רודולף שטיינר

דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דמייל

לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן

הרצאה 7 20.12.1922

יסודות מדעיים-רוחיים עבור פיזיולוגיה אמיתית

בוקר טוב רבותי! הבה ונסיים הפעם לענות על שאלה שנשאלה ביום אחר.

בזכות עורו, האדם הוא כולו איבר של חוש. עורו של האדם הוא משהו מורכב באופן יוצא מן הכלל ונפלא באמת. אם נבחן אותו מהחוץ פנימה, נמצא תחילה שכבה שקופה וקרנית המכונה אפידרמיס. היא שקופה רק אצלנו האירופאים הלבנים. אצל האפריקאים, האינדונזים והמלאיים היא רוויה בגרגרים צבעוניים ומכאן מהולה בצבע. שכבה זו קרויה 'קרנית' משום שהיא מכילה אותו חומר, מאורגן באופן קצת שונה, שממנו עשויות קרני החיות וגם הציפורניים והשערות שלנו. הציפורניים שלנו צומחות למעשה מתוך השכבה העליונה של העור. מתחת לשכבה זו נמצא הדרמיס, הכולל שכבה עליונה ושכבה תחתונה. כך שלמעשה אנו מכוסים ועטופים בשלוש שכבות של עור: האפידרמיס החיצוני, השכבה האמצעית של הדרמיס והשכבה התחתונה של הדרמיס.

השכבה התחתונה של הדרמיס מזינה את כל העור. היא מאכסנת את חומרי ההזנה עבור העור. השכבה האמצעית מלאה בכל מיני דברים, אבל מלאה במיוחד בסיבי שריר. בכל מקום בשכבה זו נפוצות אין ספור כדוריות זעירות דמויות בצל, אחת ליד השניה. יש לנו מיליונים מהן בעורנו. אנו יכולים לכנות אותן 'בצלים' משום שמה שמאפיין את הבצל הן הקליפות הרבות שלו, ולכדוריות קטנות אלה יש 'קליפות בצל' כאלה. עור הבצל נמצא על פני השטח, והאחר, חלק דק יותר, נמצא בצד הפנימי. כדוריות 'הבצל' האלו נתגלו על ידי האיטלקי פאסיני ומכאן נקראות 'הכדוריות של פאסיני'.

סביב לכדוריות המיקרוסקופיות הללו יש כ-20 עד 60 קליפות כאלה כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה זעירות הן [ציור 9]. האדם בנוי כך שיש לו בצלים מיקרוסקופים אלו על כל פני השטח של גופו. המספר הגדול ביותר נמצא – בנחשים כמו גם בבני אדם – בקצה הלשון. כן, זה כמעט קומי, אבל הכי הרבה נמצאים בקצה הלשון! יש הרבה בקצות האצבעות, על כף היד ובחלקים אחרים של הגוף, אבל הכי הרבה על קצה הלשון. לדוגמא, יש פי שבעה בצלי עצב כאלו על קצה הלשון מאשר בקצות האצבעות.

ציור 9

מכל כדורית כזו יוצא סיב עצב ומוצא דרכו אל המוח דרך מוח השדרה. כל סיבי העצב הללו משתרעים מהמוח, ובכל מקום בגוף הם יוצרים בצלי עצב כאלה על פני השטח. כך, סיבי עצב במוח יוצאים לכל מקום ובסופו של דבר יוצרים בצלים בתוך העור או הדרמיס. זה מעניין לראות שבדיוק כפי שבצלים אמיתיים צומחים באדמה ויוצרים פריחה של בצל ממעל, כך עושים גם בצלים אלה הגדלים בגוף האנושי. שם [מצביע על ציור 10] הם הבצלים והגבעול בפנים. בעצבים אלה של הלשון הגבעול קצר למדי, אבל בעצבים אחרים הוא לפעמים ארוך מאוד. סיבי העצב העוברים מכף הרגל אל המוח דרך מוח השדרה ארוכים מאוד. לכל הבצלים שיש בעורנו יש למעשה פרחים בתוך הגולגולת שלנו.

ציור 10

אתם יכולים לדמיין אם כן, שבהתייחס לעורו, האדם הוא סוג של קרקע. בעלת צורה מוזרה, אבל עדיין סוג של קרקע. על פני השטח שלה זהו האפידרמיס, שבו מושקעים חומרים גבישיים שונים. מתחתיה נמצאת המסה המוצקה של הגוף, ומעליה שכבה של 'הומוס'. אם נלך מן החוץ פנימה, מתחת לשכבה הקרנית הקשה של האפידרמיס נמצא הדרמיס, שהוא הקרקע עצמה. ממנו צומחים כל הבצלים הללו הפורחים במוח. הגבעול שלהם עובר למעלה לתוך המוח ופורח שם.

טוב, רבותי, אצלנו המבוגרים הדברים הם כאלה שרק במשך השינה, אנו יכולים לעקוב נכונה אחרי רשת זו, אבל אצל הילד זה עדיין הרבה יותר ברור. לילד יש פעילות חיה של בצלי העצב בעצבים כל עוד האינטלקט שלו לא התעורר. כלומר, במשך שנתו הראשונה, ובדיוק כפי שהשמש מאירה מעל פריחת הבצלים, כך זורח האור לתוך הילד שעדיין לא מתרגם עם האינטלקט את מה שהוא מקבל עם מראה עיניו. זה באמת כמו השמש השולחת קרניה לתוך הראש ופותחת את כל פרחי הבצל. בעצבים של העור אנו נושאים את כל ממלכת הצומח הסובבת בתוכנו. מאוחר יותר כשאנו נכנסים לבית הספר מסתיימת צמיחה חיה זו, ואז אנו משתמשים בכוחות של העצבים לחשיבה. אנו מושכים כוחות אלו חוצה ומשתמשים בהם לחשיבה.

זה מעניין מאוד. בדרך כלל מניחים שהעצבים עושים את החשיבה, אבל העצבים אינם חושבים. אנו יכולים להשתמש בעצבים לחשיבה רק על ידי שנגנוב את אורם, אם להתבטא כך. הנפש האנושית גונבת את האור מהעצבים ומשתמשת במה שנלקח עבור חשיבה. זה באמת כך. אם אנו באמת מהרהרים בנושא, אנו מכירים לבסוף בכל נקודה בנפש הפעילה באופן בלתי תלוי.

יש לנו בצלים כאלה הצומחים פנימה במשותף עם כל החיות. אפילו צורות החיים הנמוכות ביותר, בעלות צורות ריריות פרימיטיביות, יש להן עצבי תחושה המסתיימים במין בצל על פני השטח. ככל שאנו עולים למעלה לקראת האדם כך יותר ויותר עצבי בצל כאלה משתנים לתפקוד מסוים. העצבים של ניצני הטעם, לדוגמא, הם עצבי עור שעברו טרנספורמציה.

ציור 11

יש לנו בצלי חוש שכאלה בקצה הלשון ולכן המקום הזה כה רגיש. אנו טועמים בצד האחורי של הלשון ובחיך הרך היכן שנפוצים בצלים קטנים שכאלה. למעשה, הם יושבים שם בחריצים קטנים ובתוך חריצים אלה בצלים חודרים לתוך העצבים ונדחפים לתוך הדרמיס ככדוריות עצב. תחילה נוצרים חריצים זעירים מאחורי הלשון, ואז הבצלים נדחפים לתוך החריצים. השורש של הבצל חודר כל הדרך לפני השטח של הלשון. בבסיס הלשון יש מספר עצום של חריצים זעירים ובכל חריץ זעיר שכזה צומח "בצל" למעלה מלמטה. זה מה שאחראי לחוויית הטעם שלנו.

אנו יכולים להיות מודעים לכל דבר עם חוש המגע, או עם הבצלים הללו הממוקמים על פני השטח של גופנו. עכשיו, אתם יודעים שאדם אינו זוכר כה טוב את מה שהוא מרגיש. אני יודע ברגשותיי שהכיסא קשה משום שאני מרגיש את קושיו עם מספר מסוים של בצלי עצבים שמשתנים בהתמדה, אבל הזיכרון שלי אינו מתאמץ בגלל תחושה זו. עם חוש הטעם הזיכרון עושה מאמץ קטן, גם אם לא מודע. אניני טעם תמיד יודעים מראש מה טוב, לא לאחר מעשה כאשר כבר טעמו את האוכל, ולכן הם מזמינים אותו.

כך כדוריות העצב עוברות דרך מוח השדרה ישירות לתוך המוח ו"פורחות" שם. כל דבר שאנו רוצים לטעום צריך להתמוסס תחילה על ידי הרוק בפה. איננו יכולים לטעום דבר שלא הפך תחילה לנוזל. אבל מהו שאנו טועמים? לא היינו יכולים לטעום אם לא היה נוזל בתוכנו. המבנה האנושי המוצק שלנו, כל דבר שהוא מוצק בגוף, אינו טועם. הנוזל הפנימי שלנו מתערבב עם מה שנמס מהאוכל. וכך אנו יכולים לומר שהנוזל שלנו התערבב עם נוזל מבחוץ. החלק המוצק של המנגנון האנושי אינו טועם דבר. אנו עשויים מ- 90% מים, וכאן, סביב הפיטמה של הלשון, יש מצב נוזלי במיוחד. בדיוק כפי שמים פורצים מתוך גייזר, כך פורץ נוזל בקצה הלשון.

רוק שנרקק מהפה החוצה אינו יותר חלק ממני, אבל כל עוד נוזל זה נמצא בתוך הבלוטות הקטנות של הלשון הוא שייך לי כאדם, בדיוק כפי ששריריי שייכים לי. אני כולל לא רק שרירים מוצקים אלא גם מים, ונוזל זה הוא למעשה מבצע את הטעימה משום שהוא מתערבב עם מה שבא כנוזל מבחוץ. מה אנו עושים כשאנו מלקקים סוכר? אנו מושכים רוק מבפנים לקראת ניצני הטעם. הסוכר הנמס חודר לתוך הנוזל, ו"האדם הנוזלי" שלנו, אם אפשר להתבטא כך, מחדיר עצמו עם הסוכר החודר בעדינות לניצני הטעם של הלשון ומתפשט בתוך הנוזליות שלנו, ונותן לנו תחושה של בריאות ואושר.

כבני אדם אנו יכולים רק לטעום, אבל מדוע זה כך? אם היו לנו סנפירים והיינו דגים – מה שיכול היה להיות קיום מעניין – בכל פעם שהיינו אוכלים, הטעם היה חודר אלינו ישר דרך הסנפירים. אבל אז היינו צריכים לשחות במים, היכן שהיינו מוצאים הכל, אפילו את החומרים המעודנים ביותר, מומסים היטב. הדג טועם את כל שרידי החומרים הנמצאים במים ועוקב אחר כיוון הטעם, החודר בהתמדה לתוך הסנפירים. אם משהו נעים זורם לכיוונם, הדג יטעם זאת, וסנפיריו ינועו מיידית לקראתו. אנו בני האדם איננו יכולים לעשות מה שהדג יכול משום שאין לנו סנפירים. אנו חסרים אותם לחלוטין. אבל משום שאיננו יכולים להשתמש בתחושת הטעם כדי לנוע סביב, העצמנו אותה בתוכנו. לדגים יש חוש טעם מפותח מאוד, אבל אין להם תחושה פנימית שלו. לנו בני האדם יש טעם בתוכנו, אנו חווים אותו. דגים קיימים בטוטליות של המים וחווים טעם ביחד עם המים המקיפים אותם. אנשים משתוממים מדוע דגים שוחים הרחק לתוך האוקיינוס כשהם רוצים להטיל ביצים. הם שוחים הרחק, לא רק לתוך האוקיינוס האטלנטי אלא גם לאוקיינוסים אחרים, ואז הצעירים חוזרים לאיטם למים אירופאים. מדוע זה כך? טוב, דגים אירופאים השוחים סביב בנהרותינו הם דגי מים מתוקים, אבל הביצים אינן יכולות להבשיל במים מתוקים. הדגים חשים בעזרת הטעם ששיירי מלח זורמים לקראת מוצא הנהר, ואז הם שוחים החוצה לתוך הים. אם השמש זורחת באופן שונה בצד האחר של האדמה, הם טועמים זאת ובעזרת חוש זה שוחים את חצי הדרך סביב כדור הארץ. ואז הצעירים טועמים דרכם שוב בחזרה למקום שבו חיו הוריהם. כך אנו רואים שהדגים הולכים בעקבות טעמם בכל דרך.

זה מעניין באופן יוצא מהכלל שהמים הזורמים בנהרות ובימים מלאים בטעם, והדגים שוחים בהם הלוך ושוב בזכות הטעם של המים. זהו למעשה הטעם של המים שגורם לדגים לשחות מפה לשם. הטעם של המים נותן להם כיוון. באופן טבעי, אם השמש זורחת על חלק מסוים של המים, כל דבר במים בנקודה זו נמס בשלמותו בחום השמש. הטעם שם משתנה, ולכן רואים הרבה דגים שוחים שם, זה בזכות הטעם.

זה באמת דבר מוזר, רבותי, משום שלמעשה גם אנו היינו שוחים, אם היינו מתקדמים לפי הטעם. כאשר אני טועם סוכר האדם הנוזלי שבי רוצה לשחות לקראת הסוכר. הדחף לשחות באמת נמצא שם. אנו רוצים לשחות בהתמדה לפי הטעם שלנו, אבל הגוף המוצק מונע אותנו מלעשות זאת. מן היסוד שרוצה כל הזמן לשחות אבל אינו יכול – יש בנו באמת משהו כמו דג שרוצה תמיד לשחות אבל נבלם – אנו משמרים את מה שנפשנו הפנימית חווה דרך הטעם. עם הטעם אנו חיים בשלמות בתוך הגוף האתרי, אבל הגוף האתרי אחוז על ידי המים שבתוכנו, והמים בתורם אחוזים על ידי הגוף הפיזי. זהו הדבר הטבעי ביותר לומר שלאדם יש גוף אתרי שאינו נוטה להלך על האדמה. הוא מתאים רק לשחיה. הוא למעשה כמו דג, אבל בגלל שהאדם גורם לו לעמוד זקוף הוא נהיה למשהו שונה. לאדם יש בתוכו גוף אתרי, זה למעשה רק במנגנון הנוזלי שלו, וזה באמת כך שתמיד הוא רוצה לשחות, לשחות ביסוד המים שנכלל אפילו באוויר. אנו רוצים תמיד לשחות שם, אבל אנו משנים יצר זה לחווייה הפנימית של הטעם.

אתם רואים, אספקטים שכאלה באמת מובילים אותנו להבנת האדם. אינכם יכולים למצוא אותם בשום ספר מדעי מודרני משום שאנשים אינם בוחנים את האדם החי אלא רק גוויה מתה, שאינה רוצה יותר לשחות. היא אינה לוקחת יותר חלק בחיים. אנו לוקחים חלק בחיים משום שלמעשה אנו סכום של כל דבר שקיים בעולם. אנו דגים, ואדי המים הדומים לנו הם משהו שאנו רוצים לשחות בו כל הזמן. העובדה שאיננו יכולים לעשות זאת גורמת לכך שאנו מוזגים אותם לתוכנו וטועמים אותם. הדגים הם באמת יצורים קרים. הם יכולים לטעום באופן נפלא דברים שנמסים במים, אבל הם אינם עושים זאת משום שמייד הם מניעים את הסנפירים שלהם. אם הסנפירים ייעלמו מהדגים, הם יהיו לחיות מפותחות יותר ומייד תהיה להם תחושה של טעם.

בצלי העצב שעליהם סיפרתי לכם בפעם האחרונה הם 'בצלים' בעלי צורה שונה. הם חודרים לתוך הממברנה הרירית של האף, אבל אינם יושבים בתוך חריץ שממנו מחלחל הנוזל. הם מגיעים כל הדרך אל פני השטח. לכן בצלי עצב אלה יכולים לקלוט רק את מה שמתקרב אליהם. זה אומר שניחוח הוורד צריך להגיע עד לבצל העצב שבאפנו לפני שנוכל להריחו. כך לחלק אחד של הגוף האנושי יש תפקיד לעצב בדרך מיוחדת בצלי עצב אלו, הנפוצים על כל העור, כדי שנחוש בריחות המתפשטים באוויר.

לא רק האוויר החיצוני נושב לקראת האדם, אלא גם הנשימה הזורמת חוצה מתוכו. הנשימה עוברת כל הזמן דרך האף, ובתוך נשימה זו חיה ישות האוויר של האדם. אנחנו מים, וכפי שאמרתי קודם, אנחנו גם אוויר. אין לנו אוויר בתוכנו רק לשם השעשוע. כמו המים בתוכנו, הנשימה שלנו אינה מוצקה. בדיוק כפי שאני מושיט את ידי ומרגיש שהגעתי למשהו מוצק, כך אני מושיט את מה שאני מכיל באורגניזם האוויר שלי אל תוך אפי. שם אני קולט את ניחוח הוורד או הציפורן. באמת, אנו לא רק ישויות מוצקות אלא כל הזמן גם ישויות של מים ואוויר. אנו אוויר כל עוד הוא נמצא בתוכנו והוא חי. כאשר אנו מושיטים את 'ידי האוויר' שלנו דרך האף וקולטים את ניחוח הוורד או הציפורן – וגם ריחות רעים, כמובן – איננו נוגעים בהם בידינו אלא קולטים אותם עם בצלי העצב, אשר מושכים את הנשימה מבפנים כך שיוכלו לתפוס את הניחוח.

זהו משהו המתגלה גם בכלב. אמרתי לכם שברגע שהאף מריח, הזנב מכשכש. בדיוק כפי שבדגים הסנפירים מתחילים לנוע, כך, גם בכלב הזנב מתחיל לזוז. אבל מה באמת רוצה לעשות זנב זה שיכול רק לכשכש? זה מאוד מעניין. הזנב יכול רק לכשכש, אבל מה הוא באמת רוצה לעשות? אתם רואים, רבותי, הכלב באמת רוצה לעשות משהו שונה למדי. אם הוא לא היה כלב אלא ציפור הוא היה עף תחת ההשפעה של הריח. בדיוק כפי שהדגים שוחים, הכלב היה עף אילו היה ציפור. טוב, כמובן, לכלב אין כנפיים, ולכן הוא משתמש באיבר חליפי ורק מכשכש בזנבו. זה אינו מספיק כדי לעוף, אבל מעורבת בזה אותה הוצאה של אנרגיה. בבני אדם זה אותו הדבר. בגלל שתמיד יש לנו תחושות עדינות של ריח שאפילו איננו מבחינים בהן, אנו תמיד רוצים לעוף.

חישבו עכשיו על הסנוניות שחיות כאן בקיץ. מה שעולה כניחוח מהפרחים מהנה אותן, ומשום שזה מהנה את איבר הריח שלהן הן נשארות כאן. אבל כאשר מגיע הסתיו או רק מתקרב, הסנוניות, אם היו יכולות לדבר ביניהן, היו אומרות: "הו, זה מתחיל להסריח!" לסנונית יש חוש ריח מעודן באופן יוצא מהכלל. אתם זוכרים שאמרתי שאנשים משבטים פראיים יכולים להריח מישהו ממרחק כמו מכאן לארלסהיים. טוב, עבור הסנונית הניחוח העולה מהדרום ניתן לקליטה כאשר הסתיו מתקרב. הוא למעשה מתפשט כל הדרך לצפון. בעוד הדרום מריח טוב, למעלה בצפון מתחיל ריח של ריקבון. הסנונית נמשכות לניחוח הטוב ועפות דרומה.

ספריות שלמות נכתבו אודות מעוף הציפורים, אבל האמת היא שאפילו במשך הנדידות הגדולות של האביב והסתיו הציפורים עוקבות אחר הפיזור המעודן של ניחוחות בכל אטמוספרת האדמה. איבר הריח בסנוניות מדריך אותן לדרום ואז שוב חזרה לצפון. כשמגיע האביב כאן בארצותינו, מתחיל להסריח עבור הסנוניות למטה בדרום. כאשר הניחוחות המעודנים של האביב זורמים דרומה אליהן, הן עפות חזרה לצפון. זה באמת נכון שהאדמה כולה היא ישות אחת חיה והישויות האחרות שייכות לה.

בגופנו, הדברים מאורגנים כך שהדם זורם לראש ואז הלאה ממנו. על האדמה, הדברים מאורגנים כך שהציפורים הנודדות עפות לקו המשווה ואז חזרה לנקודת המוצא שלהן. אנחנו, גם כן, מושפעים על ידי האוויר משום שהאוויר שאנו נושמים דוחף את הדם לראש. במידה ואנו ישויות של אוויר, אנו חדורים לחלוטין בריח. לדוגמא, אדם החוֹצה שדה שזה עתה זובל באמת הולך ביחד עם ישותו האווירית. האדם המוצק והאדם הנוזלי אינם מבחינים בזבל, אבל אדם האוויר מבחין, ואז עולה בו, ואפשר להבין זאת, הדחף לעוף משם. כאשר סרחון הזבל עולה מהשדה, הוא רוצה למעשה לעוף לאוויר. הוא אינו יכול לעשות זאת כי אין לו כנפיים ואז הוא מגיב בפנימיותו למה שממנו איננו יכול לעוף. זה נהיה לתהליך פנימי של הנפש. כתוצאה מכך, האדם נהיה לגזים. הוא נשטף בריח רע ואומר שהוא מתעב זאת. התיעוב שלו הוא תגובה של הנפש.

באדם הנוזלי קיימת צורה אווירית עדינה יותר אשר, במובן מסוים, הוא לוקח מהמנגנון הנוזלי של עצמו. דרכה הוא יכול לטעום. כמו כן, משהו חי בצורה אווירית זו שאנו מחדשים בהתמדה דרך שאיפה ונשיפה. בכל רגע זה נפלט ונולד מחדש. זה נולד 18 פעמים בדקה ומת 18 פעמים בדקה. זה לוקח שנים עבור הצורה המוצקה למות, אבל הצורה האווירית מתה 18 פעם בדקה דרך הנשיפה ונולדת דרך השאיפה. זהו תהליך מתמשך של מיתה ולידה. מה שפועל בפנים זהו הגוף האסטרלי שהופך את כיוון הכוחות של כשכוש הזנב שבאמת צריכים לרדת מטה. משום שכוחות אלו נדחפים מעלה כנגד חוש הריח, אנו יכולים לחשוב. המוח גודל כדי לפגוש את האף תחת ההשפעה של הגוף האסטרלי, ואיש אינו יכול באמת להבין את המוח אם אינו רואה את העניין כולו בדרך שזה עתה תיארתי. הבנה זו נובעת מהתבוננות נכונה של חושינו.

בגלל חוש הריח שלנו אנו רוצים תמיד לעוף. הציפור יכולה לעוף ואנו לא. במקרה הטוב יש לנו את עצמות השכם המוצקות הללו. מדוע יכולה הציפור לעוף? יש לה עצמות חלולות. אוויר נמצא בתוכן והאוויר שהציפור סופגת דרך איבר ההרחה שלה בא במגע עם האוויר שיש לה בעצמות. באמת, הציפור היא בראש ובראשונה ישות של אוויר. האספקט החשוב ביותר שלה מורכב מאוויר. כל השאר זה רק תוספת. הנוצות הרבות שיש לה למעשה יבשות כולן. הדבר המשמעותי ביותר, אפילו אצל היען, הוא שקצת אוויר עדיין נמצא בכל נוצה פלומתית וכל האוויר הזה קשור לאוויר שבחוץ. היען מהלכת משום שהיא כבדה מדי מכדי לעוף אבל, כמובן, הציפורים האחרות עפות. לנו בני האדם יש רק עצמות שכם המחוברות לגבנו, המעוצב באופן מרושל ומוצק. גם אם אנו רוצים כל הזמן לעוף בעזרתן, איננו יכולים. במקום, אנו דוחפים את כל מוח השדרה לתוך המוח ומתחילים לחשוב. אנו רק צריכים להתבונן בציפורים נכונה כדי להבין שהכל אצלן הולך לתוך התעופה שלהן.

זה נראה מחוכם, אבל זה באמת תוצאה של מה שנמצא באוויר. ציפורים אינן חושבות, אבל אנו חושבים כי איננו יכולים לעוף. המחשבות שלנו הן למעשה כוחות תעופה שהשתנו. זה מעניין שבבני האדם חוש הטעם השתנה לכוחות של תחושה. כאשר אני אומר: "אני מרגיש טוב", אני באמת רוצה לשחות. ומכיוון שאיני יכול הדחף הזה משתנה לתחושה פנימית של בריאות ואושר. כאשר אני אומר: "הריח של הזבל דוחה אותי", אני באמת רוצה לעוף הלאה. אבל איני יכול, וכך עלי לחשוב: "זה מגעיל. הריח הזה דוחה!" כל המחשבות שלנו הן ריחות שעברו טרנספורמציה. האדם הוא חושב מיומן שכזה משום שהוא חווה במוח, עם החלק שתיארתי קודם לכן, כל דבר שהכלב חווה באף.

כבני אדם, אנו חייבים הרבה לאף שלנו. אתם רואים, אנשים שאין להם חוש ריח, שהקרום הרירי שלהם אינו מפותח, חסרים גם חוש מסוים של יצירתיות. הם יכולים לחשוב רק דרך מה שירשו מהוריהם. זה תמיד טוב שאנו יורשים לפחות משהו. אחרת, אם כל החושים שלנו לא היו מתפתחים, לא היינו יכולים לחיות כלל. אדם הנולד עיוור ירש גם כן את החלק הפנימי של מה שיש בעין. יש לו זאת בעיקר משום שהוא אינו רק מוצק אלא גם אדם של נוזל ואוויר.

ראינו עכשיו כמה מוזר כל זה. אנו קולטים חומרים מוצקים בעזרת חוש המגע שלנו דרך בצלי העצב החודרים את העור בכל מקום. אנו נהיים מודעים לחומרים מימיים עם חוש הטעם שלנו. מהו האוויר, האדים, אנו מכירים באמצעות בצלי העצב שחודרים לתוך הקרום הרירי שבאף. אנו חשים גם במשהו אחר סביבנו, גם אם באופן כללי יותר. כלומר, חום וקור. כך, כבני אדם אנו בחלקנו חמים, משום שבדרך כלל, אנו יותר חמים מהעולם הסובב.

אתם רואים, המדע אינו יודע באמת שהאספקט של הטעם נוגע לחלק המימי שבנו ושיסוד הריח קשור לחלק האוויר שבנו. משום שהעצבים של הטעם מגיעים אל ניצני הטעם, ההשקפה המדעית היא שעצבים אלו למעשה טועמים. אבל זוהי שטות. בפה, זהו הנוזל של מנגנון המים של האדם שטועם, ובאף זהו יסוד האוויר שמריח. למעלה מזה, החלק שבנו שהוא חום קולט חום וקור. החום הפנימי שבנו קולט ישירות את החום החיצוני, וזהו ההבדל בין חוש החום וכל שאר החושים. חום מיוצר על ידי כל האיברים, וכבני אדם אנו מטפחים עולם של חום בתוכנו. יסוד זה של חום קולט את העולם האחר של החום שמסביבנו. כאשר אנו נוגעים במשהו חם או קר, אנו קולטים זאת באופן טבעי רק בנקודה שבה נגענו בו. אבל כאשר קר בחורף או חם בקיץ, אנו קולטים קור זה או חום זה בסביבתנו. אנו נהיים כולנו לאיבר חוש.

אנו יכולים לראות כיצד שוגה כאן המדע. לפי ספרי המדע, האדם הוא סוג של צורה קומפקטית. כל העצמות מצוירות על הנייר. השרירים והעצבים כולם שם. אבל זוהי שטות מוחלטת משום שזה מייצג לא יותר מעשירית האדם. כל השאר עד לתשעים אחוז זה מים, ועוד צריך לקחת בחשבון את האוויר והחום שבפנים. למעשה, צריך להכניס עוד שלושה אספקטים לציור שהמדע החומרני מצייר את האדם – מים, אוויר וחום. אי אפשר להבין את האדם בשום דרך אחרת. רק משום שאנו יותר חמים מסביבתנו וגם מהווים חלק מעולם החום אנו חווים עצמנו כישות בלתי תלויה בעולם. אם היינו קרים כמו דג או צב, לא היה לנו אגו, לא הינו יכולים לדבר על עצמנו כ'אני'. לא היינו יכולים לחשוב אם לא היינו משנים את חוש הריח בתוכנו, או, במילים אחרות, אם לא היה לנו גוף אסטרלי. וכמו כן, לא היה לנו אגו אם לא היה בתוכנו חום.

עכשיו, מישהו עשוי לומר שגם לחיות המפותחות יש חום גוף משלהן. כן, רבותי, אבל החום שלהן מכביד עליהן. החיות המפותחות רוצות להיות 'אני' אבל אינן יכולות. בדיוק כפי שאנו איננו יכולים לשחות או לעוף, כך החיות המפותחות רוצות להיות אני אבל אינן יכולות לעשות זאת. אתם יכולים להבחין שבצורות שלהן הן באמת רוצות להיות לאני, ומשום שאינן יכולות הן לובשות את הצורות השונות שלהן.

כך, כבני אדם יש בנו ארבעה חלקים: האדם המוצק, החלק הפיזי, החומרי. האדם הנוזלי, הנושא את הגוף העדין יותר – גוף החיים או הגוף האתרי – בתוכו. ישות האוויר, אדם האוויר אשר מת בהתמדה ומתחדש בתחום הפיזי ומכיל את הגוף האסטרלי, אשר נשאר במשך החיים. והחלק של החום, ישות האגו.

חוש החום מתפזר בעדינות על כל האדם. כאן המדע עושה משהו מוזר. כאשר אנו בוחנים את האדם מנקודת ראות חומרנית טהורה, אנו מגלים את בצלי העצב שתיארתי בפניכם. עכשיו, אנשים אומרים לעצמם: "אם אני נוגע בקופסא זו, אני חש אותה ואת המוצקות שלה בגלל בצלי העצב. אם הקופסא קרה אחוש גם בקור באמצעות בצל עצב שכזה." הם תמיד מחפשים בצלי עצב אלה של חום ובצלי עצב של תחושה, אבל לעולם אינם מוצאים אותם. מישהו בודק חתיכה של עור, ומשום שכמה בצלי עצב כאלה עבור תחושה נראים קצת שונים הוא חושב שהם שייכים למשהו אחר. אבל זה הכל שטויות. אין עצבי בצל הרגישים לחום, משום שהאדם כולו קולט את החום. בצלי עצב אלה משמשים רק לחישת חומרים מוצקים ונוזליים וגם לאדים וגזים. כשמדובר בחוש לחום, אנו נהיים ללא יותר מאשר חתיכת חום הקולטת חום חיצוני. כאשר אנו מוקפים בכמות של חום המאפשרת לנו לומר כראוי 'אני' לעצמנו, אנו מרגישים טוב, אבל כאשר אנו מוקפים בקור מקפיא הלוקח מאיתנו את כמות החום שהיא אנחנו, אנו בסכנת איבוד האגו שלנו. הפחד באגו שלנו עושה את הקור שבחוץ לבר-תפיסה עבורנו. כאשר מישהו קופא הוא למעשה תמיד חרד לאגו שלו, ומסיבה טובה, משום שהוא דוחף את האגו החוצה ממנו מהר יותר משהוא למעשה צריך.

אלו הם האספקטים שיובילו אותנו בהדרגה מהתבוננות בפיזי להתבוננות בלא-פיזי, בלא-חומרי. רק בדרך זו אנו מתחילים להבין את האדם. משציינו כל זאת, נוכל להמשיך בהתבוננויות מעניינות למדי בפעם הבאה.