רודולף שטיינר

דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דמייל

לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן

הרצאה 6 16.12.1922

האף, הריח והטעם

כזכור לכם, רבותי, דיברנו בפעם האחרונה אודות העין, והתרשמנו במיוחד מהמבנה המופלא שלה. אפילו ביחס למבנה החיצוני שלה, העין משחזרת את העולם כולו. כאשר אנו מתוודעים לחלק הפנימי של העין, כפי שעשינו בפעם האחרונה, אנו מגלים שבאמת יש עולם בזעיר אנפין בתוכה. הסברתי לכם זאת, וכך הכרנו שני חושים של האדם – ראיה ושמיעה.

עכשיו, בקשר לשאלות האחרות שהצגתם לאחרונה, אנו נראה חוש אנושי מעניין ומרתק במיוחד, חוש הריח. חוש זה נראה כבעל חשיבות פחותה באדם אבל, כידוע לכם, הוא בעל חשיבות גדולה אצל הכלב. אפשר לומר שכל האינטליגנציה של הכלב, עברה למעשה לחוש הריח. אתם צריכים רק לראות כמה יכולה החיה להשיג בעזרת הריח. כלב מזהה אנשים בעזרת הריח זמן רב אחרי ששהה במחיצתם. כל מי שמתבונן בכלבים יודע שהם מכירים ומזהים מישהו שפגשו בו בעבר, לא על ידי חוש הראיה, אלא בעזרת הריח. אם שמעתם לאחרונה כיצד כלבים נהיים לבלשים מעולים ומחפשים אחרי פורצי חוק ואחרי אנשים באופן כללי, בוודאי תאמרו לעצמכם שכאן חוש הריח מגשים דברים נדירים שבאופן טבעי נראים פשוטים אבל למעשה אינם פשוטים כלל. אתם צריכים רק לחשוב על עניינים אלה כדי להבין שהם אינם כה פשוטים.

"טוב", אתם עשויים לומר כלאחר יד, "הכלב רק עקב אחרי הריח". כן, רבותי, זה נכון, הכלב באמת עוקב אחרי הריח. אבל חישבו על כך. כלבי משטרה משמשים למעקב. תחילה אחרי העקבות של גנב X ואז אחרי עקבות של גנב Y , אחד אחרי השני. שני הריחות שונים לחלוטין אחד מהשני. אם הם היו זהים הכלב באופן טבעי לא היה מסוגל לעקוב אחריהם. דמיינו כעת שהייתם צריכים להצביע על ההבדל בין עקבות אלו שהכלב מבחין ביניהם בעזרת הריח. לא תגלו הבדל משמעותי ביניהם. הכלב מבחין בהבדל. הנקודה אינה שהכלב עוקב אחרי העקבות לפנים ולאחור בדרך כלל אלא שהוא מסוגל להבחין בין השרידים השונים של הריח. זה, באמת, מציין אינטליגנציה.

ועדיין יש גם עניין אחר חשוב מאוד. אנשים תרבותיים משתמשים בחוש הריח שלהם עבור האוכל ודברים חיצוניים אחרים, אבל הוא אינו מדווח להם על הרבה יותר מזה. בניגוד לכך, בני שבטים פרימיטיביים באפריקה יכולים להריח את אויביהם מטווח רחוק, בדיוק כפי שכלב מבחין בריח. הם מוזהרים מאויביהם על ידי ריח. כך, האינטליגנציה שנמצאת במידה כה רבה אצל הכלב באף, נמצאת גם במידה מסוימת בקרב עמים פרימיטיביים. חבר בשבט פרימיטיבי באפריקה יכול לומר שאויבו מתקרב זמן רב לפני שהוא רואה אותו. הוא מבחין בינו לבין אנשים אחרים בעזרת אפו. חישבו כמה עדין צריך להיות חוש ההבחנה באפו אם הוא יכול לדעת בעזרתו שאויב מתקרב. וגם, האפריקאי יודע כיצד להשמיע צליל מסוים של אזהרה שהאירופאים אינם יכולים לעשות כלל. זהו קול נקישה, משהו כמו קול הצלפה של שוט.

אפשר לומר שככל שהאדם נהיה תרבותי יותר, כך מצטמצמת אצלו החשיבות של חוש הריח. אנו יכולים להשתמש בחוש זה כמדד אם אנו עוסקים במינים פחות 'מתורבתים', כמו במשפחת הכלביים – והם באמת מינים לא מתורבתים – או במין מתורבת יותר. אם נעקוב אחר רעיון זה, לבטח נגלה כמה תגליות שאין ערוך להן אודות חזירים, אשר, כמובן, יש להם חוש ריח חזק באופן מיוחד.

יש משהו אחר הקשור בזה שיעניין אותכם. הפיל ידוע כאחת מהחיות הכי אינטליגנטיות, והוא לבטח כזה. הפיל הוא חיה אינטליגנטית מאוד. טוב, איזה מאפיין מפותח במיוחד אצל הפיל? הביטו באזור שנמצא מעל לשיניים אצל הכלב ואצל החזיר, האזור שאצל האדם יוצר את האף. כשאתם מציירים התפתחות חזקה ובולטת במיוחד של חלק זה, אתם מקבלים חדק של פיל. לפיל יש אף בולט במיוחד, ולכן הוא החיה האינטליגנטית ביותר. האינטליגנציה המדהימה של הפיל אינה תלויה בגודל מוחו אלא בהתפשטותו ישר לתוך האף.

כל העובדות הללו מאתגרות אותנו לשאול כיצד עומדים הדברים ביחס לאפו של האדם, איבר שהאדם התרבותי היום אינו יודע עליו הרבה. כמובן, הוא מכיר את האנטומיה והמבנה, אבל ביסודו של דבר הוא אינו יודע הרבה יותר מהעובדה שהוא יושב באמצע הפנים. ועדיין האף, עם המשכו לתוך המוח, הוא למעשה האיבר המעניין ביותר. אם תיזכרו בתיאורי את האוזן והעין, תאמרו לעצמכם שהן מורכבות. האף אינו כה מורכב, אבל מתוחכם למדי.

במבט מלפנים לאף יש מחיצה באמצע, הספטום (Septum). אפשר לחוש בה כשמחזיקים באף. הספטום מחלק את האף לצד שמאל וצד ימין. מקדימה זה נראה כך [ציור 5]. המשטח המחורר (Cribriform plate) ממוקם בעצמות הגולגולת למעלה היכן שהאף יושב בין העיניים. הוא כמו נפה קטנה. במילים אחרות, זוהי עצם עם הרבה חורים. זה מורכב ומסובך אבל בציור שלי אפשט זאת. בצד החיצוני יש לאף עור כמו העור המכסה את כל הגוף. בפנים הוא מצופה כולו בקרום רירי. זה נמצא בכל מקום באף, עובדה שאתם יכולים לאשר ללא היסוס. קרום זה מפריש ריר. אם זה לא היה כך, לא הייתם צריכים לקנח את אפכם. כך, בפנים האף יש קרום שמפריש ריר, אבל העניין יותר מסובך. בוודאי הבחנתם שילדים שבוכים מפרישים הרבה ריר מהאף. תעלה בחלק העליון של האף מובילה אל בלוטות הדמע, אשר ממוקמות בשני צידי החלק הפנימי. שם ההפרשה, הדמעות, נכנסות לאף ומתערבבות עם הריר של האף. כך יש לאף סוג של 'קשר נוזלי' עם העיניים, ההפרשה של העיניים זורמת לתוך הקרום הרירי ומתחברת עם ההפרשה של האף. קשר זה מראה לנו שוב ששום איבר של הגוף אינו מבודד. העיניים לא נוצרו רק עבור ראיה. הן יכולות גם לבכות, ומה שהן מפרישות אז מתערבב עם מה שמופרש קודם לכן בקרום של האף.

ציור 5

עכשיו אנו מגיעים למשהו שיכול לגלות הרבה למי שחושב בהיגיון. אתם רואים, בדיקה יסודית תראה שלאיש אין ראיה שווה בשתי העיניים, וכאשר אנו בוחנים את שתי הידיים אנו מגלים שאין להן כוח שווה. לאיברים של האדם אף פעם אין כוח שווה בשני צידי הגוף. וכך זה גם באף. בדרך כלל אנו פשוט לא מריחים כה טוב בנחיר השמאלי כמו בימני, אבל זה אותו דבר כאן כמו בידיים. כמה אינדיבידואלים מריחים טוב יותר בנחיר השמאלי מאשר בימני, בדיוק כפי שכמה אנשים הם שמאליים. כידוע לכם, כמה אנשים בעולם בנויים קצת עקום. אני לא מתכוון לאלה עם ראש מסובב אלא לאנשים שהלב שלהם לא נמצא במקום הנכון. באדם ממוצע, הלב ממוקם קצת שמאלה מהמרכז, כמו שאר האיברים הפנימיים. עכשיו, אצל אדם שליבו ממוקם קצת ימינה מהמרכז, גם הקיבה נמצאת קצת בימין. אבל בתופעה זו מבחינים הרבה פחות מהתופעה שלאדם 'הראש לא כל כך בסדר'. זה מתגלה רק כאשר אדם חולה או עובר ניתוח. ניתוחים שלאחר המוות הובילו לגילוי שיש הרבה אנשים חריגים שליבם וקיבתם נוטים לימין. כמובן, משום שלא כל מי שקצת מוזר בראשו מנותח אחרי המוות, אנשים אפילו לא יודעים שיש הרבה יותר 'אנשים מוזרים', מאשר אנשים שליבם נוטה ימינה מהמרכז.

פדגוגיה יעילה באמת צריכה לקחת זאת בחשבון. כשעוסקים בילד שלבו לא נמצא במקום הנכון, מבחינה אנטומית, יש לקחת זאת בחשבון. אחרת יכולות להיות לזה תוצאות קשות עבור צעיר זה. כי האדם אינו רק מכשיר פיזיקלי, ולכן, לא בהכרח צריך לחנך אותו כך שליקויים שכאלה יהיו לו למכשול. לקיחת אספקטים כאלה בחשבון היא שעושה את הפדגוגיה לאמנות.

פרופסור בנדיקט בחן את מוחותיהם של פושעים רבים. באוסטריה לא ראו זאת בעין יפה משום שהאנשים שם קתולים והם דואגים שדברים כאלה לא ייעשו. בנדיקט היה פרופסור בווינה. הוא יצר קשר עם גורמים רשמיים בהונגריה, שהיו בה יותר קלוויניסטים, וקיבל רשות להעביר ראשים של פושעים שהוצאו להורג לווינה. כמה דברים קרו לו אז. היה שם רוצח חסר רחמים שאיני יודע כמה נרצחים יושבים על מצפונו אבל היה גם בעל אמונה דתית. הוא היה קתולי מסור. כשפרצו שמועות שמוחות של פושעים נשלחו לפרופסור בנדיקט בווינה, פושע זה שהיה רוצח בדם קר הקים קול מחאה. הוא לא רצה שראשו יישלח אל הפרופסור כי חשש שלא יוכל למצוא אותו כדי לחברו אל שאר חלקי גופו כשהמתים יקומו לתחיה ביום הדין. גם אם היה פושע קשוח הוא האמין ביום הדין.

ובכן, מה מצא פרופסור בנדיקט במוחות של הפושעים? בחלק האחורי של ראשנו יש לנו Cerebellum, 'מוח קטן', שאדבר עליו מאוחר יותר. הוא מכוסה על ידי אונה של 'המוח הגדול', הצרברום, Cerebrum. הוא נראה כמו עץ קטן [מצייר]. מלמעלה הוא מכוסה על ידי המוח הגדול והאונה העורפית. עכשיו, פרופסור בנדיקט גילה שאצל אנשים שמעולם לא ביצעו רצח או גניבה – ויש אנשים כאלה – האונה העורפית מתפשטת מטה לכאן [מצייר], ואילו באלה שרצחו או ביצעו פשע אחר, האונה אינה מתפשטת כל כך. היא אינה מכסה את המוח הקטן שמתחתיה.

עיוות צורה שכזה הוא מולד מטבעו. אדם נולד עם זה. ורבותי, הרבה מאוד אנשים נולדים עם אונה עורפית קטנה מדי מלכסות כראוי את המוח הקטן! אפשר לתקן זאת על ידי חינוך. אף אחד לא נהיה רוצח משום שיש לו אונה עורפית קצרה. הוא נהיה פושע רק משום שלא קיבל חינוך ראוי. מזה אנו יכולים לראות שאם הגוף לא מפותח כראוי אפשר לפצות זאת עם כוחות הנפש. מכאן, זוהי שטות לומר שאדם אינו יכול להימנע מלהפוך לפושע – מה שבעצם טוען הפרופסור המבריק – משום שבהיותו עוּבר היה ממוקם לא נכון ברחם האם, ולכן לא פיתח נכונה את האונה העורפית. הוא אולי התחנך היטב לקבלת כללי התנהגות נאותים, אבל לא חונך היטב ביחס לעיוות שכזה. כמובן, החינוך שקיבל אינו תלוי בו, אבל תלוי בחברה. החברה צריכה לראות שהעניין מטופל כראוי בחינוך. אני מציין זאת כדי שתוכלו להבין את החשיבות הגדולה של כל המנגנון של האדם.

בואו ונחזור שוב אל נושא הכלב. עלינו להודות שבכלב האף מפותח במיוחד. עכשיו, רבותי, מה אנו מריחים למעשה? מה הכלב מריח למעשה? אם תיקחו חתיכת חומר כמו חתיכת גיר זו, אינכם מריחים אותו. תוכלו להריח אותו רק אם נעלה אותו באש, ומרכיביו יתאדו כך שנוכל לקבל אותו כאדים בתוך האף. אינכם יכולים להריח אפילו נוזלים אלא אם הם מתאדים תחילה. אנו מריחים רק מה שהפך לאד. וגם, צריך להיות אוויר סביבנו כדי שהאד יוכל להתערבב בו. רק כאשר חומר הופך לאד אנו יכולים להריח אותו. איננו יכולים להריח משהו אחר. כמובן, אנו מריחים תפוח או שושן, אבל זו שטות לומר שאנו מריחים שושן מוצק. אנו מריחים את הניחוח העולה מהשושן. כאשר הבושם דמוי-האד של השושן מתרומם לכיווננו, אז העצב שבאף יכול לחוות זאת.

מה שאיש השבט הפרימיטיבי מריח מאויבו אלו הם האדים שלו. אתם יכולים להסיק מזה שהנוכחות של האדם מורגשת הרבה לפני שניתן למשש אותו. אם היינו אנשים פרימיטיביים ואחד מאיתנו היה למטה בארלסהיים, היינו יודעים אם אויב שלו נמצא כאן בתוכנו. זה אומר שהאויב שלו, נוכחותו מורגשת כל הדרך מטה לארלסהיים! [ארלסהיים נמצאת כמייל וחצי מדורנאך]. באמת, כולכם מתפשטים לארלסהיים בזכות מה שמתאדה מכם. בגלל שהאדם מזיע, משהו ממנו מתפשט מרחק גדול מסביב לו, ודרך זה הוא נוכח במידה גדולה יותר ממה שאפשר לראות באופן חיצוני.

עכשיו, הכלב עושה משהו מעניין שהאדם אינו יכול. כולכם מכירים זאת. אם אתם פוגשים כלב היכן שהוא אתם יודעים היטב שהוא מודע לכם באותה מידה, הכלב יכשכש בזנבו משום שהוא שמח לראותכם. כן, רבותי, מדוע הכלב מכשכש בזנבו? משום שהוא חווה שמחה! אדם אינו יכול לכשכש בזנבו כשהוא שמח, כי אין לו יותר זנב. מבחינה זו האדם נהיה עצור, כי אין לו דרך מיידית לבטא את שמחתו. הכלב מריח את האדם ומכשכש בזנבו. בגלל הריח, מגיע כל גופו של הכלב למצב של התרגשות המתבטא על ידי שרירי הזנב המקבלים את חווית השמחה. מבחינה זו האדם הגיע לשלב שבו הוא חסר איבר שכזה שבעזרתו יוכל לבטא שמחה.

אנו רואים שבעוד האדם מתורבת יותר מהכלב, הוא חסר יכולת להוליך את תחושת הריח מטה לאורך חוט השדרה. הכלב יכול לעשות זאת. הריח נכנס לאפו ואז הוא מועבר מטה לאורך חוט השדרה, ואז הכלב מכשכש בזנבו. מה שנכנס לאפו כריח נודד מטה לאורך חוט השדרה. הסוף של חוט השדרה הוא הזנב, וכך הוא מכשכש בו.

ציור 6

אדם אינו יכול לעשות זאת ואני אומר לכם מדוע. גם לאדם יש חוט שדרה, אבל הוא אינו יכול להעביר דרכו ריח. עכשיו, אצייר את כל ראשו של האדם בפרופיל.

ציור 7

חוט השדרה ממשיך מטה בצד שמאל. במקרה של הכלב הוא נהיה לזנב, שבו הוא יכול לכשכש. אדם מפנה את הכוח של חוט השדרה לכיוון השני. באמת, יש לו יכולת לשנות הרבה דברים סביבו, משהו שהחיות אינן יכולות. החיות הולכות על ארבע, ואם לא, כמו במקרה של הקופים, זה רק לרעתן. הן למעשה בנויות ללכת על ארבע. אבל האדם רומם עצמו מעלה. תחילה גם האדם הלך על ארבע, ואז הוא נעמד זקוף. הכוח שדרכו הגשים זאת, העובר דרך חוט השדרה, הוא אותו הכוח הדוחף את כל המוח קדימה. זה באמת מאוד מעניין לראות כלב מכשכש בזנבו. אם אדם משווה עצמו לכלב, הוא יכול לטעון, האין זה משהו. הוא יכול לכשכש בזנבו ואני לא!

כל הכוח האצור בכשכוש זנב זה נבלם והושב לאחור על ידי האדם, ודחף את המוח קדימה. בכלב הוא צומח לאחור, לא לפנים. את הכוח שיש לכלב בזנבו סובבנו והפנינו לתוך המוח. אתם יכולים לצייר לעצמכם איך זה באמת פועל בעזרת ההבנה שבסוף חוט השדרה, היכן שיש לנו את מה שמכונה עצם הזנב, הקוקיקס, אשר כוללת כמה חוליות מנוונות. בכלב הן מעוצבות ומפותחות היטב. אצלנו הן מקוצרות והתפתחותן נבלמה לחלוטין כך שאיננו יכולים לכשכש יותר. זה מסתיים כאן ומכוסה בעור. עכשיו, אנו מסוגלים להפנות אל כל 'יכולת הכשכוש' הזו מעלה, ואם למעשה קצה הגולגולת לא היה כאן למעלה, כשהיינו מריחים ריח נעים יכולנו לקשקש עם מוחנו. אם עצמות הגולגולת שלנו לא היו מחזיקות את כל המוח יחדיו, היינו מכשכשים למעשה עם המוח הקדמי שלנו כשהיינו שמחים לראות מישהו.

אתם רואים, זה מה שמציין את המנגנון האנושי. הוא הופך את התיפקוד המצוי בחיות. יכולת כשכוש בזנב זו עדיין מפותחת אבל בכיוון הפוך. למעשה, אנו גם מכשכשים משהו, ולכמה אנשים יש רגישות לתפוס זאת. האין זה נכון שפקידי חצר מכרכרים ומתרפסים בנוכחות המלך? כמובן, הכשכוש שלהם אינו דומה לזה של הכלב, אבל כמה אנשים עדיין חשים שהם באמת מכשכשים בזנבם. זה משום שהכשכוש שלהם מצוי במישור הנפש ובאמת נראה כמו כשכוש זנב. אם יש למישהו ראיה רוחית – עניין הנתון בקלות לאי הבנה אבל מכיל אך ורק יכולת לראות כמה דברים טוב יותר מאחרים – אז, רבותי, הוא לא רק מרגיש שאנשי החצר מכשכשים בזנבם לפני אישיות מהמעלה הראשונה, הוא למעשה רואה זאת. הם אינם מכשכשים משהו בצידם האחורי, אלא משהו מלפנים. כמובן, החומרים המוצקים בתוך המוח אחוזים יחדיו על ידי עצמות הגולגולת, אבל מה שמתפתח שם בצורה של מהות עדינה, כחום, מכשכש כאשר איש חצר עומד בפני המלך. זה מתנדנד. עכשיו זה חם, עכשיו קצת קר יותר, חם יותר, קר יותר. מישהו עם רגישות מעודנת עבור חום מתנדנד זה, העומד בנוכחות אנשי חצר המקיפים לורדים, רואה משהו כמו ספל קצפת מתנדנד קדימה ואחורה מלפנים. זה נכון לומר שהגוף האתרי, המנגנון המעודן יותר של האדם, מתכשכש מלפנים. זוהי אמת מוחלטת שהגוף האתרי מכשכש.

בכלב או בפיל כל זה נוצל ליצור את חוט השדרה. מה שנותר לא מנוצל בשתי חיות אלו, הפך כיוון ונדחף קדימה באדם. כיצד זה? במוח נפגשים שני דברים: 'איבר הכשכוש', שנדחף קדימה וקיים בצורה זו רק באדם, ועצב חוש הריח, שקיים גם הוא באדם. במקרה של הכלב, עצב חוש הריח מתארך במידה ניכרת כי שום דבר לא בולם אותו. מה שעוצר אותו זה הכשכוש מאחור. האדם מסובב את כיוונו. כל 'כוח הכשכוש' מגיע קדימה אל האף, וכך עצב הריח נהיה קטן ככל האפשר. כאשר הוא חודר לתוך המוח הוא נדחס מכל הצדדים על ידי מה שבא לפגוש אותו שם. אתם רואים, לאדם יש בתוך הראש איבר אשר, מצד אחד, מרסן את כושר ההרחה שלו אבל, מצד שני, עושה אותו לאדם. איבר זה נובע מהכוחות הדוחפים מעלה וקדימה.

במקרה של הכלב והפיל, הרבה מעצב ההרחה ממוקם בחלק הקדמי של המוח. עצב ריח גדול נוכח שם. באדם עצב זה מצומצם. העצבים שנדחפו מלמטה למעלה התפשטו תחת זאת החוצה. כתוצאה מכך, בנקודה זו – היכן שתחושות הריח של הכלב מתפשטות חוצה הרבה יותר – ממוקם החלק האצילי ביותר של המוח באדם. שם, בחלק הקדמי של המוח, ממוקם החוש לרחמים וחמלה, החוש להבנה של בני אדם אחרים, וזהו משהו אצילי. את מה שהכלב מבזבז בכשכוש זנבו, האדם משנה למשהו אצילי. שם, בחלק הקדמי של המוח, בדיוק בנקודה שבה האף הצנוע היה מעביר אחרת את עצב ההרחה, יש לאדם איבר אצילי באופן יוצא מהכלל.

כבר ציינתי שאיננו מריחים טוב במידה שווה בשני הנחיריים. כעת, נסו להיזכר במישהו שיש לו מנהג לעשות מחוות בולטות. מה הוא עושה כאשר הוא מהרהר במשהו? אני בטוח שראיתם זאת. הוא מרים את אצבעו ונוגע באפו. האצבע המורה שלו מוצאת מנוחה ישר מעל מחיצת האף, הקיר הפנימי המחלק את מעברי האף. כי ממש כאן, מאחורי האף ובתוך המוח, יש ליכולת ההבחנה ביטוי פיזי.

מחיצת האף של הכלב מאפשרת לו לא רק לעקוב במדויק אלא גם להבחין בזהירות כיצד מופיע הריח אם בנחיר השמאלי או הימני. הכלב תמיד מריח בנחיר הימני את מה שהוא רודף אחריו כרגע, בעוד שבנחיר השמאלי נמצא הריח של כל מה שכבר נרדף. אם כן, הכלב נהיה יותר ויותר מומחה במרדף, בדיוק כפי שאנו לומדים יותר ואוספים עובדות בזיכרוננו. לכלב יש זיכרון טוב במיוחד לריחות, ולכן הוא נהיה לגשש כה חריף.

שריד לזה עדיין קיים בחיי אדם. חוש הריח של האדם נהיה חלש ועמום, אבל מוצרט, לדוגמא, קיבל לפעמים השראה למנגינות היפות ביותר שלו כאשר הריח פרח בגן. כאשר הרהר בסיבה לכך, הוא הבין שזה קרה משום שכבר הריח פרח זה במקום אחר ואהב אותו במיוחד. מוצרט מעולם לא הרחיק לכת עד כדי לומר "טוב, הייתי פעם בגן יפה זה במקום כזה וכזה, וצמח שם פרח זה עם ניחוח נפלא שעינג אותי מאוד. עכשיו, שוב אני מריח אותו ניחוח, וזה גורם לי לרצות כמעט לכשכש בזנבי". מוצרט לא היה אומר זאת, אבל מנגינה יפה נכנסה לראשו כאשר הריח פרח זה בפעם השניה. אתם יכולים לראות מכך באיזו קרבה קשורים חוש הריח והזיכרון.

זה לא נגרם על ידי מה שבני אדם סופגים כריחות אלא על ידי מה שאנו דוחפים קדימה במוח וכנגדו. כוח ההבחנה שלנו מתפתח שם. אם אדם יכול לחשוב באופן הגיוני במיוחד, אם יש אצלו זיקה נכונה בין המחשבות, אז אנו יכולים לומר שהוא דחף את מוחו קדימה כנגד עצב ההרחה שלו, שהוא למעשה סיגל והתאים את המוח שלו למשהו אחר מעצב ההרחה. אנו יכולים לומר, גם כן, שככל שאדם התגבר יותר על טבע הכלב שבתוכו, כך הוא נהיה יותר אינטליגנטי. אם אדם היה נולד עם כישרון כלבי להריח טוב במיוחד, והיה מתחנך ללמוד להבחין בין דברים שונים מריחות, הוא היה פיקח במיוחד משום שהיה יכול להבחין בין דברים שונים בזכות מה שדחף מעלה כנגד עצב ההרחה.

פיקחות, הכוח להבחין בין דברים, היא ביסודה תוצאה של התגברות האדם על חוש הריח שלו. לפיל ולכלב האינטליגנציה נמצאת בתוך אפם. במילים אחרות, היא קצת מחוץ להם. אצל האדם הפיקחות נמצאת בתוכו. וזה מה שמייחד אותו. מכאן, אין די רק בבדיקה אם לאדם יש אותם איברים כמו לחיה. כמובן, גם לכלב וגם לאדם יש אף, אבל מה שחשוב הוא כיצד בנוי כל אף שכזה. אתם יכולים לראות מכך שמשהו פועל באדם שאינו פעיל בכלב, ואם אתם מקבלים זאת אתם עולים בהדרגה מהמישור הפיזי למישור הנפשי. בכלב לאף ולקצה השעיר של חוט השדרה, שרק מכוסה בעור ומלא בחומר עצם, אין נטיה לצמוח זה לקראת זה. נטיה זו נובעת רק מהנפש, שאצל הכלב היא שונה משל האדם. אם כן, כך תיארתי את האף וכל שקשור אליו בדרך כזו שאתם רואים את המשכו לתוך המוח ומוצאים שהאינטליגנציה של האדם קשורה לאיבר זה.

יש חוש אחר שדומה למדי לחוש הריח אבל מבחינות אחרות הוא שונה לחלוטין: חוש הטעם. הוא כל כך קרוב שאנשים באיזור שבו נולדתי לעולם לא אמרו 'ריח'. במילה זו לא השתמשו כלל. במקום זה הם אמרו: "זה טעים", או "זה לא טעים", כאשר הריחו משהו. היכן שנולדתי הם לא דיברו על הרחה אלא רק על טעימה. [מישהו בקהל קרא, "גם כאן בשוויץ"]. כן גם כאן בשוויץ אינכם מדברים על הרחה. הרחה וטעימה נראות כה קרובות לאנשים עד שאינם מבחינים ביניהן.

אם נחקור עכשיו את חוש הטעם, נמצא שיש כאן משהו מוזר. שוב, זה במידה מסוימת כמו בחוש הריח. כך, אם תיקחו את חלל הפה, כאן מאחור זה מה שנקרא החיך הרך, מלפנים זהו החיך הקשה, וכאן השיניים והחניכיים. אם תבחנו כל זאת תמצאו משהו מוזר. בדיוק כפי שהעצב יורד מטה לתוך האף, כאן, גם כן, עצבים עוברים מהמוח מטה לתוך הפה. אבל עצבים אלה אינם חודרים לתוך החניכיים, וגם אינם מתפשטים לתוך החיך הקשה שמלפנים. הם מגיעים רק לתוך החיך הרך מאחור, ורק לחלק האחורי של הלשון, לא לחלקה הקדמי. אם אתם רואים כיצד מתפשטים העצבים זה מוליך לחוש הטעם, תמצאו רק מעט טעם מלפנים, למעשה כלום. [ציור 8] קצה הלשון אינו באמת איבר של טעם אלא יותר של מגע. רק החלק האחורי של הלשון והחיך הרך יכולים לטעום. הפה רך מאחור וקשה מלפנים. רק החלקים הרכים יכולים לטעום. גם לחניכיים אין חוש טעם.

הדבר המיוחד הוא שעצבים אלה המובילים את חוש הטעם באדם קשורים גם כן בראש וראשונה עם כל דבר שיוצר את המעיים. זה באמת נכון שקודם כל האוכל צריך להיות טעים, וגם הרכבו הכימי חשוב. בטעם שלו יש לאדם וסת עבור האוכל שנכנס לתוכו. אנו צריכים ללמוד בזהירות רבה יותר את מה שילד קטן אוהב או לא אוהב מאשר לבחון את ההרכב הכימי של מזונו. אם הילד תמיד דוחה מזון, נמצא שמשהו לא כשורה באיברי הבטן התחתונה שלו, ואז צריך להתערב שם.

ציור 8

כבר תיארתי את 'יכולת הכשכוש בזנב' שהתהפך כיוונה באדם ובכלב היא מתפשטת כל הדרך מטה לאורך גבו. אם נזוז עכשיו קדימה מהזנב, נגיע לבטן, למעיים, שאליהם מתואמים עצבי הטעם. ככה זה: כאשר הכלב שוקע בהרחה, הוא מכשכש בזנבו, וזה מציין שהוא מעביר הכל דרך כל גופו. ההשפעה של הריח שהוא מריח עוברת כל הדרך עד הסוף, עד לקצה קצהו של הזנב. קצה האף הוא הנקודה הרחוקה ביותר מלפנים, וקצה הזנב הוא הנקודה הרחוקה ביותר מאחור. מה שקשור בהרחה בכלב עובר דרך כל אורך הגוף, אבל מה שהוא טועם לא עובר. זה נשאר באזור הבטן ואינו כה מרחיק לכת. אנו יכולים לראות מכך שככל שמשהו הקשור לעצבים ממוקם יותר בתוך הגוף, כך השפעתו פחותה על הגוף. זה מלמד אותנו להבין אפילו טוב יותר ממה שכבר הבנו שכל צורתו של האדם תלויה בעצבים שלו. האדם מעוצב על פי העצבים שלו. במקרה של הכלב, זנבו מעוצב בהתאמה לאפו. ולמה קשורים המעיים שלו? הם מעוצבים לפי עצבי הפה שלו. העצבים הממוקמים בקצה, מעצבים את צורת הקצה האחר. זהו משהו שאתם צריכים לקחת כבסיס לתיאור נוסף. תשיגו הרבה מכך שתבינו שהכלב חייב את כל יכולת הכשכוש שלו לאף, וכאשר הוא חש טוב באזור הבטן זה בזכות עצבי הפה. אנו נלמד על כך יותר מאוחר יותר.

זה מעניין באופן יוצא מהכלל כיצד העצבים קשורים לצורה. לכן אמרתי ביום אחר שאפילו אדם עיוור נהנה מעיניו. גם אם אינן משמשות לראיה, העצבים שלהן עדיין עוזרים בעיצוב הגוף. האופן שבו נראה האדם נגרם על ידי עצבי ראשו ובחלקו על ידי עצבי העיניים, כמו גם עצבים רבים אחרים. לכן, אם ברצוננו להבין מדוע האדם שונה בצורתו מהכלב, עלינו לחשוב על האף! האף ממלא תפקיד חשוב בעיצוב צורתו של הכלב, אבל באדם האף קצת מדוכא בתפקודיו. בכלב האף תופס מקום גבוה יותר בשלבי הסולם. הוא מנהל בית הספר, אם אפשר להתבטא כך. באדם, התפקוד של האף מעוכב. העין והאוזן לבטח חשובות יותר לצורה האנושית מאשר האף.