רודולף שטיינר

הרצאה 1 מתוך 10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה שמינית מינכן, 24 באוגוסט 1910

התקדמות התהוות האדם עד ליום הבריאה השישי

במהלך ההרצאות יצרנו תמונה על זרימתם של מצבי הכנה קודמים מתקופות השבתאי, השמש והירח הקדומים אל התהוות אדמתנו. עלינו לזכור כמובן תמיד, שהדבר המהותי ביותר העשוי לעניין אותנו בכל התהוות האדמה הזו הוא התפתחותו ובנייתו של האדם עצמו. אנו יודעים כי האדם הוא בעל זכות הבכורה, כביכול, במכלול האבולוציה הפלנטרית שלנו. אם נפנה את המבט לאחור את הוויית השבתאי הקדום, יתבלט לנו כי בתוך אריגת החום הזו עלינו לראות רק את היסודות הראשונים של האדם הפיסי, וכי לא היה קיים עדיין מאומה מכל מה שמקיף אותנו כיום, מכל אשר אנו פוגשים בממלכות בעלי החיים, הצמחים והמינרלים; הממלכות הללו רק נוספו לממלכת האדם. לכן עלינו לשאול: מה קורה למעשה בהוויית האדמה במובנו של ספר בראשית, בכל הקשור להתפתחות האדם בפרטים מדויקים יותר?

ראינו כבר במהלך ההרצאות, כי הדברים מקבלים אישוש מלא מהממצאים שניתנים להשגה במחקר מדעי־רוחי. אם מסתכלים על ספר בראשית בצורה שטחית, עשוי להופיע בפנינו כאילו האדם נורה כביכול מאקדח ביום הבריאה השישי. אולם אנו יודעים כי האדם הוא הדבר החשוב ביותר, כי הממלכות האחרות מהוות כאילו נשורת של התהוות האדם. משום כך חייבת לעניין אותנו השאלה: מה התרחש עם האדם בימים שקדמו ליום השישי? היכן עלינו לחפש בהם את האדם? אם האדמה מהוה שחזור של השבתאי, השמש והירח, יש להניח שקודם כל מגיעה לשחזורה התהוות האדם, ועלינו לחפש לפיכך את האדם לראשונה לא ביום השישי, אלא כבר לפני כן. כיצד מתבהרת סתירה־לכאורה זו, שספר בראשית אינו מדבר על האדם כבר לפני כן?

כאן יש להפנות תחילה את תשומת הלב לנקודה מסוימת. במקום שבו מתחיל ספר בראשית לדבר על התהוות האדם, הוא מדבר על אָדָם, ובמובן מסוים בשפת הכהנים העברית הקדומה, הביטוי אָדָםמקביל לביטוי שלנו ל"אדם" – Der Mensch. אולם עלינו להבין ביתר דיוק את הביטוי הזה, אָדָם. הוא מעורר בנפשו של החכם העברי הקדום דימוי, אשר בשפה הגרמנית ניתן לתרגמו כ"האדמתי", השייך לאדמה. האדם בתור שכזה הוא איפוא הישות הארצית בהא־הידיעה, כביכול הנזר של כל ההוויה הארצית, המתקבל לבסוף כפְרי של ההוויה הארצית. אולם כל הכלול לבסוף בפרי קיים כבר לפני כן בתוך תוכה של ישות הצמח – אם נישאר בתיאור תמונתי. לא נמצא את האדם בימי הבריאה הקודמים, אם לא נבהיר כי במציאות לא ישותו הפיסית של האדם היא שקדמה לישותו הרוחית־נפשית, אלא להיפך; הרוחי נפשי קדם לפיסי. את מה שעומד לפנינו כיום בתור אדם האדמה הפיסי, עליו אנו מדברים קודם כל כאדם, עלינו לדמות לפנינו בערך כפי שאנו מדמים כמות קטנה של מים, אותה אנו מקשים באמצעות הקפאה לקרח. כפי שהמים מתקשים לקרח, כך עלינו לדמות לעצמנו ביום השישי את הרוחי־נפשי של האדם כשהוא מתקשה ומתעבה כאילו לאדם האדמה באמצעות עבודתם של האלהים. ההתקדמות ליום השישי היא איפוא התעבות של האדם הרוחי־נפשי לאדם האדמה המעובה. באופן טבעי ביותר אין לנו מה לחפש את האדם בימי הבריאה הקודמים, בממלכה של הנשורת הפיסית או במערכת החוקים של הנשורת הפיסית של התהוות האדם באופן על־חושי; עלינו לחפשו לפני כן במצב רוחי־נפשי. כשאנו מדברים איפוא במובן של בראשית על כך שביום הראשון התקיימו הרחישה הפנימית והיסוד המתגלה חיצונית, עלינו לחפש את האדם ביום הבריאה הראשון הזה לא באדמה, אלא בהיקף האדמה בתור ישות רוחית־נפשית. עלינו לקבוע איפוא שקיומו הארצי של האדם הוכן בתור ישות רוחית־נפשית.

תחילה ברצוני לקשור לכם היום מעט את ממצאי מדע הרוח עם ספר בראשית. מה מכין עצמו מן האדם ביסודותיו הראשוניים ביותר, כאשר מספר לנו ספר בראשית כי באמצעות ההשתקעות הקוסמית נוצרו שני המערכים, זה של הרחישה הפנימית וזה של ההתגלות החיצונית? מה מכין עצמו שם מן האדם כאשר רוח אלהים אורגת ודוגרת דרך המערכים הללו? שם מכין עצמו הגורם שנוכל לציין, במובנם של ההסברים הנוכחיים במישור מדע הרוח, כנפש התחושה. היסוד שעלינו לראות בתור יסוד פנימי, הוא המגיע להכנתו במובן של ספר בראשית ביום הבריאה הראשון עד לאותו רגע בו כתוב: "יהי אור – ויהי אור!" בכל אלה נמצאת בתוככי ההיקף הרוחי – כמהות רוחית־נפשית – נפש התחושה של האדם. כדי לדייק בנקודה זו נאמר: אנו מחפשים בסביבת האדמה בתחילה את נפש התחושה, ומציבים אותה במקום שבדרך כלל ייקרא יום הבריאה הראשון.

בהיקף האדמה, במקום שבו האלהים והישויות המשרתות אותם פרשׂו את עבודתם, במקום שבו טווה ישות רוחית־נפשית, שם נמצא איפוא – כפי שכיום אנו מוצאים את העננים בהיקף האויר – את הרוחי־נפשי של האדם באטמוספרה רוחית־נפשית זו, וליתר דיוק את נפש התחושה שלו. לאחר מכן מתקדמת התפתחות האדם, ואם נעקוב אחריו הלאה עלינו לחפש את זו שאנו מכנים הנפש השכלית או נפש הרגש. נפש התחושה מתקדמת לנפש השכלית או נפש הרגש, ובהיקף האדמה מתרחשת כאילו התעבות נפשית זו של נפש התחושה לנפש השכלית או נפש הרגש, במה שמכונה היום השני. במקום שבו מהדהד אתר הצליל בהתהוות האדמה, במקום בו מאסות החומר העליונות נפרדות מהתחתונות, שם מצויה איפוא הספֵרה העליונה שבה מרחף האדם, כשהוא קיים תחילה מנפש התחושה ומהנפש השכלית או הרגשית ביסודותיהן. המומנט השלישי הוא התקדמות האדם עד לנפש התודעה, כך שעלינו לתאר לעצמנו את התהליך כולו כפי שהוא מתואר בבראשית באופן כזה, שביום השלישי הזה התפתחו למטה על האדמה הירק והצמחייה, בהשפעתו של אתר האור – כפי שתיארנו, על פי מיניהם. האדמה החלה להוות כמובן רק באופן שניתן לתחושה בעל־חושי – את המצע לחיים הצמחיים, בעוד שלמעלה אורגת באתר נפש התודעה בקשר עם נפש התחושה ועם הנפש השכלית או הרגשית, כפי שאנו מכנים אותן.

כך טווה וארג בהיקף הוויית האדמה האדם הנפשי־רוחי. הוא מתקיים כאילו היה בתוך הסובסטנציה של הישויות הרוחיות השונות. למעשה אין לו עד כה כל קיום עצמאי. דומה הדבר כאילו הוא נוצר כאיבר בתוך האלהים, הארכאי וכן הלאה, כשהוא מתקיים בגופיהם כמרכיב של גופים אלה. משום כך, כמובן, מסופר לנו על הישויות הללו שרק הן לבדן מהוות אינדיבידואלים באותה תקופה בהתהוות האדמה, שכן בגורלן של הישויות הללו מתואר גם גורלם של יסודות האדם. אולם, כפי שתוכלו בנקל לתאר לעצמכם, אם האדם אמור להיות בשלב כלשהו חלק מאוכלוסיית האדמה, חייב להופיע תהליך שניתן לציינו כהתעבות הדרגתית שלו. היסוד הנפשי־רוחי הזה חייב להלביש עצמו בהדרגה בלבוש הגופני, כביכול. לכן בסופו של היום השלישי כפי שמספר לנו עליו התנ"ך, מופיע לפנינו אדם רוחי־נפשי ביסודותיו, כפי שאנו מדברים כיום על נפש התודעה, הנפש השכלית או הרגשית ונפש התחושה. כל אלה חייבים להלביש עצמם, להצטייד כאילו בלבוש החיצוני. האדם חייב לקבל בתוך הספֵרה הרוחית־נפשית הזו קודם כל את הלבוש של הגוף האסטרלי.

ננסה לדמות לעצמנו מה אנו אומרים בכך למעשה: האדם חייב כעת, לאחר יום הבריאה השלישי, להלביש עצמו בגוף האסטרלי. היכן מופיע לפנינו האדם בחייו הנוכחיים כאילו בנפרד מגופו האסטרלי, כך שנוכל ללמוד את מערכת החוקים שלו? הגוף האסטרלי מופיע בצורה נפרדת לגמרי, כפי שהיה בזמן שעליו מספר ספר בראשית – גם אם באורח שונה לחלוטין – בעת שהאדם ישן. אז הוא מותיר את גופו הפיסי וגופו האתרי במיטה, והאדם עצמו מתקיים אז בגופו האסטרלי, הנושא את האני.

היזכרו כעת בכמה דברים שאמרתי לכם בשנים שעברו על חייו הייחודיים של הגוף האסטרלי במצב השינה. היזכרו גם במה שתוכלו למצוא על כך ב"מדע הנסתר": כאשר הגוף האסטרלי מצוי מחוץ לגוף הפיסי והאתרי, מתחילים להיווצר קשרים, זרמים כביכול מן הגוף האסטרלי הזה אל הסביבה הקוסמית. כשאתם חוזרים בבוקר ממצב השינה אל מצב העירות, ינקתם כאילו במשך מצב השינה את הכוחות המחזקים מהקוסמוס כולו. בהקשר מסוים התחבר גופכם האסטרלי בלילה באמצעות זרימותיו עם כל הקוסמוס המקיף אותנו. הוא היה בקשר עם כל הישויות הפלנטריות השייכות לאדמתנו. זרימותיו השתרעו למרקורי, מאדים, צדק וכן הלאה, ובישויות הפלנטריות הללו מצויים הכוחות המחזקים הנשלחים את הגוף האסטרלי, שאנו זקוקים להם כדי להיות מסוגלים לנהל את המצב הער עם חזרתנו לגוף הפיסי והאתרי. במשך הלילה נשפך כאילו גופנו האסטרלי החוצה ומתרחב לכדי הוויה קוסמית. תודעת הראיה הרוחית רואה בעת ההירדמות את הגוף האסטרלי כשהוא יוצא מהגוף הפיסי. זהו בוודאי ביטוי בלתי מדויק. הגוף האסטרלי יוצא מהגוף הפיסי בהתפתלות, כמעין ספירלה; הוא מרחף כמעין ענן ספירלי. אולם מה שרואים כאן הנו רק תחילתם של זרמים המתחלקים כלפי חוץ מהגוף האסטרלי. הם יוצאים למעשה אל חלל העולם, שם הם שואבים ומספיגים עצמם בכוחות הפלנטות. אם מבקש מישהו לומר לכם כי הגוף האסטרלי הנו מה שנראה בראיה רוחית גסה יותר כמעין ענן המרחף בקרבת הגוף הפיסי, אין הוא אומר לכם את האמת, שכן במשך הלילה הגוף האסטרלי הזה נשפך על כל מערכת השמש שלנו. במצב השינה הוא נמצא כביכול בקשר עם הישויות הפלנטריות. משום כך אנו מדברים על גוף "אסטרלי". כל ההסברים האחרים לביטוי "גוף אסטרלי", שהוטבע בימי הביניים, אינם נכונים. אנו מדברים על הגוף האסטרלי משום שבמצב השינה של האדם הוא נמצא בקשר פנימי מסוים עם הכוכבים, עם העולם האסטרלי, משום שהוא נח בתוכם ונוטל מהם את כוחותיו.

אם אתם תופסים עובדה זו, המתקבלת גם כיום בעזרת מחקר של ראיה רוחית, תאמרו לעצמכם: במקרה כזה חייבים היו גם הזרמים הראשונים שבנו את הגוף האסטרלי הזה, לנבוע מן העולם האסטרלי, מעולם הכוכבים, אל האדם. עולם הכוכבים הזה היה חייב היה איפוא להתקיים בהתהוות האדמה.

אם אנו אומרים איפוא כי ביום הרביעי הלביש עצמו מה שהיה קיים לפני כן בצורה רוחית־נפשית, במערכת החוקים והכוחות של הגוף האסטרלי – כי אז חייבים היו ביום הרביעי הזה הכוכבים, האסטרה, לפרוש את פעילותם בהיקף האדמה.

את זאת מספר לנו בראשית. כאשר מתואר לנו ביום הרביעי התיאור המתמצה במילים "כאן נבנה הגוף האסטרלי של האדם על מערכת החוקים שלו", הרי שספר בראשית עורך בעבורנו באופן הנכון ביותר הקבלה בין הלבשה זו של האדם עם הגוף האסטרלי, כאשר הוא מרחף עדיין בסביבה הרוחית או האסטרלית של האדמה, לבין פעילותו של עולם הכוכבים השייך בקירבה הראשונית לאדמתנו. גם בזאת טמונה איפוא בסיפור של "בראשית" משמעות עמוקה, המתקיימת בחפיפה מלאה עם הדברים שאומר לנו כיום מחקר הראיה הרוחית על האדם. עוד נראה כי בזמן שעליו מדבר בראשית, הגוף האסטרלי לא היה כפי שגופנו האסטרלי כיום נמצא בלילה, אולם חוקיו היו אותם חוקים. מה שהתפתח בו כפעילות היה אותו דבר עצמו.

עלינו לצפות איפוא שלגבי התקופה הבאה, אותה מציין ספר בראשית בתור יום הבריאה החמישי, תופיע התעבות נוספת של האדם. הוא נשאר עדיין ישות אתרית על־חושית, אולם מופיעה התעבות חדשה, התעבות בתוך היסוד האתרי. האדם אינו נוגע עדיין באדמה, אלא שייך כביכול להיקף הרוחי־אתרי יותר שלה. כאן אנו נוגעים בעניין שהבנתו חשובה לאין ערוך לכל הווייתו של האדם בקשריו לאדמה. אם נפנה את מבטנו לממלכה הקרובה ביותר לאדם, לממלכת בעלי־החיים, נוכל להציב לפנינו את השאלה הבאה, שבה כבר עסקנו לעתים קרובות: מדוע הפכו בעלי החיים הללו לבעלי חיים, ומדוע נעשה האדם לאדם? ההנחה שהאדם התפתח רק מן החייתיות, כפי שהוזה הדימוי המטריאליסטי הגס של זמננו, אינה מסוגלת להוסיף אפילו תובנה מופשטת ושטחית, אם המטריאליסטים מבינים עצמם באמת. אולם אם נתבונן בתהליך מבחינת הזמן, כשאנו מפנים את המבט אל התהוות האדמה, נראה כי בטרם הופיע האדם בצורה גלויה לעין בתור ישות ארצית, הופיעו בעלי החיים. כדי שהאדם יוכל להיות אדם על האדמה, נחוץ היה שיפגוש את התנאים הארציים המתאימים להתעבותו. הבה נניח שבתקופה המתוארת לפנינו כיום הבריאה החמישי היה האדם הופך לישות ארצית כפי שהוא כיום, כלומר, היה נעשה כה מעובה שניתן היה לציינו כישות ארצית. מה היה קורה אז?

לו היה האדם יורד כבר אז אל קיום האדמה המעובה, לא יכול היה לקבל את הצורה והישות שאותן קיבל, שכן התנאים הארציים לא היו בשלים דיים כדי להעניק לו צורה זו. היה עליו להמתין ביסוד הרוחי ולהותיר עצמו מחוץ להתפתחות הארצית, משום שזו לא יכלה עדיין לספק לו את התנאים לקיום הארצי. הוא חייב היה להבשיל תחילה בספֵרה רוחית־נפשית, אתרית יותר. לולא המתין עם ירידתו אל האדמה, היה מלביש עצמו בדמות חייתית. זוהי הסיבה שבעטיה נעשו בעלי החיים לבעלי חיים, משום שהישות הנפשית־רוחית, נפש המין של צורת החיה, ירדה לאדמה כאשר זו לא היתה עדיין בשלה ולא יכלה לספק את התנאים שהיו נחוצים לצורה אנושית ארצית. האדם חייב היה לחכות למעלה ביסוד הרוחי. מה שהפך להיות חיה ירד מטה, בכל הנוגע לאדם, בשלב מוקדם מדי. בזמן המצוין לנו כיום החמישי היתה האדמה מלאה באויר ובמים. האדם לא אמור היה לרדת ולבנות לעצמו גופניות ארצית מחומר זה. ישויות בעלי החיים, הנפשות הקבוצתיות של החיות שירדו אז, היו ישויות של אויר, ישויות של מים. בעוד אשר נפשות־מין מסוימות הלבישו עצמן בגוף שנטל את התנאים של סביבת אויר וסובסטנציית מים, חייב היה האדם להמתין ברוח כדי שיוכל מאוחר יותר ליטול צורה אנושית.

ספר בראשית מספר לנו על המהלך כולו בצורה רוחנית ביותר. מה היה קורה לו היה האדם יורד אל החומר המעובה כבר ביום הבריאה החמישי? אז לא יכולה היתה עדיין אנושיותו הפיסית לסגל לעצמה את אותו כוח, שסופק לו הודות לכך שהאלהים התקדמו להתאחדותם כאֶחָד. דיברנו על ההתאחדות־לאחד הזו של האלהים, ואמרנו ש"בראשית" מתאר זאת בדרך נפלאה כשהוא מדבר לפני כן על האלהים ולאחר מכן על יהוה־אלהים. אפיינו את ישותם של האלהים בכך שאמרנו כי הם ארגו ביסוד החום; יסוד החום היה האלמנט שלהם, גופניותם כביכול, ובאמצעותו הם התגלו באופן ישיר. כאשר בסוף שלשלת ההתפתחות המתוארת לנו בבראשית הגיעו האלהים עד לידי כך שאפשר לדבר אצלם על תודעה אחת, על יהוה־אלהים, התרחש שינוי עם עצם ישותם.

שינוי זה נמצא ברמה שבה נעוץ גם השינוי ביתר ישויות ההירארכיות. זיכרו שדיברנו על גופם של הכתרים; אמרנו שהוא הוקרב בתחילת התפתחותנו הפלנטרית לאלמנט החום של השבתאי הקדום. עוד אמרנו כי בשמש הקדומה היה עלינו לחפש את גופניותם של הכתרים באלמנט האויר, בירח הקדום במים ובתקופת האדמה שלנו עלינו למצאו באלמנט הארצי או המוצק. זו היתה כביכול התקדמותם של הכתרים, שהם התקדמו מעלה בעת שעיבו את ישותם יותר ויותר ממצב החום למצב הארצי המוצק.

נשאל את עצמנו כעת: אם האלהים עברו התקדמות דומה, אם קיבלו כביכול את הגמול בעבור יצירתם בכך שעלו שלב אחד גבוה יותר, מה חייב היה לקרות אתם בהקשר זה? הם היו חייבים אז – והדבר נעוץ במערכת החוקים – להתקדם להתעבות הבאה. באותה חוקיות שבה התקדמו הכתרים בזמנים קדומים מאלמנט החום לזה של האויר במעבר מן השבתאי הקדום אל השמש הקדומה, כך עלינו לצפות שכאשר הגיעו האלהים לתודעה האחת, הם יתקדמו גם בכל הקשור להתגלותם החיצונית, בכל הקשור לאריגתם החיצונית, מאלמנט חום לאלמנט אויר. אולם תהליך זה לא התרחש ביום החמישי, אלא רק בסופה של אותה שלשלת התפתחות שעליה סיפר לנו ספר בראשית. לו היה האדם רשאי לרדת אל האלמנט העדין יותר של האויר כבר ביום הבריאה החמישי, היה קורה לו מה שקרה לישויות שחיפשו את גופניותן באלמנט האויר הזה. הן הפכו לבעלי החיים שחיו באויר, משום שלא יכלו לקבל את הכוח שהיה נחוץ כדי להגיע למשמעות האדמה – הכוח של יהוה־אלהים, הכוח שהתקיים רק לאחר התקדמותם של האלהים ליהוה־אלהים. האדם חייב היה איפוא לחכות. אסור היה לו לקלוט לתוך עצמו את האויר. בעוד שאותן ישויות־של־המין ירדו מטה, היה הוא חייב לחכות עד שהאלהים יהפכו ליהוה־אלהים. רק אז יכול היה להינתן לו כוחו של יהוה־אלהים. הוא היה חייב להתגשם באריגה של יהוה אלהים, באויר אולם היה עליו לקבל על עצמו את הקיום האלמנטרי של האויר רק כפי שיכול היה לקבלו מיהוה־אלהים. בעושר רוחני מופלא מספר לנו זאת ספר בראשית, כשהוא אומר: האדם הבשיל בקיום רוחי־אתרי יותר וביקש את ההתגשמות המעובה רק כאשר התקדמו האלהים לכדי יהוה־אלהים – כאשר יהוה־אלהים יכול היה לבנות את ישותו הארצית של האדם, כאשר נשף לתוכו את האויר. זו היתה גולת הכותרת של האלהים עצמם שהפכו ליהוה־אלהים, אשר זרמו אל האדם עם האויר.

כאן לפנינו שוב הסבר של "בראשית", המתאים בדרך כה מופלאה למה שמראה מחקר הרוח של תקופתנו. ניתנת לנו בספר בראשית תורת אבולוציה שלעומתה כל תורות האבולוציה היהירות של ההווה אינן אלא פנטאזיות שטחיות גרידא. שכן "בראשית" מוביל אותנו אל ההוויה הפנימית, מראה לנו מה חייב היה לקרות בעל־חושי לפני שהאדם רשאי היה להתקדם אל קיומו החושי. כך איפוא נוכל לומר שהאדם חייב היה להישאר עדיין בקיום אתרי, בעוד הישויות האחרות התעבו כבר בצורה פיסית בהיקף האויר והמים. ועוד נוכל לומר כי התעבותו של האדם עד לגוף האתרי התרחשה באותו עידן, שהתנ"ך מציין כיום הבריאה החמישי. שם איננו מוצאים עדיין את האדם בין ישויות האדמה הפיסיות. רק בעידן שאנו מציינים כיום הבריאה השישי עלינו לחפש את האדם בין ישויות האדמה המהותיות. אז הוא נקלט כאילו בידי הקיום הארצי, וביכולתנו לומר כי מה שאנו מכירים כיום כגופו הפיסי של האדם נוצר באותו זמן שמציין "בראשית" כיום הבריאה השישי.

אולם כעת עלינו להבהיר לעצמנו דבר־מה נוסף. תמיד תיכשלו אם תחשבו שתוכלו לראות בעיניים הרגילות או לאחוז בידיים את בני האדם שנוצרו שם ביום הבריאה השישי, כך שתוכלו לחוש מהם משהו. לו היה זה אפשרי בכלל שאדם עם חושים בני זמננו יתקיים אז, לא יכול היה לקלוט בחושיו את אדם האדמה שנוצר. האדם כיום מותאם מדי לחשיבה מטריאליסטית, ומשום כך הוא חושב מיד לגבי יום הבריאה השישי כי האדם התקיים שם בדיוק כפי שהוא כיום. האדם היה קיים כבר כמובן באופן פיסי, אולם גם אריגת החום, למשל, היא פיסית. אם אתם מגיעים לחלל כלשהו ומוצאים את ההבדלים בזרמי החום, שאינו כה מעובה כמו הגז, עליכם לראותם כקיום פיסי; כבר בתקופת השבתאי היה קיום פיסי, גם אם היה מורכב ממצבי חום בלבד. יהיה זה בלתי אפשרי למצוא את האדם בבשר מעובה במה שמכונה יום הבריאה השישי. עלינו לחפשו אמנם כישות ארצית, בפיסי, עלינו לחפשו שם אפילו ביסוד הפיסי, אולם רק בהתגלות הפיסית העדינה ביותר – כאדם חוֹם. כאשר התרחש אותו מאורע המאופיין במילים "ויאמר אלהים: נעשה אדם!", אזי ישות כלשהי שהיתה כשירה לקלוט בחושיה מצבי חום, היתה קולטת השתנויות מסוימות במצב החום. אם היתה ישות זו מגיעה אל מעל לאדמה, שהיתה מכוסה אז במיני הצמחים ובעלי החיים באלמנט האויר והמים, היתה אומרת לעצמה: אפשר לחוש כאן דברים מעניינים. במקומות מסוימים ניתן לחוש רשמי חום, עדיין לא רשמים של גז, רק רשמי חום טהורים. ניתן למצוא השתנויות חום מסוימות בהיקף האדמה. ישויות חום עוברות וחולפות אנה ואנה. האדם לא היה עדיין ישות גז אלא ישות חום בלבד. סלקו במחשבתכם את כל המוצק הנמצא בתוככם, סלקו גם את כל הנוזלי ואת כל היסוד דמוי גז, ודמו מן האדם שאתם מהווים כיום רק את החום הפועל בדמכם, תארו לעצמכם את חום הדם שלכם, התפשטו מכל השאר – ואז תקבלו את הישות שנוצרה כאשר דיברו האלהים את מילות הבריאה "נעשה אדם!" ומצב ההתעבות הבא מגיע רק לאחר ימי הבריאה, זרימתו של היסוד שיכול יהוה־אלהים לתת, האויר, מגיעה רק לאחר יום הבריאה השישי הזה.

בני האדם לא יבינו את מקורם הראשוני, אלא כאשר יגיעו לכלל החלטה לתאר את מקורותיהם כך, שבראשונה התקיים בהוויית האדמה יסוד רוחי־נפשי, לאחר מכן אסטרלי, אחריו אתרי, ואז באו המצבים הפיסיים, שמהם התקיים קודם כל מצב חום, אחר כך מצב אויר. אפילו לגבי המומנט שבו מסופר לנו לאחר היום השישי "וָיִפָּח בְּאַפָּיו נִשְמַת חַיִּים", לא יבינו בני האדם את מקורם העצמי כל עוד לא יגיעו לכך שידמו את עצמם במומנט זה באופן פיסי כאנשי חום ואויר, כל עוד יאמינו שהתקיים שם כבר משהו מאדם הבשר. מתוך העדין נוצר הגס יותר, ולא להיפך. מחשבה זו זרה מאד לתודעה בת־זמננו, אולם זו האמת.

אם נתפוס זאת, נמצא כסביר מדוע מדובר בכל כך הרבה סיפורי בריאה על כך, שיש לתפוס את התהוות האדם כירידה מהיקף האדמה. וכאשר התנ"ך עצמו מדבר על גן העדן, לאחר שדיבר על ימי הבריאה, עלינו לחפש גם כאן דבר־מה עמוק יותר, ונמצא את הדבר הנכון רק אם נרכוש לגביו תובנה של מדע הרוח. למי שמכיר את העניינים, מהותית ביותר היא העובדה שבין מפרשי התנ"ך מסתובבת השאלה האם גן־עדן נמצא במקום זה או אחר על האדמה, שממנו נדדו אחר כך בני האדם. אלא שבכמה סיפורי בריאה – ואף בתנ"ך עצמו – נרמז בפירוש כי גן־עדן לא היה כלל על פני האדמה בתור שכזו, והוא התנשא מעל לפני האדמה, כביכול בגבהי העננים, וכי כאשר חי האדם בגן־עדן היה עדיין ישות של חום וגז. האדם לא הסתובב עדיין על פני האדמה עם שתי רגליו; זוהי הזיה מטריאליסטית. עלינו לדמות איפוא לעצמנו שגם לאחר סיומם של ימי הבריאה, כפי שהם נקראים בדרך כלל, היה עדיין האדם ישות שהשתייכה לא לקרקע האדמה אלא להיקפה.

כיצד ירד האדם מן ההיקף אל קרקע האדמה? כיצד התרחש המשך התעבותו מאותו מצב שבו הציב אותו יהוה־אלהים? כאן אנו מגיעים לעובדה המתוארת באופן מדויק ב"מדע הנסתר"; אנו מגיעים לגורם שאנו מכירים כהשפעה הלוציפרית. אם נבקש לאפיין ביתר דיוק מה הכוונה בהשפעה הלוציפרית הזו, עלינו לחשוב שישויות מסוימות, אותן ישויות המתוארות כישויות הלוציפריות, נוצקו כאילו אל הגוף האסטרלי האנושי, כך שהאדם, לאחר שנבנה באמצעות כל הכוחות שתיארנו עד כה בהתהוות האדמה, קלט לתוכו את ההשפעה הלוציפרית. נבין השפעה זו אם נתאר כי חיי התאוות של האדם, חיי התשוקות שלו, כל המעוגן בגוף האסטרלי, נאכף עליו בידי האלמנט הלוציפרי והפך לתאוותנות נלהבת, תשוקתית ואימפולסיבית, אם אבטא זאת כך. הוא נסגר בתוך עצמו. בקצרה, מה שאנו מציינים היום בביטוי אגואיזם, רצון האדם להיות סגור בתוך עצמו, הדאגה לכך שהוא ירגיש עצמו ככל האפשר בנוח בפנימיותו, כל זה הוחדר לאדם עם האלמנט הלוציפרי. ההשתלבות הזו של הנוחות הפנימית על הטוב והרע שבה, חדרה לאדם עם ההשפעה הלוציפרית. זו היתה איפוא קודם כל השפעה זרה. מן הגוף האסטרלי כפי שהיה לפני כן, כאשר נוצר בידי הזרמים שזרמו מעולם הכוכבים, מן הצורה שנטל אז הגוף האסטרלי, נוצר כעת גוף אסטרלי שונה, כזה החדור בהשפעה הלוציפרית. כתוצאה מכך התכווץ גוף האויר והחום של האדם והתעבה התעבות נוספת. כאן נוצר לראשונה אדם הבשר והדם. כאן התרחשה ההתעבות הנוספת שלו. נוכל לומר איפוא כי היסוד הטרום־לוציפרי של האדם היה מורכב בהוויה האלמנטרית מחום ואויר, ואל הנוזלי והמוצק התגנבה ההשפעה הלוציפרית. היא נדחקה לתוכם וחיה בתוכם. בכל המהוה מוצק ונוזל חיה ההשפעה הלוציפרית. אין זו אמירה סמלית אלא תיאור בהיר ונכון של העובדות, כשאני אומר: באמצעות הכבישה המכַוֶצֶת הזו שנגרמה לגופי בני האדם בידי ההשפעה הלוציפרית, קיבל האדם כובד ושקע מטה מן ההיקף אל קרקע האדמה. זה היה הגירוש מגן־עדן, כפי שהוא מתואר בצורה סמלית. האדם קיבל כביכול את הכובד, את כוח הגרביטאציה, כדי לשקוע מהיקף האדמה אל קרקעיתה. זוהי ירידת האדם אל קרקע האדמה הפיסית, זה מה שהביא את האדם מטה עד לאדמה, בעוד שלפני כן הוא שכן בהיקף שלה. עלינו למנות איפוא את ההשפעה הלוציפרית הזו בין הכוחות הבונים באמת את האדם.

לכן אנו פוגשים הקבלה מעניינת בין תיאור הממצאים הטהורים של מדע הרוח לבין אלה של התנ"ך. הסתכלו כיצד הורחק ב"מדע הנסתר" כל מה שיכול היה להיבנות בקלות לו היה נסמך על התיאורים ב"בראשית".ברצוני לומר שנשמרתי מכך היטב בתיאורים ב"מדע הנסתר". הבאתי בחשבון רק את מחקרי מדע הרוח. במקום מסוים שם מתוארת ההשפעה הלוציפרית מצד שונה לחלוטין. אך אם מוצאים אותה, פוגשים בתיאור של מדע הרוח את אותה תקופה בדיוק המתוארת לנו בתנ"ך בפיתוי האדם באמצעות הנחש, באמצעות לוציפר. אנו מוצאים אז בדיעבד את ההקבלה הזו. כפי שכוח הכובד, החשמל והמגנטיות מהווים כוחות הנוטלים כיום חלק מכריע במבנה האדמה, כך ההשפעה שאנו מכנים השפעה לוציפרית מהוה כוח שבלעדיו לא יכלה התהוות האדמה להתרחש. עלינו למנות את ההשפעה הלוציפרית הזו בין הכוחות הבונים את האדמה. סיפורי בריאה מזרחיים, בעיקר, ממקמים לכן את גן העדן – לא באורח כה עדין כפי שמתואר בתנ"ך – בהיקף האדמה ולא על קרקע האדמה עצמה, ותופסים את הגירוש מגן־עדן כירידה מהיקף האדמה אל פני השטח שלה. כך איפוא ניצבת לפנינו גם החפיפה – אם אנו רק יודעים להבין נכונה את המילים – בין מחקר מדע הרוח לבין התנ"ך.

אולם הבה נתבונן כעת בעוד מומנט אחד. הדגשנו כי לחוקר הרוח לא היה זה כה קל כמו אותו מדען היוצא בצורה כל כך בולטת מעקרון היסוד כי בלילה כל הפרות אפורות, ואשר מייחס את התהליכים השונים לאותה סיבה עצמה. במקום בו נוצרים העננים חייב חוקר הנפש להסתכל על גורם שונה לחלוטין מזה שעליו לראות במים שנוצרו על קרקע האדמה. דיברנו על הכרובים כעל הכוחות השולטים במבני העננים, ועל השרפים ככוחות השולטים באש הברקים הנובעים מהעננים. אם אתם מדמים לעצמכם כעת שהגירוש מגן־עדן מספר לאמיתו של דבר על הירידה מן ההיקף, אתם מתארים כמעט מילה במילה כיצד נפל האדם באמצעות הכובד העצמי שלו מהיקף האדמה, בהותירו מאחור את הכוחות והישויות היוצרים את העננים והברקים – את הכרובים עם להט החרב. האדם נפל כביכול מהיקף האדמה, מאותו מישור שבו שולטים הכרובים עם חרב האש של הברק. כאן תקבלו את הממצאים שניתן לגלות באמצעות מדע הרוח, כשהם מתוארים ממש מילה במילה בגירוש מגן־עדן, כאשר נאמר: האלוהות הציבה לפני גן עדן את הכרובים עם להט החרב המתהפכת.

אם אתם תופסים זאת, תוכלו לתפוס כמעט בידיים, כיצד אותו רואה רוחי קדום שהעניק לנו את "בראשית", התבונן במלוא כוח הראיה הרוחית אל התהליכים מלאי הסוד באריגה וטוויה זו של האדם בגבהים האתריים, בטרם נפל מהאיזורים שבהם שולטים השרפים והכרובים. בצורה הריאליסטית הזו מדבר התנ"ך – שאינו מבקש להביא השוואות בעלמא או תמונות חומרניות – אלא רוצה לספר לנו מה מגלה תודעת הראיה הרוחית.

בקיאותם של בני זמננו בדימויים של הזמן העתיק גרועה מאד. כיום נהוג לבקר את התנ"ך, כאילו היה נאיבי עד כדי כך שהוא מספר לנו: מה שהיה פעם גן־עדן היה גן גדול, יפה ונחמד, עם עצים, כאשר אריות ונמרים מהלכים בו, וביניהם האדם. קל מאד לבקר בצורה כזו, ואין המבקר קל הדעת נזקק אלא להפנות את תשומת לבנו לכך שאילו אכן כך היה הדבר, מה היה קורה לו לאדם לוּ היה נופל, בתמימותו, למלתעותיו של ארי מעין זה? קל מאד למתוח ביקורת כאשר אדם בונה לו תחילה תמונה הזויה, שספר בראשית כלל אינו מתכוון אליה. השקפות מעין אלו נוצרו רק במאות האחרונות. בני האדם אינם יודעים הרבה על הדימויים של מאות קודמות. הסכולסטיקנים של המאה השתים־עשרה היו מעווים את פניהם לו היו שבים כיום ושומעים מה אמרו הם עצמם על אודות התנ"ך. איש מהסכולסטיקנים לא היה מעלה על דעתו שיהיו לו דימויים על סיפור התנ"ך, כמו אלה הנמצאים ברשות בני האדם כיום. הבריות יכלו לדעת זאת היום לו היו מוכנים באמת ללמוד. יש רק ללמוד באמת את כתביהם של הסכולסטיקנים, ואז אפשר לראות כיצד מדובר שם באופן מדויק על כך שאנו עוסקים כאן בדבר־מה שונה. גם אם נעלמה בדרך מסוימת המודעות לכך שבסיפורי התנ"ך מדובר בתוצאות של מחקר ראיה רוחית, בכל זאת התקיים שם משהו שונה לחלוטין מן הפירושים החומרניים שרכשו אחיזה החל מהמאות השש־עשרה והשבע־עשרה. לא היה עולה על דעתו של איש מהמאות הראשונות של ימי הביניים להניח הנחות מעין אלו. כיום קל לבקר את התנ"ך. יש רק לסרב להכיר בעובדה שהדימויים שנגדם נלחמים כיום, לא נוצרו אלא לפני כמה מאות שנים. אלה הנלחמים כיום במידה הרבה ביותר נגד התנ"ך, אינם נלחמים למעשה נגד התנ"ך אלא נגד תוצר הזוי של הדימויים האנושיים. זוהי מלחמה נגד דבר־מה שאינו קיים כלל, שרק הופרח בדמיון. לעומתם משימתו של מדע הרוח היא להצביע שוב על משמעותו האמיתית של התנ"ך באמצעות הבאתם לציבור של הממצאים המדעיים־ רוחיים, ולאפשר בכך את אותם רשמים גדולים החייבים להגיע לנפשנו, כשאנו לומדים להבין מה מהדהד לקראתנו מזמנים קדומים בביטוי רב־הוד כל כך.