מאת אדריאנה קוליאס

לספר ראו כאן

BUILDING THE INNER AND OUTER TEMPLE

Finding the creative Spiritual world in the self.

Finding the creative Spiritual self in the world.

Lectures and Workshops given At the Gold Coast, New South Wales, Australia, 24th-25th April 2015

תרגום מאנגלית לעברית בהסכמת ובברכת המחברת,

על-ידי בן-ציון פורת, 2016.

תיקונים: דניאל זהבי

קישור לנוסח המקורי בשפה האנגלית באתר האינטרנט של המחברת.

http://media.wix.com/ugd/93123f_3980a75302d04d93a8ff1d6d9248ec85.pdf

הסדנה הראשונה:

איך לחיות בגוף האסטרלי, איתור הגוף האתרי והתבוננות בהשתקפויות שלו:

מציאת הכיוונים שלכם:

יכין:

במחשבה טהורה תמצא את העצמי שיכול לחוות את עצמו.

אם תמיר את המחשבות האלה לתמונה תתנסה בחוכמה יצירתית.

בהרצאתנו בדקנו את המשמעות של המנטרה הזאת ובסדנה נתמקד בחוויית המשמעות של המנטרה הזו בנפש עצמה.

נשימה תפישתית – נשימה עם הנפש:

תרגיל התמצאות

רודולף שטיינר אומר לנו שזהו הרצון שלנו, אשר מביא אותנו למגע עם העולם החיצוני באמצעות החושים. הוא אומר לנו שהסתכלות על דברים כרוכה בתהליך זהה לאחיזתם או תפיסתם, אלא שהתהליך הזה יותר עדין ולכן אינו מעורר תשומת לב.

אנחנו לא שמים לב לכך שאנו שולחים כוחות אתריים מהעיניים כדי לתפוש חפץ בפעולת הראייה, אנחנו שמים לב רק לראי – המוצר הסופי של הפעילות הזו. עיני האדם הינן כאלה שהן מאפשרות לאדם להפגיש בלי הרף את שתי הזרועות העל-חושיות של העיניים וזהו הבסיס של תחושת ה’אני’ שלנו אשר מתרחשת מתפישה של עולם החומר (תפישה רגילה היא צורה של סלידה וחירות) ותחושה עבור ה’אני‘ שלנו אשר מתרחשת כאשר אנו תופשים את הטבע הרוחני של העולם – מה שחי (תפישה על-חושית היא סוג של אהדה ואהבה).^[1]

• מרכז, ממוקד.

הציבו את האגודל שלכם והסתכלו עליו. ציינו לעצמכם כל מה שאתם יכולים לראות, כל פרט. זהו המבט הקבוע או הסגור. ראו את האגודל באופן ברור מאוד. על מנת לראות את שלושת הממדים בחלל אתם צריכים שתהיה לכם ראייה דו-עינית, כלומר, אתם צריכים לראות משתי נקודות שונות, המצטלבות או חוצות דרך החפץ הנראה. זה נותן לכם מושג היכן אתם נמצאים. תחושה של עומק או שלושה ממדים, מעל/מתחת, צד לצד, מלפנים ומאחור: גובה, רוחב ועומק.

מה אנו רוצים מההסתכלות על האגודל שלכם מקרוב – אם היינו מביאים אותו יותר ויותר קרוב לעינינו היינו נהיים פוזלים.

כאשר הנכם עושים את זה אתם בעצם תוחמים את עצמכם כישות נושאת אגו. אתם מפרידים את עצמכם מהעולם – שואפים פנימה במודע. האם אתם יכולים להרגיש שזאת צורה של נשימה פנימה למרכז ישותכם? אתם ממוקדים בזמן ובמרחב ארציים. זה יוצר עצמיות. כל מה שאתם יכולים לחשוב בהמשך על אגודלכם בשלב הזה מגיע מהתפישות הפיזיות שלכם אותו.

• היקף. לא ממוקד:

כעת נסתכל על משהו במרחק אבל לא נתמקד, הכניעו את עצמכם למרחק. שימו לב איך החושים שלכם מרגישים חופשיים יותר. נסו לקחת כל דבר פנימה עם החושים שלכם, כל מה שהוא בשדה הראייה שלכם ללא התמקדות בדבר אחד.

במה העניין?

זוהי הדרך לחוסר אנוכיות. למעשה אתם במובן מסוים באופן הכרתי נושמים החוצה.

רציתם החוצה את עצמיותכם. כעת היא בהיקף. השקטתם את החשיבה שלכם ונכנעתם למראה שלפניכם.

• אמצע הדרך – מיקוד אמצעי.

עכשיו הסתכלו על נקודת האמצע בין האגודל והמרחק. ציינו לעצמכם איך ההרגשה ביחס לרקע והחזית. בצעו זאת מספר הפעמים הנדרש כדי לקבל תחושה של מהו באמת העניין של היותכם באמצע – זאת התאמה והתאמה מחדש מתמדת. הגמישות, הזרימות של תנועה מעצמי לחסר-עצמיות, מרכז להיקף, יחיד לקהילה כמו נשימות ‘תפישתיות’ קטנות המתווספות פנימה והחוצה. ציינו לעצמכם את ההרגשה. זה מה שחשוב.

זוהי צורה של שליטה. אתם לא סגורים מדי, לא יותר מדי אנוכיים ולא יותר מדי פתוחים, כלומר לא חסרי עצמיות. אתם משיגים איזון של הנפש.

כעת עצמו את עיניכם, הביאו את המיקוד שלכם לשורש האף שלכם.

שימו לב למה שאתם רואים בחלל הפנימי הזה.

איזה צבע זה?

עכשיו קחו את העיניים הפנימיות שלכם שוב להיקף.

שימו לב למרחב הפנימי הזה בהיקף.

איזה צבע אתה רואים?

לאחר שעשיתם את זה מצאו את האמצע.

איך ההרגשה?

הנקודה החשובה של התרגיל הזה היא שאתם נעשים מודעים לנטייתכם בהיותכם ממוקדים, לא-ממוקדים ואי-שם באמצע, אפשר לומר שוחים ב’ים של הוויה’.

שימו לב לתחושת הגוף הפיזי שלכם; מתוח, משוחרר, בשליטה, לא בשליטה. האם אתם חשים פחד? האם אתם חשים סלידה, אהדה?

מיקוד קשור קשר הדוק לשאלה האם אתם בגופכם הפיזי עם התודעה שלכם או לא. זה כה פשוט. עיניכם הן במובן מסוים חלון פנימה והחוצה מנפשכם, כי הן קשורות באופן הדוק לגוף האתרי שלכם שדרכו אתם נכנסים פנימה, ודרכו אתם חוזרים לאחר שחוויתם את העולם.

לדברי רודולף שטיינר אהדה-סימפטיה וסלידה-אנטיפטיה, או הרגשות שלנו מתייחסים למצבים של הימצאות בחוץ או בפנים. אנחנו יכולים ליצור תמונות פנימיות בגלל ‘סימפטיה’ או אהבה – אנו מתאחדים עם המציאות בעולם; אנו תופסים ויוצרים זיכרונות ומושגים באמצעות ה’סלידה’ שלנו או ההפרדה מהמציאות הזאת.

אהדה קשורה למה שהוא רוחני וחי, כאשר הסלידה קשורה לחומר ולמה שהוא מת. זה בחיי התחושה שלנו שאהדה וסלידה נפגשות.

אתם עשויים לגלות כי בתוככם, בתחום האתרי, שלושת הצבעים קשורים למוקד הזה, כמו בנשימה הממשית שלנו:

מיקוד סגור = הפרדה (סלידה) מהעולם הרוחני ואיחוד עם עצמי – החשיבה – אדום. נשימה פנימה.

מיקוד פתוח (אוויר) איחוד (אהדה) עם הרוח בעולם – רצון – כחול. נשיפה החוצה.

מיקוד אמצעי (מים) זורם: הגוף האתרי – היכן שהפרדה ואיחוד מאוזנים – אפשר להיות גם בעולם הרוחני וגם בעולם הפיזי בעת ובעונה אחת – רגישה. מצב שבו נשימה ונשיפה חדורות-הדדית.

כחול (רצון).

צהוב (רגישה).

אדום (חשיבה).

רודולף שטיינר אומר לנו שכאשר אנו נכנסים לעולם הרוח אנו מתפצלים לשלושת הכוחות הללו – תחושה, חשיבה ורצון, ורכישת הבנה איך כל אחד מהם מוחש הכרחית כדי שנוכל להבין חדירות הדדיות.

כחול (רצון) כניסה לתוך רגישה (צהוב) = ירוק.

צהוב (רגישה) כניסה לתוך חשיבה (אדום) = כתום.

אדום (חשיבה) כניסה לכחול (רצון) = סגול.

כחול (רצון) כניסה לאדום (חשיבה) = ארגמן.^[2]

אנחנו יכולים להגיע להבנה של הפעילות ה’אנטיפטית’ או המפרידה של חשיבה שכלתנית, על-ידי עשיית ניסוי פשוט מאוד.

הביטו על הנקודה הכחולה (A) בגיליון שניתן לכם עם מבט ממוקד ואז עצמו את עיניכם ונסו להעלותה בזיכרונכם.

נסו לחוש היכן הזיכרון שלכם חי. אתם יודעים שאתם חווים כאן (חושים/מוח) את ההשתקפות של הגוף הפיזי, כי זאת היא תמונת-ראי של מה שראיתם – או קרוב לכך.

אבל כפי שהזכרנו לעיל זאת היא מראית-עין בלבד. הישות כבר הופשטה לגמרי (סלידה). מהו הדבר שכבר הופשט? הטבע הרוחני של הכחול. איך נמצא את זה שוב? על-ידי טיפוח מודעות.

טיפוח מודעות להוויה: משאלה, פליאה ונוכחות.

הביטו על הנקודה הכחולה שוב במבט סגור, אבל הפעם אל תעצמו את עיניכם, קחו את העיניים שלכם לאזור הריק שבדף והתבוננו בו. מה אתם רואים?

המדע אומר לנו שהצבע שהנכם רואים כאן (כתום/זהב) נובע מהעובדה שהקולטנים של הכחול בעיניכם התעייפו, הותירו את הקולטנים שתופסים את ההיפך – זהב כתום – עדיין ‘פעילים’. גתה קורא לזה אמת חזותית, ‘החוק של שינוי נדרש’, היכן שהעין חשה שהוא חייבת ליצור התנגדות על מנת להשיג השלמה או שלמות.

אבל מהו זה שמתנגד?

זהו העצמי. התודעה או כפי שאנו מכירים אותו, ה’אני’.

מהו הזהב הכתום הזה? זה מה שהרצון תפש. תפישה של הרצון והדם היא תמיד הפוכה מהתפיסה של העצבים וחושים.

היכן הגוף האסטרלי?

בהרצאתנו התייחסנו לזיכרון העתיק של האטלנטיים, אשר נמחה כדי שתהיה לנו חירות. ציינו שבחניכות היכולת לראות את בבואת-הגרר והצבעים המשלימים הייתה סוד שהוענק רק למקודשים כי זה היה ‘שער לרוח’. למעשה, מה שאנחנו רואים בנפשנו כבבואת-הגרר והצבעים המשלימים הם ההשתקפויות של הגוף האסטרלי שלנו, אפשר לומר, כמו לחיות בגוף האסטרלי.

המפגש עם ההשפעות של לוציפר מתקיים ראשית כאשר אנו צופים בהשתקפויות מהגוף האתרי. לוציפר מביא לנו את המשלים, את טבעו המהותי של מה שאנו רואים השואף להיות בנו חומרי – הנצחי. הסיבה שהוא נעלם היא שאנחנו לא יכולים להיות מחויבים על ידי המהות של הדברים שאנו רואים – הזהב הכתום הוא המרכיב הנצחי של כחול שנתפס עם הרצון שלכם, ניתן לומר רוח ‘העתיד’ של הטבע. לוציפר היה רוצה להחיש בנו את האבולוציה ולגרום לנו להאמין שזאת היא האמת היחידה, מה שנמצא בתוכנו שנוצר באמצעות האור החיצוני שלו. העובדה היא, שאנו מתאחדים עם הרוחני באהדה בכל פעם שאנו רואים את החומרי. אבל, אנחנו לא שמים לב לכך כי מיכאל מוחק את זה כך שאנו מפרידים את עצמנו מהתמונה הלוציפרית הזאת עם אנטיפטיה (שנאה ופחד), על מנת ליצור את הזיכרון של תמונת הראי, הכחול, במחשבותינו.

מיכאל מנקה את הנתיב מהראש ללב, מתפישה לתפישה, כדי למנוע מלוציפר לסנוור אותנו, כך שנוכל להפוך להוגים חופשיים. התמונה מתה משם לדם ונהרסת שם – באותו האופן שלאחר מכן אנו נראה כיצד מיכאל הורס את התמונות של אהרימן בעולם החיצוני.

המטרה של התרגיל הזה היא להיות מודעים לגוף האסטרלי, פעולתו של הרצון והמיקום הכללי של הגוף האתרי, במילים אחרות, להשיג מודעות יצירתית של סף עולם הרוח – הבקתה שלנו.

הגוף האתרי = המצב האמצעי של התבוננות – המקום שבו אנחנו עושים את התבניות של המחשבה, בשיתוף עם ישויות גבוהות.^[3]

אם אתם מסתכלים עכשיו בנקודה הכחולה ו’הוגים בה’ עם מבט פתוח, תראו שהפתיחות הזו דומה לתחושת פליאה. אנחנו יוצאים מתוך עצמנו.

בתווך או במבט זורם אתם יכולים להרגיש תחושה של נוכחות, מקום שבו אתם יכולים להיות ‘נוכחים’ ו’מודעים’ לשני המצבים – להשתקפות הפיזית של ה’אני’, ולהשתקפות האתרית של הגוף האסטרלי כאשר אתם תופסים את שתי הנקודות הכחולה והכתומה כפי שהן מוטבעות. אם אנחנו יכולים להתמקד פנימה והחוצה משני המצבים האלה כדי למצוא בהתמדה את המוקד האמצעי, אנו מפתחים שליטה.

הגוף האתרי הוא לא הצבע המשלים, אלא, הצבע המשלים עוזר לנו למצוא היכן הגוף האתרי ‘ממוקם’, כמו זיקוק הנורה בלילה סוער אשר מצביע על מיקומה של סירה ונעלם שוב. המקום שבו אנחנו נשארים עם תמונת-הגרר המתה, החושך לאחר היעלמות הצבע המשלים, הוא הגוף האתרי. כעת אנחנו באמת מתחילים לעבוד. זאת התהום שדיברנו עליה בהרצאתנו, היכן שהכול נהרס – זהו מקום שבו אנחנו מתים.

אנחנו נשארים במצב הבינוני הזה, פתוחים ומודעים ונוכחים ואנחנו מציינים לעצמנו את מה שמשתקף שם.

הנקודה החשובה אודות ההתבוננות הפנימית היא שההתבוננות מחייבת ריכוז במקום אחד בתחום הראייה שלנו על-ידי הימצאות מחוץ למוקד, בעוד שבמבט חיצוני אנחנו בדרך כלל מתמקדים רק בנקודה אחת, אבל העין שלנו מפתה אותנו להאמין שאנו רואים את הכול באופן ממוקד.

כיצד להבדיל תמונות רוחניות מתמונות זיכרון.

בעבודה המדיטטיבית שלנו אנחנו מחפשים להשתמש בחשיבה כגשר לראיה. חוויה דמיונית היא כזאת שבה אנו לוקחים מושגים ותמונות זיכרון וחושבים אותם לתוך תפאורה שאינה מתאימה ובלתי אפשרית. לדוגמא, אנחנו יכולים לדמיין שאנו יושבים במקבץ אורות והמכונית שלנו פשוט לוקחת אותנו וטסה לירח. אנחנו יכולים לדמיין כלב רוקד סטפס על במה או חתול משחק קלפים. זה מה שבדרך כלל נקרא פנטזיה – או הזיה. הרבה סרטים ומחזות שאנו רואים וספרים שאנו קוראים מבוססים על הסוג הזה של עבודה יצירתית עם תמונות ‘נתונות’ של העולם. זהו שימוש בתמונות זיכרון שאנו מקשטים באופן יצירתי ותמונות הזיכרון האלה זהות תמיד לתפישה הפיסית שיצרה אותן – למשל ורד אדום שנראה עם תפישה רגילה ייזכר תמיד כאדום וצורתו תהיה כפי שראינו אותה בעיניים פיזיות.

בבוננות-מדיטציה חשוב להיות מסוגלים להבחין בין החוויות הדמיוניות האלה המשתמשות בתמונות זיכרון והתוצרת של סגולת הדמיון עצמה.

במדיטציה אנחנו משתמשים גם בחלום בהקיץ – תמונות הזיכרון בתפאורות לא תואמות: צלב הוורדים, מטה מרקורי וכו’ אבל מהו ההבדל בין תמונה מדומה ואימגינציה רוחנית אמיתית?

לתמונות רוחניות אשר יש להן קשר לדברים פיזיים (צבעים משלימים ובבואות-גרר) יש איכות של תנועה, הן נעות וחולפות במהירות, משנות צורה ונעלמות כל הזמן – משתנות, מתות – במובן מסוים המושגים והזיכרונות שלנו הינם ייצוג של משהו שהותיר בנו את השתקפותו, כמו לוח צילום. ההבדל בין תמונות דמיוניות ותמונות אימגינציה הוא שלתמונות דמיוניות יש איכות של דברים פיזיים בזמן שלתמונות אימגינטיביות יש איכות של בבואות-גרר וצבעים משלימים, אין להן צורה קבועה והן משתנות כל הזמן, מתחלפות, צבעוניות ומלאות אור ואפשר לומר שהן משלימות של העולם הפיזי.

משמעות הדבר היא שאם אתם חווים את המלאך שלכם ניצב מולכם כאדם בעל צורה פיזית ומדבר אליכם מבחוץ, במילים, יש לכם חוויה דמיונית שמשתמשת בזיכרון התמונות שלכם. הזיכרון הוא ‘פורה’ – כלומר, הוא משחזר בדיוק את מה שהוא רואה. הוא גם מתייחס לכך כאל חפץ: אתם הופכים לצופים. לכן זהו כלי שימושי במדיטציה. כאשר אנו מייצרים זיכרון יצירתי, ולא סביל, על ידי הטלת משהו לתוכו שאיננו תואם הוא הופך להיות דמיון-שווא. הזיה היא, אפשר לומר, ‘זיכרון עתידי’. זהו הצעד הראשון בשבירת מראת הזיכרון.

שבירת מראת הזיכרון:

“העולם הזה חדור במחשבה, כי חוקי הטבע נתפסים במחשבות ולמעשה הם בעצמם המחשבות של העולם.” אם מצייתים לחוקי הטבע עד לשלב שבו מוכרחים ליישם אותם לקיומו של האדם עצמו כישות פיזית, יש לומר, “בתוך העולם שאנו סוקרים בתודעתנו הרגילה, החל בתפיסת תחושה והרחק עד לזיכרון-הראי, חי מרכיב רוחני.”^[4]

שבירת מראת הזיכרון דורשת כניסה לתוך הגוף האתרי, צלילה אל תוך החשכה, התהום והמקור של הרס, בתקווה למצוא חיים:

“אם אנו שוברים מראה מרחבית, אנו רואים מעבר למראה; אנו רואים לתוך התחום שאיננו רואים אותו כאשר המראה שלמה. בהתאמה, אם אנו מבצעים תרגילי נפש פנימיים, אנחנו מגיעים, כפי שלעתים קרובות המלצתי, למשהו כמו שבירת המראה הפנימית. הזיכרונות יכולים, כאילו, לחדול לרגע קט – למשך כמה זמן זה תלוי ברצוננו החופשי – ואנחנו יכולים לראות יותר עמוק לתוך ישותנו הפנימית. ככול שאנחנו מביטים עמוק יותר אל תוך הווייתנו הפנימית מעבר לזיכרון-הראי, אז מה שתיארתי אתמול כסוג של מקור של הרס פוגש את מבטנו.”^[5]

אם אנו מאפשרים להתבוננות בצבעים המשלימים ובבואות-הגרר למות, ואם אנחנו חיים בתוך החושך הזה, הגוף האתרי שלנו, הבקתה שלנו, ואם אנחנו קשובים וסבלניים, יעלו כעת תמונות. בדיוק כמו שתמונות-מראה רגילות של החיים היום-יומיים עולות לחשיבה, כך גם דמויות הזיכרון של חיינו וגם תמונות הזיכרון של החיים שלנו שבין המוות והלידה מחדש או החיים בעבר נוצרות כסדרה של תמונות שאנחנו יכולים להתבונן בהן.^[6]

תמונות הזיכרון של חיי היום-יום שלנו דומות למה שאנחנו תופשים כתמונות כלפי חוץ, אבל תמונות הזיכרון של הזמן שבין המוות ללידה מחדש וכיוצא בזה חולפות כמו צבעים משלימים ובבואות-גרר.

אם ברצוננו להיכנס לעולם הרוחני האמיתי עלינו לעכל את התמונות של העבר. למה כוונתי ב’לעכל’?

עיכול התמונות:

עצמו את עיניכם, הירגעו, ונסו לטפח מחווה פנימית של פליאה ועם מבט פתוח נסו להזכיר לעצמכם זיכרון של שמיים כחולים.

מדוע אני מבקשת מכם למצוא את הכחול הפנימי?

“רק כאשר התפישה-העצמית של העין נעקרת מן השורש, כאשר עוברים לתפישה טהורה, אפשר לחוות צבע כחול כהה-אינדיגו. כאן ביכולתי רק לרמוז על המסתורין של האינדיגו, ניתן להגיד הרבה יותר. משמעות כול צבע, לכן, היא שלב התפתחות של נפשנו, כמו שאלברט סטפן (Albert Steffen) הבחין במאמריו המוקדמים. לפני מיסטריית גולגולתא היה לגוונים רושם אדמדם שהעיד על הנוכחות, אם כי בדרגה חלשה, של תהליכי חיים בעין. לאחר מיסטריית גולגלתא האנושות רכשה כחול, הצבע של הנפש, שהדף בחזרה את תהליכי החיים, כדי שבני האדם יוכלו לפגוש עכשיו את הנפש והרוח ישירות.”^[7]

שימו לב במיוחד כאשר אתם שואפים ‘לצלם’ את זה בעיני רוחכם, היכן נמצא הזיכרון הזה ב’שדה הראייה’ שלכם.

לאחר שמילאתם את עצמכם עם הזיכרון הכחול הזה – שיברו את הדימוי ועכלו אותו – כלומר, תהיו כל-כך מאוחדים עמו עד שיתמוסס – יאפשר לכם להתמקד הלאה. כאשר אתם באפלה אפשרו לתחושה או המחווה של כחול להישאר.

כעת נסו שוב לפתח מחווה של נוכחות, ובמקום הזה בתווך נסו מחדש לאסוף את הכחול יש מאין – כמו בבואת-גרר.

הכחול הזה לא יהיה זיכרון, אבל אתם תיצרו את הכחול הזה מתוך ‘תחושה’ לזיכרון של כחול – כך שזה יהיה כמו צבע משלים – הד של כחול. זהו צעד אחד מעבר להזיה.

כעת עכלו גם את זה ואפשרו לו להישאר כתחושה כך שמה שנותר משני הכחולים הוא מחווה של פליאה ונוכחות.

אפשרו לחשכה להקיף אתכם. אם הנכם קשובים ותתרכזו במרחב החלל שלפניכם, תבינו במהרה שאתם כלל לא בחושך. תראו שכאן, בתחום האמצעי – בתווך – כל מיני פנים, צבעים וצורות משתנים עולים לתוך החלק שלכם של הגוף האתרי, הבקתה שלכם. אלה נראים בהתחלה חסרי כל משמעות אבל הענקתם קודש קודשים, שבו הישויות האלה יכולות להתאחד עמכם, בדיוק כפי שהכוהנים זימנו את הישויות היסודיות-האלמנטליות וישויות גבוהות יותר למקדשיהם, על ידי הקרבת הבבואות של העולם והמתנה בדבקות, נוכחות וערנות ותחושת פליאה ושלווה פנימית עמוקה. המשימה כאן היא להתבונן בתמונות בעניין עמוק.

בואו וננסה את זה עם פעמון.

זמנו תחושה של פליאה ונוכחות, הקשיבו לפעמון כאשר הוא מצלצל שלוש פעמים. הרשו לעצמכם להיות מלאים עם הצליל שלו. תקלטו עד כמה שהנכם יכולים את הצליל הפיזי ואפשרו לו לדמום. זהו הקול הפיזי הנוכח.

כעת כשהוא דועך נסו לזכור אותו מחדש, הקשיבו שלוש פעמים להד שלו בכם. תנו לו לדמום שוב. זה כמו בבואת-הגרר וזה מתעורר באותו המקום שאנחנו בדרך כלל שומעים את ה’מקריא’ הפנימי שלנו.

עכשיו במרחב האמצעי אנו כבר יודעים להתבונן במה שעולה ולשמור את אותה תחושת הפליאה והנוכחות.

כאן אנו מתחילים להבין משהו שלם: בעולם הרוח, צלילים וצבעים הם ישויות והם הופכים לנבדלים רק על-ידי ההתנסות הפיזית שלנו בהם – אנחנו צובעים את כל מה שאנחנו מרגישים.

רודולף שטיינר אומר לנו שהעולם החיצוני של הצבעים נתפס בפנים כצלילים והעולם החיצוני של הצלילים נתפס כלפי פנים כצבעים.

“בעולם החיצוני זה צבע, בעולם האנושי הפנימי זה צליל שנותר יותר גלוי, ומתחת לפני השטח הזה צף העולם החיצוני, עולם-המוזיקה; בעוד שמתחת לפני השטח של הצליל בטבעו הפנימי של האדם, מרחף ונע יסוד צבע אסטרלי מסתורי.”^[8]

תמונות ראיה שוטפות בזרם פנימה לכיוון האורגניזם – מתקדמות כלפי המרכז (עצבים וחושים) ואילו תמונות צליל נעות מהאורגניזם כלפי חוץ – החוצה מהמרכז (דם). שתיהן נפגשות בגוף האתרי או המערכת הקצבית-הריתמית. באותו ‘אזור’ אנו תופסים את הדמויות הנראות בתוכנו, אנחנו זוכרים את הנשמעות; באותו ‘אזור’ שבו אנו תופסים תמונות צליל בתוכנו, אנו זוכרים תמונות חזותיות והשתיים מצטלבות כמו למניסקטה (פונקציה סתומה, צורת הספרה 8 אופקית) בגוף האתרי.

צלילים וצבעים הם הכוחות של הנפש בעולם שנכנסים לתוכנו עם כל תפישה חושית. הם התגלויות חיות של ישויות גבוהות יותר.

תוכלו לציין שבמשך זמן, אם אתם מתאמנים שוב ושוב, יופיע משהו לפגוש אתכם כאשר גם הצבעים וגם הצלילים דועכים ואתם חיים לתוך דממה – מה שעולה הוא עדיין לא ממש העולם הרוחני משום שהוא קשור אתכם בקשר הדוק.

שינוי התמונות הרוחניות:

כאשר אנו נכנסים אל תוך החשכה אנו מוצאים שם לעתים קרובות סדרה של בבואות. אלה הן בדרך כלל תערובת של זיכרונות ומושגים – לעתים קרובות זיכרונות של הזמן שלנו מאז לידתנו. הן מפתות אותנו ואם אנחנו נשארים כאן איננו מסוגלים לשבור את מראת-הזיכרון.

בין הבבואות הללו אתם עלולים למצוא, כאשר אתם צופים בשדה הראייה שלכם שמשהו אחר נכנס למקום הפנימי האמצעי הזה שאנחנו מכנים בקתה. משהו שאינו מתאים, משהו שהוא יותר כמו בבואת-גרר נמצא בין התמונות הללו. הבה ונאמר שעולה צורה צפה, אורגת, סגולה ואטומה. אנו עלולים להתפתות ולחשוב שכמו הזיכרון שלנו, הסגול הזה שייך לנו, אבל האמת היא שהסגול הזה הוא בדיוק משהו שאין לנו – ובדרך זו הוא סותר את עצמו. ישות הסגול נכנסה לבקתה שלנו וחושבת בקרבנו ‘סגול’ בקרב התמונות שלנו. אם אנו מאפשרים לישות הסגול הזו למלא אותנו לגמרי, נלמד אודות מה שהיא מנסה להגיד לנו. היא מעבירה לנו את מה שחסר לנו!

סגול-כחול הוא הצבע של מסירות – הסגול-הכחול הוא רוח אסטרלית, ישות יסודית-אלמנטלית – התגלות של המחשבה של ישות גבוהה. היא אומרת לכם שהרצון שלכם אינו מודע מספיק. היא מראה לכם את מה שאתם צריכים. אם ביכולתכם להביא לסגול הזה את האיכות הנחוצה לשינוי הצבע הזה, לא רק שלמדתם משהו על עצמכם, אלא שהודעתם לישות שהראתה לכם את הסגול שאתם מבינים את מה שהיא צריכה ממכם – למדתם כבר לקרוא את הסימנים!

דוגמא נוספת שרודולף שטיינר נותן היא האדום, האדום עולה בנו כאשר אנחנו צריכים אדום – אנו זקוקים לאהבה – כי אנחנו חושבים יותר מדי.

“העולם הרוחני הוא לעת עתה חסר צבע לחלוטין, חסר אור, ללא קול וכיוצא בזה. צבעים כלשהם שאנו עלולים לראות אינם רוחניים – הם באים מהחיים הפנימיים שלנו, והם מצביעים על איכויות שאין לנו אלא שאנו חייבים לרכוש. לדוגמא, אם אנו רואים צבע אדום משמעות הדבר היא שאין לנו אהבה בקרבנו, שאנחנו חייבים לפתח אותה בעצמנו. אם אנו רואים סגול, זה אומר לנו שאנחנו חייבים לרכוש חסידות אדוקה.”^[9]

אם אנו מנסים לתאר את החוויה היא תהיה כזאת בתוכנו:

אני רואה סגול זה אומר כך:

“נפש אנוש! אין לך מספיק מסירות! אני מראה לך את הסגול שחסר לך!”

אני עונה:

“אני מציעה לך את המסירות שאני יכולה לקרוא לה ממעמקי נפשי לפגוש את הסגול שלך!” = אני משחזרת את התחושה של מסירות – רצון מתעורר. אני עוטפת את הסגול ברצון המתעורר הזה, מקדישה לו את מלוא תשומת לבי ומאפשרת לו למלא אותי לגמרי ומתבוננת בסגול ‘מלאת-תקווה’, ‘מייחלת’ שישתנה. אם אני מצליחה לשנותו זה רק כי הישות הגבוהה ‘המשתמשת’ בסגול כדי להראות לי את מה שאין לי, ‘שמחה לראותי’.

לכן רודולף שטיינר נותן את הדוגמא של פנים העושות עוויות, שאם אנחנו מנסים לשנות אותן לחיוך צברנו קצת שליטה בספירה הזאת, דהיינו, כי אם אנחנו יכולים לשנות את מה שאנו תופשים אנחנו יכולים לזכות במידה מסוימת של שליטה ולבסוף לבטל את הצבעים שהוצגו לנו כך שאנחנו יכולים לתפוש מעבר להם את פני השומר – ‘לפגוש’ אותו, או ליתר דיוק לעבור את המבחנים.

אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בקשר עם ישות כאשר אנחנו פוגשים את הצבעים האלה אבל אלו הם סימנים בלבד, ישויות יסודות-אלמנטליות של רצון, או המחשבות של ישויות גבוהות יותר. כמו צייר עם מכחול המלאך שלנו משתמש בבד (הגוף האתרי) וצבעים אסטרליים (ישויות) כדי לצייר בנו את מה שאנחנו צריכים לתקן או לעבוד עליו. הישות הזאת מציירת לנו את מה שעשינו מעצמנו אבל זאת היא השלמה – וזהו המפתח!

בדיוק כמו שלא אומרים שהצבע שהיה בשימוש על הבד הוא הצייר כך אנו יודעים גם שמה שאנחנו רואים בשלב הזה הוא רק הסימן לכך שצייר יצר משהו ‘בעבר’^[10] בתוכנו לתועלתנו. ידיעת עצמנו בדרך זו היא המפתח לחירותנו – זאת היא הדרך לניפוץ מראת הזיכרון.

“אבל אם אנחנו רוצים לחיות בדרך זו בקוסמוס כאשר זהו עניין של שימוש בצבע, אנחנו חייבים לעורר צבע לחיים. צבעים מתעמתים עמנו כאיכויות של הישויות בטבע חיצוני. כאשר התצפית שלנו מוגבלת רק למישור הפיזי אנו מכירים את הצבעים הכרוכים בעצמים של הטבע. אם ברצוננו לראות צבעים, נחוץ תמיד יסוד, למעט האפשרות של תופעות אטמוספריות יוצאות מן הכלל כגון הקשת בענן או תופעות אחרות מהסוג הזה. לפיכך הקשת לא בלי סיבה נחשבת כמשהו שמאחד את השמיים, את הרוחני, עם האדמה, כי בקשת אנו רואים את הרקיע בצבעים; אנחנו למעשה רואים צבעים כשלעצמם. אמרתי כבר שאפשר לצלול לתוך העולם הזורם של הצבעים, לחיות עם הצבעים עצמם, לשחרר אותם, כביכול, מהעצמים. אם אנו מצליחים לבצע את זה, צבע הופך למגלה תעלומות עמוקות; עולם שלם שוכן בים הצבע הזורם, הגואה.”^[11]

משימתנו היא מציאת האור הטהור של הגוף האתרי – זאת היא הכוונה בחשיבה טהורה וכדי לעשות זאת אנחנו חייבים למצוא את עצמנו בסופו של דבר מול ישויות ניטראליות – ישויות שאינן צובעות את האור שלנו!

על-ידי לימוד קריאת כתב אוקולטי, השפה של עולם הרוח, אנו לומדים להכיר את עצמנו ולומדים לשחרר את עצמנו! מה שהישויות הגבוהות המנחות אותנו מייחלות שנדע ניתן לנו בכתב שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. בשלב הזה כולו אודות ידע-עצמי והישות הזאת ש’צובעת’ בנו היא שומר הסף וגם המלאך שלנו.

“ועל-ידי יישום היכולות שאפשרו לנו להיכנס לעולמות הללו, אנחנו יודעים שבדיוק כמו שבעולם הפיזי רושם-צבע מרמז על יסוד חומרי, כך בעולם ההוא הענן המרחף של צבע, אורגניזם זורם של צבע, הוא ההתגלות של הפעולה והאריגה של כוחות-רוח-ונפש של ההיררכיה השלישית. כך שברגע שאנו רואים את התמונה החיה אשר אודותיה דברתי, אשר נותנת תמונה ברורה וספונטנית של כל חיינו מאז לידתנו, מופיע בתוך הזרם הזה של אירועי חיינו משהו שעליו אנו יכולים להגיד: בתוך העולם ההופך ללא-חומרי של צבעים זורמים וצלילים חיה ההיררכיה השלישית.”^[12]

כל מה שאנחנו רואים עכשיו הוא תקשורת ונוכל לשנות את מה שמוצג לנו על-ידי הבנת התחושה לניגוד החייבת לנבוע מתוך רצוננו העצמי, אם אנחנו לא יכולים לעשות זאת אנחנו צריכים לטפח את זה בחיי היום – יום. במידה שאנו יכולים לעשות זאת אנחנו מכינים את עצמנו לצלול לתוך הגוף האתרי – כלומר לשבור את מראת הזיכרון ולמצוא את ‘הצייר’, או את זה ש’רוצה את מחשבותיו’ לתוכנו – נושאו של האני הנני שלנו המלאך שלנו.

“לעולם האתרי החשיבה החיה הפנימית הופכת להיות סוג של איבר של מגע. עם חשיבה חיה אנחנו נוגעים בעולם הזה של צבעים זורמים וכיוצא בזה. אסור לנו לדמיין שאנו רואים את האדום כפי שהעין רואה את האדום של החושים, פרוש על-פני שטחם של דברים; במקום זה אנו חשים, ‘נוגעים’ באדום וצהוב וכן הלאה; אנחנו נוגעים בצלילים, כך שביכולתנו להגיד: בעולם האתרי, חשיבה חיה היא המרכיב של מגע בקשר למה שחי בעולם של ההיררכיה השלישית.”^[13]

שימוש בכל האמור לעיל כדי לפתח התנסות (‘תפיסה’) של עצמנו כדי למצוא חירות אמיתית:

עלינו לזכור שאנו עוזבים את הגוף הפיזי והגוף האתרי בכדי לתפוס אותם מבחוץ בכל לילה, אבל אנחנו רק שוכחים זאת כאשר אנחנו מתעוררים. במהלך שנתנו אנו מקבלים משימות והמשימות האלה מתבצעות על-ידינו ביום עד כמה שאנחנו יכולים לזכור משהותנו בעולמות הרוח בלילה. להתפתחות של כל משימה יצירתית (כי כול מה שאנחנו עושים על פני האדמה הוא יצירתי) חייב להיות גם ניוון – הדחף הרוחני. אנו יכולים להיעשות כל-כך רגישים עד שאנו מתחילים להבחין בהתעוררותנו בבוקר בדחף המתעורר העולה במהלך היום אשר מודיע מה שאנחנו עושים. אולי אנחנו יוצרים משהו ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לשנותו. התקשורת הזאת נמשכת (אם אנחנו מודעים לתהליך הזה) עד שהישות הרוחנית שמעניקה השראה לעבודה שאנחנו עושים כבר ‘מרוצה’.

התרגילים הקודמים מפתחים ריכוז, שליטה של ​​החשיבה ואיזון של הרגשות ועוזרים לנו לחוש את עצמנו מחדש. מה שאנו צריכים לעשות זה לעבוד על עצמנו בחיי היום-יום שלנו – תרגילים בסיסיים – כדי לפתח את האיכויות שעולם הרוח מחייב אותנו על-מנת להרשות את כניסתנו לשם.

כך מצאנו היום את הסף של עולם הרוח, עיכלנו את תמונות הזיכרון, ניפצנו את המראה ותפשנו מה שאנחנו צריכים לשנות כדי להגיע אל מעבר למראת הזיכרון ולתוך הגוף האתרי עצמו – כדי להיכנס לעולם הרוחני האמיתי. מחר נלמד איך להיות יצירתיים! נחוש תחושה מסוימת איך אנחנו יכולים להיות שותפים ליצירה – במילים אחרות, לקחת את מה שהמחשבות והרגשות שלנו יכולות ללמד אותנו כדי לפתח את הרצון שלנו.

עם זה בתודעתכם תחזרו בבקשה הערב על כל מה שלמדנו בסדר הפוך.

למה אחורנית? מכיוון שאנו שואפים לנפץ את מראת-הזיכרון על ידי שימוש בזיכרון עצמו אבל בדרך לא תואמת – אנחנו לומדים לקרוא התרחשויות מהתגלויות (הסוף) למקורותיהן (ההתחלה).

כאשר אנו עושים זאת אנו צריכים לנסות לשים לב במיוחד למה שאנחנו מרגישים שהוא האמצע, אנו מנסים למצוא את מה שהוא לא תואם ביום, משהו מפתיע ולא צפוי ‘כרעם ביום הבהיר’ – החלון שדרכו אנו יכולים להבין את כל היום. אנחנו אוספים את התמונות של היום ולאחר מכן אנחנו צוללים לתוכן, כך שהן נופלות ללא כלום ובכל זאת מותירות אחריהן את המחווה של היום.

אתם יכולים לשרטט תמונה קטנה או לתאר במילים את מה שאתם מרגישים שהוא ה’מחווה’ של היום.

ביקיצה, ניקח רגע כדי לראות את הרושם הראשון שעולה בדעתנו.

האם יש לנו הבנות כלשהן שלא היו לנו אתמול? אנחנו יכולים לכתוב אותן ולקחת רגע ולהיזכר ברגשות שלנו אודות אתמול – האם משהו השתנה? האם אנחנו מרגישים אחרת לגבי מה שהיה החשוב ביותר, או המחווה של היום?

אנו יכולים לשים לב לתחושת גופנו. מה עולה ברצון, האם אנחנו מרגישים כוח מניע לעשות משהו, האם אנחנו מרגישים כבולים, כועסים, נבוכים, מפוחדים, מבולבלים, אובדי עצות? מה אומר לנו גופנו הפיזי, אנחנו עייפים, שמחים, מאוזנים, ערים, רדומים, זריזים, כבדים?

אנחנו נאפשר לזה להיעלם ונדמיין את מה שנעשה ביום הבא, נתאר זאת בבירור, נתכוון למצוא רגע אחד שבו נהיה ערים באמת אשר מאוחר יותר באותו הלילה ננסה לזכור אותו.

היום אנחנו מסיימים עם תחושה של הכרת תודה, הכרת תודה וכוונה שמה שלמדנו כאן יוקדש לאנושות כולה.

——————————————————————————————————————-

הערות:

1. ההרצאה השלישית שנתן רודולף שטיינר למורי בי”ס וולדורף הראשון בשטוטגארט, בסדרה ‘ידע האדם‘, העשרים ושלישי באוגוסט 1919, 293GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA293/English/RSP1966/19190823a01.html#sthash.eE7aByJX.dpuf ↑

2. כאשר זה נצפה באדם אחר כלפי חוץ אתם צריכים להפוך את זה. ↑
3. אנו רואים כאן שהטמפלרים היו מודעים לתחום הזה שבו החומר נהרס ונאסף מחדש וכך הם קראו לעצמם – טמפלרים: אלו שלוקחים את הרוח וממירים אותה לחומר ארצי ואלו שלוקחים חומר ארצי וממירים אותו לרוח. ↑
4. הרצאה שנייה מאת רודולף שטיינר בסדרה קוסמוסופיה, דורנאך, העשרים ורביעי בספטמבר 1924, 207GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/19210924p02.html#sthash.SbbCGoer.dpuf ↑

5. שם. ↑
6. הרצאת רודולף שטיינר, השנייה בסדרה ‘ידע האדם’, לסגל בי”ס וולדורף בשטוטגארט, 22 אוגוסט 1922, 293GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA293/English/RSP1966/19190822a01.html#sthash.fttYOzZ6.dpuf ↑

7. ד”ר מרגרט האושקה. ↑
8. שתי הרצאות שנתן רודולף שטיינר למורי בי”ס וולדורף הראשון בשטוטגרט, ‘פיסיולוגיה אוקולטית, ואיזון בהוראה‘, שטוטגרט, בעשרים-ואחד ובעשרים-ושני בספטמבר 1920. ↑
9. מתוך החוגים האזוטריים, הרצאת רודולף שטיינר בברלין, בחמישי בנובמבר 1910:

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA266/English/UNK1999/19101105e01.html#sthash.AcnO8Iqd.dpuf ↑

10. אני מתכוונת לעבר במובן המרחבי ולא במשמעות של זמן, במילים אחרות יותר בהתייחסות ל’סיבה ‘ותוצאה’ ולא לפני ואחרי – כי ב’מקום’ הזה הזמן הוא מרחבי. ↑
11. הרצאת רודולף שטיינר, ההרצאה החמישית בסדרה ‘הבניין בדורנאך’, 25 אוקטובר 1914, 287.GA

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA287/English/UNK1958/19141025p01.html#sthash.Zgey03O9.dpuf ↑

12. הרצאת רודולף שטיינר, הרצאה שלישית בסדרה ‘ההתפתחות הרוחנית של אדם’, דורנאך, 22 באפריל 1923, 84GA.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA084/English/LZ0290/19230422p01.html#sthash.A3Zdue0S.dpuf ↑