הזדמנות לשינוי, להתחדשות תרבותית ופוליטית?

מאת אורי בן-דוד

27.5.18

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

****

פתיחה

בסוף חודש אוקטובר 2018 תתקיימנה בישראל בחירות למועצות העירייה, מועצות מקומיות, מועצות אזוריות ולעומדים בראשותן של אותן מועצות. לראשונה בבחירות לראשויות המקומיות יהיה יום הבחירות יום שבתון, בדומה ליום שבו מתקיימות הבחירות לכנסת ישראל. האם זהו סימן לשינוי, להתחדשות שבפתח? לכאורה, אמור היה נושא זה להיות במרכז תשומת הלב והפעילות האזרחית, היות ולאופייה של המנהיגות במרחב היצירה המקומי – מוניציפאלי השפעה רבה, במובנים רבים אף מכרעת על חיי היומיום של האזרחים במגוון הרחב של תחומי החיים.

אך בפועל, נראה שהאדישות, אובדן האמון בפוליטיקאים שהבטחותיהם נשכחות מייד לאחר הבחירות והעיסוק באירועים חדשותיים ותוכניות ריאלטי כמו 'האח הגדול' לדוגמא, מותירים את נושא בחירת המנהיגות במרחב היצירה המקומי – מוניציפאלי לשנים הקרובות בצל, בעמודים האחוריים של העיתונים, וגם זאת, רק כאשר ישנן חדשות בעלות אופי רכילותי – חדשותי שעשוי למשוך מעט תשומת לב, ליום או יומיים.

מדוע נושא כל כך מהותי לחייהם של כלל אזרחי מדינת ישראל, שהשפעתו הישירה על חיי התרבות, החברה והכלכלה בישראל היא כה עמוקה, משמעותית והרת גורל, נדחק לקרן זווית, ולא הופך לנושא מרכזי בחיי האזרחים? מדוע נושא חיוני זה אינו מעורר אותנו, איש איש בהתאם לאופיו, רצונו ואפשרויותיו לפעילות ומעורבות יצירתית, מתוך רצון להיות שותפים יוזמים ופעילים ביצירתו ועיצובו של המרחב המשפחתי, השכונתי, החינוכי – בית ספרי, הקהילתי – המרחב המקומי שבו אנו, בני משפחתנו וחברינו היקרים חיים?

נראה שעיפות ושחיקה יומיומית, מאבק הישרדות כלכלית ולא פעם גם בריאותית, אכזבה מאופיים של החיים הפוליטיים, מהמנהיגות הפוליטית, ואולי יותר מכל – ההרגשה המוטעית מן היסוד, אך המאפיינת את התודעה הפוליטית האזרחית ברובה המכריע – ההרגשה שאין ביכולתנו להשפיע באופן מהותי על מהלך יצירתו ועיצובו של מרחב היצירה המקומי – שהרגשה זו היא המביאה לאותה אדישות, לאותו חוסר עניין בנושא הבחירות לרשויות בסוף חודש אוקטובר הקרוב.

מבוא – אז איך הגענו למצב זה, והאם ניתן לצאת מתוכו לדרך חדשה?

אם נשאל את עצמנו: איך הגענו למצב זה, שבו נושא הבחירות לרשויות נדחק לקרן זווית ולא מעורר לפעילות אזרחית פוליטית יזומה? או: איך יוצאים מתוך מצב זה לדרך חדשה, למהלך התחדשות תרבותית ופוליטית במרחב המוניציפלי? אם באמת נציג בכוונה רצינית, בפני עצמנו, בני משפחתנו וכמה מחברינו שאלות אלו, אזי, עצם הצגה כנה ורצינית זו של השאלות, יהווה צעד ראשון מהותי וחיוני, העשוי להוביל לגילוי כיוונים חדשים ומעשיים, למציאת נתיבים המאפשרים יציאה לדרך חדשה.

במהלך שבעים שנות קיומה של מדינת ישראל, לא היתה מודעות והתעניינות עמוקה ורחבה יותר בנושא הפוליטי המקומי. המציאות התרבותית והמדינית, הפוליטית והכלכלית היתה שונה מהותית מזו שבה אנו חיים כיום. אותן מפלגות פעלו הן במרחב המקומי, הן במרחב הפוליטי הארצי – לאומי. וכך, גורם וסיבת העניין המרכזי בבחירות המקומיות היה צבירת כוח פוליטי והשפעה על כלל המצביעים, שיצביעו למפלגות המובילות את הפוליטיקה הארצית.

מכיוון שהיתה אז הזדהות גדולה יותר עם אידיאולוגיות והשקפות עולם חברתיות וכלכליות, ניתן היה לרתום את ציבור המצביעים לצאת לרחובות ולהיות פעילים בבחירות המקומיות, וזאת, בין השאר, כדי לקדם את הפוליטיקאים הפעילים במרחב הארצי. ומכאן כבר היתה קצרה הדרך ליצור תרבות אינטרסים ו'יד לוחצת יד' בכל הנוגע לבחירתם של ראשי הרשויות.

רבים ודאי זוכרים את אבא חושי בחיפה וטדי קולק, שזכה להוקרה עוד בחייו, בהענקת השם 'איצטדיון טדי' לאיצטדיון הכדורגל המפואר בירושליים. מבלי להתייחס כאן לכישוריהם כראשי ערים ולאופיים, ניתן לומר שהם מזוהים עד היום עם המפלגות שאותן הם ייצגו וביטאו במרחב הפוליטי המקומי. אין זה המקום להתייחס למאפיינים 'לא דמוקרטיים בלשון המעטה' שאיפיינו את הפוליטיקה הארצית באותה תקופה.

בהדרגה, במהלך השנים, החלו להופיע במרחב המוניציפלי – מקומי, תנועות פוליטיות שלא היו מזוהות עם המפלגות שהובילו את הפוליטיקה הארצית. ושינוי זה יצר והותיר בקרב האזרחים את הרושם, שראש עיר כריזמטי ומוכשר הוא התשובה לצרכים התרבותיים, החברתיים והכלכליים של האזרחים. שלמה להט (צ'יץ'), ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, איש ליכוד בעברו, שנחרט בתודעה הציבורית כמי שיזם ואירגן את העצרת נגד האלימות ובעד השלום בה נרצח יצחק רבין, הוא דוגמא מאפיינת לאותן דמויות שלא היו מזוהות פוליטית, ונבחרו בשל כישוריהן.

גם היום ניתן עדין לראות 'ראשי ערים ומועצות מקומיות ואזוריות מיתולוגיים' שממלאים תפקיד זה עשרות שנים, אך מאז פרצה לאויר העולם המחאה החברתית של קיץ 2011, שבחודש יולי הקרוב יימלאו שבע שנים ללידתה, ניתן להרגיש בשינוי שנהייה מוחשי יותר ויותר, בכל הקשור במעורבות האזרחית במרחב היצירה המקומי והארצי. עתה, הבשילו התנאים להתחדשות תרבותית ופוליטית בישראל, שמתחילה מתוך פעילות תרבותית, חברתית, כלכלית ואקולוגית במרחב הפוליטי המקומי, בערים, במועצות האזוריות והמקומיות.

כדי לצאת מתוך מצב שבו אדישות, חוסר אמון והרגלי הצבעה ישנים הינם רק כמה מאפיינים מדפוסי ההתייחסות לנושא הבחירות ברשויות המקומיות, יש לעורר את התודעה וההרגשה שאנו, האזרחים, היננו היוצרים והמעצבים את חיי הרוח והתרבות העשירים והמגוונים, את חיי החברה והקהילה הנובעים מתוך רגש ערבות הדדית, את חיי הכלכלה ואת המרחב האקולוגי בר הקיימא, החדורים רגש אחווה ואחריות לאיכות והמשכיות חיינו במרחב היצירה המקומי.

מפוליטיקה על בסיס אידאולוגי לפוליטיקאים בעלי כריזמה אישית.

רפאל איתן (רפול) היה מהראשונים לייסד מפלגה, 'צומת', שנבנתה 'על אדם אחד' כפי שנהוג לומר. ובעצם, מזה כשני עשורים וביתר שאת בשנים האחרונות, עדים אנו לשינוי משמעותי לא רק בפוליטיקה המקומית – מוניציפאלית, בה קמות מפלגות שלא מייצגות את המפלגות הגדולות הפועלות במרחב הפוליטי הארצי. 'ישראל ביתנו' נוסדה על ידי איווט ליברמן, 'יש עתיד' על ידי יאיר לפיד, 'כולנו' על ידי משה כחלון. ובימים אלו ממש, מייסדת אורלי לוי – אבוקסיס מפלגה חדשה. וכך גם משה פייגלין, שפרש מהליכוד ומייסד את תנועת 'זהות'. אגב, נתניהו כבר מזמן הפך לשם נרדף ל'ליכוד' וגם במחנה הציוני לא ייפסלו את האפשרות לקלוט את בני גנץ לשורותיהם, כדי להקפיץ את מספר המנדטים בסקרים, 'סחורה' שהמועמד אבי גבאי מתקשה לספק בשוק הפוליטי הפרוע.

העומדים בראשי מפלגות אלו מנסים לאפיין ולהגדיר את השקפת עולמם המדינית, הפוליטית – חברתית והכלכלית, אך העיקר הוא – 'אנו מנהיגים כריזמטיים' מסיבה זו או אחרת, ולכן ראוי לבחור בנו. לנושא התרבות ולמרחב חיי הרוח כמעט ולא מתייחסים אותם 'מנהיגים כריזמטיים' – זה לא בהכרח מעלה את הרייטינג, את מספר המנדטים בסקרים.

הנטייה הרווחת, בודאי בקרב מצביעי המרכז ושמאלה (אלה שעדיין נותרו..) היא לא להתייחס ברצינות לתופעת המנהיגים שמייסדים מפלגות על בסיס אישיותם הכריזמטית, וזאת בשל נטיית נפשם, שאינה תמיד מודעת להם עצמם, להמשיך לחפש אידיאולוגיה ועולם ערכים פוליטי העומד מעל האדם או האנשים המייסדים תנועות פוליטיות. 'הפוליטיקאים צריכים לייצג תפיסת עולם וערכים', הם יאמרו, 'ולא את עצמם, את ה'אגו' שלהם'.

את הצעד הבא המתבקש, מתקשים אנו לגלות, למצוא בתוך עצמנו, בליבנו..מתקשים אנו לבצע פעילות אנושית חופשית הנובעת מתוך עצמיותנו, המבקשת ליצור מרחב יצירה תרבותי, חברתי, כלכלי ואקולוגי, שבו נגשים את שליחותנו הייחודית ונממש את האידאל האנושי המתבקש: ואהבת לרעך כמוך. ואכן, את הצעד הזה, המתבקש, קשה למצוא לבד. את הצעד הזה, את המהלך המתבקש, עלינו ללמוד לצעוד ביחד, כל אדם בהתאם לאופיו, כישוריו ודרכו הביוגרפית הייחודית.

ניתן אם כן לראות, שההתנהלות הפוליטית, שבה היו ברורים פחות או יותר המאפיינים האידאולוגיים, השקפת העולם החברתית והכלכלית ודרך בחירת המועמדים לכנסת (על פי רוב על ידי ועדות מסדרות) פינתה את מקומה להתנהלות על 'בסיס אישי – כריזמטי', שאפילו את מסורת הפריימריז, שביטאה בחירה של מועמד על בסיס כישוריו (לפחות זאת היתה הכוונה..) היא 'מוציאה מן האופנה'.

כמו מגוון רחב ועשיר של תחומי חיינו, גם מרחב היצירה הפוליטי מצוי בסוף דרכו 'המסורתית לכאורה', דרך שלפחות היו לה שמות מוגדרים, אידאולוגיות (חלקן איומות) ותפיסות עולם חברתיות וכלכליות. ובו בזמן, מצויים אנו בתחילתה של דרך להתחדשות תרבותית ופוליטית, המבקשת לצמוח מתוך עולם תרבותי ופוליטי הקורס לנגד עיננו.. דרך זו עשוייה ליצור ולעצב בהדרגה אלטרנטיבה אנושית פורייה ומעשית לזו הקיימת עתה, אם תנבע 'כמעין המתגבר' מליבות בני האדם, ותעוצב מתוך מרחבי יצירה קהילתיים – מקומיים.

להיות אדם בקהילה – דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית

חזון שיח ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז"

שאול טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה, בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב, בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים, בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…"

תהילים ל"ד

'להיות אדם, זוהי אמנות'. כך אמר וכתב במגוון עשיר של שירים, המשורר הגרמני נובליס. הפועל 'להיות אדם' מבטא תהליך צמיחה והתפתחות ביוגרפי שאינו פוסק לעולם. הוויית החיים הקהילתית, הלובשת ופושטת צורות, בהתאם לחברים השותפים ומעורבים בעיצובה, הינה מרחב היצירה בה לומדים אנו אט אט 'להיות בני אדם בקהילה' – לצעוד יחדיו בדרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

מזה יותר משלושים שנה, ובעצם לאורך חיי, מאז גדלתי והתפתחתי במרחב קהילתי, בקבוץ עין דור, מתנסה אני ביחד עם חברים ושותפים לדרך, באופיה של היצירה החברתית, שלא פעם מכנים אותה 'אמנות חברתית'. שתי המילים 'אמנות' ו'יצירתיות' נהיו די פופולריות בעשורים האחרונים. לעיתים קרובות נפגש בצמדי המילים 'גישה אמנותית' או 'בדרך יצירתית', אך דוקא נגישות זו של אותן מילים, יוצרת לא פעם אי בהירות ואף 'מסך עשן מעורפל' באשר להיבטים המעשיים שאותם מבטאות מילים אלו.

במילה 'יצירה' ניתן למצוא שתי מילים המשלימות זו את זו בתהליכי יצירה: 'יצר' ו'צורה'. המפגש היצירתי בין תוכן הוויית חיים ותנועה נפשית – רוחית לבין הצורות המתאימות והחוקיות היוצרת זיקה בין 'תכנים' ל'צורות' – מפגש דינמי זה, המחייב הקשבה פעילה ופעילות קשובה, הפרייה הדדית בין היסוד הנקבי לזכרי בנפש האנושית, מכשיר קרקע פוריה ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

במילה 'אמנות' נוכל למצוא את המילה 'אם', 'אמן', ומכאן גם את המילים: 'אמינות' ו'נאמנות'. יש בה, במילה 'אמנות' יסוד רליגיוזי – אמוני, ראשוני – אימהי, החדור באמינות ונאמנות למקור, לאמת פנימית.

ועתה, עשוייה להישאל השאלה: כיצד ניתן להביא לידי ביטוי את האיכויות הגלומות במילים 'יצירה חברתית אמנותית' כך, שאכן יביאו להתחדשות תרבותית ופוליטית במרחב היצירה המקומי – מוניציפלי? אחת התשובות לשאלה זו מצוייה בתכנים ובמאפייני היצירה של פסטיבל שיח אבריק' לתרבות אזרחית, שהתקיים בקריית טבעון וסביבתה בפעם השניה, בחודש מרץ השנה.

פסטיבל שיח אבריק' הוא אבטיפוס, מודל ליצירת תרבות אזרחית, שמן הראוי להטמיע ולשלב את תכניו וצורותיו במהלך השוטף של חיי החברה והקהילה, התרבות והאמנות, ובעצם, בהוויית החיים השוטפת לאורך השנה, בחיי היומיום, בימי חג ומועד, בכל עת.

בפתח אתר פסטיבל שיח אבריק כתוב: 'התרבות שייכת לאזרחים'. היא, התרבות, צומחת מאינדיבידואלים עם משאלות, כמיהות וחזונות, החוברים ומפרים זה את זה להתגשמותה של קהילה יוצרת. הרעיון של פסטיבל שיח אבריק פשוט: כל אחת ואחד עושה מה שהוא רוצה, לוקח אחריות על היוזמה שלו, נעזר ועוזר לאחרים ביוזמותיהם. בכל אדם אמן. כל דבר במרחב ניתן להחיות באמנות. אמנות קושרת בין המסע האישי לשינוי הכללי'.

התחדשות תרבותית ופוליטית מתוך מהלך יצירת תרבות אזרחית

תובנה עיקרית הנובעת מתוך המחאה החברתית שהתרחשה בקיץ 2011, שבקיץ הקרוב, הקרב, יימלאו כאמור שבע שנים ל'פריצתה המפתיעה', היא שאנו, האזרחים, נושאים באחריות לגורל חיינו, לאופיים של חיי החברה, התרבות והכלכלה, לאיכות הסביבה שבה אנו חיים ויוצרים. האם ניתן היה לצפות את פרוץ המחאה החברתית ואת השינויים שהביאה עימה לפני שמונה שנים? לעניות דעתי, התשובה היא 'לא'.

האם, לאור העובדה שהתרחשה לה מחאה חברתית משמעותית וסוחפת, שלא ניתן היה לצפות אותה, האם לאור עובדה זאת, ניתן לצפות מהלך התחדשות תרבותית ופוליטית, שיתחיל במרחב המקומי – מוניציפלי וימשיך במרחב המחוזי והארצי – לאומי בשנים הקרובות? התשובה לשאלה זאת, לעניות דעתי, היא 'כן'.

אם נצליח להפרות את מרחב היצירה הפוליטי בתכנים וצורות הנובעים מתוך עצם יצירת התרבות האזרחית, ברוח פסטיבל שיח אבריק', אזי תתרחש התחדשות תרבותית ופוליטית, שמשמעותה המעשית הינה, שמרחב היצירה הפוליטי על מגוון התחומים והנושאים שבתחומו, בתחום אחריותם של הפוליטיקאים, ישרת ויאפשר את יצירת התרבות האזרחית בכל תחומי החיים.

'אם תרצו אין זו אגדה', אמר הרצל. מתוך מהלך יצירת התרבות האזרחית, נוצרת קרקע פורייה ומוכשרת תשתית כלכלית, חברתית ותרבותית מתאימה ובשלה להתחדשות תרבותית ופוליטית במהלך השנים הקרובות.

בסוף חודש אוקטובר 2018 תתקיימנה בישראל בחירות למועצות העירייה, מועצות מקומיות, מועצות אזוריות ולעומדים בראשותן של אותן מועצות. לראשונה בבחירות לראשויות המקומיות יהיה יום הבחירות יום שבתון, בדומה ליום שבו מתקיימות הבחירות לכנסת ישראל. האם זהו סימן לשינוי, להתחדשות שבפתח?