בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי
רודולף שטיינר
10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122
מגרמנית: אלישע אבשלום
לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן
הרצאה רביעית מינכן, 20 באוגוסט 1910
האלהים, עיצוב ישותם ויצירת ישותם. האֶאונים או רוחות הזמן.
הצבענו על העובדה שבתיאור התהוות האדמה בספר בראשית מובא תחילה שחזור של אותם מצבים קודמים של ההתפתחות, שניתנים כיום להשגה באמצעות מחקר ראיית הרוח, דהיינו, באמצעות המחקר שאנו מציינים כמקורה של ההשקפה האנתרופוסופית. אם נעביר פעם נוספת לפני הנפש את הידע שרכשנו בדרך זו על מצבי ההתפתחות במהלכי זמן שבהם לא התקיים עדיין דבר מן היסוד הארצי שלנו, נצביע על כך שהדבר שהפך מאוחר יותר למערכת השמש שלנו התקיים פעם בהוויה הפלנטרית שאנו מציינים כשבתאי הקדום. המחשנו היטב ששבתאי הקדום היה אריגה מעורבלת של מצבי חום בלבד, של יחסי חום. מי שמעלה מתוך מושגינו הפיסיקליים היום התנגדות לעובדה שמדובר בישות קוסמית המהוה חום בלבד, אצביע בפניו על הדברים שאמרתי שלשום: את כל הטענות העולות מתוך המדעיות המודרנית כנגד מה שנאמר כאן היום ובכלל, יכולתי אני עצמי להעלות. אולם הזמן לא יספיק בהרצאות אלו לדון כהלכה בכל מה שמדע תקף בן זמננו יכול לומר. ביחס למקורותיו של מחקר מדע הרוח נראה כל אשר עשוי להיאמר מתוך מכלול ההיקף של המדע המודרני, כשטחי באמת ובתמים. כדי להתחשב בדברים מסוימים העולים מכיוון זה, לא אתחיל בכך שאדבר רק על ידע המבוסס על האנתרופוסופיה אלא- כדי להשקיט את הלך הנפש – אתבסס על סדרת ההרצאות שלי בפראג, האמורה להתקיים באביב הבא, שם אתחיל מטיעונים שבעזרתם אפשר לסתור את האנתרופוסופיה. משום כך אקדים לסדרת ההרצאות בפראג שתי הרצאות פומביות, שהראשונה בהן תיקרא "כיצד לסתור את האנתרופוסופיה?", והשניה: "כיצד לבסס את האנתרופוסופיה?" את ההרצאות הללו אקיים לאחר מכן גם במקומות אחרים, והבריות יווכחו לדעת שאנו עצמנו יכולים לומר את הדברים הללו, שאנו עצמנו מודעים במלואן לטענות העשויות לעלות כנגד מה שנלמד על קרקע האנתרופוסופיה. האנתרופוסופיה מבוססת בצורה מוצקה בתוך עצמה, ואלה שמאמינים כי ביכלתם להפריכה אינם מכירים אותה. דבר זה יובהר בפרוטרוט במהלך הזמן. בנוגע לאותו מצב חום של השבתאי הקדום אוכל עוד להצביע על מספר הערות שהערתי ב"מדע הנסתר", שבאמצעותן אפשר להניח במידת מה גם את דעתם של אותם אנשים החשים עצמם נאלצים לערער על כך בהתאם לחינוכם המדעי.
לאחר שהקדמתי מלים אלו, ברצוני לשוב ולדבר בצורה ישרה וחופשית מתוך נקודת המבט האנתרופוסופית, בלא להתחשב בטיעונים העשויים לעלות, מתוך כוונה טובה, כנגד הדברים הללו.
בהוויית השבתאי הקדום היתה איפוא אריגה בערבוביה של מצבי חום. ברצוננו לתפוס זאת באופן מוחשי לגמרי. במובנו של ספר בראשית משחזר עצמו בהתהוות האדמה מצב השבתאי הזה המהוה, כפי שנאמר, אריגה בערבוביה של יחסי חום או אש. זהו הדבר הראשון שברצוננו לתפוס בהוויה האלמנטרית. אני מבקש מכם לשים לב לשאלה, באיזה מובן אנו מדברים על חום במצב קיום כה גבוה כמו השבתאי הקדום. איננו מתקרבים למהות שאנו מציינים כחום או אש אם אנו מציתים גזיר עץ או נר ולומדים את האש בקיום פיסי. עלינו לתאר לעצמנו את החום או האש שאליהם מתכוונים כאן, בצורה הרבה יותר רוחית, או, מוטב לומר, נפשית. כשאתם חשים עצמכם כישות החדורה בתחושות חמות, כשאתם מרגישים כביכול חום עצמי וחווים חום עצמי נפשי, אפשר לראות את החוויה העצמית הזו, את החוויה הרגשית הזו, כדבר המסוגל לתת לכם דימוי קרוב על האריגה בערבוביה של יחסי החום על השבתאי הקדום.
לאחר מכן אנו מתקדמים למצב השמש הקדומה, השני מבין מצבי ההתפתחות של הפלנטות שלנו, ואנו מדברים בהוויה האלמנטרית על כך שהחום התעבה ליסוד גז או אויר. בהוויה האלמנטרית של השמש הקדומה עלינו להבחין איפוא בחום ובגז, או אויר. אולם כבר הצבענו על כך שהתעבות החום לצורת אויר, כלומר הירידה של המצבים האלמנטריים לכיוון ההתעבות, כרוכה בהגבהה מעלה, אם אנו רשאים לכנות זאת כך, לכיוון הדילול, לכיוון אתרי יותר. כך איפוא, אם אנו מציינים את המצב האלמנטרי שמתחת לחום כדמוי־אויר, נציין את המצב שמעל לחום כבעל אופי של אור, כאתר בעל אופי של אור. אם נתפוס איפוא את מכלול היחסים האלמנטריים במשך מצב השמש הקדומה, נאפיין כי בשמש הקדומה התקיימה אריגה הדדית של חום, אור ואויר, וכל מה שחי והתקיים במצב השמש הקדומה הזה התגלה במצבים הללו של חום, אור ואויר. כעת עלינו להבהיר עוד, שכאשר אנו מכוונים את המבט רק להתגלויות האלמנטריות הללו של חום, אור ואויר, אנו מסתכלים על הצד החיצוני בלבד, על המאיה, על האשליה של מה שהתקיים למעשה. במציאות אלו הן ישויות רוחיות, המבשרות ומכריזות על עצמן כלפי חוץ בתיווך החום, האור והאוויר. היה זה כאילו היינו מושיטים את ידנו בחלל מחומם ואומרים לעצמנו: הסיבה לחום הנמצא בחלל זה נעוצה בכך שישנה שם ישות המפזרת חום, והפצת החום מהוה בעבורה אמצעי התגלות.
כשאנו מתקדמים לירח הקדום נמצא שוב את החום כמצב האמצעי, כלפי מטה נמצא את התעבות החום לאויר או גז, ועוד יותר בכיוון מטה את יסוד המים. האור מועבר לכאן גם הוא, וכאילו מעל לאור, בתור מצב עדין ואתרי יותר, אנו מוצאים את מה שאפיינתי כבר כגורם הפועל בתוך היסוד החומרי שלנו בתור אותו עקרון מארגן, היוצר את ההתקשרויות וההתפצלויות הכימיות. האדם לומד להכיר עקרון זה בחושיו החיצוניים רק כשזה עובר דרך מכשיר האויר, אך בדרך רוחית הוא עומד בבסיס כל הקיום. אנו יכולים לציינו כאתר הצליל או אתר הקול, או גם, מאחר שהקול הרוחי הזה מארגן את הקיום החומרי בהתאם למאסות ומספרים, כאתר המספרים. נוכל לומר איפוא שאנו עולים מעלה מן האור אל הקול – בלא שנבלבל בין הקול הזה לבין הקול החיצוני העובר דרך האויר – בראותנו בו גורם הניתן לתחושה רק כאשר חוש הראיה הרוחית של האדם מתעורר בדרך מסוימת. בירח הקדום, בכל המצוי על הירח הקדום עצמו ובכל אשר פעל מבחוץ, בכל אלה עלינו לראות מצבים אלמנטריים של חום, אויר, מים, אור וקול.
כשאנו עולים למצב הרביעי, להתהוות המהותית של האדמה, נוספות התעבות חדשה והתעדנות חדשה של המצבים האלמנטריים הללו כלפי מטה וכלפי מעלה – היסוד הארצי או המוצק, והיסוד שאנו מכנים אתר החיים הממשי, אתר עדין עוד יותר מאתר הצליל. נוכל איפוא לתאר את האדמה בצורה כזו: החום מתקיים בה שוב כמצב האמצעי; כמצבי התעבות יש לנו אויר, מים ומוצק וכמצבי התעדנות – אתר אור, אתר קול ואתר חיים. אבהיר פעם נוספת בהדגשה יתרה, כדי לא להשאיר כל מקום לאי־דיוק בהסבר זה, כי אין לזהות את היסוד שמצויין כאן כאדמה או כמוצק עם מה שמציין המדע המודרני כאדמה. מה שמצוין בהסברינו באופן זה, הוא דבר שאינו ניתן לראיה באורח בלתי אמצעי בסביבתנו. במובן של האוקולטיזם הדבר שעליו אנו צועדים כשאנו מהלכים על קרקע האדמה שלנו הנו בחזקת "אדמה" עד כמה שהוא מוצק, אך גם הזהב, הכסף, הנחושת והאבץ הם "אדמה". כל המהוה יסוד חומרי־מוצק הנו במובן של האוקולטיזם "אדמה". הפיסיקאי בן זמננו יאמר כמובן מנקודת מבטו: "כל האבחנה הזו אין בה ולא כלום; אנו מבחינים בין האלמנטים השונים שלנו, אולם איננו יודעים דבר על הגורם שעומד בבסיס האלמנטים הללו, כביכול בתור חומר ראשוני". ואכן, רק כאשר מבט הראיה הרוחית חודר את החומר הנתון בכשבעים היסודות שמכיר המדע, כדי לחפש אחר הבסיס ליסוד המוצק, אחר הכוחות המביאים את החומר לידי מצב מוצק, רק אם חודרים איפוא אל מאחורי החושי – רק אז מוצאים את אותם כוחות המעצבים ומאגדים את המוצק, את הנוזלי ואת היסוד האווירי במובנו של האוקולטיזם. על אלו מדובר כאן, ועל אלו מדובר גם בספר בראשית, אם מבינים אותו נכון. כדי להבין נכונה את ספר בראשית עלינו לומר על ארבעת המצבים הללו, ששלושת הראשונים מביניהם היו חייבים להיות משוחזרים בדרך כלשהי בהוויית האדמה שלנו, אולם הרביעי הופיע כמצב חדש בהוויה זו.
ננסה לבחון את ספר בראשית בהסתמכנו על כך. ננסה לבחון אותו בעזרת האמצעים שסיגלנו כבר לעצמנו בימים הקודמים. עלינו למצוא שוב את חום השבתאי הקדום, כפי שהוא פועל כביטוי של יסוד רוחי־נפשי. נמצא אותו כאשר אנו מבינים באורח הנכון את ספר בראשית. אמרתי לכם שהמילים המתורגמות בדרך כלל כ"רוח האלהים ריחפה על פני המים", משמעותן למעשה שהרוחי־נפשי של האלהים התפשט לכל העברים, ושאותו אלמנט חום שאנו מתארים בדגירה כשהוא קורן מן התרנגולת אל הביצים, חדר את כל אשר התקיים אז מן ההוויה האלמנטרית. במילים "ורוח האלהים קרנה בדגירת־חום אל תוך ההוויה האלמנטרית או המים", נרמז על שחזור חום השבתאי. נתקדם הלאה. המצב הבא חייב להיות זה המייצג שחזור של הוויית השמש הקדומה. נתעלם לפי שעה ממצב ההתעבות שבהוויה האלמנטרית של השמש, מן הגורם שנעשה מתוך החום לאוויר, ונתמקד בגורם שהופיע כהתעדנות, כאלמנט האור. ניקח איפוא את העובדה שבמהלך השמש הקדומה פרץ האור לחלל הקוסמי שלנו, ואז פריצת האור תהיה שחזור מצב השמש הקדומה בהתהוות האדמה. עובדה זו ניתנת במילים בעלות עצמת הקדומים: "ויאמר אלהים: יהי אור! ויהי אור."
השחזור השלישי אמור להתרחש בצורה זו שבכל הנוגע למצבים האלמנטריים העדינים יותר, קורן הקול המארגן או אתר הצליל אל התהוות האדמה. נשאל את עצמנו איפוא האם גם שחזור מצב הירח הזה בא לידי ביטוי. כיצד עליו לבוא לביטוי בספר בראשית? בערך בצורה זו שהקול נכנס אל יחסי החומרים האלמנטריים של הוויית האדמה, בדרך דומה לזו שאנו רואים כשאנו מושכים את קשת הכינור על צלחת שעליה מפוזר אבק עדין, ואז נוצרות תצורות הצליל הכלָדניות. חייב להופיע במצב השחזור דבר־מה האומר לנו: כאן נכנס אתר הקול או אתר הצליל וסידר את החומר בדרך מסוימת.
מה נאמר לנו על אותו מומנט בהתהוות אדמתנו שבא בעקבות יצירת האור? נאמר שם שהתעורר משהו באמצעות האלהים בתוככי המאסות החומריות האלמנטריות, שבאמצעותו הסתדרו והתארגנו המאסות האלמנטריות הללו, כפי שאפיינתי אמש, בעת שזרמו כלפי מעלה והתקבצו למטה. יסוד־כוח מארגן חדר למאסות האלמנטריות וסידר אותן, בדיוק כפי שהקול חודר למאסת האבק וגורם לתצורות הכלדניות. כפי שמסתדר האבק כך מסתדרות המאסות האלמנטריות, בעת שהן פורצות כלפי מעלה ומתקבצות למטה. המילה רָקִיעַ, המובאת כאן כדי לציין מה הוסיפו האלהים אל מאסות החומר האלמנטריות, היא מילה קשה לתרגום, ותרגומה השגור אינו מצליח להביאה בדרך הנכונה. כאשר לוקחים – גם בצורה פילולוגית טהורה כל מה שיכול להינתן היום כדי להסביר מילה זו, חייבים לומר כי תרגום המילה כ־Firmament או חופת־כיפה, או אף התפשטות, אינו מקדם אותנו, שכן במילה זו נעוץ דבר־מה אקטיבי, מעורר. פילולוגיה מדויקת יותר תמצא שבמילה זו נעוץ בדיוק הדבר שמצוין כאן: האלהים עוררו במאסות החומר האלמנטריות פעילות שניתנת להשוואה עם הפעילות המתעוררת במאסת האבק בתצורות הצליל הכלָדניות, כאשר הצליל נכנס בצורה מארגנת. כפי שהאבק מסתדר שם, כך מסתדרות מאסות החומר האלמנטריות כלפי מעלה וכלפי מטה במה שמכונה יום הבריאה השני. כך אנו רואים איפוא את כניסת אתר הצליל לאחר אתר האור בספר בראשית, וביום השני עומדת לפנינו באורח עובדתי לחלוטין ההתרחשות שבהקשר מסוים יש לתפסה כשחזור הוויית הירח הקדום.
עוד תראו כי השחזורים אינם יכולים להתרחש בבת אחת, אלא כמעין שכבות, זה על גבי זה. דברים שעשויים להופיע כסתירה לכאורה למה שנאמר אמש, עוד יובהרו. השחזורים מתרחשים באורח זה שבתחילה נוצר שחזור אחד, כפי שתיארתי אותו כעת, ואז מתרחש שחזור מקיף יותר, כמו זה שתיארתי אמש.
עלינו לצפות עתה שלאחר המומנט בהתהוות האדמה שבו סידר אתר הקול את החומר באופן זה שחלקו האחד קרן כלפי מעלה וחלקו השני התקבץ למטה, יבוא לביטוי הדבר העדין יותר, אותו ציינו כיסוד הארצי המהותי, זה שקראנו לו החיים – אתר החיים. לאחר יום הבריאה השני חייב לבוא איפוא דבר־מה שיראה לנו כי אל תוך המאסות האלמנטריות של אדמתנו זורם אתר החיים, כפי שבתחילה זרם אליו אור ואתר קול. חייב להיות משהו בספר בראשית המצביע לפנינו: כעת הבזיק פנימה אתר חיים והביא את החיים להתעוררות, לפריסה ולהתפתחות. הסתכלו על המומנט השלישי בהתהוות האדמה בבראשית. שם מסופר כיצד הוציאה האדמה מקרבה את הירק, את החי, את העשבים והעצים – כפי שאמרתי אתמול, על פי מיניהם. כאן לפניכם התיאור החי של זרימתו פנימה של אתר החיים, המעורר את כל אשר מסופר על היום השלישי.
בבראשית נמצא איפוא כל מה שיכול האוקולטיזם לגלות באמצעות כוחות הראיה הרוחית, וכל התהליכים שעלינו לצפות להם אם ספר בראשית נובע באמת מאותו ידע אוקולטי. אנו נראה את האישוש לכך ברגע שנשאף להבין אותו נכונה. מופלא הדבר כיצד הדברים שאנו חוקרים קודם כל באורח שאינו מותנה בכל דוקומנט שהוא, מקבלים אישוש באמצעות ספר בראשית. אני יכול להבטיחכם נאמנה כי בדרך שבה מתוארת התהוות האדמה כשחזור של השבתאי הקדום, השמש הקדומה והירח הקדום בספרי "מדע הנסתר", הורחק בכוונה ומתוך יושר מצפוני כל דבר שעשוי היה להילקח באופן כלשהו מספר בראשית. שם מצויים רק אותם ממצאים שניתן לגלותם באופן שאינו מותנה בשום דוקומנט חיצוני. אולם כאשר אתם משווים בדיעבד את הממצאים הבלתי תלויים הללו עם "בראשית", תגלו שספר זה מופיע לפנינו כדוקומנט המספר לנו את אותו דבר עצמו שנוכל לומר מתוך המחקר שלנו. זוהי אותה הרמוניה מופלאה שעליה הצבעתי כבר אמש, שבה הדברים שאנו עצמנו יכולים לומר מהדהדים כביכול לקראתנו מאיברי הרואה הרוחי, שדיברו אלינו לפני אלפי שנים.
אם נתבונן איפוא באלמנטים העדינים יותר של התהוות אדמתנו, נראה בשלושת ימי הבריאה הראשונים, כפי שהם מכונים, פעילויות של חום, אור, אתר אור ואתר חיים הבאות בזו אחר זו, ובמה שמתעורר וחי בהם אנו רואים בו בזמן את התפתחותם של מצבי ההתעבות: מן החום נוצר האויר, אחר כך המים ולבסוף המוצק, היסוד הארצי, באופן שבו תיארתי זאת. כך אורגים זה בזה מצבי ההתעבות והדילול, וכך אנו מקבלים תמונת עולם אחידה של התהוות אדמתנו. כשאנו מדברים באופן זה על המצבים המעובים יותר, על החום, האויר, המים והאדמה, או על המצבים הדלילים יותר אתר האור, אתר הקול ואתר החיים – אנו עוסקים בדרכי התגלות, בצורות לבוש חיצוניות של ישויות נפשיות־רוחיות. מבין הישויות הנפשיות־רוחיות הללו מופיעים לפני עין הנפש שלנו במובן של ספר בראשית קודם כל האלהים, ובמובן של החכמה האנתרופוסופית שלנו צריכה לעלות כאן השאלה: מהו איפוא טיבם של האלהים? אלו מין ישויות הם?
כדי לקבל אוריינטציה נכונה, עלינו לסדר את הישויות הללו בסדר ההירארכיות שלנו. כולכם זוכרים מה נאמר במהלך השנה – או תוכלו לקרוא ב"מדע הנסתר"[1] – כי בסדר ההירארכי, בהתחילנו מלמעלה, אנו מבחינים קודם כל בשילוש שאנו מציינים בתור שרפים, כרובים וכתרים. לאחר מכן, כידוע לכם, אנו לומדים להכיר שילוש נוסף, אותו אנו מציינים בתור קיריותֵטֶס או שליטים, דינאמיס או כוחות ואֶקסוּזִיאָיי או התגלויות, עָצמוֹת. כאשר אנו עוברים לשילוש הנמוך ביותר ומשתמשים במינוח הכריסטיאני, אנו מדברים על ארכאי או כוחות ראשוניים, תחילות ראשוניות או רוחות האישיות, על ארכאנגלוי או מלאכים עליונים ועל אנגלוי או מלאכים, כלומר אנו מדברים על אותן ישויות העומדות בשלב הקרוב ביותר מעל לאדם. רק אז אנו מגיעים בסדר ההירארכיות לאדם עצמו בתור המרכיב העשירי בסדר ההירארכי שלנו. עתה עלינו לשאול עצמנו: לאיזה מקום בסדר זה שייכים האלהים?
כאן עלינו לכוון את מבטנו אל ההירארכיה השניה בסדר ההירארכי, אל אותן ישויות שאנו מכנים אֶקסוּזִיאָיי או עָצמוֹת, רוחות הצורה. כאן נמצאים האלהים בסדר ההירארכי. ממה שתואר במהלך השנה אנו יודעים כי במשך הוויית השבתאי הקדום נמצאו הארכאי, רוחות האישיות, באותו שלב אנושי שבו אנו עצמנו עומדים כיום. במצב השמש הקדומה היו הארכאנגלוי בשלב האנושי, בהוויית הירח הקדום היו אלה האנגלוי ובהוויית האדמה עומד האדם בשלב האנושי. שלב אחד מעל לרוחות האישיות נמצאות רוחות הצורה, האֶקְסוּזִיאָיי, אלה שאנו מכנים האלהים. אלו הן איפוא ישויות רוחיות אשר בעת שהחלה ההוויה הפלנטרית שלנו עם השבתאי הקדום, הן היו כבר מעבר לקיום האנושי; ישויות רוחיות גבוהות ונשגבות, שעברו את השלב האנושי שלהן כבר לפני תקופת השבתאי הקדום. כאשר אנו ממחישים זאת לפני נפשנו, אנו מקבלים מושג על נשגבותם של האלהים הללו, ויודעים כי הם עומדים בסדר ההירארכי כביכול ארבע דרגות מעל לשלב האנושי. מה שארג איפוא שם, כל אשר, אם אשתמש שוב במילה זו, נהֱגה באורח קוסמי וחולל את הוויית האדמה שלנו מתוך ההשתקעות החשיבתית, עומד בסדר ההירארכי ארבע דרגות גבוה מהאדם ומסוגל בהשתקעותו החשיבתית לפעול בצורה בוראת, כפי שהאדם מסוגל לפעול בצורה בוראת בכל הקשור למבני החשיבה שלו. מאחר שהם עומדים ארבע דרגות מעל לדרגה האנושית, השתקעות זו של האלהים אינה ארגון, בניה ויצירה בתוך עולם מחשבות בעלמא, אלא עיצוב מהות ויצירה של מהות.
כעת, לאחר שהבהרנו זאת, עולה בנו השאלה: מה קורה עם הישויות האחרות של ההירארכיות? קודם כל יעניין אותנו מה קורה במובן של ספר בראשית עם אלה שצייַנו מקודם כארכאי או רוחות האישיות. אלו הן הישויות הנמצאות דרגה אחת למטה בסדר ההירארכי שלנו. ברצוננו להדגיש פעם נוספת שבדברנו על האלהים אנו מדברים על ישויות נשגבות ביותר, אשר כבר בזמן השבתאי הקדום היו מעבר לשלב האנושי. הישויות הללו של האלהים ליוו באורח יוצר ומארגן את השבתאי, השמש והירח הקדומים, ונכנסו גם אל הוויית האדמה. מה נוכל איפוא לצפות מאותה הירארכיה העומדת דרגה אחת ישירות מתחת להירארכיית האלהים, ההירארכיה של רוחות האישיות? האם ספר בראשית אינו מספר לנו מאומה עליהן? אם אנו רואים את האלהים במובן של "בראשית" כישויות גבוהות ונשגבות, היה עלינו לצפות למעשה שהכוחות הראשוניים, התחילוֹת הראשוניות או רוחות האישיות הללו יפעלו כביכול כישויות המשרתות אותם. האם אומר לנו ספר בראשית דבר כלשהו על כך שלאחר שהאלהים פרשו את הפעילות הבוראת הגדולה, הם השתמשו לפעילויות נמוכות יותר בארכאי או בתחילות הראשוניות כמשרתיהם? הפעילויות הראשיות והמקיפות ביותר בוצעו בידי האלהים. אך אם האלהים התוו את הקווים הגדולים ופרשו את הכוחות הבוראים הגדולים, האם הם הציבו במקומם הנכון בדרך הנכונה את הארכאי או רוחות האישיות, למשל?
אם נרצה לענות על השאלה האם מספֵר לנו ספר בראשית משהו על כך שהאלהים השתמשו בשירותיהן של ישויות מעין אלו שעמדו לפקודתם והציבו אותן בשירותם, עלינו להבין קודם כל גם כאן את "בראשית" באופן הנכון. קיימת נקודה אחת בהבנת ספר בראשית, המהווה אבן נגף לכל פרשנות חיצונית, משום שמזה מאות בשנים מפרשי התנ"ך החיצוניים הללו אינם מתחשבים כלל במה שיש למחקר האוקולטי לומר על מובנן הממשי של מילות הפתיחה של התנ"ך. זוהי אבן נגף בפרשנות של ספר בראשית. עליכם רק לעבור על הספרות שנפוצה מזה זמן רב, ותקבלו אישור לכך. כאן נמצא בבראשית דבר שבשפה המודרנית מתורגם בערך כך: "והאלהים הפרידו את האור מהחושך", ואז מתואר כיצד התחלפו כביכול אור וחושך. עוד אחזור ביתר דיוק למילים הללו. ברצוני להשתמש כעת כתחליף במילים המודרניות; הן אינן נכונות וישמשו רק באופן זמני. במקום מסוים כתוב שם: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד." ובהמשך: "ויקרא אלהים לאור יום." לספרות החיצונית מהוה הדבר מכשלה גדולה. מהו יום בריאה? ההבנה הנאיבית רואה ביום אחד פרק זמן הנמשך עשרים וארבע שעות, שבו, כמו ביום שלנו, מתחלפים האור והחושך ובהתחלפות זו אנו ערים וישנים. כולכם יודעים כמה לעג הופנה לדימוי נאיבי זה של בריאת העולם בשבעה ימים כאלה. אתם יודעים גם אלו מאמצים, מאמצים שטחיים, נעשו כדי לפענח בדרך כלשהי את ימי הבריאה כתקופות ארוכות או קצרות יותר, כתקופות גיאולוגיות וכן הלאה, כך שיום בריאה מעין זה משמעותו תקופת זמן ארוכה כלשהי.
הקושי הראשון מתעורר כמובן כאשר מפנים את תשומת הלב אל מה שמכונה יום הבריאה הרביעי, שרק בו, במובן של בראשית עצמו, מדובר לראשונה על השמש והירח כגורמים המווסתים ומכוונים את הזמן. הרי כל ילד בזמננו יודע שהיום שלנו בן עשרים וארבע השעות מותנה ביחס שבין האדמה לשמש. אולם אם זו נוסדה רק ביום הרביעי, לא יתכן לדבר על ימים כאלה לפני כן. מי שנצמד איפוא לאמונה הנאיבית שבספר בראשית מדובר על ימים בני עשרים וארבע שעות, חוטא כנגד ספר בראשית עצמו. ייתכן שיהיו נפשות כאלה, אולם חייבים לומר לגביהם שהם עצמם לבטח לא יתמכו בפירוש זה מתוך הנחה שמדובר בימים במובן שלנו. אין זה שווה את הטרחה להיכנס לכל ההנחות השרירותיות שנעשו בידי אלו המחפשים אמצעי סביר כלשהו כדי לפענח את הימים הללו של בראשית במובן גיאולוגי. בכל ההיקף הרחב של הספרות אין ולו הרמז הזעיר ביותר שעשוי לשמש כהוכחה לכך שבמקום שבו נמצאת המילה יום בתנ"ך מדובר בדבר כלשהו כמו תקופה גיאולוגית. לעומת זאת עומדת כעת בפנינו כמובן ביתר שאת השאלה: "מה משמעות המילה יום, המפורשת באופן הרגיל כ"יום"?
את כוונת הדברים מסוגלים להבין רק אלה המסוגלים לחזור בכל תחושתם והרגשתם אל דרך ההתבטאות המילולית הקדומה, אל צורת המינוח הקדום. חייבים לאמץ הרגשה ותחושה שונות לגמרי מאלה הקיימות כיום, אם מבקשים לחזור אל המינוח הקדום. אולם כדי שלא אפתיע אתכם מדי, אני מבקש להובילכם צעד צעד. כאן ברצוני להביא אתכם קודם כל לתורה עתיקה הקיימת במובן הגנוסטיקאי. דיברו בה על כוחות הנוטלים חלק בהתפתחות ההוויה שלנו, שנכנסו להתפתחות זו של הווייתנו בזה אחר זה, והכוחות הללו, הישויות הללו, נקראו אֶאונים. הגנוסטיקאים דיברו על אֶאונים. באֶאונים הללו לא היתה הכוונה לתקופות זמן אלא לישויות. הכוונה היתה שהאֶאון הראשון פעל, מה שהיה ביכלתו לעשות הוצא לפועל, ואז בא במקומו אֶאון שני אשר הוחלף בתורו בידי שלישי, לאחר שהשלים את הפעולה בכוחותיו, וכן הלאה. לישויות מעין אלו שהנחו את ההתפתחות כשהן באות בזו אחר זו ומחליפות זו את זו התכוונו הגנוסטיקאים כאשר דיברו על אֶאוֹנים, ורק מאוחר יותר התקשר מושג הזמן המופשט עם כוונתה המקורית של המלה אֶאוֹן. אֶאוֹן הוא ישות, ובאותה מידה גם מה שמצוין במילה העברית יוֹם מהוה ישות.
אין מדובר כאן בהגדרת זמן מופשטת, אלא במשהו בעל אופי של ישות. יוֹם הוא ישות, וכאשר מדובר על שבעה יָמִים כאלה שבאו האחד בעקבות משנהו, מדובר בשבע ישויות כאלה, או אם תרצו, קבוצות ישויות, שהחליפו זו את זו. כאן לפנינו אותו דבר עצמו המסתתר מאחורי דמיון מילים אחר. ברוב השפות האריות תמצאו את קרבת המילים בין "אלוהות" (deus או dies)לבין "יום" (day). שתי המילים קשורות באופן פנימי, ובתקופות קדומות הרגישו בני האדם בהחלט את הקירבה בין "יום" לבין ישות. כאשר דיברו על ימי השבוע כפי שאנו מדברים על יום ראשון, יום שני, יום שלישי וכן הלאה, לא התכוונו בכך לתקופות זמן; במילה "dies"התכוונו בו בזמן לישויות הפעילות בשמש, בירח ובמאדים תפסו נא את המילה יוֹם, הנמצאת בספר בראשית ומתורגמת בדרך כלל בתור "יום", כישות רוחית, ואז תקבלו את אותן ישויות העומדות בהירארכיה דרגה אחת מתחת לאלהים, שבהן השתמשו האלהים כרוחות העומדות לפקודתן. כאשר הביאו האלהים באמצעות כוחותיהם הגבוהים והמארגנים לכך שיהיה אור, הם הציבו במקומם יוֹם, "הישות הראשונה", הראשונה מבין רוחות הזמן או הארכאי במובנן של מילות הקדומים הללו. כך היו אותן ישויות שאנו מכנים רוחות האישיות או התחילות הראשוניות, אותן ישויות עצמן שמכונות כאן רוחות הזמן או יוֹם. היו אלו הרוחות המסייעות לאלהים, אשר ביצעו כביכול מה שציוו האלהים מנקודת מבט גבוהה יותר. אלה מביניכם שנכחו בהרצאה שנשאתי לפני זמן קצר בכריסטיאניה, יזכרו שציינתי שם את הארכאי גם בתור רוחות הזמן, כאשר אפיינתי אותן כפי שהישויות הללו פועלות עדיין היום, בתור רוחות זמן. אלו היו הישויות ששירתו את האלהים; הן החליפו כביכול את האלהים כדי לבצע את אשר אלה ציוו בקווים גדולים בהתאם לתכניתם. כך מסתדר הכל יחד, גם לחכמה שלנו, במערכת גדולה אחת. כמובן שרק אם תעקבו לאורך שנה אחר מה שנאמר, תקבלו מבט נכון על האופן שבו מסתדר הכל יחד בלא שיירים.
נוכל לומר איפוא: האלהים נכנסו בתור ישויות נשגבות אל האריגה־בערבוביה הזו של סוגי האתר השונים – של אויר, מים ואדמה. הם הציבו לעצמם כמשרתיהם, אם אנו רשאים להשתמש בביטוי טריביאלי זה, את הישויות הנמצאות מתחתן. הם העבירו להן כביכול פקודות. ברגע שבו יצקו את האור אל ההוויה, הם העבירו לישויות הללו את המשך העיבוד של מה שאירגנו. כך עלינו לומר: לאחר שהאלהים יצרו את האור, הם הציבו במקומם את רוחות הזמן העומדות ישויות מתחתם לשירותם. הללו מסתתרות תחת המילה השגורה "היום הראשון". נבין מה הכוונה במובן עמוק עוד יותר ב"יום הראשון" הזה, רק אם נבין מה עומד בקרבתו של המשפט הזה: וָיְהִי עֵרֶב וָיְהִי בֹקֶר יום אֶחָד. כאן הופיעה איפוא הראשונה מבין רוחות הזמן, ועובדה זו מתקשרת עם מה שניתן לתאר כמצב מתחלף של עֵרֶב ובֹקֶר. עֵרֶב אינו מה שמובן כערב ו־בֹקֶר אינו מה שמובן כבוקר. אם נרצה למצוא להן מילים חלופיות, נוכל לומר: וָיְהִי עֵרֶב ותהי ערבוביה, ולאחר מכן היה בֹקֶר ארגון וסדר (הכל מבוקר). עלינו לומר איפוא: "ותשרור ערבוביה ולאחריה בַקָרָה, סדר והרמוניה, ובכך מיצתה את פעילותה רוח הזמן הראשונה."
—————————————