רודולף שטיינר

10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראה כאן

הרצאה שלישית מינכן, 19 באוגוסט 1910

שבעת ימי הבריאה

אמש ציירנו לפני נפשנו באורח תמונתי את הרגע שעליו מרמזות המילים המשמעותיות: "ויאמר אלהים: יהי אור! ויהי אור." בכך הצבענו על אירוע המתאר לנו שחזור בשלב גבוה יותר של מצבי התפתחות קודמים של אדמתנו. שוב ושוב עלי להפנות אתכם לתמונה של אדם המתעורר ומושך מעלה מתוך הנפש תוכן נפשי מסוים. כך בקירוב עלינו לדמות כיצד מתוך נפש האלהים בקע בצורה חדשה, בצורה שעברה שינויים, כל אשר נבנה באיטיות ובהדרגה במהלך ההתפתחות דרך תקופות השבתאי, השמש והירח. למעשה כל המסופר במה שמכונה פעולת ששת או שבעת ימי הבריאה בתנ"ך, מהוה התעוררות מחדש של מצבים קודמים, אולם התעוררות מחדש לא באותה מתכונת עצמה אלא בצורה חדשה, בעיצוב חדש. השאלה הבאה שעלינו להציב לפנינו היא, כיצד עלינו לתפוס בכלל את ממשות הדברים שעליהם מסופר לנו כאן במהלך ששת או שבעת ימי הבריאה?

הדרך הטובה ביותר לרכוש הבנה לשאלה זו, היא להעמיד אותה כך: האם יכלה עין כמו זו שמהוות העיניים הרגילות, האם יכול היה בכלל איבר תחושה כלשהו במובן של איברי התחושה בני זמננו, לעקוב באופן חושי חיצוני אחר הדברים המסופרים על ששת ימי הבריאה? אין ביכלתם לעשות זאת. שכן המאורעות והעובדות שעליהם מסופר לנו כאן, מתנהלים באופן מהותי בספֵרה שביכלתנו לכנות ספֵרת ההוויה האלמנטרית. כך איפוא, כדי להשקיף על התהליכים הללו דרושה רמה מסוימת של הכרת ראיה רוחית, יכולת קליטה של ראיה רוחית. אמת ויציב: התנ"ך מספר לנו על בקיעתו של היסוד החושי מתוך העל־חושי, והעובדות שהוא מציב בפסגה הנן עובדות על־חושיות, גם אם הן מצויות רק רמה אחת גבוה מעובדות החושים שלנו, המהוות את תוצאתן של אלו שאופיינו כאן. בכל מה שאנו מתארים כאן במובן של ששת ימי הבריאה, אנו מסתכלים איפוא בהקשר מסוים אל מישור של ראיה רוחית. מה שהתקיים לפני כן צף ועולה שוב בצורה אתרית ובצורה אלמנטרית. נזכור זאת היטב, משום שאחרת לא נפרש בדרך הנכונה את כוונת המילים המונומנטליות של ספר בראשית. בדרך זו נוכל לצפות שנראה באור חדש את כל אשר התפתח במשך הוויות השבתאי, השמש והירח הקדומים.

לכן נשאל את עצמנו תחילה: מה היה טיבם של המצבים המהותיים, אותם עברה ההתפתחות דרך שלוש הצורות הפלנטריות הללו? נוכל לומר כי על השבתאי הקדום – זאת תוכלו לקרוא ב"מדע הנסתר" – היה הכל במעין מצב מינרלי. מה שהתקיים שם בתור יסודותיו הראשונים של האדם, מה שיצר בכלל את כל המאסה של השבתאי הקדום, היה במצב מינרלי מסוג מסוים. אין לדמות בכך את הצורה המינרלית בת־זמננו, שכן על השבתאי הקדום לא התקיימו עדיין כלל אלמנטים של מים או חומר מוצק; היה שם רק חום שארג בערבוביה. אולם החוקים ששלטו בפלנטת החום הזו, אלו שחוללו את ההשתנויות, אשר ארגנו את האריגה הזו בערבוביה, היו אותם החוקים השולטים כיום בממלכת המינרלים המעובה והמוצקה. כשאנו אומרים איפוא שהשבתאי הקדום וגם האדם עצמו היו במצב מינרלי, עלינו להיות מודעים לכך שלא היה זה מצב מינרלי כמו בזמננו, עם צורות מוצקות, אלא מצב שהתקיים בתוך חום אורג – אך חוקיו היו חוקים מינרליים.

אחר כך הגיע מצב השמש הקדומה. את זה האחרון עלינו לתפוס בצורה כזו, שבמאסת השמש לא התרחשה עדיין היפרדות של הגורם שהפך מאוחר יותר ליסוד הארצי. כל השייך היום לאדמה ולשמש היה בתקופת השמש הקדומה כביכול גוף משותף, גוף קוסמי אחד. בתוככי השמש הקדומה הזו התרחשה התעבות למצב גזי, בניגוד למצב השבתאי שקדם לה, כך ששם יש לנו לבד מן החום האורג, גז הזורם ופועל בו מתוך חוקיות מסוימת. אולם בד בבד יש לנו בניה מחדש כלפי מעלה, דילול כביכול של החום לאור, קרינה של אור אל חלל העולם. כל מה שנוכל לציין כישותה של התפתחותנו הפלנטרית התקדם במשך מצב השמש הקדומה עד לדרגה הצמחית. גם כאן אל לנו לחשוב שבמהלך מצב השמש הקדומה התקיימו צמחים בצורתם הנוכחית; חייב להיות ברור לנו שרק החוקיםהפועלים כיום בממלכת הצמחים, אותם חוקים הקובעים שהשורשים יפנו מטה והעלים כלפי מעלה, רק החוקים הללו היו תקפים במצב השמש הקדומה באויר ובחום. מובן שלא יכלה להיווצר כל צורת צמח מוצקה, אלא שעלינו לתאר לעצמנו את הכוחות המניעים את הפריחה כלפי מעלה ואת השורש כלפי מטה, כשהם אורגים במרקם בעל אופי של אויר, כך שאת מצב השמש הקדומה יש לתאר כהבקעה של צורות פריחה כלפי מעלה. דמו לעצמכם כדור גז שבתוכו נע אור, ומנגד הוא חותר להחזיק למטה את כל השואף להבקיע מעלה, וכך מאזן שוב את השמש הקדומה בנקודת המרכז: אז תקבלו את האריגה הפנימית של האור, החום והאוויר במצב השמש הקדומה. מערכת החוקים המינרלית משוחזרת, נוספת לה מערכת החוקים הצמחית, ומה שקיים שם מן האדם הגיע לראשונה למצב של צמח.

היכן נמצא היום דבר־מה הניתן להשוואה – גם אם לא בצורה מלאה, אך לפחות בהקשר מסוים – עם האריגה הצמחית הזו בכדור הגז והחום הקדום של השמש? אם מכוון אדם את החושים הנמצאים ברשותו כיום אל חלל היקום סביבו, לא ימצא אולי דבר שניתן להשוואה. בזמן מסוים של השמש הקדומה היה כל זה קיים אף בצורה פיסית – כלומר בצורה פיסית עד להתעבות של אויר. כיום אין זה יכול להתקיים כלל בצורה פיסית. מבנה ההשפעות שהתקיימו אז גם באופן פיסי, קיים היום בשביל האדם רק כאשר יכולות הראיה הרוחית מכוונות אל מישור העולם העל־חושי, אל המקום שבו מצויות כיום ישויות היסוד הרוחיות של הצמחים הפיסיים החיצונים שלנו, אלה שלמדנו להכיר במהלך השנה בתור הנפשות הקבוצתיות של הצמחים. אנו יודעים שבבסיס הצמחים החיצוניים הניצבים כיום לפני החושים הפיסיים, נעוץ גורם שניתן לכנותו נפשות קבוצתיות. כיום ניתן למצאן רק במישור הרוח בעזרת תודעת ראיה רוחית. שם מתקיימות הנפשות הקבוצתיות הללו לא כאינדיבידואלים צמחיים בודדים, כמו הצמחים החיצוניים הצומחים מקרקע האדמה; שם נמצא נפש קבוצתית אחת לכל מין ומין, כלומר בעבור מין הוורדים, מין הסיגליות או מין האלון. במישור הרוח אין לנו מה לחפש איפוא ישות רוחית כלשהי בעבור כל צמח בודד, אלא נפשות קבוצתיות למינים השונים. לחשיבה בת־זמננו, לחשיבה הדלה והמופשטת של ההווה, מינים אלה של הצמחים אינם אלא הפשטות, מושגים בלבד. הם היו כאלה כבר בימי הביניים, וכל המאבק המפורסם בין הריאליזם לנומינליזם בשאלה האם מה שקיים בתור מינים אינו אלא שם בעלמא או דבר־מה רוחי ריאלי, כל המאבק הזה לא יכול היה להתרחש, אלא משום שכבר אז לא היו בני האדם מודעים למה שאורג וחי ברוח בתור הבסיס לפיסי. לתודעת הראיה הרוחית כל המאבק הזה חסר משמעות לחלוטין, שכן כאשר היא מכוונת אל מעבר למרבד הצמחים של האדמה שלנו, היא חודרת דרך צורתו הפיסית החיצונית של הצמח אל מישור רוחי, ובמישור רוחי זה חיות הנפשות הקבוצתיות של הצמחים בתור ישויות מציאותיות ריאליות. הנפשות הקבוצתיות הללו מהוות ממשות אחת עם מה שאנו מכנים מיני הצמחים. בזמן שבו כדור האויר והחום, כדור השמש הקדומה, היה במלוא פריחתו, כאשר האור הפָעִיל הטיל שם כלפי מעלה אל משטח הגז את צורות הפריחה שריצדו באור, היו הצורות הללו אותן צורות עצמן, ואף בעיצוב פיסי, שכיום אפשר למצאן רק במישור רוחי בתור מיני הצמחים השונים. נמחיש לעצמנו היטב שמיני הצמחים המכסים כיום את האדמה במרבד ירוק ופורח, בצורות עצים ושיחים, חדרו פעם את השמש הקדומה במובן של נפש קבוצתית, במובן של המינים.

עד כמה שהאדם היה קיים אז, היה גם הוא במצב צמחי. הוא לא היה מסוגל לעורר בפנימיותו בתור דימויים, במצבים מודעים, מה התרחש סביבו – באותה מידה שהצמחים כיום אינם מסוגלים לעורר בתוכם במצבים מודעים את המתרחש סביבם. האדם עצמו היה בקיום צמחי, ובמכלול צורות האור שנעו מעלה ומטה, שנעו בכדור השמש הגזי, היתה גם גופניותו של האדם דאז. ליצירת צורות התודעה הפרימיטיביות בקוסמוס היה קשור דבר־מה מיוחד במינו. כל עוד היסוד הארצי שלנו היה מחובר עדיין לשמש, כל עוד, אם לבטא זאת בצורה גסה, אור השמש לא נפל על כדור הארץ מבחוץ, לא יכלה להיווצר תודעה בישות הארצית. כך לא יכלו גם הגוף הפיסי והאתרי להיות חדורים בגוף אסטרלי, חדירה המהוה את הבסיס לתודעה. אם אמורה להופיע תודעה, חייבת להתרחש היפרדות והתפלגות; מן היסוד השמשי חייב להתפצל דבר־מה נוסף. דבר זה אירע במהלך מצב הירח הקדום. לאחר שמצב השמש חלף ועבר דרך מעין לילה קוסמי, הגיח ועלה מחדש כל המבנה – אולם כעת באורח כזה שהוא הבשיל להופיע כדואליות, ומחוץ לשמש נותר הירח הקדום, שבו מכל מצבינו האלמנטריים התקיימו רק מצבי המים, האויר והחום. הירח הקדום היה היסוד הארצי של אותו זמן, ורק הודות לעובדה שהישויות יכלו לקבל בו את אור השמש מבחוץ, הן יכלו לקלוט לתוכן גוף אסטרלי ולפתח בתוכן את התודעה, דהיינו, לשקף בחוויותיהן את אשר התרחש סביבן. ישות חייתית חיה הנושאת בתוכה תודעה, קשורה בהכרח לעובדה שמתרחש פיצול של היסוד הארצי והיסוד השמשי. החייתיות הופיעה במהלך תקופת הירח הקדום, והאדם עצמו התפתח ונבנה בכל הנוגע לגופניותו עד למדרגה של חייתיות. הפרטים המדויקים מתוארים ב"מדע הנסתר".

כך אנו רואים איפוא כיצד שלושת המצבים הללו שקדמו לאדמתנו ואשר היוו את התנאים המוקדמים להוויית האדמה הזו, קשורים ביניהם מבחינת מערכות החוקים. על מצב הירח נוסף אלמנט המים לאלמנט הגז, ומצד שני נוסף יסוד צלילי, כפי שאפיינתי זאת אמש, כהתעדנות של מצב האור. זוהי בקירוב חזרה של ההתפתחות. מה שהתרחש לכל אורך שלושת המצבים הללו, שב ועלה כעת כמעין זיכרון של האלהים, כפי שראינו אמש, בתחילה במצב מעורבל, המצוין בתנ"ך במילים שאפיינתי אמש בצורה מדויקת, במילים תֹהו וָבֹהו. בקרני הכוח שקרנו מנקודת מרכז החוצה ומן ההיקף פנימה, נכללו בפעולה המעורבבת קודם כל שלושת המצבים האלמנטריים של האויר, החום והמים. בשלב זה הם היו בלתי נפרדים. לפני כן הם נפרדו כבר; על השמש הקדומה הם נפרדו לגז ולחום, וכן במהלך מצב הירח הקדום, שבו שלושת הצורות – של החום, הגז והמים – נפרדו זו מזו. כעת הן היו בערבוביה הצבעונית של התוהו ובוהו, מבעבעות זו בזו, כך שבאותם זמנים ראשוניים של התהוות האדמה לא ניתן היה להפריד בין המים, הגז והחום. הם פעלו כולם האחד במשנהו.

הדבר הראשון שהופיע עתה הוא, שלתוך הערבוביה הזו נכנס יסוד האור, ומתוך אותה פעילות בעלת אופי נפשי ורוחי שתיארתי לפניכם כמעין השתקעות קוסמית, התפתחה פעילות אשר הפרידה תחילה בתוך הערבוביה האלמנטרית את צורת הגז הישנה מן המים. רגע זה, שבא בעקבות התהוות האור, אני מבקשכם להמחיש לעצמכם בצורה מדויקת. אם נתרגם לפרוזה יבשה את אשר אירע כאן, עלינו לומר: לאחר שהאור הבקיע אל התוהו ובוהו, הפרידו האלהים את אשר כבר לפני כן היה יסוד גז, ממה שהיה לפני כן מים, כך שניתן היה להבחין שוב בין כל מה שהיה במצב גזי לכל שהיה לפני כן במצב מימי. המאסה שהיתה ערבוביה של כל המצבים האלמנטריים נפרדה איפוא כעת באופן כזה, שהופיעו שני דברים – האחד בעל אופי של אויר, האופי הנוטה להתפזר לכל הצדדים, והשני בעל אופי של התכווצות, של חדירה מרוכזת אל תוך עצמו. אלה הם המים. אולם בתקופה שעליה מדובר לא היו עדיין שני האלמנטים במצב שניתן להשוותו למה שאנו מציינים היום כגז או אויר ומים. המים היו מעובים יותר באופן ניכר; מיד נראה מדוע. אולם לעומת זאת היה האויר כזה, שאם נרצה לאפיין אותו במובן של מצבו דאז, לא נוכל למצוא דוגמא טובה יותר מזו שבה אנו מפנים את מבט מעלה מן האדמה, היכן שהנוזלי מקבל צורת גז, צורת ערפל, ושואף לעלות מעלה בצורת עננים כדי ליפול אחר כך שוב מטה כגשם. אלמנט אחד פנה איפוא מעלה והשני מטה. יש לנו אלמנט נוזלי בשניהם, אלא שהאלמנט הנוזלי האחד היה בעל נטיה להפוך לערפל ולהתאבך מעלה כמו ענן, ולשני היתה נטיה להישפך מטה, לרדת מטה ולהיאסף בפני השטח. זוהי כמובן השוואה בלבד, שכן מה שאני מתאר התרחש כולו ברמה האלמנטרית.

אם נרצה איפוא לאפיין את המשך ההתרחשות, עלינו לומר: האלהים גרמו באמצעות השתקעותם הקוסמית לכך שבתוך התוהו ובוהו תתרחש הפרדה לשני מצבים אלמנטריים. לאחד היתה נטיה לחדור כלפי מעלה, להפוך לערפל, שארגן מחדש את המים באויר. לשני היתה נטיה להישפך מטה; אלה הם המים, שהתרכזו בצורה מעובה יותר ויותר. זהו מהלך העובדות המבוטא בדרך כלל בשפה הרגילה במילים: "האלים עשו מעשה מסוים בין המים שלמעלה למים שלמטה." תיארתי לפניכם כעת מה עשו האלים. הם גרמו בתוך המים לכך שאלמנט אחד קיבל נטיה לעלות מעלה והשני קיבל נטיה להגיע לנקודת מרכז כלפי פנים. בכל מה שהיה ביניהם אין הכוונה לדברים הניתנים לאחיזה מוחשית ביד; כל אשר תיארתי כעת הוא הפרדה שהתרחשה בין שני יסודות בעלי אופי של כוחות. אם מבקשים להשתמש בהשוואה חיצונית לכך, ניתן לומר שהאלהים גרמו לכך שהמים פנו מצד אחד כלפי מעלה, כשהם שואפים לקבל צורות עננים ולהתפשט החוצה אל חלל העולם, ומן הצד השני הם שאפו להתקבץ על פני השטח של האדמה.

ההפרדה היתה איפוא אידיאית, אבטיפוסית. לכן המילה בספר בראשית שמתארת הפרדה זו נתפסת גם היא באורח אידיאי. אתם יודעים שהתרגום הלטיני לתנ"ך מציב במקום זה את המילה – Firmamentum – בספר בראשית נמצאת שם המילה רָקִיעַ. מילה זו אינה מציינת בשום פנים דבר שניתן להגדירו בדרך חיצונית של החושים; היא מציינת את היפרדותם זה מזה של שני כיווני כוחות.

בכך אפיינו כיצד מתואר המומנט השני בספר בראשית. אם נרצה לתרגם זאת לשפתנו אנו, עלינו לומר איפוא: האלהים הפרידו תחילה בתוך המצב הכאוטי המעורבל את האויר מן המים. זהו גם השחזור המדויק של כוונת הדברים. היסוד השואף לאויר, המכיל בתוכו באופן טבעי את האוירי־מימי, וזה המצמק עצמו לכלל יסוד מוצק יותר – את זאת הפרידו האלהים. זהו המומנט השני של סיפור הבריאה.

נתקדם כעת למומנט הבא. מה מתרחש בו? כל אשר נשלח כאן החוצה, הקורן החוצה וחותר למבנה של עננים, הגיע למצב שמהוה בדרך מסוימת שחזור של מצב קודם, אולם זהו מצב המתקיים בצורה גסה יותר מצורתו על השמש הקדומה. כל השואף פנימה, המשחזר בהקשר מסוים את התעבות המים על הירח הקדום, עובר כעת השתנויות נוספות, והתחלקות נוספת זו יוצרת את המומנט השלישי של התהוות האדמה. נוכל לומר שבמומנט השני הפרידו האלהים את האויר מן המים. במומנט השלישי הם מפרידים בתוך יסוד המים בין מה שאנו מכירים כיום בתור מים לבין גורם שלפני כן לא התקיים, התעבות חדשה – המוצק. רק עתה נוצר המוצק. במצב הירח הקדום לא התקיים עדיין המוצק הזה, היסוד הארצי. כעת הוא מופרש מן המים. במומנט השלישי של התהוות האדמה אנו מדברים איפוא על תהליך התעבות, וחייבים לומר: כפי שהפרידו האלהים במומנט השני את אלמנט האויר מן המים, הרי שכעת, במומנט השלישי, הם מפרידים בתוך סובסטנציית הירח הקדום את יסוד המים החדש מיסוד האדמה, המופיע כעת כתופעה חדשה לחלוטין.

למעשה כל מה שתיארתי עד כה היה קיים לפני כן, גם אם בצורה שונה. החדש הוא רק יסוד האדמה, המוצק, המופיע עכשיו במומנט השלישי שבספר בראשית. היסוד הארצי שנפרד מיסוד המים הוא החדש. רק זה מעניק את האפשרות שהמהות שהתקיימה קודם לכן תופיע בעיצוב מחודש.

מהו שנוצר תחילה? זהו מה שנוצר כבר על השמש הקדומה, אותו תיארנו ביסוד הגז הדליל של השמש הקדומה כצמחיה פורצת ובוקעת, ששוחזר ביסוד המימי על הירח הקדום, בו לא התקיימו עדיין צורות הצמחים במובנן בימינו. רק במומנט השלישי הוא שוחזר באלמנט הארצי. תחילה שוחזרו איפוא באלמנט הארצי הצמחים. דבר זה מתואר בתנ"ך בדרך נפלאה. מאוחר יותר אדבר על משמעותם של הימים עצמם; כעת אני מדבר על בקיעת אור, על בקיעת אויר ועל היפרדות המים מהמוצק. המוצק מביא כעת מתוך עצמו לשחזור של ממלכת הצמחים. הדבר מתואר לנו בדרך מוחשית מופלאה, כאשר נאמר לנו שהצמחים בקעו מן האדמה לאחר שהאלהים הפרידו את היסוד האדמתי מיסוד המים. בקיעתם של הצמחים במה שמכונה יום הבריאה השלישי היא איפוא שחזור ביסוד המוצק של מה שהתקיים כבר במצב השמש הקדומה, מעין זיכרון קוסמי. בהשתקעות הקוסמית של האלהים צפה ועלתה ממלכת הצמחים, שהיתה על השמש הקדומה במצב דמוי־גז, וכעת עלתה במצב מוצק.

הכל שוחזר בצורה שונה. הדברים עדיין במצב שבו אין הם פרטניים כפי שהנם על האדמה בת־זמננו. זוהי הסיבה שהפניתי את תשומת הלב בהדגשה לכך שצורות הצמחים הפרטניות שאנו רואים כיום בחוץ בעולם החושים, לא התקיימו עדיין במצב השמש הקדומה וגם לא במצב הירח הקדום, ואף כעת אין הם קיימים במצב האדמה שבו משוחזרת ממלכת הצמחים ביסוד הארצי. מה שהתקיים אז היה הנפשות הקבוצתיות של הצמחים, אלו שאנו מכנים כיום המינים של הצמחים, שבעבור תודעת הרואה הרוחי אינם מופשטים אלא מהווים ממשות של קיום במישור רוחי. באותו זמן הם נראו במישור על־חושי כשחזור. משום כך הדבר מתואר לנו בצורה כזו. מאלף כמה מעט יודעים חוקרי המקרא כיצד לפרש את המלים המתורגמות בדרך כלל: "והאדמה הוציאה עשבים ונצרים למיניהם" (תַדְשֵא הָאָרֶץ דֶשֶא עֵשֶב מַזְרִיעַ זֶרָע עֵץ פְרִי עֹשֶה פְרִי לְמִינו(. כאן יש לומר: הכל נוצר על פי המינים! כאן יש לכם את הפירוש לכך. הכל היה בצורה של נפשות קבוצתיות ועדיין לא פרטני כמו היום. לא תבינו את כל תיאור בקיעתם של הצמחים במה שמכונה יום הבריאה השלישי, אם לא תיעזרו בקבוצתיות הנפשית הזו. חייב להיות ברור לכם שלא צמחו שם כל צמחים במובן של זמננו, אלא שמתוך פעילות של השתקעות נפשית, קוסמית, בקעו צורות המינים – במילים אחרות, הנפשות הקבוצתיות של הצמחים. כך אנו מוצאים איפוא שבמומנט שבו תואר לנו במה שמכונה היום השלישי כיצד הפרידו האלהים מן המים את המוצק, את המצב האלמנטרי הרביעי, הרי שבמצב המוצק הזה – אשר בצורתו האלמנטרית הבסיסית לא היה עדיין גלוי לעין אלא רק לעין הראיה הרוחית – שוחזרו צורות המינים של הצמחים.

בעלי החיים לא יכלו עדיין להגיע לשחזור. תיארנו שהם יכלו להופיע רק על מצב הירח הקדום בהתפלגות לשניים, כאשר השמש פעלה מבחוץ. לפני שיכלה להתרחש ההתפתחות מן הצמחים לבעלי החיים חייב היה איפוא להופיע שחזור תהליך היפרדות הירח. לכן מוצבע לנו כעת לאחר היום השלישי, כיצד בהיקף האדמה החלו לפעול השמש, הירח והכוכבים החיצוניים, כיצד החל לפעול כל אשר קורן מבחוץ פנימה, השולח את כוחותיו מבחוץ פנימה. בעוד שמקודם היה עלינו לראות את ההשפעה כבקיעה־חוצה מתוך המצב הפלנטרי עצמו, הרי שכעת נוסף להשפעה זו בקרינה מבחוץ דבר־מה המגיע מחלל השמים. במילים אחרות, התהליך המקביל יתואר בערך כך: לכוחותיו של כדור הארץ עצמו, שיכלו להגיע לשחזור מתוך האחידות שלו רק עד כמה שהוא התקדם לפני כן כגוף מאוחד, הוסיפו האלהים בהשתקעותם הקוסמית את השפעת הכוחות שזרמו מטה אל הפלנטות מחלל היקום החיצוני. אל ההוויה הארצית צריכה היתה להתווסף ההוויה הקוסמית. לעת עתה לא נראה מאומה זולת זאת במה שמתואר ביום הרביעי.

מה אירע כעת באמצעות הקרינה הזו מבחוץ? באופן טבעי יכלו להימשך התהליכים שהתקיימו כבר במצב הירח הקדום, אולם בצורה שעברה שינוי. במצב הירח הקדום התפתח כל שהיה אפשרי בצורה חייתית באלמנטים של האויר והמים. כל אשר יכול היה לחיות באויר ובמים התפתח בצורה חייתית; כל זה יכול היה להגיע כעת קודם כל לשחזור. לכן מסופר ביום החמישי בדרך עובדתית להפליא, כיצד החלו השרצים את קיומם באויר ובמים. כאן מדובר בשחזור של תקופת הירח הקדום בשלב גבוה יותר, בצורה חדשה מתוך היסוד הארצי.

רואים אתם, דברים מעין אלו שייכים למישור שבו מאמצינו האנתרופוסופיים הופכים ליראת כבוד כבירה לנוכח הדוקומנט העתיק הזה, למישור שבו מתוך ההשקפות האנתרופוסופיות עלינו לעבור להרגשת ההערצה ויראת הקודש האינטימיות לנוכח מסמך עתיק זה. הממצאים שמגלה תודעת הראיה הרוחית ניתנים במסמכים הקדומים הללו בשפה רבת הוד ועצמה. אנו מוצאים שוב את אשר ידענו מלכתחילה מתוך ראיה רוחית: לאחר שהופיעה הקרינה מבחוץ יכול היה להגיע לשחזורו כל מה שהתקיים במצב הירח הקדום באלמנטים של האויר והמים. לעומת הכרה מעין זו, המטלטלת את כל כוחות נפשנו, מה ערכן של התנגדויות המבוססות על הבנת השכל, העולות לעתים כה קרובות כנגד הדברים הללו, וקודם כל הטענה היוצאת מההנחה שהמסמכים הללו נוצרו בתקופות פרימיטיביות, ושההכרה האנושית עמדה אז בנקודת מבט ילדותית? אכן, נקודת מבט ילדותית להפליא, כאשר אנו מוצאים במסמכים הלו שוב את הגבוה ביותר שאליו מסוגלים אנו להתעלות! האם איננו יכולים לייחס את אותה רוחיות, שרק היא לבדה מסוגלת להתעלות אל ההתגלויות הללו, גם לאלה שהעניקו לנו את המסמכים הללו? האם לא דיבר הרואה הרוחי הקדום בשפה מדויקת כאשר מסר לנו מסמך זה? ההכרה המצויה בבסיסם של דוקומנטים אלו, היא עצמה כבר נותנת לנו את ההוכחה לכך שמחבריהם היו רואים רוחיים קדומים בעלי השראה. איננו נזקקים לכל הוכחה היסטורית. ביכלתנו לספק את ההוכחה רק בכך שאנו לומדים להכיר מה כוונת המסמכים הללו.

כשאנו תופסים כך את העניינים, אנו אומרים לעצמנו: רק בכל מה בא לאחר המומנט החמישי הזה, לאחר מה שמכונה היום החמישי, יכול היה להופיע דבר־מה חדש. שכן מה שחייב היה לבוא לידי שחזור, שוחזר עתה. היסוד הארצי עצמו, שהופיע בתור אלמנט חדש, יכול היה להיות מאוכלס כעת בבעלי החיים ובכל אשר התפתח במבנה חדש. משום כך אנו רואים בתיאור עובדתי להדהים, כיצד במה שמכונה היום השישי מופיעה המהות הקשורה, כביכול, בעצם הווייתה לאדמה בתור אלמנט חדש. אותה חייתיות שעליה נאמר שוב כי נוצרה בעולם ביום הבריאה השישי, קשורה לאדמה, היא מופיעה כאלמנט חדש. כך אנו רואים כי עד ליום החמישי מדובר בשחזור של דברים קודמים בשלב גבוה יותר, בצורה חדשה, אולם ביום השישי הופיעה לראשונה הלכה למעשה הישות של האדמה; כאן נוסף הדבר שמתאפשר רק באמצעות תנאי האדמה.

בזאת הבאתי לפניכם מעין קווי מתאר לששת ימי הבריאה. הראיתי לכם כיצד אלה שיצקו את סודות החכמה שלהם אל ששת ימי הבריאה הללו חייבים היו באמת להיות מודעים לגורם שהגיח ועלה כדבר חדש. ומעבר לכך, הם ידעו כי רק בתוך אלמנט האדמה יכול היה להפציע הגורם שמהוה את עצם ישותו של האדם. אנו יודעים שכל אשר עבר האדם במהלך מצבי השבתאי, השמש והירח היה בבחינת שלבי הכנה להתהוות האדם האמיתי. אנו יודעים כי במשך הוויית השבתאי הקדום נבנו באדם רק היסודות לגופו הפיסי, במצב השמש הקדומה נוספו להם היסודות לגוף האתרי או גוף החיים, ובמצב הירח הקדום יסודותיו של הגוף האסטרלי. מה ששוחזר עד לסיומו של היום החמישי, כפי שהוא מכונה, הכיל את היסוד האסטרלי. הוספת האני, המרכיב הרביעי של הישות האנושית, יציקת ישות למכלול ההתפתחות הזה, נתאפשרה רק לאחר שנוצרו במלואם תנאי האדמה. כך שיחזרו האלהים לאורך מה שמכונים חמשת ימי הבריאה את המצבים הקודמים בשלב גבוה יותר, בהכינם בשחזור זה את היסוד הארצי. רק אז, מאחר שהשחזור נעשה בצורה חדשה, היה ברשותם כלי קיבול לְיֵשות שבתוכו יכלו להטביע את הצורה האנושית, וזה היה נזר ההתפתחות כולה.

לו היה מתרחש שחזור בלבד, היה המכלול כולו יכול להגיע בהתקדמותו רק עד לאסטרלי־חייתי. אולם מאחר שמלכתחילה נוצק אל המומנטים של השחזור דבר־מה שהכיל בסופו של דבר את היסוד הארצי, נוצר לבסוף מכלול שאליו יכלו שבעת האלהים לצקת את כל מה שחי בהם. אפיינתי כבר כיצד חי בהם הדבר: כאילו התכנסו בקבוצה שבעה בני אדם; כל אחד מהם למד מיומנות שונה, יכולותיהם היו שונות, אך הם עבדו כולם למען מטרה אחת. הם ביקשו להגיע לתוצאה אחת. כל אחד מהם אמור היה לתרום את המיטב בהתאם ליכולותיו. כך נוצרה עבודה משותפת. ליחיד כשלעצמו, כשהוא לבדו, לא היה הכוח לבצע עבודה זו; יחדיו היה להם הכוח. מה נוכל לומר על שבעה אנשים כאלה, המייצרים מוצר משותף? נוכל לומר כי הם הטביעו את המוצר הזה במובן של תמונה, שאותה יצרו מעבודתם.

את זאת עלינו לתפוס כתכונה אופיינית, ששבעת האלהים עבדו יחד כדי להביא ליצירת הנזר של עבודתם זו: לצקת צורה אנושית אל מה שנוצר משחזור המצבים המוקדמים יותר, משום שהכל הוטבע כחדש. משום כך מתחיל לפתע בספר בראשית דיבור בשפה שונה לחלוטין. לפני כן התבטא הכל בדרך מסוימת מאד: "האלהים יצרו", "האלהים דיברו" וכן הלאה. כאן מקבלים את התחושה שהכל נקבע מראש. אך במקום בו אמור להופיע נזר הוויית האדמה, משתמשים כעת בשפה חדשה: "הבה נעשה" – אם נביא זאת בתרגום המקובל "הבה נעשה לנו את האדם". הדבר נשמע כמעין התייעצות של כל השבעה יחדיו, כפי שעושים כאשר מבקשים להשלים יצירה משותפת. עלינו לראות איפוא במה שמופיע לבסוף כנזר עבודת התפתחות האדמה, מוצר המהוה תוצאת עבודתם המשותפת של האלהים; כל אחד מהם תרם את יכולותיו למען יצירה משותפת זו, ולבסוף הופיעה הצורה האתרית האנושית כביטוי ליכולות ולכוחות שסיגלו לעצמם האלהים בתקופות השבתאי, השמש והירח הקדומים.

בכך הצבענו על גורם חשוב בצורה בלתי רגילה; נגענו במה שניתן לציין כתואר מעלתו של האדם. התודעה הרליגיוזית של תקופות מסוימות חשה ברגשות שהיו לה כלפי מילים מסוימות את המשמעות העומדת מאחוריהן, בצורה מדויקת בהרבה מכפי שחשים זאת כיום, וגם החכם העברי הקדום חש זאת. כאשר כיוון את תחושותיו לשבעת האלהים, היה זה בשבילו כאילו חייב היה לומר לעצמו במלוא הענווה וההערצה שבהן מסוגל אדם להרים את מבטו אל על: האדם מהוה גורם עצום בעולם, משום ששֶבע פעילויות חייבות היו להתאגד בקבוצה כדי ליצור אותו. הצורה האנושית על האדמה מהוה יעד של אלים.

הרגישו את מלוא משקלו של משפט זה: הצורה האנושית היא יעד של אלים! שכן אם אתם מרגישים באמת את מלוא כובד משקלו של משפט זה, תאמרו לעצמכם: הצורה האנושית הזו היא דבר שביחס אליו יש לנפש היחידה אחריות עצומה, הרגשת חובה ללטשה ולהפכה מושלמת ככל האפשר. האפשרות לליטוש ולהפיכה־למושלם ניתנה באותו רגע שבו קיבלו האלהים את ההחלטה המשותפת לאגד את כל כוחותיהם למען מטרה משותפת. מורשת האלים היא להאציל לאדם את התפקיד ללטש את צורתו ולהביאה לדרגה גבוהה יותר ויותר בתקופות עתידיות רחוקות. לחוש מטרה זו בסבלנות ובענווה, אולם גם בכוח, זו חייבת להיות התוצאה הזורמת מתוך התבוננות קוסמית, אותה נוכל לקשור עם המילים המונומנטליות בתחילת התנ"ך. המקור הראשוני שלנו חושף לנו את המילים הללו, ובד בבד מצביע לנו על ייעודנו ועל האידיאל הגבוה ביותר שלנו. אנו מרגישים שמקורותינו הנם אלוהיים, אולם אנו מרגישים גם על מה מנסים להצביע בדרמה הרוזנקרויצרית, שבה עבר המתקדש שלבים מסוימים שבהם חש עצמו בתוככי המשפט: "אדם, חָוֵה עצמך". הוא חש שם, אכן, את חולשתו האנושית, אולם בה בעת גם את ייעודו האלוהי. אין הוא דועך, אין הוא נובל עוד בפנימיותו, אלא מתעלה ומרגיש עצמו באופן פנימי, בעת שהוא חווה עצמו ויכול לחוות עצמו בעצמיות האחרת, הזורמת אליו מיסוד המשנה את נפשו, משום שזהו ייעודו האלוהי העצמי.