רודולף שטיינר

האג, 9 באפריל, 1922 GA82

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בלקט: אדריכלות ומשימתן של האמנויות:  ראו כאן

מה שיש לי לומר היום יהווה במובן מסוים אתנחתא בזרימה של סדרת הרצאות זו. אנסה להביא בפניכם סקירה של ספרת היצירה האמנותית מנקודת המבט של ההתבוננות המדעית. אולם תוכן ההרצאה יבהיר שאין זה סתם קטע ביניים בין מה שאמרתי בימים הקודמים לבין מה שיש לי לומר בימים הבאים. למעשה היא תזרה אור על הנושא כולו.

לאחר שהתנועה האנתרופוסופית הייתה פעילה תקופה מסוימת, מספר חברים בה החלו לתמוך ברעיון שנכון יהיה שהתנועה תזכה במבנה משלה. בסופו של דבר, הודות למספר נסיבות אותן אין צורך לפרט כאן, נבחר אתר על גבעה בדורנאך, באזור של גבעות היורה ליד באזל, שוויץ, וכעת נבנה שם הגיתהאנום, בית הספר החופשי למדע הרוח האנתרופוסופי. למרות שהמבנה עדיין לא גמור בשלמותו, ניתן להשתמש בו לפחות לצורך הרצאות וחלק מעבודתנו יכולה להתבצע שם.

כעת הייתי רוצה לדבר רק על הנסיבות הפנימיות שהובילו למבנה זה. אם כל תנועת תרבות אחרת בת זמננו הייתה מחליטה לבנות מבנה משלה, מה היה קורה כדי שאותו מבנה יקום? היו מתנהלות התייעצויות עם אדריכל, או מספר אדריכלים, והיה קם מבנה בסגנון קלסי, או רנסנס או גותי, או בכל סגנון אדריכלי מסורתי אחר. היו מוזמנים אמנים שיעשו ציורים ופסלים כדי לקשט את המבנה, על פי מה שנהוג במקומות שונים בימינו באמנויות השונות.

לא יכולנו לעשות אף אחד מהדברים הללו במקרה של מבנה בית הספר החופשי למדע הרוח שבדורנאך. זה היה סותר את כוונתה של השקפת העולם האנתרופוסופית ואת מהותה הפנימית ביותר. להשקפת עולם זו אין כל כוונה להשיג משהו שהוא תיאורטי באופן חד-צדדי – אוסף של רעיונות המביעים חוקים אוניברסליים. במקום זאת, היא שואפת להיות משהו שעולה מתוך הישות השלמה של האדם, וקיים למענה. מצד אחד, היא שואפת לכך שיהיה ניתן להביע אותה בקלות בצורת מחשבות, כפי שאנו רגילים להציג כל השקפת עולם אחרת. אולם היא שואפת להיות משהו הרבה יותר רחב. לכן, עליה לדבר מתוך כל המרחב של ההוויה האנושית – לא באופן תיאורטי ומדעי בלבד, אלא מתוך רוח אמנותית, דתית, חברתית, או אתית – ולעשות זאת בהתאם מוחלט לצרכים הממשיים של החיים בכל התחומים הללו.

תיארתי לעתים קרובת את המשימה שמחכה לנו בגיתהאנום שבדורנאך בצורה פשטנית למדי בעזרת השוואה לאגוז עם הליבה הפנימית והקליפה מסביב לה. לא ניתן לדמיין בשום פנים ואופן שהחריצים והפיתולים של הקליפה הינם תוצאה של פעולת חוקים שונים מאלה שעיצבו את החריצים והפיתולים של הליבה. שתיהן נולדו מישות אחת, כביכול. הקליפה שמכסה את הליבה היא התוצאה של אותם החוקים כמו הליבה עצמה. בזמן שהמבנה עם שתי הכיפות נבנה בדורנאך, המשימה הייתה ליצור, באדריכלות, בפיסול ובציור, קליפה עבור העבודה שתתבצע בו כביטוי של השקפת העולם האנתרופוסופית. כשם שאפשר להשתמש בשפת החשיבה כדי לדבר מהבימה בדורנאך על מה שניתן לקלוט בעולמות העל-חושיים, כך גם האדריכלות, הפיסול והציור שמהווים את המסגרת להשקפת העולם האנתרופוסופית חייבים לזרום מאותה הרוח.

יש סכנה גדולה הטמונה בכך: הסכנה שיהיו לנו דימויים אודות דברים, ואז נביע דימויים אלה בצורה חיצונית סימבולית או אלגורית פשטנית, כפי שזה קורה לעתים קרובות כאשר השקפות עולם מקבלות ביטוי חיצוני. הסמלים או האלגוריות שנוצרים אינם אמנותיים כלל. ההיפך, הם הופכים ללעג כל רגישות אמנותית אמיתית. מעל הכל, יש לומר בבירור שהשקפת העולם האנתרופוסופית אינה רוצה כל קשר עם נון-אמנות או אנטי-אמנות זו. היות ומדובר בהשקפת עולם, עליה לנבוע מחיים רוחניים פנימיים כה עשירים שהיא יכולה למצוא ביטוי ביצירות אמנותיות אותנטיות, ולא באלגוריה או בסימבוליזם. אין למצוא אפילו סמל אחד או אלגוריה אחת בדורנאך. כל הייצוגים האמנותיים נובעים מהתהליך האמנותי של ראייה, מהתהליך של עיצוב דמויות, מהיצירה של ציור מתוך האלמנט של הצבע. כל זה התהווה הודות להשקפה אמנותית שאין לה כל קשר עם מה שמביעים בדרך כלל האנשים שבאים ושואלים: "מה הפירוש של זה? מה זה אומר?" אין אף צורה אחת בדורנאך שאמורה "לומר" משהו במובן הזה. כל אחת מהצורות אמורה להיות משהו במובן אמנותי אמיתי. היא אמורה להביע את עצמה, להיות הפירוש של עצמה. האנשים שבאים כיום לדורנאך וטוענים שיש לראות שם משהו סימבולי או אלגורי משליכים את הדעות הקדומות שלהם על המבנה הזה. הם וודאי אינם מתארים את מה שנולד שם באמצעותו. אותה הרוח – לא הרוח התיאורטית אלא הרוח החיה – שמדברת מהבמה אמורה בהחלט לדבר מתוך הצורות האמנותיות של המבנה, מתוך הדמויות המפוסלות ומתוך מה שמופיע בציורים. הרוח הפועלת בליבה, השקפת העולם עצמה שבאה לידי ביטוי במילה המדוברת – היא זו שיוצרת גם את הקליפה.

בשתי ההרצאות הקודמות הרשיתי לעצמי לטעון שהשקפת העולם האנתרופוסופית תופסת את מקומה באבולוציה של האנושות כמשהו חדש. אם זה אכן נכון, יהיה טבעי לחלוטין שמה שמתבטא במבנה בצורות הארכיטקטוניות, בפיסול ובציור לא יהיה משהו שהיה קיים כבר קודם. אף אחת מהאמנויות המופיעות בו אינה יכולה להביע משהו שכבר היה קיים. לא יכולים להיות שם אזכורים המחזירים אותנו לאמנות של העולם העתיק, לאמנות הרנסנס או לאמנות הגותית. היה על השקפת העולם האנתרופוסופית להראות שהיא יצירתית דיה כדי לפתח סגנון אמנותי משלה בתחום האמנויות החזותיות.

כמובן, כאשר לבך ונפשך מעורבים בכוונה או מאמץ מסוג זה, אתה נעשה צנוע. אתה הופך למבקר החריף ביותר של עצמך. לכן אני בטוח לחלוטין שלו הייתי צריך לבנות מבנה זה בדורנאך בפעם השנייה, דברים מסוימים שנראים לי כעת לא מושלמים או אפילו לקויים היו נעשים באופן שונה. אבל זו לא הנקודה העיקרית. הדבר העיקרי, לפחות למטרות הרצאה זו, הוא הכוונה והרצון אותם תיארתי, ועל זה אני רוצה לדבר היום.

כשאנו מדברים על האמנויות החזותיות בהקשר שלנו כאן – כלומר על האמנויות החזותיות שהשקפת העולם האנתרופוסופית מחויבת ליצור עכשיו, לאחר שחברים התגייסו והקריבו את מה שהיה נדרש כדי לאפשר את הקמת המבנה בדורנאך – כשאנו מדברים על אמנויות חזותיות במובן זה, עלינו קודם כול להבין את הדמות האנושית. כי בסופו של דבר, הכול באמנויות החזותיות מצביע אל דמות האדם ויוצא מתוכה. עלינו להבין את הדמות האנושית באופן שבאמת יאפשר לנו ליצור אותה.

אתמול דיברתי על אלמנט אחד ספציפי, אלמנט המרחב, כאלמנט קוסמי שנובע בו זמנית מתוך טבעו של האדם. דיברתי אתמול על שלושת הממדים של המרחב. את שלושת הממדים האלה, שבעזרתם אנו תופסים את כל התצורות המונחות ביסוד העולם, ניתן להפיק מתוך דמות האדם. אולם אם נדבר על מרחב כפי שעשיתי זאת אתמול, לא נצליח להגיע לאותה תפיסה של מרחב שחיונית עבור יצירתיות אמנותית רגישה, במיוחד אם אנו מתכוונים ליצור במודעות מלאה בפיסול – שמהווה את הבסיס של כל אמנות חזותית. אם אנו רואים את המרחב התלת-ממדי באופן מוחשי בעיני רוחנו, כפי שעשינו זאת בהרצאה של אתמול, אנו מבינים שהמרחב שאנו מגיעים אליו אינו יכול להיות אותו המרחב בו אנו נמצאים כאשר אנו מפסלים את הדמות האנושית, למשל, למרות שגם היא נמצאת במרחב – ואנו משתמשים באותה המילה "מרחב". לא ניתן להגיע בדרך זו למרחב בו אנו נמצאים כפסלים. אנו מגיעים למסקנה שהמרחב של הפיסול הוא מרחב שונה לחלוטין. כאן אני נוגע בסוד הטמון בדרך האנושית שלנו לראות את העולם, סוד שאבד לגמרי בתפיסה העכשווית שלנו. הרשו לי להתחיל עם תיאור קצר של השקפה הנראית מופשטת ותיאורטית ביותר. מטרתו היחידה של תיאור זה היא להציג משהו שיוכל להופיע מול עיני רוחנו בצורה הרבה יותר מוחשית.

כשאנו רוצים להתייחס לחפצים שבעולם הזה במונחים של המרחב שעליו דיברתי אתמול, אנו משתמשים בגיאומטריה – קודם כול, בגיאומטריה האֵיקְלִידִית. כפי שידוע לכם, אנו מתחילים מנקודה מסוימת במרחב המוחשי. כפי שתיארתי זאת אתמול, עלינו להניח שנקודה זו במרחב המוחשי נמצאת בתוך גוף האדם. אז אנו משערים שקיימים שלושה צירים שעוברים דרך נקודה זו, בזוויות ישרות אחד כלפי השני, ואנו מגדירים כל תחום של מרחב נתון על ידי כך שקובעים את המרחק מהצירים או משלושת המישורים שהצירים יוצרים. כך אנו מגיעים לקוֹאוֹרְדִּינָטָות הגיאומטריות של כל דבר התופס מקום במרחב שלנו. או, במקרה של המתמטיקה של התנועה, אנו יכולים לתאר את התנועה של האובייקט.

אך ביחד עם מרחב זה, קיים בהחלט מרחב מסוג שונה: המרחב בו נכנס הפסל. סוד המרחב הזה הוא שלא מתחילים מנקודה, ולאחר מכן כל דבר אחר מוגדר ביחס לנקודה זו, אלא מההפך של נקודה זו. ומה הוא? ההפך של הנקודה הוא לא אחר מאשר סְפֶרָה רחוקה עד אין-סוף. להביט בה יהיה כאילו מביטים למעלה בכיפת השמיים הכחולה, לו היה קיים דבר כזה. דמיינו שבמקום נקודה, יש לנו ספרה חלולה. אני נמצא בתוך הספרה הזאת ומגדיר כל מה שיש בה ביחס לספרה עצמה. במקום לתאר דברים ביחס לנקודה בעזרת קואורדינטות, אני מתאר אותם ביחס לספרה חלולה זו. כל עוד זה כל מה שאומר כדי להסביר זאת, תוכלו לטעון, ובצדק: "נכון, אבל תיאור של משהו ביחס לספרה חלולה הוא עניין מעורפל למדי. כשאני מנסה לחשוב על כך במונחים אלה, אינני מסוגל ליצור כל דימוי מנטלי לגביו." ואתם בהחלט צודקים. לא ניתן ליצור כל דימוי מנטלי.

אולם קיימת יכולת אנושית שכן מסוגלת להתייחס אל הקוסמוס באותו האופן בו התייחסנו אתמול לאדם או לאנתרופוס. אתמול התבוננו בתוך ישות האדם כדי להגיע לשלושת הממדים וראינו כיצד ניתן לאפיין את האדם על פיהם: ממד אחד נמשך בצורה קווית, באחד הממדים, לאורך הגוף. בממד השני נמצא כל מה שנכנס למישור אותו מגדירות הזרועות המושטות. בממד השלישי נמצא כל מה שמשתרע מקדימה לאחור או ההיפך. במסגרת שלושת הממדים, הפוזיציה של האורגניזם האנושי אינה שרירותית. נהפוך הוא: כאשר מתבוננים בו באופן זה, האורגניזם האנושי נבנה ומעוצב בצורה מיוחדת מאוד.

ניתן גם להתייחס לקוסמוס בצורה דומה. מה קורה בתוך נפשנו, כאשר אנו עושים זאת? דמיינו את עצמכם עומדים בשדה בלילה בהיר עם שמיים זרועים כוכבים. אתם יכולים להתבונן בשמיים מלאי הכוכבים באופן חופשי לכל הכיוונים, ואתם רואים בכיפת השמיים חלקים בהם הכוכבים מרוכזים במקבצים, בדומה לעננים. אתם רואים אזורים אחרים בהם הכוכבים יותר מרוחקים אחד מהשני ויוצרים קונסטלציות. אם תופסים את השמיים מלאי הכוכבים רק במבט רציונאלי, אינטלקטואלי, לא נשיג שום דבר. אך אם ניגש לשמיים כבני אדם שלמים, אנו נחווה אותם בצורה שונה. היום כבר איבדנו את יכולת התפיסה הזו, אך ניתן לזכות בה מחדש. יש לנו חוויה אחת באזור של השמיים בו הכוכבים קרובים מאוד אחד לשני, וכמעט יוצרים ענן, וחוויה אחרת מול הקונסטלציות. יש לנו חוויה אחת מול אזור בשמיים בו מאיר הירח. אנו חשים משהו שונה בלילה בו אין ירח, או כשיש ירח חדש, וכולי. כשם שאנו יכולים לחוש באופן מוחשי את הדרך אל תוך האורגניזם האנושי כדי להגיע לשלושת הממדים של המרחב – ששם המרחב עצמו הינו מוחשי, קשור לאדם – אנו יכולים לקבל גם מבט על הקוסמוס, על הסביבה הקוסמית שלנו. רק שעכשיו, במקום להתבונן בתוך עצמנו כדי להגיע לשלושת הממדים, אנו מביטים החוצה אל המרחבים הגדולים ושמים לב לצורתו. כאשר אנו מתקדמים מהתפיסה הרגילה – שעדיין נכונה בגיאומטריה – לתפיסה הדרושה עבור מרחבים אלה, אנו מגיעים לראייה שתיארתי אותה אתמול ושלשום כ"ידע אימגינטיבי". עדיין לא דיברתי על האופן בו מתפתח ידע אימגינטיבי זה.

כל ניסיון לרשום את מה שאנו רואים במרחבים הגדולים של היקום, או לצייר מפות של השמיים מלאי הכוכבים כמו אלה של האסטרונומים כיום, לא ישיג לנו דבר. אולם אם נעמוד מול הקוסמוס בהבנה מלאה וכבני אדם שלמים, אז יתחילו לעלות תמונות בנפשנו כתשובה למקבצי הכוכבים, תמונות כמו אלה שרואים במפות מהזמנים בהם עדיין עלו אימגינציות מתוך הראייה הרוחית העתיקה האינסטינקטיבית. אז אנו חווים אימגינציה של הקוסמוס כולו, משהו שיכול להופיע באין סוף תצורות. זוהי תמונת-ההיפוך של מה שתיארתי אתמול בתור הבסיס האנושי לשלושת המימדים הגיאומטריים של המרחב.

לרוב, לאנשים היום אין מושג לגבי האופן בו אנשים התבוננו לתוך הקוסמוס בזמנים העתיקים בהם עדיין הייתה לאדם ראייה רוחית אינסטינקטיבית. היום אנו מאמינים שהתמונות או הדימויים או האימגינציות של גלגל המזלות הם כולם פרי הדמיון. אין זה כך. אנשים חוו אותם, ראו אותם, כאשר הם פנו אל הקוסמוס. ההתקדמות האנושית דרשה שראייה אימגינטיבית חיה זו תתפוגג, ובמקומה תתפתח ההשקפה האינטלקטואלית ששחררה אותנו. אולם אם ברצוננו להיות בני אדם שלמים, עלינו לשאוף להחזיר לעצמנו שוב את הראייה האימגינטיבית של הקוסמוס, אך הפעם עלינו לעשות זאת בתודעה מלאה, ולא באופן אינסטינקטיבי.

את המרחב שאנו מגיעים אליו מתוך התבוננות כזו בשמיים מלאי הכוכבים, לא ניתן לתאר במלואו בעזרת שלושת הממדים. הוא מרחב שניתן לרמוז אליו רק באמצעות דימוי: לו רציתי לתאר את המרחב עליו דיברתי אתמול באמצעות התמונה של שלושה קווים ניצבים [שטיינר מצייר אותם במרכז השרטוט מלמטה], אז כדי לתאר את המרחב האחר הזה הייתי צריך לצייר תצורות כאלה בכל מקום, כאילו שהכוחות שנמצאים במישורים התקרבו לכדור הארץ מכל נקודות היקום ועיצבו ופיסלו את התצורות על פני כדור הארץ.

מגיעים לתפיסה מעין זו כאשר מתקדמים מעבר למה שהעין הפיזית מסוגלת לראות בייצור חי – ובמיוחד באדם – לאימגינציות בהן הקוסמוס, ולא האדם הפיזי, מתגלה בצורת תמונה ומביא לנו מרחב מסוג חדש. ברגע שהתקדמנו לאפשרות זו, אנו יכולים לקלוט גוף נוסף של האדם, גוף שראייה רוחית עתיקה יותר, אינסטינקטיבית קראה לו "גוף אתרי", למרות שהיה עדיף לכנות אותו הגוף של הכוחות המעצבים. זהו גוף על-חושי, מורכב מסובסטנציה עדינה, אתרית, שחודר את הגוף הפיזי של האדם כולו. ניתן לבחון את הגוף הפיזי בעזרת התבוננות בכוחות הזורמים דרכו במרחב בו הוא נמצא. אולם לא ניתן לבחון את הגוף האתרי, הגוף של הכוחות המעצבים, אם לוקחים מרחב זה כנקודת התחלה [שטיינר מצביע למרכז הציור]. אנו יכולים לבחון את הגוף הזה רק כאשר אנו מבינים שהוא בנוי מהקוסמוס כולו. שכוחות מישוריים אלה, שבאים לעבר כדור הארץ מכל הכיוונים, מגיעים גם לאדם ומעצבים את גופו האתרי מבחוץ.

בדרך זו ולא אחרת הופיעו האמנויות החזותיות בתקופות בהן הן צמחו עדיין מתוך העולם האלמנטלי והטבעי. ראייה אינטואיטיבית תזהה זאת ביצירה כמו וונוס ממילו. היא לא נוצרה מתוך לימוד האנטומיה, ובעזרת הכוחות שניתן להבינם רק מתוך המרחב של הגוף הפיזי, אלא מתוך ידע עתיק של גוף הכוחות המעצבים החודר את הגוף הפיזי ומעוצב מתוך הקוסמוס – מתוך מרחב שהוא פֶּרִיפֶרְיָאלִי כשם שהמרחב הארצי הוא מרכזי. יופי – היופי במובן המקורי של המילה – טבוע בישות ארצית באמצעות הכוחות הפועלים עליה פנימה מהפריפריה של היקום. היופי הוא החותם של הקוסמוס, בעזרת הגוף האתרי, על ישות פיזית, ארצית.

כאשר אנו בוחנים ישות ארצית, פיזית, על פי עובדות יבשות, אנו מבינים את מהותה במונחים של מרחב פיזי, רגיל. אך אם אנו מרשים ליופי שלה להשפיע עלינו, אם אנו מנסים להעצים את יופייה דרך אמנות הפיסול, אז עלינו להיות מודעים לכך שחותם היופי שטבוע בה נובע מהקוסמוס. היופי של אדם אינדיבידואלי מגלה לנו כיצד הקוסמוס כולו פועל בתוכו. כמובן שעלינו לחוש בנוסף לכך איך אותו קוסמוס בא לידי ביטוי – בדמות האדם, למשל.

אם אנו יכולים לחדור לדמות האדם דרך תפיסה אימגינטיבית, פנימית, תשומת הלב שלנו מופנית בתחילה לצורת הראש. אם אנו מתבוננים בצורת הראש בשלמותה, אנו לא מבינים אותה אם אנו מנסים להסביר אותה רק מתוך עצמה. אנו מבינים אותה רק כאשר אנו תופסים אותה כנוצרת מתוך הקוסמוס באמצעות גוף הכוחות המעצבים.

אם עוברים כעת לתצורת החזה, אנו יכולים להגיע להבנה של צורתו רק כשאנו יכולים לדמיין איך האדם חי על כדור הארץ, מוקף בכוכבים של המזלות. (על פי האסטרונומיה המודרנית, רק נראה כאילו כדור הארץ מוקף באופן כזה, אך עובדה זו אינה רלבנטית לעניינים שלנו) . בעוד שהראש קשור לקוטב של הקוסמוס, תצורת החזה של האדם – שאכן מתרחש לאורך הקו המשווה השמיימי החוזר ונשנה – קשורה למה שתהליכים שחלים באופנים שונים במחזורים השנתיים או היומיומיים של השמש.

רק כאשר אנו עוברים למערכת הגפיים, ובמיוחד הגפיים התחתונות, אנו חשים שהיא שייכת יותר לאדמה מאשר לקוסמוס, ושהיא קשורה לכוח המשיכה של כדור הארץ. אם אנו מתבוננים בעין הרגישה של הפסל בתצורת כף הרגל של האדם, אנו רואים שהיא מותאמת לגרביטציה של כדור הארץ. האופן בו השוק והירך מתחברים באמצעות הברך שייך למצבים הדינמיים והסטטיים של כדור הארץ. כאן אנו רואים את האופן בו כוח המשיכה פועל ממרכז כדור הארץ החוצה, אל היקום.

אנו מרגישים זאת כשאנו מתבוננים בצורה האנושית דרך עיני הפסל. אם ברצוננו להבין מה מתבטא בצורה כה מופלאה בתצורת הראש, אנו זקוקים לכל כוחות היקום – לכל הספרה. כדי להבין מה מוצא ביטוי בתצורת החזה, אנו זקוקים למה שזורם סביב כדור הארץ בקוו המשווה. וכדי להבין את מערכת הגפיים התחתונות, ואת המערכת המטבולית הצמודה אליה, עלינו להגביל את עצמנו לכוחות האדמה, כי האדם, בהיבט זה, קשור לכוחות כדור הארץ. בקיצור: אנו מגלים קשר בין המרחב החי, הקוסמי – הנחווה דרך האימגינציה כשלם חי – לבין הצורה האנושית.

ייתכן שהיום אנשים בחוגים רבים (כולל חוגים אמנותיים) ילעגו לתיאורים כמו אלה שנתתי כאן. אני יכול להבין היטב מדוע. אך מי שלועג לדברים אלה מראה בורות אודות ההיסטוריה האמיתית של האבולוציה האנושית. מצד שני, כל מי שמסוגל באמת לחדור לעומק של אמנות הפיסול העתיקה יכול לראות שהדמויות המפוסלות שנוצרו אז היו חדורות ברגשות שהאמנים פיתחו מתוך הראייה האימגינטיבית של השמיים מלאי הכוכבים. ביצירות העתיקות ביותר מתגלה הקוסמוס בצורה האנושית.

כמובן, עלינו לראות את ה"ידע" לא רק במובן האינטלקטואלי של המילה, אלא כידע שקשור לכל הטווח של כוחות הנפש של האדם. אנחנו נהיים פַּסָּלים – אם אנחנו פסלים אמיתיים – מתוך דחף אלמנטלי, לא רק מפני שלמדנו לחקות סגנונות עתיקים כדי לתת צורה למה שהיום כבר אינו ידוע בכלל, אך כן היה ידוע פעם, כאשר לפסלים היה עדיין קשר עם תהליך היצירה החי. לא נהיים פסלים על ידי היצמדות למסורות, למרות שלרוב זה מה שקורה היום, אפילו במקרה של אמנים מוכשרים. נהיים פסלים דרך השאיפה להגיע בתודעה מלאה לכוחות המעצבים שהובילו את האדם בראשית לאמנויות הוויזואליות. עלינו לחוות מחדש רגשות קוסמיים. עלינו להרגיש שוב את היקום ולראות באדם מיקרוקוסמוס, עולם במיניאטורה. עלינו להיות מסוגלים לראות את החותם של הקוסמוס במצח האנושי. עלינו לראות שהאף, ביחד עם מערכת הנשימה כולה, מקבל את חותמו מהפריפריה, ממה שמסתובב סביב כדור הארץ לאורך קו המשווה השמיימי, בגלגל המזלות. רק אז אנו חשים מה עלינו ליצור. איננו יוצרים דרך חיקוי בלבד, בהעתקת מודל. אנו יוצרים מחדש על ידי טבילה בתוך אותו כוח שדרכו הטבע עצמו יצר ועיצב את האדם. אנו יוצרים דברים כמו שהטבע עצמו יוצר. אולם כל הלך הנפש שלנו, האופן בו אנו מרגישים, הרגישות האמנותית והיצירתית שלנו, חייבים להיות מסוגלים להסתגל לכך.

כשלפנינו נמצאת הצורה האנושית, אנו מפנים את המבט האמנותי שלנו קודם אל הראש, מתוך הדחף לתת צורה פלסטית לראש. לאחר מכן אנו מנסים לעצב את הראש עם כל הפרטים, כאשר אנו מתייחסים לכל משטח בתשומת לב אוהבת: למצח, לקשתות של הגבות, לאוזניים וכן הלאה. אנו מנסים לעצב, בכל תשומת הלב האפשרית, את הקווים החוצים את המצח ואת הקווים מעל האף. אנו ממשיכים, בהתאם למה שאנו מנסים ליצור, לתת צורה זו או אחרת לאף. בקיצור, אנו מנסים לעצב, בתשומת לב אוהבת, כל משטח אינדיבידואלי ששייך לראש האנושי.

לעומת זאת, לו ניסינו במאמץ רב לפסל רגליים אנושיות, הדבר תמיד יתקל בהתנגדות. מה שאני אומר עלול להישמע לרבים ככפירה, אך אני בהחלט מאמין שדבר זה נובע מרגישות אמנותית עמוקה. אנו רוצים לעצב את הראש באהבה גדולה ככל שאפשר, אך לא את הרגליים. אנו מעדיפים להסתיר אותן, להתעלם מהן, ולכן אנו מנסים לכסות אותן ביריות בד, או בעזרת דבר מה שמתאים מבחינת הפסל למה שמוצא ביטוי בראש. דמות אדם עם רגליים או שוקיים, למשל, מסותתים באופן מדויק מעליבה את העין האמנותית של הפסל. אני יודע שזה נשמע ככפירה, אבל אני יודע גם שככל שזה נשמע יותר ככפירה, אני מדבר ברמה אמנותית עמוקה יותר. אנו באמת איננו רוצים לראות רגליים מסותתות מדויק. מדוע לא? פשוט מפני שהאנטומיה והידע אודות האופן בו מעוצבת צורת האדם הם שונים עבור הפסל מאשר עבור המדען העוסק באנטומיה.

עבור הפסל – עד כמה שזה נשמע מוזר – לא קיימים עצמות ושרירים. עבור הפסל יש פשוט צורה אנושית, מעוצבת מתוך הקוסמוס בעזרת גוף הכוחות המעצבים. ובצורה האנושית הפסל רואה כוחות, השפעות של כוחות, קווי כוח, וכוחות הפועלים אחד על השני. כפסל, אין בכלל ביכולתי לחשוב על הגולגולת כשאני מעצב את צורת הראש האנושי. במקום זאת, אני מעצב את הראש מבחוץ פנימה, כפי שהוא קיבל את חותם הקוסמוס, ואני יוצר את הבליטות למיניהן על הראש בהתאם לדינמיקות ולכוחות הפועלים על הצורה מבפנים, כנגד הכוחות הפועלים מבחוץ פנימה מהקוסמוס. כפסל, אינני חושב על העצמות כשאני מפסל את הזרועות, אלא על הכוחות הפועלים כשאני מכופף את הזרוע שלי, למשל. אני מתייחס לקווי כוח, להתפתחות הכוחות יותר מאשר לשרירים ולעצמות. העובי של הזרוע תלוי במה שחי בה, ולא בכמות הבשר או השריר על העצם. כדי לפסל משהו יפה, אנו שואפים מעל הכול להתאים את הצורה האנושית לקוסמוס, אבל אנו יכולים לעשות זאת רק במקרה של הראש, מפני שהגפיים התחתונות מותאמות לאדמה. לכן אנו רוצים לוותר על הגפיים. כאשר אנו מפסלים דמות אדם באמנות, היינו רוצים להרים אותו מהאדמה. לו היינו מדגישים את התפתחות הגוף התחתון יותר מידי בפיסול, היינו הופכים אותו לישות ארצית, כבדה,

שוב, כאשר מתבוננים על הראש בלבד, רואים שרק החלק העליון, הגולגולת המקומרת בצורה כה מופלאה, נוצר כהעתק של הקוסמוס. מאחר שהגולגולת מקומרת באופן שונה אצל כל אדם, לא קיימת "פְרֶנוֹלוֹגְיָה" כללית, אלא רק אינדיבידואלית. האופן בו מעוצבים העיניים והאף כבר דומה לעיצוב מערכת החזה של האדם. כלומר, הם מעוצבים בהתאם לפריפריה, לעיגול של קו המשווה. לכן, כאשר אנו מגיעים לעיניים בכל פסל המתאר את הישות האנושית, איננו יכולים להשתמש בצבע כדי להראות מבט עמוק או שטחי, אלא עלינו להגביל את עצמנו לפיסול של עיניים שהן גדולות או קטנות, צרות כמו חריץ או עגלגלות. האופן בו אנו מראים את המעבר מהעיניים או המצח לצורת האף, האופן בו אנו מאפשרים לו להראות שהאדם רואה ומביא את כל נפשו אל תוך תהליך הראייה, הוא שונה אם העיניים צרות, אובליות, ישרות או לא. קיימות אפשרויות אֶקְסְפְּרֶסִיבִיות נפלאות באופן בו אדם נושם דרך האף, ועלינו רק לחוש עובדה זו כדי לדעת שבצורת החזה, כפי שהוא מעוצב מתוך הקוסמוס, האדם האינדיבידואלי לוקח את מה שנושם בחזהו ופועם בליבו ושולח אותו למעלה לעיניים ולאף. שם זה מוצא ביטוי בצורה פלסטית. האופן בו האדם קשור לראשו מצא ביטוי נכון בגולגולת, שמבחינת צורתה, היא חותם של הקוסמוס. האופן בו האדם מגיב לקוסמוס, לא רק בכך שהוא לוקח חמצן פנימה ונשאר פסיבי, אלא בכך שהוא לוקח חלק בחומר הפיזי, ובחזה שלו חושף את ישותו לקוסמוס – זה מוצא ביטוי פלסטי בתצורת העיניים והאף.

וכאשר נותנים צורה לפה? אה, בעיצוב הפה עלינו למעשה לתת צורה לאדם הפנימי כולו בהתנגדותו לקוסמוס. אנו מבטאים את האופן בו האדם מגיב אל העולם מתוך המערכת המטבולית שלו. כאשר אנו מעצבים את הפה – את הסנטר את כל מה ששייך לפה – אנו נותנים צורה לאדם של הגפיים והמטבוליזם, אך אנו הופכים אותו לרוחני ומציגים אותו כדמות פעילה כלפי חוץ. כאשר פסל מתבונן בראש של האדם, יש מול עיניו אדם שלם, על פי טבען של המערכות השונות הפועלות בגופו: המערכת העצבית-חושית נוכחת בגולגולת עם הכיפה המיוחדת שלה. בתצורת העיניים והאף נוכח אדם של אומץ, במונחים אַפְּלָטוֹנִיים. אותו אדם עומד מול הקוסמוס החיצוני באומץ הקשור ללב של ישותו הפנימית. הפה, כחלק השייך לתצורת-הראש, גם מעוצב מבחוץ, אך החותם שפועל מבחוץ פוגש את ההתנגדות של ישותו הפנימית של האדם, המפלסת את דרכה החוצה מתוכו8.

יכולתי לתת כאן רק רמזים שדורשים המשך התבוננות מצדכם. אך מהאינדיקציות הקצרות הללו יכולתם לראות שאין זה מספיק שהפסל יבין את הישות האנושית באמצעות החיקוי של מודל אנושי בלבד. עליו להיות מסוגל לחוות בתוך נפשו את הכוחות הפועלים בקוסמוס כדי ליצור את הצורה של האדם, ועליו להיות מסוגל ליצור מתוך אותם הכוחות שפועלים כאשר האדם מעוצב מהביצית המופרית בגוף אימו – לא רק על ידי כוחות הנוכחים בגוף האם, אלא גם על ידי כוחות קוסמיים הפועלים באמצעות האם. כאשר הוא יוצר, על הפסל להיות מסוגל גם להבין מה מתגלה עוד יותר כאשר הוא מפנה את מבטו לגפיים התחתונות. מעל הכול, עליו להיות מסוגל להבין כיצד הכיסוי החיצוני המופלא של האדם – צורת עורו – נובע משני סוגים של כוחות: הכוחות הפריפריאליים שפועלים פנימה, מכל הכיוונים, מתוך הפריפריה של הקוסמוס, והכוחות הצנטריפוגליים הפועלים החוצה בניגוד לכוחות הקוסמיים. עבור הפסל, האדם בצורתו החיצונית צריך להיות התולדה של כוחות קוסמיים ושל כוחות פנימיים. עליו לפתח רגש כזה לגבי כל הפרטים.

אם באמנות איננו מרגישים את החומר שלנו, ואיננו יודעים למה מתאים חומר זה או אחר, אנו לא ניצור פסלים, אלא רק אילוסטרציות שטחיות. לכן, אם למשל יוצרים דמות אדם בעץ, כשנעבוד על הראש, נדע שעלינו להרגיש שהצורה מוטבעת מבחוץ פנימה. זהו הסוד של פיסול הצורה האנושית. כאשר אני מפסל את המצח, עלי להרגיש שאני לוחץ עליו מבחוץ, מעצב אותו מבחוץ, בעוד שבו זמנית מתנגדים לי כוחות מבפנים. כשאני פועל כנגד הכוחות הפועלים מבפנים, אני עושה זאת יותר בעוצמה או יותר בעדינות, בהתאם למה שדורשים הכוחות הקוסמיים שקובעים כיצד יש לעצב את הראש.

אולם כאשר אני מגיע לחלקים האחרים של גוף האדם, אינני יכול להתקדם אם אני מפסל אותם מבחוץ פנימה. שם עלי להרגיש שאני נמצא בפנים. כבר באזור החזה, עלי להציב את העצמי בתוך האדם ולפסל מבפנים החוצה. זה מעניין מאוד.

הצורך הפנימי של היצירתיות האמנותית מכתיב שנעצב את הראש מבחוץ פנימה, שנדמיין שאנו עובדים מקצה ההיקף פנימה. אך כאשר אנו מפסלים את החזה, עלינו להציב את עצמנו בתוכו ומשם לעצב את מה שנמצא בחוץ. לגבי מה שנמצא עוד יותר למטה, אנו מרגישים שזה נהייה פחות מוגדר ושעלינו רק לרמוז לכך.

יש נטייה באמנות של ימינו לראות בדברים שנאמרו כאן פנטזיות שאין להן כל קשר לאמנות. אולם היכולת לתפוס את מקומנו כאמנים בתוך היקום היוצר תלויה אך ורק ביכולת לחוות את הדברים האלה בנפשנו. כאשר זה קורה, אנו מונְחים להימנע מלחקות את הצורה האנושית הפיזית. הרי הצורה הפיזית של האדם היא כשלעצמה רק חיקוי של גוף הכוחות המעצבים. אז אנו נרגיש את הצורך אותו הרגישו כה חזק היוונים, שלא היו מעולם מעצבים דרך חיקוי בלבד את צורות האף והמצח שהם יצרו בפסלים שלהם. הדברים שתיארתי היוו בסיס אינסטינקטיבי עבור האמנות היוונית. נוכל לחזור לרגישות אמנותית מהותית באמת רק אם נוכל לחדור כך אל תוך הכוחות היוצרים של הטבע עם כל הרגש שלנו, עם כל התפיסה הפנימית שלנו, או הקוגניציה הפנימית שלנו (אם ניתן לקרוא לה כך). אך במקרה זה, אנו למעשה נתבונן בגוף האתרי ולא בחיקוי שלו, בגוף הפיזי החיצוני. מה שאנו נפסל הוא הגוף האתרי. אנו רק נמלא אותו, כביכול, בחומר.

עם זאת, מה שתיארתי כעת הוא בו זמנית דרך לצאת מההשקפה התיאורטית על העולם וכניסה לתפיסה מלאת חיים שכבר לא ניתן להתייחס אליה באופן תיאורטי – למרות שלא ניתן לבנות את המרחב של הפסל דרך גיאומטריה אנליטית, כפי שבונים מרחב אֵיקְלִידִי. אולם דרך אימגינציות ניתן לקלוט את המרחב הזה – מרחב חי מלא בצורות, המסוגל להוליד מתוך עצמו צורות כל הזמן. מתוך תפיסה כזו של מרחב זה ניתן ליצור צורות באמנויות החזותיות, גם באדריכלות וגם בפיסול.

בנקודה זו הייתי רוצה להאיר משהו שנראה לי חשוב, כדי שיהיו פחות אי הבנות בתחום שניתן בקלות להבינו שלא כהלכה. אם יש לנו מחט מגנטית, וקצה אחד מצביע לצפון, בעוד שהקצה השני מצביע אל הדרום המגנטי, לא יעלה בדעתנו להסביר את הכיוון של המחט כתוצאה של כוחות הטבועים במחט, או על ידי התייחסות למה שקיים בתוך הפלדה בלבד. הרי זה יהיה שטות. ההתייחסות שלנו תהיה לכדור הארץ כולו כדי להסביר את כיוון המחט. בהסבר שלנו נלך מעבר למחט המגנטית. האמבריולוגיה אשמה כיום בחוסר מקצועיות כזו: היא מתבוננת בעובר האנושי רק כאשר הוא מתפתח בגוף האם, וטוענת שכל הכוחות שיוצרים את העובר טבועים בגוף האם. אולם במציאות, הקוסמוס כולו פועל באמצעות גוף האם על הבנייה של העובר. הכוחות המעצבים של הקוסמוס כולו נמצאים שם, כשם שהכוחות של כדור הארץ נמצאים בכיוון של המחט. כשם שעלי ללכת מעבר למחט כשאני מתבונן בהתנהגותה, כך עלי להסתכל מעבר לגוף האם כשאני מתבונן בעובר. עלי לקבל עזרה מהקוסמוס כולו. ועלי לחדור לתוך הקוסמוס כולו אם ברצוני להבין מה מנחה את היד שלי ואת הזרוע שלי, כשאני מפסל את הצורה האנושית.

השקפת העולם האנתרופוסופית מובילה לאורך קו ישר של התפתחות מגישה תיאורטית לגישה אמנותית כי לא ניתן להתבונן בגוף האתרי באופן תיאורטי בלבד. כמובן, אנו זקוקים לרוח המדעית, במובן שתיארתי אתמול, אבל כדי להתקדם להתבוננות בגוף של הכוחות המעצבים, עלינו להפוך את מה שנמצא רק במחשבות לאימגינציות. אנו כבר איננו יכולים לתפוס את העולם החיצוני באמצעות מחשבות או באמצעות לימוד חוקי טבע. עלינו לתפוס אותו בעזרת אימגינציות. ואם אנו יוצרים, זה מוביל ליצירה האמנותית.

קורה דבר מוזר כשאנו מתבוננים בממלכות הטבע מתוך המודעות שקיים גוף של כוחות מעצבים. בממלכת המינרלים אין גוף כזה. אנו מוצאים אותו קודם כל בממלכת הצמחים, וגם לבעלי חיים ולאדם יש גוף של כוחות מעצבים. אך הגוף של הכוחות המעצבים של הצמח שונה מאוד מזה של החיה או האדם. הדבר המוזר הוא שאין זה טבעי לנסות לפסל צמחים אם אנו חושבים שניחנו ברגישות אומנותית של פסל. זה מעורר בנו התנגדות. אני ניסיתי זאת לא מזמן, בצורת תבליט, אבל פשוט לא ניתן לפסל צמחים. לכל היותר, ניתן ללכוד דרך חיקוי רמזים מתנועותיהם, אך לא ניתן לפסל צמחים. דמיינו שאנו מפסלים ורד, או כל צמח אחר עם גבעול ארוך: זה בלתי אפשרי! מדוע? מפני שכאשר אנו חושבים על הצורה הפלסטית של צמח, אנו חושבים באופן אינסטינקטיבי על גוף הכוחות המעצבים. הוא נוכח בתוך הצמח, בדיוק כמו גופו הפיזי, אך הוא מקבל את צורתו באופן בלתי אמצעי. הטבע מציב בפנינו את הצמח כיצירה אמנותית, כפסל, ואין דבר שנוכל לעשות כדי לשנות אותה. בכל ניסיון לפסל צמח יהיה משהו פגום ופרימיטיבי מול מה שהטבע עצמו יוצר בגוף הפיזי ובגוף הכוחות המעצבים של הצמח. יש פשוט להשאיר את הצמח להיות כפי שהוא, או להתבונן בו עם ראייה של פסל, כפי שגיתה עשה זאת במורפולוגיה של הצמחים שלו.

מצד שני, ניתן לפסל בעלי חיים, למרות שיצירתיות האמן שונה בפיסול של בעלי חיים מאשר בפיסול של דמות האדם. עלינו להבין איזה תהליך מעצב את החיה. למשל, כשאנו מפסלים חיית טרף, יש לתפוס אותה כייצור של תהליך הנשימה. עלינו לראות אותה כייצור נושם ובמידה מסוימת לעצב את כל השאר סביב תהליך הנשימה. אך אם ברצוננו לפסל גמל או פרה, עלינו להתחיל מתהליך העיכול ולהתאים לכך את דמות החיה. בקיצור, עיני האמן צריכות לגלות לו את הדבר המהותי. אם נהיה מסוגלים להגיע להבחנות יותר מדויקות ממה שאני מתאר כאן בקווים כלליים, נוכל לתת צורה פלסטית לכל בעלי החיים השונים. מדוע? ובכן, לצמח יש גוף אתרי. הוא נברא בו מתוך הקוסמוס. הוא שלם כשלעצמו, ואני לא יכול לשנות אותו. הצמח עומד שם בטבע כיצירת אמנות בפיסול. יהיה זה מנוגד לכל ההיגיון של עולם העובדות אם אפסל צמחים משיש או מעץ. יהיה אולי יותר אפשרי לעשות זאת בעץ, כי העץ קרוב יותר לטבעם של הצמחים. אבל זו לא תהיה יצירת אמנות. מצד שני, חיה מציבה את טבעה שלה כנגד מה שנוצר מבחוץ, מהקוסמוס. אצל החיה, הגוף האתרי איננו מעוצב רק מתוך הקוסמוס. הוא מעוצב גם מבפנים.

ולגבי האדם? אמרתי שרק בגולגולת גופו האתרי של האדם נוצר מהקוסמוס. תיארתי איך פועלות כנגד הפעולה הקוסמית מערכת הנשימה, באמצעות העיניים והאף, והמערכת המטבולית כולה, באמצעות תצורת הפה. במקרה זה, מה שיוצא מתוך ישות האדם, האלמנט האנושי, פועל נגד הקוסמוס, והגבולות של הצורה האנושית הם התוצאה של שתי השפעות אלה: ההשפעה האנושית וההשפעה הקוסמית. הגוף האתרי של האדם מתפתח מבפנים. כאשר באמנות אנו צוללים אל תוך היבט פנימי זה, אנו מסוגלים לפסל את דמות האדם באופן חופשי. אנו יכולים לחקור כיצד בעל חיים יוצר את גופו האתרי לעצמו מתוך ישותו, ואיך אדם אמיץ או פחדן, סובל או שמח, מכוון את גופו האתרי לחיי הנפש שלו. אנו יכולים לצלול לתוך כל זה כדי לתת צורה לגוף אתרי כזה. אם אנו עושים זאת, ויש לנו את ההבנה הנכונה כפסלים, אנו נוכל לעצב את הדמות האנושית בדרכים שונות רבות.

כך אנו רואים שבעוד שאת המחשבות המדעיות הרגילות ניתן להעריך באופן מדעי, כאשר אנו חוקרים את הגוף האתרי, את גוף האימגינציה, אנו עוברים למשהו אמנותי כשלעצמו. מישהו עלול להעיר שהאמנות אינה מדע. אבל אמרתי שלשום: אם הטבע, העולם, הקוסמוס, עצמם הם אמנותיים, ומציבים מולנו דברים שניתן לתפוס רק באופן אמנותי, אין כל טעם לטעון שלא הגיוני לאמץ גישה אמנותית כשאנו מנסים להבין את הדברים הללו. הדברים הללו לא יתגלו להבנה שאינה מאמצת את ההיבט האמנותי. הדברים לא ניתנים להבנה באמצעות תודעה שאינה הופכת לאמנות. נוכל להבין את העולם אך ורק אם לא נשאר בין הגבולות של מה שניתן להבין באמצעות מחשבות בלבד. עלינו לשאוף להבנה אוניברסלית של העולם, הבנה העוברת באופן טבעי מהתבוננות לתפיסה אמנותית, ואפילו לפעילות אמנותית. כי אז פעילות אמנותית זו תדבר מתוך אותה הרוח שמדברת גם דרך מושגים ורעיונות תיאורטיים יותר, שבעזרתם אנו מתארים את מה שאנו רואים בעולם. אז האמנות והמדע נובעים מאותה הרוח. באמנות ובמדע יש שני היבטים של אותה ההתגלות האחת והיחידה. במדע, אנו מתבוננים בדברים בצורה כזו שאנו מביעים במחשבות את מה שקלטנו. באמנות, אנו מתבוננים בהם כך שאנו מביעים את מה שאנו רואים בצורות אמנותיות.

מה שבא לידי ביטוי במבנה שבדורנאך גם באדריכלות וגם בציור, למשל, נולד מתוך הלך רוח פנימי זה. יכולתי לומר רבות על הציור, כי גם הוא שייך במובן מסוים לאמנויות החזותיות. אולם בציור אנו עוברים במידה רבה יותר אל תוך אלמנט הנפש, שמתבטא ישירות באופן בו הנפש צובעת את הגוף האתרי, יותר מאשר במה שחי בגוף האתרי עצמו. גם כאן היינו רואים שהשקפת העולם האנתרופוסופית מובילה אותנו שוב למעלה, למשהו אומנותי ויצירתי ביסודו, בעוד שהיום, אנו חיים למעשה רק מתוך מסורת, מתוך צורות וסגנונות ישנים, ומוטיבים ישנים גם בדת וגם באמנות – למרות שהצופים ורוב האמנים אינם מודעים לכך. אנו מאמינים שאנו יצירתיים, אך אין זו האמת. עלינו למצוא שוב את הדרך להיטמע ביצירתיות של הטבע, כדי שניצור באמת יצירות אמנות מקוריים וקשורים לאיתני הטבע.

השקפה זו הובילה באופן טבעי למדי גם לאמנות האוריתמיה שהתפתחה על קרקע האנתרופוסופיה. את מה שקבוצת איברים מסוימת מגלה אודות טבע האדם בקולות של הדיבור האנושי ובשירה ניתן להרחיב לישות האדם כולה, אם אנו באמת מבינים אותה נכון. בהקשר הזה, כל המסמכים הדתיים העתיקים מדברים אלינו מתוך תובנות אינסטינקטיביות של ראייה רוחית. זה משמעותי מאוד שבתנ"ך נאמר שיהוה נפַּח את נִשְׁמַת החַיִּים לתוך האדם. זה מראה שהאדם הוא, במובן מסוים, ישות של נשימה. ציינתי אתמול שבתקופות קודמות של האבולוציה האנושית, שלטה ההשקפה שהאדם הוא ישות של נשימה, ישות שנושמת. את מה שהאדם כישות של נשימה הופך להיות בנשימה המובנית של דיבור ושירה ניתן להחזיר שוב לאדם השלם, לכל גופו. מאחר שבמובן מסוים, כל איבר וכל מערכת איברים הוא ביטוי של הישות כולה, ניתן להרחיב לישות כולה את תנועותיהם של מיתרי הקול, של הלשון ושל איברים אחרים בדיבור ובשירה. ואז יכולה להיוולד אמנות כמו האוריתמיה. בתהליך זה, עלינו פשוט להיזכר באופי הפנימי של תורת המטמורפוזה של גיתה, שעדיין אינה זוכה להערכה מספקת. גיתה רואה, באופן נכון, את הצמח השלם בתוך עלה אחד. בצורה פרימיטיבית, הצמח כולו נמצא בעלה. והצמח כולו הוא רק עלה מסובך יותר. בכל איבר ואיבר גיתה ראה מטמורפוזה של ישות אורגנית שלמה, והישות האורגנית כולה היא מטמורפוזה של איבריה האינדיבידואליים. הישות האנושית כולה היא מטמורפוזה מורכבת של מערכת אחת של איברים, מערכת איברי הקול. אם אנו מבינים זאת, אנו יכולים לפתח מתוך האדם השלם דיבור ושירה שניתן לראות אותם, באמצעות התנועה של הגפיים שלו ושל קבוצות אנשים בתנועה. התפתחות זו יכולה להיווצר מתוך אותו צורך טבעי, ויכולה להיות ברת-תוקף בדיוק כמו השירה והדיבור שנולדים באמצעות מערכת איברים. במקרה זה, אנו נמצאים בתוך הכוחות היצירתיים של הטבע. אנו נכנסים לגמרי לתוך האופן בו הכוחות של הטבע האנושי פועלים בדיבור או בשירה. כאשר מבינים את הכוחות הללו, ניתן להעביר אותם לצורות התנועה של הגוף כולו, כשם שמעבירים בפיסול את כוחות הקוסמוס אל הדמות האנושית במנוחה. בפיוט או בשיר או בצורת אמנות אחרת שיוצאת מתוך הנפש, אנו נותנים ביטוי למה שחי בתוך האדם, אך ניתן גם להביע תוכן זה דרך האדם השלם, בדיבור ושירה שניתן לראות אותם.

אני רוצה לומר שאנו יוצרים מתוך שני קטבים. אנו יוצרים קוטב אחד כאשר אנו מעצבים את דמות האדם בפיסול, ויוצרים את המיקרוקוסמוס מתוך המקרוקוסמוס כולו. כאשר אנו נכנסים לגמרי אל תוך חייו הפנימיים של האדם, עוקבים אחרי תנועתו הפנימית, נכנסים לתוך חשיבתו, הרגשתו ורצונו – לתוך כל מה שיכול למצוא ביטוי דרך דיבור ושירה – אנו יכולים ליצור פסל בתנועה. ניתן לומר שהיקום כולו מתאחד בסינתזה מופלאה כאשר יוצרים יצירה בפיסול, ומה שמרוכז עמוק באדם, כבנקודה אחת בתוך נפשו, שואף לזרום החוצה אל מרחבים קוסמיים בתנועות המובנות שבני אדם יוצרים מתוך עצמם באוריתמיה. באמנות האוריתמיה – בפיסול בתנועה – יש לנו את התשובות האנושיות מהקוטב השני. אנו רואים את המרחבים הקוסמיים פונים אל כדור הארץ וזורמים ביחד אל תוך צורת האדם במנוחה. זוהי אמנות הפיסול. כאשר אנו צוללים מבחינה רוחנית לתוך ההיבט הפנימי של ישות האדם ורואים את מה שזורם מתוך האדם ופוגש את כוחות היקום שזורמים אליו מכל הכיוונים כדי לעצב את צורתו, אנו מפתחים את האוריתמיה בהתאם.

אפשר לומר שהיקום מציב לנו משימה גדולה, וההשלמה המוצלחת של המשימה נמצאת בפסל יפה של הדמות האנושית. אך חייו הפנימיים של האדם מציבים לנו משימה גדולה לא פחות. אנו מגיעים למעמקים אין סופיים כאשר אנו מפנים את המבט הפנימי של נפשנו באהבה אל האספקט הפנימי של הישות האנושית וצוללים לתוכו. אך אספקט פנימי זה של ישותו של האדם שואף לצאת אל המרחבים הגדולים, ובתנועות טלטול וריתמוסים מנסה לתת ביטוי חיצוני למה שמרוכז בנפשנו בנקודה אחת, כשם שהדמות המפוסלת של האדם, שבמונחים קוסמיים היא נקודה בלבד, מנסה לרכז את כל סודות הקוסמוס. הפסל של הדמות האנושית הוא התשובה לשאלה הגדולה שהיקום מציב לנו. וכאשר אמנות התנועה של האדם הופכת לקוסמית, כשהתנועות שלנו מקבלות איכות קוסמית, כמו באוריתמיה, אז נולד לפחות במובן מטפורי מעין יקום מתוך האדם.

לפנינו שני קטבים של האמנות: באמנות העתיקה של פיסול ובאמנות החדשה של אוריתמיה, אותה עלינו ליצור כעת. עלינו להיכנס אל תוך רוח האמנות באופן זה כדי להבין באמת את הצורך באמנות האוריתמיה. עלינו גם לחזור לדרך בה הפיסול תפס את מקומו לראשונה באנושות. ניתן בקלות לדמיין רועים בשדה שבשעות הקטנות של הלילה מפנים את עיניהם הערות אל השמיים מלאי הכוכבים, ומקבלים באופן לא מודע לתוך נפשם את התמונות הקוסמיות מהאימגינציות של הכוכבים. מה שהתפתח בלבבות ובמחשבות של אנשים אלה נמסר הלאה לבניהם ולנכדיהם. מה שהם ירשו גדל וצמח בנפשם של נכדיהם, והפך ליכולת ליצור בפיסול. הסבא חווה את יופיו של הקוסמוס, והנכד יצר יצירות פיסול יפות מתוך הכוחות אותם נפש האדם קיבלה מהקוסמוס.

על האנתרופוסופיה להתבונן בסודות הנפש האנושית לא רק באופן תיאורטי. עליה גם לחוות את כל הטרגדיה והאושר, וכל מה שנמצא ברצף ביניהם בנפש האדם. ועליה להיות מסוגלת לראות לא רק את הטרגדיה, האושר וכל מה שביניהם, אלא גם את הכוכבים כמו שהם הופיעו מול הראייה הרוחית באימגינציות עתיקות, כאשר כוחותיהם המעצבים של הכוכבים נספגו אל תוך נפש האדם. באותו אופן, עלינו לקחת את מה שאנו רואים בנפש האדם, ולשדר אותו באמצעות תנועות חיצוניות. אז נוצרת האוריתמיה.

ההרצאה של היום אמורה להיות רק אינדיקציה קצרה לגבי המעבר הטבעי בין מהי האנתרופוסופיה במונחים קונצפטואליים לבין מה שהיא מיועדת להיות באופן ישיר מאוד, באמנויות החזותיות שאינן יוצרות בסמלים או באלגוריות, אלא באופן ממשי בצורות. כאשר נבין זאת, נגלה את הקשר המיוחד של האמנות עם המדע והדת. נראה את המדע במישור אחד, את הדת במישור אחר, ואת האמנות ביניהם. נראה את המדע שהאדם חייב לו את כל חירותו. ללא המדע, הוא לעולם לא היה זוכה בחופש פנימי מלא. חקירה במבט חסר פניות תאפשר לנו לראות מה הרווחנו למען אינדיבידואליות האדם, מה ישותו הרוויחה דרך המדע. אנחנו, ורק אנחנו, השתחררנו מהקוסמוס באמצעות החשיבה, אך זה מה שהפך אותנו לבני אדם אינדיבידואליים. אנו חיים בחוקי הטבע, ואנו לוקחים אותם לתוך מחשבותינו. אנו נהיים עצמאיים מול הטבע. בדת, אנו רוצים להתמסר. אנו שואפים למצוא את דרכנו בחזרה ליסודות המהותיים של הטבע. אנו רוצים להתמוסס שוב אל תוך טבע, מוכנים להקריב את חירותנו על המזבח של היקום, להתמסר לאלוהות – לנשום את נשימת ההקרבה במקום הנשימה של החופש והאינדיבידואליות. אך בין המדע והדת עומדת האמנות – ובמיוחד האמנויות החזותיות – וכל מה ששורשיו נעוצים בממלכת היופי.

באמצעות המדע, אנו הופכים לישויות חופשיות, אינדיבידואליות. בחיים הדתיים אנו מעלים קורבן את האושר האישי שלנו. מצד אחד אנו שומרים על חירותנו, אך מצד שני אנו כבר מוכנים למעשה של הקרבה. באמנות אנו מגלים שאנו יכולים לקיים את עצמנו כאשר אנו מקריבים באופן מסוים את מה שהעולם עשה מאיתנו. באמנות אנו מעצבים את עצמנו כפי שהעולם עיצב אותנו, אך אנו יוצרים את הצורה הזאת מתוך עצמנו, כישויות חופשיות. גם באמנות יש משהו שגואל ומשחרר. באמנות אנו אינדיבידואלים, מצד אחד, אך מצד שני, אנו מקריבים את עצמנו. כשם שאנו יכולים לומר שהאמת משחררת אותנו כשאנו קולטים אותה באופן קונצפטואלי-מדעי או רוחי-מדעי, כך עלינו לומר גם שביופי אנו מגלים מחדש את הקשר שלנו עם העולם. כבני אדם איננו יכולים להתקיים מבלי לחיות חופשיים בתוך עצמנו, ואיננו יכולים להתקיים מבלי למצוא את הקשר שלנו עם העולם. בחירות החשיבה, אנו מוצאים את האינדיבידואליות שלנו. וכאשר אנו מעלים את עצמנו לממלכת היופי, ממלכת האמנות, אנו מגלים שאנו יכולים להתחבר שוב אל העולם באופן כזה שניצור מתוך עצמנו את מה שהעולם עשה מאיתנו.