעם האחרונה שעדיין נותרו לנו כמה עניינים לדון בהם. אני רוצה לתאר אותם היום. אולי במשך חופשת חג המולד תוכלו להתייעץ ולהחליט איזה נושא להעלות בהרצאה הבאה.
לאדם יש חושים כדי לקלוט את העולם. כבר בחנו את העין ואת האוזן, תיארנו את חוש המגע, המתפשט על פני הגוף כולו, ודנו בחושי הטעם והריח. כל החושים הללו משמעותיים רק עבור אדם שנהיה מודע לסביבתו ואשר, כפי שכבר הסברתי, מאפשרים לו לעצב את גופו. אבל אדם אינו חי בזכות החושים. הוא חי באמצעות תהליך הנשימה. אם תשאלו מדוע הוא ישות זקופה, מדוע אפו נמצא באמצע פניו, לדוגמא, התשובה תהיה שזה בגלל חושיו. אבל אם תשאלו מדוע הוא חי, תצטרכו לקחת בחשבון את הנשימה, משום שהנשימה קשורה לכל האספקטים של החיים. מבחינה אחת, בני אדם נושמים בדיוק כפי שנושמות החיות המפותחות, גם אם חיות רבות נושמות באופן שונה. דג, למשל, נושם בעודו שוחה וחי מתחת למים.
אם נתבונן כעת בנשימה האנושית אנו צריכים תחילה לתאר את תהליך השאיפה. תהליך הנשימה מתחיל בשאיפה. מהאוויר הסובב אותנו אנו שואפים את החמצן הדרוש לקיומנו. ואז הוא חודר את כל גופנו, שבו שוקע פחמן בחלקיקים זעירים. או מוטב, שבו הוא שוחה או צף. הפחמן שאנו מכילים בגופנו נמצא גם בחוץ בטבע. למעשה, פחמן קיים בצורות רבות מאוד. למשל, פחמן נמצא בפחם ובכל צמח, אשר מכיל פחמן, מעורב במים וכן הלאה, אבל פחמן הוא המרכיב העיקרי של הצמח. הגרפיט שבעיפרון מכיל פחמן, והיהלום, שהוא אבן יקרה, גם הוא פחמן. היהלום הוא פחמן שקוף. פחם קשה הוא פחמן אטום. זה מאוד מעניין שמשהו כמו פחם קיים בטבע. הוא בוודאי לא אלגנטי או מושך, ועדיין הוא עשוי מאותו החומר כמו אבן יקרה, אשר, תלוי בגודלה, לדוגמא, ראויה לכתר מלכים. פחם ויהלום מכילים אותו חומר בצורות שונות. אנו, גם כן, מכילים בתוכנו פחם בצורות שונות.
כאשר אנו שואפים חמצן הוא מתפשט בכל גופנו ומתחבר עם הפחמן. כאשר חמצן מתחבר עם פחם מוצק נוצר גז חדש, דו תחמוצת הפחמן. זוהי תרכובת של חמצן ופחמן, וזהו הגז שאנו נושפים. חיינו מעורבים בשילוב גופנו עם שאר העולם על ידי שאיפת חמצן ונשיפת דו תחמוצת הפחמן.
אם היינו שואפים רק חמצן טהור, ולא היינו נושפים, היינו מכילים כמות עצומה של פחמן, ודו תחמוצת הפחמן היתה נשארת בתוכנו. כך, היינו מתרחבים תמיד, ולבסוף נהיים ענקיים, גדולים כאדמה עצמה. אבל איננו מכילים כה הרבה פחמן. הוא צריך להתחדש בהתמדה. לא היינו שורדים אם היינו רק שואפים. עלינו לנשוף חוצה כדי להשיג פחמן חדש, ודו תחמוצת הפחמן שאנו מייצרים ננשפת החוצה. באמת, אם החמצן הוא חיים עבורנו, דו תחמוצת הפחמן היא מוות. אם חדר זה היה מלא עכשיו בדו תחמוצת הפחמן, היינו כולנו מתים. חיינו מתחלפים לסירוגין בין האוויר נותן החיים של השאיפה והאוויר הממית של הנשיפה. חיים ומוות תמיד בתוכנו, וזה מעניין לראות כיצד הם נכנסים תחילה לאדם.
כדי להקיף כל זאת אתם צריכים להבין שבקטריה ובצילוס – ישויות חיות מיקרוסקופיות – קיימים בכל מקום בטבע. תמיד כשאנו נעים, כמויות אדירות של בקטריות אלו עפות לקראתנו באוויר. אין ספור ישויות חיות זעירות קיימות בתוך שרירי החיות. כפי שכבר ציינתי, מספרן יכול לגדול במהירות. ברגע שאחת מהן מופיעה – במיוחד אחת מהסוג הקטן ביותר – ברגע הבא יהיו מיליונים שכאלו. המחלות הזיהומיות יסודן ביכולת ההתרבות העצומה שלהן. ישויות זעירות אלו אינן גורמות למעשה למחלות, אבל הרגשה של בריאות ואושר נולדת בהן כשמשהו חולה אצלנו. כמו צמח על ערמת הזבל, כך גם ישויות זעירות אלו מרגישות טוב באיברים הנגועים של גופנו ורוצות להישאר שם. כל מי שטוען שהן עצמן גורמות למחלות פיקח בדיוק כמו זה שטוען שאת הגשם מביאים קרקורי הצפרדעים. צפרדעים מקרקרות כשהגשם יורד משום שהן חשות בו ונשארות במים ומעוּררות על ידי מה שפעיל בגשם, אבל לבטח אינן גורמות לגשם לרדת. בדיוק כך, בצילוסים אינם גורמים למחלות כמו שפעת. הם רק מופיעים כשמופיעה השפעת, בדיוק כפי שהצפרדעים מופיעות באופן מסתורי כשיורד גשם.
אולם אין צורך לומר שאין טעם לחקור בקטריות. זה מאוד שימושי לדעת שהאדם חשוף למחלות מסוימות, בדיוק כפי שיודעים שצפרדעים מקרקרות כשיורד גשם. לא צריך לשפוך את התינוק עם האמבטיה ולומר שאין צורך לבחון את הבצילוסים, ועדיין צריך להבין שהם אינם גורמים למחלות. אי אפשר להסביר נכונה אם רק אומרים שכולרה גורמים חיידקים אלה, ושפעת גורמים חיידקים אחרים, וכן הלאה. זוהי רק דרך עצלנית עבור אנשים שאינם רוצים לבחון את הגורמים הממשיים של המחלות.
כעת, אם תיקחו יצורים קטנים לאין סוף אלו מתוך בית גידולם, הם אינם יכולים להמשיך לחיות. לדוגמא, בצילי כולרה המוצאים מתוך מעי האדם מתים. בצילוסים אלה יכולים לשרוד רק במעיים של אדם או של חיות כמו החולדה. כל היצורים המיקרוסקופיים הללו יכולים לחיות רק בסביבה ספציפית. מדוע?
העובדה שיצורים זעירים אלה צריכים סביבה ספציפית מהווה גורם חשוב. אתם רואים, כשחיידקי הכולרה נמצאים בתוך מעי האדם לכוח המשיכה אין השפעה כה חזקה עליהם כמו בחוץ. כוח המשיכה הורס אותם מייד כאשר הם נמצאים מחוץ למעיים. האדם, גם כן, היווה תחילה ישות חיה זעירה בדיוק כמו אין ספור יצורים זעירים אלה. כביצית, ברחם, האדם גם כן היה ישות חיה מיקרוסקופית. ובכך רבותי אנו מגיעים לפרק חשוב.
השוו חיידק כולרה שיכול להתקיים רק במעיים אנושיים, עם האדם. כל הבצילוסים הללו צריכים לחיות במקום שבו הם מוגנים מפני האדמה. מה זה אומר? זה אומר שפועלת עליהם השפעה אחרת מזו של האדמה. לאור הירח שמאיר לפעמים בדרך אחת, ולפעמים בדרך אחרת יש השפעה על האדמה, וזה באמת כך שהירח משפיע על כל היצורים החיים הללו. אפשר לראות שהיצורים הללו צריכים להיות מוגנים מפני האדמה כך שיוכלו להתמסר לקוסמוס, במיוחד להשפעה של הירח. כעת, בשלב המוקדם ביותר שלה הביצית האנושית גם כן מתמסרת להשפעת הירח. היא מתמסרת לירח בדיוק לפני ההפריה. בדיוק כפי שחיידקי הכולרה קיימים במעיים, כך הביצית האנושית הזעירה קיימת בהתחלה ברחם ומוגנת שם. האורגניזם הנקבי בנוי כך שהביצית האנושית מוגנת רק בהתחלה. ברגע שהיא יוצאת החוצה מהגוף היא נהיית פגיעה. ואז האדמה מתחילה להשפיע עליה.
האישה מפרישה ביציות אנושיות כאלה כל ארבעה שבועות. תחילה הן נתונות להשפעת הירח לזמן קצר והן מוגנות. אבל כאשר האורגניזם הנקבי פולט את הביצית האנושית במהלך המחזור החודשי, היא נחשפת להשפעת האדמה ונהרסת.
האורגניזם האנושי ערוך באופן כה נפלא שהוא מייצג את הקוטב ההפוך לבצילוס. חיידקי כולרה, לדוגמא, נשארים במעיים ונזהרים לא להרחיק לכת חוצה. הם נשארים היכן שהם מוגנים מהשפעת האדמה. הביצית האנושית מוגנת גם היא בתחילה מהשפעת האדמה בגוף האם, אבל אז היא נעה החוצה בגלל המחזור החודשי של האם, ונמצאת תחת ההשפעה של כוח המשיכה של האדמה. במחזור החודשי, הקשור למהלכו ולהשפעתו של הירח, הביצית נהרסת. הביצית האנושית באמת נהרסת. היא למעשה כבר אינה ביצית אנושית, משום שאינה מוגנת מהרס באמצעות ההפריה.
מה באמת קורה בהפריה? אם הביצית האנושית היתה מושפעת רק מהאדמה היא היתה נכחדת. באמצעות ההפריה היא נעטפת בחומר אתרי עדין המגן עליה מהאדמה. וכך היא יכולה להבשיל בגוף האם. ההפריה מציינת את ההגנה של הביצית האנושית מהרס על ידי כוחות האדמה. מה שנהרס בביצית הלא מופרית עובר לסביבה. הוא אינו נעלם בלבד. זה נמס בטוטליות של סביבת האדמה. ביציות שאינן ניתנות לניצול על ידי האדמה מתפזרות בהתמדה בסביבת האדמה כולה. זהו תהליך מתמשך.
אנו יכולים להתבונן עכשיו במשהו שאנשים בדרך כלל לא שמים אליו לב. הבה וניתן את תשומת ליבנו לדגי ההרינג (דג מלוח) שבאוקיינוס. הם מטילים מיליונים רבים של ביצים, אבל רק מעטות מהן מופרות. הביצים שהופרו נהיות מוגנות מהשפעת האדמה. זה קצת שונה אצל האדם, משום שאינו הרינג – לפחות לא תמיד[1] – אבל כל ביצי ההרינג הללו שאינן מופרות ומשתחררות לאוקיינוס משחררות עצמן מהשפעות האדמה על ידי סוג של התאיידות. אם תיקחו בחשבון את כל ההרינגים וכל הדגים האחרים, כל החיות האחרות וגם בני האדם, אתם יכולים לומר לעצמכם: תשומת ליבי מכוונת למשהו שעולה בהתמדה מהאדמה לחלל הקוסמי." רבותי, לא רק מים מתאיידים, גם ביצים לא מופרות מתאיידות תמיד מעלה מהאדמה. בחלל הקוסמי מתרחשים הרבה יותר דברים מאשר אנשי המדע החומרני מניחים.
אם מישהו היה יושב לו שם למעלה על כוכב נוגה, למשל, האדים שעולים ומתעבים שוב לגשם יעניינו אותו רק מעט, אבל מה שתיארתי לכם זה עתה העולה בהתמדה לחלל הקוסמי, נראה שם למעלה כאור צהוב-ירקרק. מכאן אנו יכולים להסיק שאור מגיח מהחיים של כל גוף קוסמי נתון. וגם נגיע להבנה שגם השמש איננה הגוף הפיזי שהמדע החומרני מצייר לעצמו, אלא נושאת של חיים גדולים ועצומים. זה כפי שהסברתי קודם לכן. משהו הקורן אור צריך להיות מופרה, כמו שהשמש צריכה להיות מופרית כדי לקרון אור באמצעות חיים. וכאן אנו שונים: כאשר ביצית אנושית אינה מופרית היא נפלטת חוצה, היא מתאדה לחלל הקוסמי. כאשר היא מופרית היא נשארת לזמן מה על האדמה.
מה שקורה זה כמו שאיפה ונשיפה. אם רק אנשוף אוויר, אתן את עצמי מעלה לחלל הקוסמי כפי שעושה הביצית האנושית הלא מופרית. תראו כמה זה מעניין שכאשר אתם נושפים, האוויר שאתם נושפים מכיל את הפחמן שלכם. זהו תהליך עדין. רק דמיינו שהיום יש לכם כמות קטנה של פחם בבוהן שלכם. אתם שואפים, והחמצן מתפזר בגופכם. הכמות הקטנה של פחם שהיום נמצאת בבוהן מתחברת עם החמצן, ומחר חתיכה קטנה זו של פחם נמצאת היכן שהוא שם בחוץ באטמוספירה כפחמן דו חמצני. זה מה שבאמת קורה. במשך ימי חייו לאדם יש כל הזמן את אותו החומר שמכילה הביצית האנושית כשהיא מופרית. אם רק ננשוף ולעולם לא נשאף נגסוס תמיד. נתמוסס בהתמדה לתוך האטמוספירה. בעזרת השאיפה אנו שומרים עצמנו בפני המוות. בכל פעם שאנו שואפים אנו מגינים על עצמנו בפני המוות.
הילד שעדיין מתפתח ברחם האם התהווה מביצית אנושית מופרית והוא מוגן מפני התפוררות. הילד נושם נשימה ראשונה רק ברגע הלידה כשהוא יוצא לאוויר העולם. לפני כן הוא מקבל את אספקת החמצן מגוף האם. אבל כעת עם הלידה, קורה משהו מאוד משמעותי. בלידה האדם מקבל בפעם הראשונה מהעולם החיצון את היכולת לחיות. אחרי הכל, אדם אינו יכול לחיות ללא חמצן. גם אם ברחם האם הוא מתקיים ללא חמצן מהאוויר שבחוץ הוא מקבל אותו מגוף האם.
כך אפשר לומר שכאשר האדם מגיח מבטן האם ויוצא אל העולם, הוא למעשה משנה את כל תהליך חייו. שינוי רדיקלי מתרחש בו. הוא מקבל עכשיו חמצן מבחוץ בעוד שלפני כן הוא היה יכול להטמיע אותו בתוך הגוף של אימו. רק תשאלו את עצמכם אם יש היכן שהוא בעולם מכונה שיכולה לספק עצמה עם חום תחילה בדרך אחת ואז בדרך אחרת? במשך תשעה או עשרה חודשים אדם חי בגוף אמו לפני שהוא מופיע בעולם החיצון. ברחם הוא מקבל את מה שהחיים נותנים לו בדרך שונה לחלוטין מזו שבאה אחרי הנשימה הראשונה.
הבה ונבחן משהו אחר הקשור לזה. דמיינו ששנתכם מופרעת ממשהו. אתם מתעוררים משינה מקוטעת מחלום מפחיד שבו יתכן ואתם חווים שאתם חוזרים לבית נעול ואינכם יכולים להיכנס. מישהו בתוך הבית מצפה מכם להיאבק ולפתוח את הדלת. יתכן וחוויתם משהו כזה. בחלומות אנו באמת חווים מצבים כאלה של חרדה.
כעת, אם אתם בוחנים מה באמת קורה כשיש לאדם סיוטי לילה כאלה, אתם תמיד מגלים שמשהו לא תקין בנשימה. אתם יכולים אפילו לייצר סיוטים כאלה באופן ניסיוני. אם תיקחו מטפחת ותסתמו את הפה או תכסו את האף, תחלמו את סיוט הלילה המוצלח ביותר משום שאינכם יכולים לשאוף כראוי.
זה מוזר למדי שיש לנו מצבי חרדה כאלה התלויים בפשטות בשאיפה ונשיפה, במילים אחרות, חמצן ופחמן. אנו יכולים להסיק מכך שאנו חיים באוויר עם יסוד הנפש שלנו. איננו חיים בשרירים שלנו או בעצמות שלנו עם יסוד הנפש אלא באוויר. זה באמת כך שהנפש שלנו נעה עם האוויר במשך השאיפה והנשיפה. כך אנו יכולים לומר שיסוד הנפש שלנו מחפש את האוויר שבו הוא מרחף מאז שהילד נשם את נשימתו הראשונה. לפני כן הוא ספג חמצן בדרך שונה לחלוטין.
מהיכן השיג האדם חמצן לפני הלידה? במצב של טרם לידה עדיין לא מתקיים תהליך של נשימה. אין נשימה כאשר האדם נמצא ברחם האם. הכל מתרחש דרך מחזור הדם. כלי דם שונים שנקרעים בלידה עוברים לתוך העובר מגוף האם, ועם הדם זורם גם חמצן לתוך העובר. עם הלידה האדם נושא את עיקרון החיים היסודי שלו מתוך היסוד המימי חוצה לתוך האוויר. כאשר הוא נולד הוא מעתיק את עיקרון החיים מהיסוד הנוזלי שבו התקיים לפני הלידה החוצה לתוך האוויר.
מכך אתם יכולים להסיק שלפני ההתעברות האדם הוא תחילה ישות אשר, כמו הבצילוס, אינו מתאים כלל לאדמה. בהתחלה הוא ישות זרה לאדמה. מאוחר יותר, הוא מוגן בפני כוחות האדמה ויכול להתפתח בגוף האם, אבל כאשר הוא נולד ומגיח מתוך הסביבה של רחם האם, הוא נחשף לכוחות האדמה. ואז הוא נהיה מוכשר לחיים רק כשנהיה מורגל לפעילות המאפשרת לו לחיות באוויר. במשך חייו הארציים אדם מגן על עצמו כנגד הכוחות של האדמה בכך שאינו חי כלל עם האדמה אלא עם האוויר.
רק דמיינו כמה קשה זה היה אם הייתם צריכים לחיות עם האדמה לבדה! אדם העומד על משקל מוצא שיש לו משקל מסוים – אדם רזה פחות, אדם שמן יותר. עכשיו דמיינו שאתם צריכים לתפוס עצמכם בשיער ולסחוב את כל גופכם כל הזמן, לסחוב בהתמדה את משקלכם. האם לא תהיה זו עבודה מעייפת! ועדיין, למרות שאתם באמת סוחבים אותו כל הזמן, אינכם מרגישים במשקל כלל, ואינכם מודעים לו. מדוע? הנשימה שלכם מגינה עליכם מהכובד של האדמה. למעשה עם נפשכם אינכם חיים כלל בגוף אלא בתהליך הנשימה.
כעת אתם יכולים להבין בקלות מדוע המדע החומרני אינו מוצא את הנפש. המדע המטריאליסטי מחפש אחר הנפש בגוף, שהוא כבד. בחיפושיו הוא חותך גוף מת שכבר לא נושם. טוב, המדע אינו יכול לגלות שם את הנפש משום שאי אפשר למצוא את הנפש בגוף שכזה. המדע החומרני היה יכול למצוא את הנפש רק אם המבנה שלנו היה כזה שבהולכנו סביב לכל מקום היה עלינו לסחוב את גופנו, נוטפי זיעה מהמאמץ. אז היתה משמעות לחיפוש הנפש באמצעים חומרניים. אבל כפי שהדברים עומדים באמת, החיפוש הזה חסר כל משמעות. אנו מזיעים מסיבות אחרות. כאשר אנו יוצאים מרחם האם, איננו חיים בתוך החומר המוצק שלנו. אנחנו מכילים רק עשרה אחוז חומר מוצק. ואיננו חיים גם בתוך היסוד הנוזלי, שאנו מעניקים לו חיים. עם נפשנו אנו חיים למעשה בנשימה שלנו.
רבותי, בבקשה עקבו אחרי כעת ברצף של מחשבות השייכות לעניינים החשובים ביותר של הזמן הנוכחי. הבה ונצייר לעצמנו עובר אנושי. [ציור 12]
ציור 12
בלידה הוא יוצא אל העולם החיצון ונהיה לאדם לכל דבר השואף אוויר בריאותיו ונושף שוב דרך אפו. זה צריך להיות מובן מאליו עבורכם שכאשר אדם נולד, הוא חי למעשה בנפשו בתהליך הנשימה. כל עוד הוא קיים ברחם האם, הוא חי ביסוד המימי. במובן מסוים, הוא יוצא מהמים אל האוויר כאשר הוא נולד. כאדם ארצי אתם יכולים לחיות רק באוויר, לא במים. אבל לפני הלידה חייתם במים, ועד לשבוע השלישי הייתם מעוצבים כמו דג קטן כדי לאפשר לכם לחיות שם. חייתם במים עד ללידה, אבל האדמה אינה מרשה לכם לחיות ביסוד זה. מה זה מסמל שלפני הלידה חייתם במים? זה אומר שחייכם אינם יכולים לנבוע מהאדמה, שהם צריכים לנבוע מעבר לאדמה משום שהאדמה אינה מרשה לכם לחיות. עלינו לרומם עצמנו מהאדמה אל האוויר כדי לחיות.
משום שחיינו במים עד לרגע הלידה, אנו יכולים להסיק שחיינו אינם מוענקים לנו על ידי האדמה. חיי הנפש שלנו אינם ניתנים לנו על ידי האדמה. חיי הנפש שלנו אינם ניתנים לנו על ידי האדמה. האדמה אינה יכולה להעניק לכם חיי נפש. מכאן אנו יכולים להבין שחיי הנפש באים מעבר לאדמה. כאשר אנו מבינים כיצד החיים מוכלים למעשה בתהליך הנשימה, וכיצד החיים קיימים כבר בעובר אבל ביסוד הנוזלי, אנו מבינים מיד שחיים אלה ירדו מעולם הרוח לתוך רחם האם.
אנשים מכנים לעיתים קרובות אמירות שכאלה כבלתי מדעיות. על כל פנים, אנו יכולים ללמוד הרבה מדע ולהגיע למסקנה שמה שאנשי המדע עושים במדע שלהם הוא הרבה פחות הגיוני ממה שזה עתה אמרתי לכם. מה שאמרתי לכם זה עתה הוא הגיוני לחלוטין. לרוע המזל, הדברים הם כאלה בתקופתנו שילדים מתאמנים כבר בבית הספר להפנות אוזן חירשת למשהו כמו זה. או אם קורה שהם שומעים זאת, לכל היותר יאמרו: "הוא משוגע. אנו למדנו שהכל צומח מתוך הביצית האנושית." טוב, זה מגוחך בדיוק כמו ללמוד שהראש האנושי צומח מתוך ראש כרוב. ראש אנושי יכול לצמוח מתוך כרוב לא יותר משהיסוד האנושי, כל הפעילות האנושית במשך החיים, יכולים להיגזר מהביצית האנושית. אבל ילדים כבר לומדים שטויות מוחלטות אלו בבית הספר.
כבר נתתי לכם דוגמא לכך. אפילו לילדים הקטנים ביותר נאמר שפעם האדמה, עם כל מערכת כוכבי הלכת, היוותה ערפל קדמוני עצום [ציור 13]. כמובן, הערפל לא עשה דבר כשהיה חסר תנועה. ואז החל לנוע. להסתובב במהירות, וכשהסתובב נהיה צלול יותר ויותר. בסופו של דבר גופים אינדיבידואלים התפצלו, ואחד עגול נשאר באמצע.
ציור 13
מראים לילדים בעזרת תצוגה כיצד זה ניתן לחיקוי. המורה לוקח חתיכת קרטון, מחדיר מחט דרכו, ושם טיפה קטנה של שמן בתוך כוס מים. עכשיו הוא מסובב את חתיכת הקרטון ואז טיפת השמן, אשר צפה על המים, מתחילה לנוע. מתחילה להסתובב וטיפות שמן זעירות מתפצלות. טיפה גדולה של שמן נותרת באמצע. זוהי מערכת פלנטרית קטנה עם השמש. אתם רואים, ילדים – כך הוא אומר – אנו יכולים לעשות זאת בקנה מידה קטן. ומכל זה מתקבל על הדעת שהיתה פעם ערפילית שהסתובבה, ומערפילית זו נתפצלו גופים שמימיים שהותירו את הכוכב הגדול במרכז. [ציור 14]
ציור 14
אבל כעת, רבותי, מהו הגורם החשוב ביותר בניסוי זה? מדוע טיפת השמן מסתובבת בכוס המים? משום שהמורה סובב חתיכת קרטון. באותו אופן, מורה קוסמי כביר היה צריך לשבת היכן שהוא שם בחוץ ביקום כדי לסובב את כל הדברים, לסחרר את הגופים השמימיים! רבותי, כאשר כבר מההתחלה מלמדים את הילדים דברים כאלה, הם נהיים 'פיקחים' כמבוגרים. כאשר מישהו מנסה להיות הגיוני ומבטא ספק, הם קוראים לו חולם משום שהם יודעים כיצד העולם החל.
אתם רואים, מחשבות כאלה אינן מכילות כל מציאות. סיבוב זה, הערפילית הראשונית מהתיאוריה של קאנט-לפלס, אין לה קשר למציאות. זו באמת שטות. להניח ערפילית מסתובבת שכזו זה באמת מטופש למדי. הבסיס היחידי להנחה זו הן הערפיליות הספירליות המשוערות הנצפות באמצעות הטלסקופים. שם בחלל הקוסמי הרחב יש באמת ערפיליות ספירליות שכאלה. זה נכון. אבל אם אדם אומר כשהוא רואה בהביטו החוצה בעזרת הטלסקופ ובראותו ערפיליות ספירליות אלו, "טוב, נכון, כל מערכת השמש שלנו היתה פעם ערפילית גם כן" אז הוא פיקח בדיוק כמו מי שחושב שנחיל חרקים במרחק הוא ענן אבק. זה יכול לקרות, אבל נחיל הברחשים הוא חי בעוד שענן האבק הוא חסר חיים. הערפילית הספירלית שם בחלל חיה. יש חיים בתוכה. באותה מידה, לכל מערכת השמש היו חיים משלה ורוחיות בזמנים קדומים יותר, ורוחיות זו ממשיכה לפעול היום.
כאשר הביצית האנושית מוגנת בגוף האם על ידי הפריה, היא יכולה להתאחד עם הרוח האנושית. כשאנו מתבגרים בהדרגה, הכבדות עושה עצמה מוחשת לאט לאט בזכות העובדה שהחומרים שלנו תפוסים על ידי הגרביטציה של האדמה. שערו שהעיכול של האדם אינו כשורה, וכתוצאה מכך כוחות החיים אינם עוברים כראוי דרכו. ואז כל מיני חלקים מוצקים קטנים נוצרים בשרירים. הם מתמלאים בגופים קטנים ומוצקים אלה, שהם אבנים קטנות של חומצת שתן, ואז יש לנו צינית. אנו מתחילים להיות מודעים לכובד, לגרביטציה.
כאשר אנו בריאים והחמצן ממריץ ומעודד אותנו באמצעות נשימתנו, לא נוצרים משקעי חומצת שתן שכאלה, ואיננו סובלים מצינית. צינית מתרחשת רק אם החמצן אינו עובר דרך גופנו באופן ממריץ ומעורר באמת ואינו קולט את הפחמן כראוי. אם החמצן אינו עובר דרך האורגניזם שלנו בדרך הנכונה, הפחמן יגרום לכל מיני בעיות. ואז יהיו בכל מקום בכלי הדם שלנו חלקיקים קטנים שכאלה. אנו חשים שההשפעה של האדמה סובבת אותנו. למעשה, אנו צריכים להיות מוגנים מהאדמה. אנו נותרים בחיים רק משום שאנו מוגנים כל הזמן מפני האדמה וההשפעות שלה על ידי תהליך הנשימה. הסיבה היחידה מדוע האדמה אינה גורמת לנו נזק היא שאנו תמיד מוגנים ממנה. אם תמיד היינו חשופים לאדמה היינו תמיד חולים.
אתם רואים, באמצע המאה ה-19, כאשר מדע הטבע היה בשיא ההצלחות החומרניות שלו, אנשים היו מוכי תדהמה לחלוטין מהישגיו, והמדענים רצו להסביר כל דבר על ידי דברים שהתרחשו על האדמה. אנשי מדע אלה היו פיקחים באופן יוצא דופן, והם שיחררו את האדם מדברים רבים שהכבידו עליו. אין דבר שאפשר לומר כנגדם. צריך אפילו להללם. ועדיין, ההתקדמות המדעית כה טמטמה אותם שהם ניסו להסביר את האדם כולו כאילו רק האדמה משפיעה עליו. הם לא הבינו שכאשר האדמה מתחילה להשפיע על האדם הוא נהיה תחילה עצבני ואחר כך חולה באופן כל שהוא. הוא מרגיש טוב רק בזכות היותו מוגן כל הזמן מהשפעות האדמה.
בסופו של דבר השפעות ארציות אלו מתגברות על האדם. כיצד מרגישים בהן? ההשפעות הארציות כופות עצמן משום שהאדם מאבד בהדרגה את אמנות הנשימה. הוא שוכח בהדרגה כיצד לנשום נכון. כאשר אינו יכול יותר לנשום נכון, הוא חוזר למצב שלפני ההתעברות. הוא נמס לתוך האתר הקוסמי וחוזר לעולם שממנו בא. עם נשימתו האחרונה, האדם שוקע חזרה לתוך העולם שממנו הגיח. כאשר אנו מבינים נכונה את הנשימה, אנו מבינים גם את הלידה והמוות. אבל אין אנו מוצאים בשום מקום במדע המודרני הבנה נכונה של הנשימה.
לסיכום, אדם לומד תחילה לחיות עם העולם דרך הביצית הנקבית, ואז לומד להתקיים באופן בלתי תלוי על האדמה לאורך זמן מסוים בזכות ההפריה באמצעות הזכר, ולבסוף חוזר למצב שבו הוא חי בזכות עצמו שוב מחוץ לאדמה. בהדרגה אדם לומד להבין לידה ומוות, ורק אז הוא יכול להתחיל לקבל מושג נכון של נפש האדם, של מה שאינו נולד ואינו מת אלא בא מבחוץ, מאחד עצמו עם הביצית שבאם, ובסופו של דבר חוזר לעולם הרוח.
המצב היום הוא כזה שאנו צריכים להבין את יסוד הנפש בת האלמוות, שאינו כפוף ללידה ומוות. זה נכון במיוחד עבור אלו הפעילים במדע. זה באמת נחוץ עבור המין האנושי היום. במשך מאות ואלפים בשנים, היתה לבני אדם אמונה באלמוות שאינם יכולים לשמר היום משום שאומרים להם כל מיני דברים שלמעשה אין בהם כלום והם מתפוררים בפני המדע. כל דבר שאדם נקרא להאמין בו היום צריך להוות גם ידע. אנו צריכים ללמוד להבין את הרוח מתוך המדע עצמו, כפי שאנו עושים כאן בהרצאות אלו. זוהי המשימה של הגיתהאנום ושל אנתרופוסופיה ככלל: להבין נכונה את הרוח באמצעות מדע הטבע.
אתם רואים, קשה לגרום לאנשים להבין משהו חדש. זוהי תקופת חג המולד, ואנשים יכולים לומר לעצמם: "טוב, אנו צריכים למצוא דרך חדשה להבין כיצד הרוח חיה בגזע האנושי." אם אנשים יפסיקו לחשוב כיצד חיה הרוח במין האנושי ובמקום זה ינסו להגיע להבנה באמצעות ידע אמיתי, נמצא את הכל מחודש. נוכל אפילו לחגוג את חג המולד מחדש, משום שנביט בחג זה בדרך מתאימה לעידן המודרני. במקום זה, מצד אחד, אנשים ממשיכים להביט רק במה שמת במדע, ומצד שני, הם מנציחים את המסורות הישנות שאינם יכולים לשוות להן שום משמעות. הייתי רוצה לדעת איזו משמעות מוצאים עדיין אנשים אלה המחליפים מתנות בחג המולד. שום משמעות! הם עושים זאת רק מתוך הרגל, כמנהג עתיק. ולצד זה, המדע מלמד שהכל מלא סתירות. איש אינו רוצה להכיר בעובדה שבמדע נוכח משהו שיכול להוביל להבנה של הרוח.
היום, אפשר לומר שכדי שלחג המולד תהיה משמעות, צריך להשיג ידע אמיתי של הרוח. זהו הדבר היחידי האפשרי. לא די רק להנציח את הישן. כי איזה טעם יש בקריאת כתבי הקודש לאנשים בחגים, או אפילו בפני ילדים בבית הספר, אם ביחד עם זה מספרים להם שהיתה פעם ערפילית ראשונית שפשוט הסתובבה סביב עצמה? הראש והלב עומדים בסתירה זה לזה. האדם שוכח כיצד להיות אנושי על האדמה משום שכבר אינו יודע את עצמו.
כל מי שחושב שכבני אדם על האדמה אנו כוללים רק את מה שכבד, את הגוף שניתן לשקול על המשקל, הוא שוטה. חלק זה איננו צריכים כלל. זוהי שטות לחשוב שאנו כוללים חומרים אלו שניתנים לשקילה. במציאות, איננו מודעים לגוף כלל, משום שאנו מגינים על עצמנו מפניו כדי להרגיש טוב. ריפוי של מחלות כולל גירוש ההשפעות הארציות המשפיעות על האדם החולה. כל ריפוי מבוסס למעשה על הרחקת האדם מהשפעת האדמה. אם איננו יכולים להרחיק את האדם מהאדמה והשפעותיה, איננו יכולים לרפא אותו. הוא מונח אז מטה במיטה, מרשה לעצמו להיות נתמך על ידי המיטה ומוסר עצמו למשקל. כאשר מישהו שוכב במיטה הוא אינו נושא את עצמו.
כך יש לנו את המנהגים הישנים מצד אחד, ומצד שני, מדע שאינו מאיר את עיני האדם כפי שצריך להאיר אדם באמת. שום דבר חיובי לא יצא מכל זה. זה נכון שמלחמת העולם, עם כל תוצאותיה שעדיין משפיעות עלינו היום, לא היתה מתרחשת אם בני האדם היו מודעים לאנושיות שלהם במידה מסוימת מראש. אפילו עכשיו, הם אינם רוצים לדעת. אפילו כעת, הם רוצים להתכנס בקונגרסים ללא כל מחשבות חדשות ורק לחזור על אותם דברים ישנים. בשום מקום הם אינם יכולים להגות מחשבות חדשות. מה שהיה קיים תחילה במין האנושי כרעיונות מבולבלים הפך להרגל ואזי נהיה לסדר החברתי של ימינו. שוב לא נגיע לשום מקום בעולם זה עד שנחוש מבפנים באמת את הטבע האמיתי של האדם.
זהו באמת מה שחושבים הללו המבינים את המטרות של אנתרופוסופיה על חג המולד. חג המולד צריך להזכיר לנו ששוב צריך להיוולד מדע של הרוח. מדע של הרוח הוא הישות הרוחית הטובה ביותר שיכולה להיוולד. למין האנושי יש צורך גדול בחג המולד. אחרת, יעלם הכריסטוס החי ונשאר רק עם הצלב של כריסטוס. המדע הרגיל הוא רק הצלב, אבל אנו צריכים להגיע אל מה שהוא חי פעם נוספת. עלינו לחתור לכך.
טוב, רבותי, זה מה שרצינו לציין ביום מיוחד זה בתוספת לדברים אחרים. עם זה, אני מאחל לכולכם חג נעים.
———————————————
- משחק מילים: הרינג בגרמנית זה אדם רזה. ↑