אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

המאמר פורסם לראשונה בגיליון מספר 70 של 'אדם עולם' [מבלפור לבלפור]

מגזין לאנתרופוסופיה ולחינוך ולדורף בישראל ובעולם

במציאות המורכבת שנוצרה בישראל נראה שמדינת הלאום, גוף שאמור לדאוג לרווחת הפרט, לא מצליח לעשות זאת. הייתכן שמודל "מדינת כל קהילותיה" טומן בחובו את הפיתרון?

מתוך שבר וקרע לאומי ותרבותי עמוק, מתוך משבר בריאותי וכלכלי, חברתי ופוליטי, מתבונן מאמר זה בהיבטים מסוימים מתוך הביוגרפיה של החזון הציוני, ומציע בהשראתם מתווה למהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל.

מטבע הדברים, כאשר שבר וקרע עמוקים מאיימים לפגוע אנושות ביצירה התרבותית הישראלית – מתעורר בי רצון לנסות לתרום את חלקי הצנוע כדי להביא לשינוי המצב, בהתאם לאפשרויות ולמגבלות הקיימות.

תרומתי הצנועה תתמקד, אם כן, בהצגת מתווה למהלך התחדשות רב-מערכתית בישראל, שאותה עשויים להוביל חברי קהילות שצמחו והתפתחו סביב יוזמות חינוך ולדורף ברחבי הארץ, וחברי קהילות נוספות. שורשיו של מהלך התחדשות זה נטועים בתוכני מגילת העצמאות, וכן בתמונת האדם והעולם האנתרופוסופית.

התבוננות על מהלך לידתה של התנועה הציונית, שהובילה להקמת מדינת ישראל ולכתיבתו של חזון מגילת העצמאות, עשויה לסייע לכל אדם או קבוצת אנשים המבקשים להיות שותפים פעילים בהמשך יצירת התרבות הישראלית – שבה, מטבע הדברים, שזור נושא הזהות הלאומית כחוט השני.

לכאורה, מתקיים ניגוד עניינים בין תודעת היצירה האנושית-אוניברסלית לבין תודעת היצירה הלאומית. במאמר זה אני מבקש להצביע על האפשרות למקם את תודעת היצירה התרבותית כמתווכת ומאזנת ביניהן.

כך ניתן יהיה להביא לאיזון ולהשלמה בין שלושת מרחבי היצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה: "העברי", שמתקיים בספירה האנושית-אוניברסלית, "הישראלי", שמתקיים במישור הלאומי, וה"היהודי", שבמרחב היצירה הרליגיוזי.

ניגוד עניינים נוסף שמתקיים לכאורה, אך שלתפיסתי ייפתר בתהליך דיאלוגי עמוק וכן, נטוע בין הישראליות – כתוצר של חשיבה ותפיסה מערבית, לבין ה"ערביות" – היהודית והמוסלמית, שאותה "ישראליות" מתהווה במקביל להן ובתוכן, כפי שהן מתהוות במקביל לה ובתוכה.

מאמר זה מתמקד בביוגרפיה של הישות הישראלית כפי שהתהוותה בתחילת דרכה מתוך התרבות המערבית – ולכך סיבה מרכזית: אני מאמין שבכדי לנהל דיאלוג פורה בין שניים, על כל אחד מהם להכיר את עצמו, בבחינת דע מאין באת.

בעת ההתעוררות הלאומית של אמצע המאה ה-19, חיה רוב יהדות העולם באירופה ושם היא התהוותה, בצלמה ובדמותה של התרבות האירופית. האבות המייסדים של היישוב העברי הגיעו מארצות אלה ועימם החשיבה הסוציאליסטית-הומנית שבהשראתה נכתבה מגילת העצמאות ולאור עקרונותיה הוקם היישוב העברי בישראל. למרות השינויים הרדיקליים שחלו בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, בהסתכלות ביוגרפית אנחנו חייבים להתבונן בשורשיה, ושם, באירופה, הם נטועים. שם גם נטועים הקונפליקטים שארחיב לגביהם בהמשך. הראשון בין אורח החיים הסוציאליסטי לאורח החיים היהודי, והשני המתקיים במתח בין התשלובת היהודית-סוציאליסטית לבין מרחב התרבות הערבית בה מתממש החזון הציוני.

באשר לאזרחי מדינת ישראל הערבים – שיח רב-תרבותי יצירתי עשוי להיות פורה, מעשיר ומרפא, רק כאשר הזהויות ומקורות ההשראה השונים לא מטושטשים, אלא מאפשרים העשרה הדדית, דווקא מתוך היסודות הייחודיים לכל תרבות.

להרחיב בנושאים אלה לא אוכל לצערי בשל מגבלות המקום, אך נחזור אליהם בקצרה לקראת סוף המאמר.

זיקה ביוגרפית

נולדתי בקיבוץ עין דור שבעמק יזרעאל – לב ליבו של האתוס הציוני, ליבת ההתיישבות העובדת, היצירה התרבותית והלאומית הציונית. מבית הוריי יכולתי לראות עם ערב את שקיעת השמש על הר תבור.

פער עשר השנים בין מועד הקמתה של מדינת ישראל לשנת לידתי, אפשר לי נחיתה רכה יחסית אל תוך מציאות יומיומית, שמעליה ניתן היה לשמוע לא פעם את משק כנפי ההיסטוריה. ובתוכה, בתוך אותה מציאות יומיומית, להיות עד ושותף ליצירה חדשה חדורת תעצומות גוף, נפש ונשמה, אידיאלים וערכים חיים.

את פעמי היצירה העברית-ישראלית המתחדשת חוויתי בכל מקום, מכל עבר – חוויית הטבע המתחדש לאורך עונות השנה, החגים והמועדים, מרחבי השדות, הפרדסים והמטעים – מה עוד יכול ילד ונער לבקש.

שאלות חיים התעוררו בי, כמו אצל רבים, בגיל צעיר – איך נבראו העולם והאדם? מה, ובעיקר, מי עומד מאחורי יצירות כבירות אלו? שאלות אלו התעוררו לא רק מתוך חיי נפשי הפנימיים. עוררו אותן מראות, קולות וריחות הטבע, שמיים מלאי כוכבים בלילות קיץ, חוויות אמנותיות-מוזיקליות, ורגעי חסד רבים בתוך הוויית חיים קהילתית רליגיוזית.

גם שאלת מאפייני זהותי הישראלית החלה אט-אט להתעורר. בגיל הנעורים לא יכולתי עדיין להגדיר זאת, אך בהדרגה התחלתי להרגיש שהשקפת העולם היהודית, הסוציאליסטית-הומנית, שהיוותה מקור השראה להוריי ולמייסדי הקיבוץ שבו גדלתי – דרך חיים שהעשירה את חיי והעניקה לי כה רבות – אינה בהירה לי באמת.

שאלתי את עצמי לא פעם במהלך השנים, תוך כדי חיפוש אחר תשובות לשאלות חיים וזהות – האם ניתן ליצור מיזוג בין תיאור בריאת האדם והעולם המופיע בספר בראשית, ומשויך סטריאוטיפית לציבור הדתי, לבין האידיאלים והערכים הסוציאליסטיים-הומניים החילוניים שלאורם ובהשראתם גדלתי. שילוב כזה נראה היה קשה למימוש באותה תקופה, אך כבר אז חיפשתי דרך, שמתוך עצם מהותה, תאפשר הזנה והפריה בין שתי השקפות עולם אלה.

שאלת מאפייני זהותי הישראלית לא הניחה לי, בעצם עד השנים האחרונות. ראיתי בדרך האמונה היהודית – באורך החיים הדתי הרציני, בו מקבל האדם על עצמו עול מצוות – דרך חיים ראויה עד מאוד. ואולם, כשהחיים זימנו לי מפגשים גורליים בנוגע לאפשרות "לחזור בתשובה", לבחור באורח החיים הדתי, הכרעתי לטובת הדרך החופשית, בה האדם מקבל על עצמו אחריות, לתוכן עולמו הרגשי ולפעולותיו בעולם.

יחד עם זאת, הכרעה זו לא הותירה אותי שלם עם עצמי, וגם כאשר השקפת העולם האנתרופוסופית, שאליה נחשפתי בתחילת שנות העשרים במהלך שירותי הצבאי, העניקה לי סיוע משמעותי וחיוני בתהליך עיצוב נתיב חיי, נותרה שאלת הזהות הרוחנית הישראלית בנפשי השואלת ללא פיתרון. קיוויתי וייחלתי לכך, שיבוא יום ותשובה לשאלה גורלית זו עבורי, תיוולד בי כפרי חיפוש ומאבק ממושך.

עתה, לאחר כמה עשורי חיים לאור ובהשראת תפיסת העולם האנתרופוסופית, ברור לי שבאשר לכל השאלות שעלו בי, שאלות שעולות ביתר שאת בימינו, ואשר קשורות בעומקיהן לאותו משבר לאומי מקיף – נאיבי יהיה לקוות שברעיונותיו החברתיים של שטיינר יימצא פתרון סוחף ומהיר. רעיונותיו של שטיינר מצוינים, אך יישום שלהם ללא חריש עמוק, הוא בלתי אפשרי, וכנראה טוב שכך. המבנה החברתי המשולש ששטיינר הציע כמזור לתחלואי החברה הוא אחד המוטיבים החשובים בתהליכי יצירה חברתיים להם אני שותף, אבל אני רואה שהדרך שבה מנסים להלביש אותו על המציאות כתרופת פלא חיצונית, לא יכולה לעבוד.

המבנה החברתי המשולש הוא לא פחות ולא יותר מהשתקפות וביטוי של ישות האדם בחיים החברתיים, והמשמעות המעשית של זה היא שאם האדם רוצה ליצור צורות חברתיות אנושיות הן חייבות להיות השתקפות דינמית של האנושיות שלו. אי אפשר להמציא צורה חדשה ולהחיל אותה על האנושות. הצורה חייבת לנבוע מתוך האדם, מיחסיו עם בני משפחתו, מהזוגיות שלו וכן הלאה, בכל מרחבי חייו.

המבנה החברתי המשולש הוא נושא רחב ומורכב, אך כאמור הוא לא תבנית שניתן לצקת אליה את הבעיות ולצפות לפתרונות קסם. לאחר שנתבונן יחד, בשורות הבאות, במהלך הביוגרפי של החזון הציוני, ובהשראת כתביו ורעיונותיו של שטיינר – אציע בסוף המאמר מתווה לשינוי חברתי עמוק. אני מאמין שהזרעים ליישומו הולכים ונטמנים בימים אלה בקרקע פורייה.

ביוגרפיה: מעֵבר ליהדות

מתוך תהליך לימוד ויצירה עשיר ואינטנסיבי שעברתי במהלך פעילותי ביוזמת "שיח ישראלי" – יוזמה שנוסדה מתוך ובהשראת המחאה החברתית בקיץ 2011, התחילה אט-אט להתבהר בתוכי ולנגד עיני רוחי הביוגרפיה הרוחנית של עם ישראל:

אברהם העברי הניצב מעבר, לבד, כאשר שאר העולם "בצד השני" – אברהם מייסד העבריות. אחר כך, דרך מורשתו הייחודית של יצחק מופיע על במת ההיסטוריה הרוחנית יעקב אבינו, אבי שנים עשר השבטים, שבעקבות מאבקו עם המלאך מקבל את השם "ישראל", יורד עם בניו מצרימה ושם הופך ל"גוי גדול" ונאנק תחת עול העבדות לפרעה חדש, נציג דור שלא ידע את יוסף.

משה רבנו – גדול הנביאים והמנהיג הרוחני הבלתי מעורער של עם ישראל, עולה גם הוא על אותה במה מכובדת וזוכה לחוות את הסנה הבוער שאיננו אֻכָּל ודרכו, את שם ההוויה "אהיה אשר אהיה".

ההמשך מוכר. בהנהגת משה יוצא עם ישראל ממצרים, ובעקבות סדרת אירועים מכוננים מקבל את התורה. עם ישראל נולד, ועימו – זרע הזהות הישראלית. לאור עשרת הדיברות והחוקים החברתיים הנלווים להם, יוצר משה מבנה שלטוני האמור לאפשר את הגשמתה של תרבות אנושית לאומית חדשה. וכך, לאחר ארבעים שנות נדידה במדבר סיני, חוזר עם ישראל וכובש חלקים נכבדים מארץ כנען. למרות הזהרותיו החוזרות ונשנות של שמואל באשר לסכנת השחיתות השלטונית הטמונה במבנה פוליטי מלוכני, הוא נאלץ למשוח את שאול למלך. המלוכה עוברת לידיו של דוד, ממנה לשלמה ולאחריו מתפצלת הממלכה, בשל מאבקים מבית ומבחוץ, לשתיים – ישראל ויהודה. זמן לא רב אחר כך נכבשת ישראל בידי אשור, עשרת שבטי ישראל – שייקראו מעתה "עשרת השבטים האבודים" – מוגלים ומאז לוט גורלם בערפל.

150 שנה לאחר מכן חרב בית המקדש וגם שבטי יהודה מוגלים, בעיקר לבבל, שם הם יוצרים תרבות רוחנית עשירה. אחרי גלות קצרה למדי שבים חלק מהם ארצה, ומקימים את בית המקדש השני, שעומד על תילו כחמש מאות שנים עד חורבנו בשנת 70 לספירה. שבעים שנים נוספות לאחר מכן, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, גולה העם היושב בציון ונפוץ לארבע כנפות תבל.

המילה "יהודי" מופיעה לראשונה בתנ"ך במגילת אסתר: "איש יהודי היה בבבל הבירה, מרדכי שמו". ואכן, את התקופה הבאה בביוגרפיה של עם ישראל ניתן לאפיין כתקופה היהודית. זו תימשך כ-1800 שנים, עד לייסודה של התנועה הלאומית הציונית בסוף המאה ה-19 – מהלך המבשר את לידתה המחודשת של התרבות העברית. מאה שנים מאוחר יותר, עם ההכרזה על ייסודה של מדינת ישראל, מתחדשת היצירה הישראלית בארץ ובמדינת ישראל.

ציון הלא תשאלי לשלום יהודייך?

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי… כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות, כפי שתופס אני אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". (בנימין זאב הרצל, תקוותנו, 1904).

שני זרמים עוצמתיים פעלו בתהליך לידתה של התנועה הציונית: פנימי וחיצוני.

הזרם הפנימי, רוחני-ביוגרפי, הוביל ליצירת מפגש קונפליקטואלי בין מגמות קוטביות בחברה היהודית (שהתרכזה אז כאמְור בעיקר באירופה, חלקה במרכז אירופה ורובה במזרחהּ). המפגש בין הקטבים – נציגי הציבור הדתי מחד ונציגי הציבור החילוני מנגד – התרחש בין השאר במסגרת הקונגרסים הציוניים, ועסק במאפייני החזון הציוני, דהיינו כיצד ניתן להקים בית לאומי לעם ישראל ומה יהיה אופיו הרוחני והתרבותי.

את הזרם החיצוני היוו ההתרחשויות ההיסטוריות שיצרו תנאים ייחודיים וחד פעמיים להגשמתו של החזון הציוני.

בפתח דבר לספרו כלים שלובים: מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי,^[1] כותב אהוד לוז: "מטרתה התרבותית של הציונות הייתה ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית, כלומר ליצור תרבות עברית בכל הווייתה. התרבות העברית הייתה אופציה חדשה שנפתחה בפני היהודים שרצו להמשיך להיות יהודים, אך מתוך יושר פנימי, לא יכלו או לא רצו לקבל את הדת המסורתית. הם תפסו את המונח תרבות במובן הרחב ביותר שלו, כלומר לא רק כעניין של אליטה או כעניין ספרותי או אינטלקטואלי, אלא באמת כעניין של אורחות חיים במלוא המובן, המקיפים את האדם בכללו".

ומטרה תרבותית זו – ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית שנפתחה בפני היהודים בתקופת ההשכלה – הייתה נועזת ושאפתנית. המשמעות המעשית של מימוש אותה סינתזה עברית הייתה יצירה של ישות לאומית תרבותית חדשה – ישות שהיא יהודית ודמוקרטית, שאופייה הייחודי ופורץ הדרך משתקף ובא לידי ביטוי בתוכני חזון מגילת העצמאות.

מעניין וחשוב לציין שבמובנים רבים היה אופייה של אותה ישות חדשה, שהולידה את עצמה מתוך עצמה, מנוגד למהלך הרוחני-ביוגרפי של עם ישראל עד לאותו זמן. מעם נטול אדמה ומבודד בתוך עצמו, הלכה ונבראה ישות לאומית ששואבת השראה מאומות העולם ומעמיקה קשר פיזי, רגשי ורוחני עם האדמה.

בפרק החותם את הספר ירושלים ואתונה,^[2] מבחר מכתביו של הפילוסוף ליאו שטראוס, הוא כותב: "כל התקוות שאנו מטפחים בעיצומן של המבוכות והסכנות של ההווה מבוססות, לחיוב ולשלילה, במישרין או בעקיפין, על חוויות העבר הרחבות והעמוקות ביותר. החוויות האלה, מבחינתנו כאנשי המערב, מצוינות על ידי שמות הערים ירושלים ואתונה. האדם המערבי נעשה למה שהוא, בעקבות המפגש בין האמונה המקראית ובין המחשבה היוונית. כדי להבין את עצמנו ולהאיר את דרכנו אל העתיד, דרך שלא עבר בה איש, שומה עלינו להבין את ירושלים ואתונה."

המשמעות המעשית של אמירה כבדת משקל זו היא, שמי שרוצה להיות שותף ביצירה העברית-ישראלית המתחדשת צריך להיות נטוע בשתי תרבויות שורשיות אלו: אתונה – אֵם המחשבה הפילוסופית המערבית, וירושלים – לב האמונה המקראית. וכהשלמה לכך מבטאות מילותיו האלמותיות של א.ד. גורדון במאמרו "האדם והטבע – עקירת שורשי הנשמה מן הטבע" את התחדשותה של תודעת היצירה הרליגיוזית בעקבות השיבה לעבודת האדמה:

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול".

יהודים, הלא תשאלו לשלום ציון?

מגילת העצמאות נועדה להיות מקור השראה ליצירה ישראלית מתחדשת, גורם מעצב ומייצב במגוון תחומים ומרחבי יצירה. האתגר שעמד בפני כותבי מסמך מכונן זה היה מורכב ביותר. הם נדרשו לאזן את הקוטביות המובנית שמתקיימת בין התורה לחיים, בין הזרמים הדתיים והחילוניים שחברו יחדיו והצטרפו לתנועה הלאומית הציונית.

מנקודת מבט זו קל לראות עד כמה נועזים היו תכניה של פיסקה 13, שמהווה את לב לבה של המגילה: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. היא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת גזע ומין. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

בפרספקטיבה של קצת יותר מ-72 השנים שחלפו מאז נחתמה המגילה, ניתן לומר שהקוטביות המובנית בפיזיונומיה של עם ישראל, שעליה ניסו לגשר מילים יפות אלו, מובילה שוב לקרע ולשבר המאיימים על המשך התפתחותו של אימפולס רוחני-תרבותי עשיר ועמוק זה, ואולי על עצם קיומה של המדינה.

אי הבהירות באשר לשורשים הרוחניים והתרבותיים העמוקים של היצירה הישראלית בזמננו גורם לחוסר ביטחון רוחני-תרבותי בקרב הציבור שמוגדר בהכללה כ"חילוני", וחוסר ביטחון זה מותיר את ההגמוניה על השורשים הרוחניים של התרבות הישראלית – ה"קולטורה הישראלית" עליה ניטשו עיקר המאבקים בקונגרסים הציוניים הראשונים – בידי הציבור המייצג נאמנה, על פי אמונתו, את הדת היהודית. החשש לומר: "תרבות ישראלית בכל הווייתה", פוגע בשורשיה העמוקים של יצירה ייחודית זו, ויוצר את תדמיתה השטחית, חסרת השורשים והנהנתנית.

העם מתחיל ללכת

התנועה הלאומית-תרבותית הציונית, שנוצרה מתוך הסינתזה היהודית-אירופאית, הולכת ונעלמת בימינו בהדרגה, מבלי להותיר לדורות הבאים מקורות השראה, מעיינות חיים וכלים מעשיים – להתמרה של האימפולס הלאומי-עברי לאימפולס תרבותי-ישראלי עמוק ושורשי.

בקטע החותם את ההקדמה לסדרת ההרצאות "משימתן של נפשות העמים"^[3] כותב שטיינר: "חשיבות מיוחדת יש לכך […] שדווקא בתקופתנו ידובר בדרך חסרת דעה קדומה על מה שאנו מציינים כמשימתן של נפשות העמים הספציפיות של האנושות. […] משום שהגורלות הבאים של האנושות יחברו את בני האדם למשימת-אנושות משותפת בדרגה גבוהה בהרבה מכפי שהיה עד כה. אולם המשתייכים לעמים השונים יוכלו לספק את תרומתם הקונקרטית החופשית רק אם תהיה להם קודם כל הבנה לאלמנט העם שלהם, הבנה למה שנקראה 'הכרה עצמית של אלמנט העם'. הגיעו הזמנים שבהם ילמדו אותנו גורלותיה של האנושות עצמה, שבהשקפה זאת טמונה אמת."

מתוך דברים משמעותיים אלה של שטיינר, עשויות להתעורר כמה שאלות, והרלוונטית שבהן לענייננו היא כיצד עלינו ליישם הלכה למעשה הבנה לאלמנט העם שלנו?

בשנת 2011, בהשראת "מחאת רוטשילד", הייתי שותף להקמת יוזמת "שיח ישראלי", עליה כתבתי בהרחבה במאמרי "משימתה של האנתרופוסופיה בזמננו" (אדם עולם, מדע הרוח 2020). פרטים נוספים על היוזמה ניתן למצוא גם בארכיב לכותבים אחרים באתר של דניאל זהבי.

עתה, בחלוף קרוב לעשור מאז מחאת 2011, נראה על פניו שמצב העניינים בארצנו רק החמיר, אך לעניות דעתי והרגשתי, מדובר בתהליך – אמנם קשה וממושך – שעשוי להוביל אט-אט, לא בהכרח בהתאם ללוח זמנים ידוע מראש, לאותה התחדשות מיוחלת.

מחאת בלפור 2020 מייצגת תנועה אזרחית עמוקה ורחבה, עיקשת ונחרצת. והמשתתפים בה מייצגים בפעילותם החיונית לא רק את עצמם, אלא גם את כותבי מגילת העצמאות, שראו בחזונם מדינה שהיא מקור השראה לכלל אומות העולם ביצירתה הרוחנית, התרבותית והחברתית, וביחסה האנושי לכלל אזרחיה.

מדינת קהילותיה

מתוך התייחסות לצורך המתעורר בעוצמה רבה בקרב אזרחי ישראל – צורך בהתחדשות יסודית ומקיפה, ומתוך המשבר העמוק שבו מצויה החברה הישראלית בימים אלו, 72 שנים לאחר הקמת המדינה – מוצג כאן עתה "קול קורא" לחברי הקהילות המתהוות סביב יוזמות חינוך ולדורף ברחבי הארץ: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת כל שכונותיה וקהילותיה, רשויותיה המקומיות והאזוריות, עיירותיה ועריה, היא מדינת ישראל!"

הכרזה זאת, לו הייתה נישאת בעקבות תהליך הכנה רציני, המזכיר את האופן שבו נוסדה יוזמת חינוך ולדורף בישראל לפני יותר משלושים שנה, ושעתה נקטפים פירותיה המשובחים, מביאה הייתה לשינוי כיוון תודעתי ומעשי באשר לתפקידה ולמקומה של המדינה בחייהם של האזרחים, ובמרחב חיי הפרט והקהילה.

המשמעות המעשית של הכרזה זאת, שאותה ניסחתי מתוך ובהשראת יוזמת "שיח ישראלי", היא ייסוד מחדש של הוויית החיים הלאומית הישראלית, על ידי העברת נקודת המוצא וכובד המשקל למרחבים שכונתיים וקהילתיים, בהם נכלל גם השדה החינוכי. צעד זה מאפשר את יצירתן ואת עיצובן של צורות חברתיות שבהן יכולים בני האדם להגשים את ייעודם הייחודי ולממש חזון קהילתי וחברתי.

המונח "אבטיפוס חברתי" שאותו יצרתי בהשראת הפעילות החינוכית והקהילתית, התרבותית והפוליטית בקרית טבעון,^[4] מתאר תהליך התמרה מן הפרט אל הכלל מתוך תודעת אדם עולם, או בפשטות – תודעת יצירה קהילתית. תהליך התמרה זה מתרחש בו זמנית בישותו העצמית של האדם ובמרחבי חייו. כתבתי על כך בהרחבה בגיליון הקודם, אך בקצרה אציין שוב שתהליך הגשמתו של האבטיפוס החברתי כולל שלושה שלבי יצירה עיקריים. שלב ראשון: התהליך החינוכי יוצר קהילה; שלב שני: הוויית חיים קהילתית במגוון מרחבים יוצרת תרבות אזרחית; שלב שלישי: יצירת התרבות האזרחית מביאה להתחדשות בהוויית החיים הפוליטית המקומית, ובהמשך — הלאומית.

חזון "מדינת קהילותיה" מציע מציאות שבה רוב הסמכויות שכעת מופקדות בידי השלטון המרכזי יועברו למרחב המוניציפלי ובפועל אכן ייצרו מדינה חדשה, שעיקר תפקידו של השלטון המרכזי בה – להוציא ביטחון חוץ ופנים ועוד כמה נושאים חיוניים – הוא לתמוך באזרחיה וביצירתם הקהילתית. אם מהלך זה ייעשה באופן הדרגתי, שקול וקשוב, יתאפשר תהליך ריפוי עמוק במרקם החברתי והרב-תרבותי בישראל.

ואם לחזור לרגע קט לרעיון המבנה החברתי המשולש, הגשמתו תהיה פורה ועשירה יותר בתוכן אם תתחיל במרחבי יצירה קהילתיים ומוניציפליים, ומשם תתרחב למרחב הפוליטי המתחדש, בין השאר באמצעות חקיקה.

קהילות ישראליות או אנתרופוסופיות?

כעת נשאלת השאלה, האם מדובר בקהילות ישראליות או בקהילות אנתרופוסופיות? או בניסוח אחר: האם ניתן לראות ביצירה החינוכית-קהילתית המתהווה סביב יוזמות חינוך ולדורף בישראל "יצירה ישראלית"? לעניות דעתי, התשובה היא "כן". ואולם יחד עם מתן התשובה "כן", מן הראוי להתבונן ברצינות ובכנות באופייה של הסינתזה שיצרה התנועה הציונית בין התרבות היהודית לתרבות האירופאית ולהמשיך ולשאול: האם הקהילות הישראליות הנוצרות סביב חינוך ולדורף אכן ממשיכות ומחדשות מהלך זה?

בשיחות עם חברים הפעילים בקהילות ישראליות שצמחו מתוך יוזמות חינוך ולדורף ברחבי הארץ, עולה הבנה מעשית באשר לאפשרות לחדש באופן מודע את אותה סינתזה פורצת דרך, בהתאם לרוח ימים אלה, וזאת, לא על ידי הרחבת הפעילות למחוזות אחרים, אלא דווקא על ידי העמקת מהלך הגשמתו של האבטיפוס החברתי. תהליך כזה מתרחש, לדוגמה, בקרית טבעון במהלך העשור האחרון, ובאופנים שונים גם בקהילות נוספות. למי שלא מכיר את הפעילות בטבעון, אציין ואזכיר לדוגמה את תנועת "טבעון שלנו", שצמחה מתוך קהילת חינוך ולדורף המקומית והיא כיום בעלת מספר הנציגים הגדול ביותר במועצה המקומית, את פסטיבל "שייח' אבריק" לתרבות אזרחית, שמקושר בטבורו לקהילת ולדורף בטבעון, ואת מתחם "טחנת הקמח" בשער העמקים (הצמודה לטבעון) – יוזמה ללימוד ולהתנסות במרחבי האמנות החברתית מתוך האימפולס החברתי האנתרופוסופי ובהשראתו.

לא רבים מודעים לכך שבהמשך למשפט הידוע של הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה", הוא הוסיף: "ואם לא תרצו, יישארו הדברים כאגדה". בפרספקטיבה של קצת יותר ממאה ועשרים שנה מאז הקונגרס הציוני הראשון, נראית ונשמעת האפשרות להכריז על מדינת ישראל, אחרי הכנה מתאימה, כ"מדינת כל שכונותיה וקהילותיה, רשויותיה המקומיות והאזוריות, עיירותיה ועריה" – הרבה יותר מעשית והרבה פחות אגדית, מאמירתו של הרצל באשר לאפשרות להקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.

—————————————————————————————-

1. הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון מופ"ת, 2016. ↑
2. הוצאת מוסד ביאליק, 2001. ↑
3. אוסלו, נורבגיה, 17-7 ביוני 1910. את ההקדמה כתב שטיינר שבע שנים מאוחר יותר. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
4. במסגרת ארבעת החוקים לחיים חברתיים של שטיינר מופיע המונח "אב התופעה של החיים החברתיים". המונח "אבטיפוס חברתי" אינו זהה לו, והוא התהווה כמובן מתוך מציאות חיים קהילתית ואזרחית שונה מזו שהתקיימה בימיו של שטיינר. ↑