רודולף שטיינר

GA176

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

הרוח המדעית של התקופה הנוכחית

ברלין, 19 ביוני 1917

תקציר: בגלל התלות של הנפש והרוח בגוף בתקופות הפוסט-אטלנטיות המוקדמות, אנשים נעשו חכמים ככל שהם הזדקנו. לכן הזקנים היו המחוקקים הטבעיים. אנשים חוו את הרוחות שבאלמנטים. משמעות הדבר הייתה שהאדמה נחוותה כישות חיה שהפיזיונומיה שלה באה לידי ביטוי בתרבויות השונות. בתרבות הפרסית, התורה של אורמוזד ואהרימן, של האור והחושך, עלתה כתוצאה מחווייתו של האדם בעולם הרוח אשר החשיך כאשר האדם צלל לתוך הגוף ברגע ההתעוררות משינה. בתקופה המצרית-כשדית התפתח פולחן הכוכבים. בתקופה היוונית, מה שהיה בעבר חוויה ישירה הפך לפילוסופיה, בעיקר דרך אריסטו. האיחוד של הכריסטוס עם האבולוציה של האנושות היה הכרחי. תיאולוגים מודרניים מדברים על כריסטוס, אבל מה שהם מתארים הוא אלוהים האב. במערב המחשבות נעשות מופשטות יותר ויותר, ואילו במזרח אירופה מתפתחת אינטלקטואליות המתבטאת באופן מיסטי. המניפסט ששלח הצאר פיוטר השלישי נוסח במושגים קונקרטיים והוביל לסיום מלחמת שבע השנים. הרעיונות העולים במערב ביחס למלחמת העולם של 1914 מופשטים לחלוטין, ואין להם כל קשר למציאות.

************

משימתי היום תהיה להציג מספר דברים שישלימו את מה שהבאתי כרעיונות עיקריים כדי לבנות בסיס להבנה הנדרשת של חידות זמננו. אין ספק שהצורך הנכון והמוצדק לגמרי של זמננו הוא שבני האדם יתעוררו, וישימו לב לאינספור האימפולסים לטרנספורמציה אשר משפיעים עלינו בימים אלה תוך תקופות קצרות יחסית, ואז ילמדו להכיר את מה שנדרש להמשך ההתפתחות והשגשוג של האימפולסים הרוחניים והתרבותיים הפועלים בזמננו.

ניסיתי להצביע מנקודות מבט שונות על אותה תקופה גדולה, התקופה הפוסט-אטלנטית, כי רק אם נבין אותה נוכל להבין באמת גם את הזמן הנוכחי. התייחסתי גם לפרטים וגם לנקודות המבט הרחבות העיקריות אשר ביכולתן להוביל להבנה מסוימת של זמננו כאשר נאפשר לאבולוציה של האנושות בכל התקופה הפוסט-אטלנטית להשפיע עלינו. היום אני רוצה לדון שוב באותה תקופה, אך מנקודות מבט אחרות. אני רוצה להציב בפני נפשכם כמה מהתכונות המיוחדות המאפיינות את התקופה הזו. אך כמובן, מה שאומר לכם היום יכול להיות מובן רק אם ניקח בחשבון את העובדה שהמין האנושי הולך ונעשה צעיר יותר ויותר. תהליך זה החל מייד לאחר הקטסטרופה של אטלנטיס, כאשר גיל האנושות היה 56, ונמשך עד לימינו, כאשר הוא יכול להתפתח באופן טבעי רק עד גיל 27. אחרי גיל 27 הוא ממשיך להתפתח רק אם הוא מטפח בתוך עצמו באופן חופשי אימפולסים של הנפש שנובעים מהרוח עצמה. כעת נתמקד במה שהגיע לתשומת ליבנו לגבי האדם בן ה-27 של ימינו.

נתבונן שוב לאחור בתקופה שחלה מייד לאחר הקטסטרופה הגדולה של אטלנטיס. כבר ציינתי כמה שונים היו אז החיים החברתיים, כמה שונים היו הרגשות החברתיים של בני האדם באותה תקופה. היום אני רוצה להצביע על המבנה הנפשי המיוחד של האנשים הראשונים בתקופה הפוסט-אטלנטית, במיוחד של אלה שאכלסו את דרום אסיה, ולהצביע שוב על מה שאתם מכירים היטב כתרבות ההודית הקדומה, כפי שהיא מתוארת בכתביי. מעל לכול, בין כל הרעיונות החברתיים השונים שהיו לאנשים באותה תקופה, היה חסר אז לחלוטין משהו שבלעדיו האדם של ימינו כמעט ולא יכול לדמיין את החיים החברתיים. אתם יודעים איזו משמעות עצומה אנחנו מייחסים היום לחוק, לצדק, לזכויות ולמושגים דומים. על דברים אלה לא דיברו כלל בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה. הם לא היו אפילו מוכרים בכלל. לא היה לאנשים כל מושג הקשור לרעיון של חוק, או למילה חוק, או זכות, או לרעיונות דומים ולמילים דומות, שכיום מהווים חלק בלתי נפרד מצורת החשיבה החברתית. מצד שני, אם מישהו רצה לקבל החלטות לגבי מה לעשות או מה לא לעשות, לגבי הסדרים שיש לעשות בחיים הציבוריים והפרטיים, הוא הקשיב לאותם אנשים שהגיעו לגיל הפטריארכלי של אותה תקופה – לאנשים שהגיעו לשנות החמישים בחייהם. הנחת היסוד המובנת מאליה הייתה שהאנשים שהגיעו לשנות החמישים בחייהם בוודאי מסוגלים לזהות את מה שיש לעשות. מאחר שלאנשים נשארה היכולת להתפתח באופן טבעי, כמו ילדים, עד שנות החמישים בחייהם, והודות לכך הגיעו לבגרות מסוימת במהלך שנים אלה באופן טבעי לגמרי, יש לתת להם לומר לאחרים מה לעשות ומה לא לעשות. הייתה הסכמה מלאה שהם החכמים, שהם יודעים איך צריך לסדר את העולם, ואיך צריך לטפל בעניינים של בני האדם. איש באותה תקופה לא הטיל ספק בחוכמת החיים של אותם אנשים שהתפתחו באופן נורמלי עד שנות החמישים בחייהם וביכולתם למצוא את התשובות הנכונות לבעיות החיים. בזכות העובדה שבני האדם נשארו מסוגלים להתפתח עד גיל זה, משהו התגלה בתוכם באופן טבעי, התגלתה בתוכם היכולת שאותה תיארתי, בדיוק כמו שבנפשו של הילד מתרחש שינוי כשהוא מתבגר מינית. כלומר, כאשר אנשים היו זקוקים לעצה, הם שאלו את הזקנים, את החכמים, ואלה היו המחוקקים כדבר מובן מאליו.

בעצם, כיצד הם קיבלו את החוכמה החשובה הזו? הם קיבלו אותה מכיוון שהם חוו את עצמם באחדות עם הרוח או, ליתר דיוק, עם הרוחות אשר חיו באור. כיום אנחנו חשים את החום בסביבה שלנו, אנחנו מרגישים את האוויר כאשר אנו נושמים פנימה והחוצה, אנחנו מרגישים את כוח המים כשהוא עולה ויורד כגשם, אבל אנחנו מרגישים את כל זה רק בצורה פיזית, עם החושים. זה לא היה כך עבור האנשים הפוסט-אטלנטיים הראשונים. כאשר הם עברו את שנות החמישים לחייהם הם הרגישו גם את הרוח בכל מקום: בחום, בזרמי האוויר ובמחזור המים. מאחר שהם הרגישו את הרוח שבאלמנטים, הם לא הרגישו רק את הרוח הנושבת, אלא גם את רוחות הרוח, לא הרגישו רק חום, אלא את רוח החום, לא ראו רק מים, אלא גם את רוחות המים. לכן, בגילאים מסוימים בחייהם, אך רק במצבי ערות מסוימים, הם הקשיבו בתוכם לגילויים של רוחות אלמנטריות אלה; והחוכמה שהם מסרו לאחרים הייתה מבוססת על מה שרוחות אלמנטריות אלה מסרו להם. האנשים האלה, אם הם היו מפותחים בצורה נורמלית, לא היו רק מה שאנחנו מכנים כיום גאונים, אלא הרבה מעבר למה שאנו מכנים כיום גאונים. באותה תקופה, טבע האדם עצמו אִפשר לחוכמה להתגלות בתוכו, כשם שכיום, השלבים בהתפתחות הנפש של הילד מתגלים בהדרגה במהלך התפתחותו הגופנית עד גיל מסוים. העובדה שהחוכמה התגלתה הייתה קשורה לכך שבני האדם נשארו מסוגלים להתפתח לא רק כל עוד הגוף גדל, שגשג והיה בקו התפתחות עולה, אלא גם כאשר הגוף נחלש, התמוטט, כאשר הגוף הפך לסקלרוטי ומינרלי. ירידה זו של הגוף הפיזי, הסתיידות זו של הגוף, הביאה לכך שהתפתח ההיבט הנפשי-רוחני. זה היה בכל מקרה קשור למשהו נוסף, משהו שתוכלו להבין בקלות אם תדמיינו באופן חי את מה שתיארתי. אנשים אלה קלטו בצורה חיה את הישויות הרוחיות של היסודות. כשירד הלילה, החושים של אותה תקופה היו מסוגלים בדרך כלל לראות לא רק את הכוכבים, אלא הם ראו אימגינציות, ראו באמת את הרוח, שגם היא חיה בשמיים זרועי הכוכבים. כפי שציינתי פעמים רבות, מפות הכוכבים הקדומות, עם הדמויות המיוחדות שמופיעות עליהן, לא נוצרו מכל מיני פנטזיות, כמו שמדמיינים לעצמם מדעי הטבע המודרניים, אלא דרך ראייה ישירה. אנשים באמת ראו את הדברים האלה.

כך שאנשים קדומים אלה, הזקנים החכמים, יצרו, יעצו, וסידרו את חיי החברה מתוך ראייה ישירה. אך באותו זמן, היה להם גם קשר אינטימי, קשר קרוב מאוד, עם אותו חלק מהאדמה שעליו הם ישבו, משום שהם ראו את הרוח של אותה אדמה: את הרוח של המים אשר זרמו מתוך האדמה, את הרוח של האוויר שסביב לאדמה, את הרוח בתנאי האקלים, את הרוח שחיה בחום, וכן הלאה. התנאים האלה היו שונים בכל מקום. התנאים ביוון היו שונים מאלה שבהודו, מאלה שבפרס וכו'. לכן, החכמים ראו את הדברים בהתאם לפיסת האדמה שלהם. בהודו הקדומה התפתחה התרבות שהייתה צריכה לצאת מאדמת הודו, בדיוק כשם שביוון התפתח סוג של תרבות שהיה צריך לצאת מאדמת יוון, בהרמוניה עם יסודות אותה אדמה. האדמה נחוותה כמשהו קונקרטי.

כיום אנו מרגישים זאת רק לגבי האדם: היינו מרגישים שזה דבר מגוחך ומוזר ביותר אם מישהו היה מנסה לשכנע אותנו שהאף והאוזן יכולים להתחלף מבחינת מיקומם. האורגניזם כולו בנוי כך שהאף יכול לשבת במקום מסוים, והאוזן במקום מסוים. אבל כיום כבר אין לנו תפיסה נכונה לגבי העובדה שהאדמה היא אורגניזם שלם, ואם תרבות מסוימת מתפתחת תחת השפעת הרוחות האלמנטריות של האדמה, היא חייבת לשאת גם פיזיונומיה מסוימת. לא ניתן היה להעביר את מה שהתפתח ביוון העתיקה להודו העתיקה, ולהיפך. כלומר, על פני האדמה, התפתחה תרבות אשר העתיקה את הפיזיונומיה הרוחנית של האדמה. זהו היבט משמעותי של זמנים קדומים אלה. כיום, האדם אינו יודע דבר על כך, מפני שבגיל שבו הוא היה יכול לדעת זאת, הוא לא נשאר מסוגל להתפתח באופן טבעי. אז אנשים לא חושבים הרבה על העובדה שבמזרח אמריקה, כאשר הגיעו לשם האנשים הלבנים, הם קיבלו מראה חיצוני שונה לחלוטין מאשר בקליפורניה, במערב אמריקה. במזרח אמריקה, העיניים והמבט של הלבנים המהגרים הופכים שונים לגמרי, הידיים הופכות גדולות יותר מאשר באירופה, ואפילו צבע העור הופך שונה במקצת. זה כך במזרח אמריקה, לא במערב אמריקה. קשרים אלה עם המקום באורגניזם האדמה שעליו מתפתחת תרבות מסוימת כבר אינם נלקחים בחשבון כלל. האדם כבר אינו יודע איזה ישויות רוחיות חיות באלמנטים של האדמה. האדם נעשה מופשט כיום, הוא כבר אינו חווה את הדברים כפי שהם.

מה שתיארתי לגבי תקופה קדומה ביותר זו השתנה כמובן בתקופה שלאחר מכן, כשהאנושות הגיעה לגיל 48 עד 42. בתקופה הפוסט-אטלנטית השנייה, בני האדם נשארו מסוגלים להתפתח רק עד שנות הארבעים בחייהם. כלומר, הם לא השיגו את אותה חוכמה שהאדם השיג בתקופה הראשונה, אלא נשארו תלויים בגוף הפיזי מבחינה נפשית-רוחנית עד שנות הארבעים לחייהם. לכן, פחתה היכולת לחוות עדיין את הקשר עם האלמנטים. האדם כבר לא היה מסוגל להרגיש את החיבור עם האלמנטים. אבל יכולת זו רק פחתה במידה מסוימת; היא עדיין הייתה קיימת. באותו זמן, אנשים הרגישו שכאשר נפשם נמצאת מחוץ לגוף בזמן השינה, הם נמצאים בתוך עולם הרוח. הם נהיו מודעים לכך כשהגיעו לבגרות בשנות הארבעים לחייהם. והם ידעו גם שכאשר הם צוללים שוב לתוך גופם כשהם מתעוררים, עולם הרוח מחשיך עבורם. זה המקור האמיתי של התורה המאוחרת יותר של אורמוזד ואהרימן, תורת האור והחושך. היא באה ישר מתוך חוויה אמיתית. האדם ידע שבזמן השינה הוא נמצא עם נפשו בתוך האור של עולם הרוח; וכאשר הוא יורד לתוך הגוף, הוא נכנס לתוך חושך רוחני. כבר לא הייתה תלות כל כך חזקה במיקום שבו האדם חי על האדמה; במקום זאת, הייתה חוויה של חיים ביחד עם היום והלילה. את קבוצות הכוכבים ראה האדם עדיין כאימגינציות, בצורת תמונות. היכולת לראות אותן כאימגינציות כאשר האדם היה מחוץ לגופו שרדה בצורה אטוויסטית מתקופת אטלנטיס, ואפשרה לאדם לדעת שיש לו נפש חיה, אשר בזמן השינה נמצאת בעולם רוח, בעולם שניתן לחוות דרך אימגינציות.

היכולת של האדם לראות את עצמו באופן קונקרטי כחלק מהקוסמוס כולו נחלשה עוד יותר בתקופה השלישית, תקופת התרבות המצרית-כשדית. אנשים כבר לא חוו זאת באותה עוצמה. בפרס, נשארה המסורת, ולא עוד החוויה הישירה. זרתוסטרא הביא זאת לתלמידיו כלימוד הכוכבים. אך במקום שבו הציוויליזציה של האנושות התפתחה באופן נורמלי, בתקופת התרבות המצרית-כשדית, התחזקה אצל האדם יכולת התפיסה החושית; התפיסה הרוחנית הקדומה דעכה. מכאן שבתקופה שלישית זו בני האדם עבדו בעיקר את הכוכבים. מוקדם יותר, בפרס הקדומה, לא הייתה עבודת כוכבים, האדם חווה ישירות את עולם הרוח דרך אימגינציה והמוזיקה של הספירות. כעת, בתקופה השלישית, אנשים התחילו לפרש דברים, וראו את האימגינציות רק בצורה מעומעמת. הם ראו את הכוכבים בצורה ברורה, ולכן בתקופה שלישית זו התפתחה עבודת הכוכבים.

ואז הגיעה התקופה הרביעית, שבה כבר נעלמה המודעות לעולם הרוח סביב האדם. האדם התקרב כבר לצורת התפיסה שיש לנו כיום, תפיסה שבה הוא רואה רק את המציאות החושית של הכוכבים. כבר תיארתי איך האדם חווה את העולם ביוון העתיקה. היוונים ידעו אז שבכל התגשמות אינדיבידואלית, הנפש חיה בגוף; אך כבר לא הרגישו באותה מידה את העובדה שהקוסמוס הוא ביתה האמיתי של הנפש. לכן אפשר לראות אצל החכם הגדול, אריסטו, שאותו הזכרתי לעיתים קרובות כדמות אופיינית מבחינות אחרות, שכבר אין לו ראייה ישירה של רוח הכוכבים משום שהוא לא עבר חניכה. במקום זאת, הוא ייסד פילוסופיה של עולם הכוכבים. הוא מפרש את מה שרואות עיניו בעולם הפיזי, הוא מפרש זאת כי הוא עדיין יודע שבחיים בין הלידה למוות נפש האדם שוכנת בתוך הגוף. מבחינה פילוסופית, אריסטו יודע גם שהבית של הנפש הוא באותה ספירה חיצונית ביותר שבה שולט האל העליון – עבור אריסטו – בעוד שהאלים הנמוכים יותר שולטים בספירות האחרות הקרובות יותר. לאריסטו יש גם פילוסופיה על היסודות, אדמה, מים, אוויר, אש או חום, אך זו רק פילוסופיה, לא חוויה. בזמנים קדומים יותר, לא הייתה פילוסופיה אלא חוויה, תפיסה ישירה. הכול השתנה בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית. האנושות גורשה, באמת גורשה מעולם הרוח. הגיע הזמן שתגיע אותה השפעה שהופיעה דרך מיסטריית גולגותא.

הצבעתי כאן על המשמעות העמוקה של מיסטריית גולגותא כשהסברתי לכם שבאותו זמן האנושות נשארה מסוגלת להתפתח עד גיל 33, וכריסטוס שחי בגופו של ישוע חווה בדיוק את אותו גיל. צירוף מקרים נפלא! כלומר, מיד לאחר הקטסטרופה של אטלנטיס, לאדם נשארה היכולת להתפתח עד לגיל 56, 55, 54 וכו', בתחילת התקופה השנייה – עד גיל 48, 47 וכו', ובסופה של התקופה השנייה – עד גיל 42, בתחילת התקופה השלישית – עד גיל 42, ואז היכולת להתפתח ירדה עד שבסוף התקופה המצרית-כשדית הגיעה עד גיל 36. לאחר מכן, החלה התקופה היוונית-לטינית, בשנת 747 לפני מיסטריית גולגותא. באותה תקופה, בני האדם נשארו מסוגלים להתפתח רק עד גיל 35, ואחר כך עד השנה ה-34 לחייהם. וכאשר בני האדם היו מסוגלים להתפתח רק עד גיל 33 – מאחר שגיל 33 חל לפני גיל 35; עד גיל 33 ההתפתחות עולה, ולאחר מכן היא יורדת – אז בני האדם כבר לא חוו את הכניסה לרוח עם הנפש. לכן, הרוח, שהיא רוח הכריסטוס, באה מבחוץ. כך ניתן לראות כמה חיונית הייתה כניסת רוח הכריסטוס לתוך האבולוציה של האנושות!

כעת נסתכל שוב לאחור על האבות הקדומים, שהיו חכמים יותר מהגאונים. בני האדם פנו אליהם כאשר היו אמורים לסדר עניינים ארציים, מכיוון שהם היו מסוגלים לממש את האלוהי-רוחני דרך התפתחותם הנפשית. לאחר מכן, כבר פחתה האפשרות לשאול בני אדם חכמים. וכאשר האנושות הגיעה לגיל 33, כריסטוס היה צריך לבוא אל ישוע מנצרת מעולמות שונים לגמרי. האימפולס שאבד לבני האדם עקב האבולוציה הטבעית שלהם היה צריך לבוא ממקום אחר לחלוטין.

אנו מקבלים כאן תובנה עמוקה לגבי הקשר ההכרחי בין האבולוציה של האנושות לבין מיסטריית גולגותא. שוב ושוב אנו יכולים לומר לעצמנו שכאשר מדע-הרוח יכול לעבוד בדרך זו, הוא מראה כיצד כריסטוס נכנס לאבולוציה האנושית מתוך הכרח פנימי. ואנו רואים בכל מקום ובכל צעד ושעל את העובדה שהאנושות כיום זקוקה להשקפה כזו, להתחדשות כזו בהבנת אימפולס הכריסטוס.

בגיליון האחרון של "Die Tat " )"העובדה") – שיש בו הרבה דברים מעניינים, ולכן אני ממליץ לכם לקרוא אותו – תמצאו מאמר מעניין מאת ידידנו הנכבד ד"ר ריטלמאייר^[1] ואחת היצירות האחרונות של ידידנו היקר דיינהרד ז"ל.^[2] אך בגיליון זה יש גם מאמר מאת ארתור דרוס,^[3] מאמר חשוב מאוד מפני שארתור דרוס עוסק שוב בשאלה איזה מקום יכול להיות לכריסטוס באבולוציה המודרנית של האנושות. כבר דיברנו הרבה על דרוס. הוא זה שהופיע בברלין כאשר מה שמכונה הצד המוניסטי ניסה להוכיח שישוע מנצרת לא יכול להיות דמות היסטורית, וכו'. שני ספריו על המיתוס של כריסטוס נכתבו כדי להראות שלא ניתן להוכיח היסטורית את קיומו של ישוע מנצרת.

הפעם דרוס עוסק בסוגיית ישוע כריסטוס מנקודת מבט מוזרה. המאמר הופיע בגיליון השלישי 1917/18, בגיליון יוני של Die Tat בהוצאת Diederichsche Verlag, תחת הכותרת "מקומו של ישוע כריסטוס באדיקות הגרמנית". הוא בונה מושג משונה של אדיקות גרמנית. דבר חכם בדיוק כמו לבנות מושג של השמש הגרמנית או הירח הגרמני. כי אם מדברים על דברים אלה לפי הבחנות לאומיות, אז אפשר כבר להשוות את הביטוי אדיקות גרמנית עם הצרוף השטותי שמש גרמנית או ירח גרמני. אך לדברים האלה יש קהל גדול היום. ומעניין איך דרוס – שבדרך כלל לא היה חושב בכלל להתייחס לאקרט,^[4] טאולר^[5] או יעקב בוהמה^[6] וכו', מצטט כאן את פיכטה,^[7] למרות שכרגיל לא היה מתייחס אליו גם כשדן בנושאים פילוסופיים. מעניין עד כמה דרוס מתאמץ כדי להצדיק את המושג שלו של אדיקות גרמנית, וגם כדי לנסות להראות שהיום אי אפשר להגיע, במיוחד אם אתה גרמני, לתפיסה נכונה של ישוע כריסטוס דרך לימוד ההיסטוריה או דרך השיקולים של התיאולוגיה ההיסטורית, אלא רק דרך מה שהוא מכנה מטפיזיקה גרמנית – מטפיזיקה! ולפי דרוס, אי אפשר בכלל למצוא ישוע כריסטוס היסטורי; כי שום מטפיזיקה לא יכולה למצוא אותו.

כל הגישה של דרוס קשורה בקשר עמוק למה שאמרתי לכם בהרצאות אלה, לעובדה שבמובן מסוים האדם המודרני יכול עדיין להגיע רק לרעיון של אלוהים אחד, אלוהים האב. השם של כריסטוס מופיע בכתבים של הרנאק,^[8] אך הרנאק מתאר בעצם את אלוהים האב. כריסטוס אינו קיים, אלא מופיע רק כשם, כי למעשה קיים רק אלוהים האב. דרך מה שנקרא הנתיב של מיסטיציזם פנימי ניתן למצוא אך ורק את האלוהים האחד הכללי, המאוחד. את כריסטוס לא ניתן למצוא במה שיש לטאולר ולאקרט. אצל יעקב בוהמה זה שונה במידה מסוימת, אך דרוס לא מבין את ההבדל, את העובדה ששמו של כריסטוס מופיע אצל בוהמה באופן מוצדק, כי בוהמה מדבר באמת על כריסטוס. גם דרך התיאולוגיה של אדולף הרנאק לא ניתן למצוא את כריסטוס. רק שארתור דרוס קצת יותר כן מנקודת המבט של זמננו. הוא מחפש את כריסטוס ולא מוצא אותו, כי אי אפשר למצוא אותו דרך המטפיזיקה המופשטת שלו, שאינה מתייחסת לעובדות ההיסטוריות, למרות שהעובדות ההיסטוריות מאפשרות לנו להבין אפילו את גילו של ישוע כריסטוס במיסטריית גולגותא. דרוס רוצה להישאר במטפיזיקה מופשטת, הגישה היחידה שפחות או יותר מקובלת עד היום, אך את כריסטוס לא ניתן למצוא דרכה. במטפיזיקה מופשטת לא ניתן למצוא את כריסטוס, אפשר רק להשתמש בשמו. כמובן, האדם הבריא יוכל למצוא את אלוהים דרך המטפיזיקה, אך לא את כריסטוס. זה קשור למה שאמרתי לכם: להיות אתאיסט, לא למצוא את אלוהים, זאת למעשה מחלה, לא למצוא את כריסטוס זה מזל רע, ולא למצוא את הרוח זה עיוורון. הדבר קשור לזה. אם כן, דרוס חייב לומר: אין לנו זכות לקרוא כריסטוס למה שאנחנו מוצאים דרך מטפיזיקה, ולכן כריסטוס חייב להיעלם מהשיקולים שלנו. דרוס מאמין שהוא מבטא את רוח הזמן, וזה נכון במובן שהזמן הנוכחי דוחה את מדע-הרוח. הוא מאמין שהוא יכול לומר: הדת שיש לשאוף אליה חייבת להיות מושתתת על מטפיזיקה, ולכן, אם היא כנה, היא אינה יכולה לקבל את מושג הכריסטוס בכלל. כעת נשמע את המילים שבהן דרוס מסיים את המאמר המוזר הזה:

"אך כל מסורת היסטורית כזו" – הוא מתכוון למסורת היסטורית שמתייחסת לכריסטוס כקיים באופן היסטורי – "היא מכשול עבור הדת, והעבודה הגדולה של הרפורמציה, שאותה לותר רק התחיל, לא תושלם עד שהתודעה הדתית תהיה נקייה מכל השרידים האחרונים של אמונה המבוססת על היסטוריה".

ציינתי לעיתים קרובות שמדע-הרוח שואף לייסד אמונה המבוססת על ההיסטוריה מפני שהוא באמת מוביל לאימפולס קונקרטי להיבט הרוחני של האבולוציה אשר מובילה ישירות לכריסטוס, בדיוק כמו שהמטפיזיקה המופשטת מובילה לאלוהים. המטפיזיקה, שהתקופה הנוכחית מחבבת, אם היא עדיין מוכנה לקבל מטפיזיקה בכלל, יכולה להגיע רק לאלוהים מאוחד, כללי. דרכה לא ניתן להבחין בין אלוהים האב לבין כריסטוס.

"הדת 'הגרמנית' תהיה דת ללא כריסטוס, או שהיא לא תהיה דת בכלל".

זה בדיוק מה שאמרתי לכם לעיתים קרובות. אמרתי כבר שהתודעה של ימינו תצטרך להיפטר מכריסטוס אם היא לא תהיה מוכנה להחיות את כריסטוס על ידי התייחסות לעולם הרוח באופן קונקרטי, כפי שעושה מדע-הרוח. דרוס ממשיך ואומר:

"כאשר אלוהים והאדם הם בעצם אחד" – חישבו על כך: מאשימים אותנו בכך שאנחנו מאחדים את אלוהים עם האדם, אבל זה בדיוק מה שהם עושים עכשיו! "כאשר כל אדם הוא מטבעו אלוהים-אדם, אין מקום לישוע כריסטוס. ניתן להשתמש בעובדות שנמסרו עליו כדי להסביר ולהמחיש תהליכים דתיים מסוימים, כפי שעשו המיסטיקנים; אפשר גם להשתמש במילים המיוחסות לו כדי להבהיר את דעתך, אך רק באותו מובן כמו שמשתמשים בדבריהם ומעשיהם של אנשים דגולים אחרים".

מוזר לראות ששוב מגנים על השקר; מצד אחד, דרוס מוכיח ש"כריסטוס לא חי", ומצד שני הוא אומר "מותר להשתמש בדבריו ומעשיו של כריסטוס להמחשה ולהבהרה". ואז דרוס ממשיך ואומר:

"מצד שני, לדת "הגרמנית" של אלוהים-אדם אין כל צורך במתווך היסטורי של גאולה, אפילו לא באדם יחיד במינו כמו ישוע, כפי שהוא נוכח במוחם של התיאולוגים הליברלים שלנו. הדת הגרמנית חייבת לדחות אותו, משום שהיא אינה זקוקה לנציג סמלי עבור הרעיון הבסיסי שלה על אלוהים-אדם, ונציג כזה עלול רק לגרום לבלבול בהשקפותיה. לכן הדת חייבת קודם כול להכריז שנציג כזה הוא מיותר, ואף מזיק, משום שהוא מכניס לתוך ההשקפה הדתית "הגרמנית" אלמנט זר, אשר למרות היותו נשגב הוא עדיין חד-צדדי, וגם בלתי מקובל עלינו בעיקריו כאתיקה פרוטסטנטית. הוא זה שגרם להתרחקות של האדם המודרני מהכריסטיאניות. את הסתירה בינו לבין החובות המוטלות עלינו מתוך עצם הטבע שלנו, אנו חשים בצורה עמוקה בתקופתנו."

בכל מקרה, אלה משפטים שאי אפשר להבין מהם כלום. איך מתמודדים עם החשיבה הזו של ימינו? עבור כל מי שדבק בחשיבה התואמת את המציאות, זה דבר בלתי נתפס. ואז הוא ממשיך:

"מה שגדול ומשמעותי בבשורות לא הולך לאיבוד מבחינת האנושות, גם אם ישוע לא היה קיים מעולם, וגם אם לדבריו יש מקור שונה לחלוטין מזה שאנשים ייחסו להם עד כה: בכל מקרה, אסור שהגאולה של נפשותינו תהיה תלויה בהם. ההכרה בישוע כעיקרון מושיע לא רק מביאה איתה את כל המטפיזיקה הדואליסטית של היהדות בארץ ישראל, מטפיזיקה שפשוט אינה עולה בקנה אחד עם הרוח המודרנית, אלא היא גם קושרת את הדת להיסטוריה, הופכת להיות תלויה בדעות המשתנות של התקופה, והופכת אירועים היסטוריים מפוקפקים לבסיס להוכחת עובדות דתיות פנימיות נצחיות! הדת "הגרמנית" של האלוהים-אדם היא דת של פנימיות עמוקה ביותר, דת של חופש. אך היא לא תקום עד שלא נשתחרר לא רק מכל כנסייה חיצונית ומטענתה שתפקידה לתווך, אלא גם מישוע כריסטוס. כי מה אומר פיכטה? «רק המטפיזיקה, ובשום אופן לא מה שהיסטורי, גורם לך להיות מאושר». אך המטפיזיקה אינה יודעת דבר על ישוע כריסטוס כלשהו."

היה טוב אילו אנשים היו מודעים לכך שללא מדע-הרוח, החינוך המודרני מוביל באופן הגיוני לתוצאה זו, כי הוא רק חצי הדרך, ולכן איננו מבוסס על האמת. אילו אנשים היו מודעים לכך, הם היו מגיעים למסקנה שמדע-הרוח הוא באמת לא משהו שנדחף באופן שרירותי לתוך התקופה שלנו, אלא תשובה לצרכים העמוקים והאמיתיים ביותר של נפש האדם.

מאז שנת 1413 לאחר מיסטריית גולגותא, אנו נמצאים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הנוכחית, שהפכה להיות עוד יותר מנוכרת מעולם הרוח עקב האבולוציה האנושית שלנו. כבר איננו מסוגלים למצוא את הקשר לרוח בשום דרך מלבד הנפש עצמה, דרך האימפולסים הנפשיים האינדיבידואלים שלנו, שכבר אינם מגיעים מתוך הישות הפיזית. מכיוון שבני האדם כיום עדיין אינם חדורים בכריסטיאניות עד כדי כך שירגישו צורך להתחבר בנפשם לעולם הרוח, הם מגיעים למושגים מופשטים, כמו שתיארתי לכם. לכן כל המושגים הפכו להיות מופשטים כיום. יש באמת קשר בין העובדה שהתקופה הנוכחית איננה כריסטיאנית לבין האופי המופשט של המושגים, חוסר הממשות של המושגים. המושגים שלנו יישארו חסרי מציאות אם לא נדע כיצד לחבר אותם שוב לכריסטוס, אשר חי ברוח, ויכול להפוך אותם למושגים חיים עבורנו, בדיוק כפי שהפטריארכים ההודים הקדומים הפכו את החוקים והזכויות לחיים דרך אישיותם. החוקים והזכויות שלנו הם עצמם מופשטים כיום. אם בונים גשר בצורה שגויה, רואים מייד ברגע שהוא מתמוטט שהוא נבנה על פי מושגים לא נכונים. בחיים החברתיים אפשר לטעות או להיות שרלטנים, אך הטעות מתגלית רק על ידי הצרות והאסונות שאנשים צריכים להתמודד איתם בזמנים כמו שלנו, ואז אנשים לא מבינים כל כך מהר את הקשר. כאשר גשר מתמוטט, מאשימים את המהנדס שבנה את הגשר; כאשר אסון בא על האנושות דרך מושגים שאינם קשורים למציאות, אז מאשימים כל דבר אפשרי, חוץ מהעובדה שאנחנו עוברים כעת משבר שבו לאנשים כבר אין את הרגש האמיתי האומר להם איזה מושג קשור למציאות ולאיזה מושג אין כל קשר עם המציאות.

הייתי רוצה להשתמש שוב בדוגמה זו מהעולם הפיזי החיצוני, כדי להציב עוד פעם מול נפשותיכם את ההבחנה הזו בין מושגים הקשורים למציאות לבין מושגים זרים למציאות. אם אתה לוקח גביש, וחושב עליו כמנסרה משושה, כפריזמה בעלת שש פאות, סגורה בחלק העליון והתחתון בפירמידות בעלות שש פאות, אז אתה בונה לעצמך מושג של גביש קוורץ שקשור למציאות, כי המושג שאתה בונה נאמן לצורתו ולקיומו של הגביש במציאות. מצד שני, אם אתה בונה לעצמך מושג של פרח שאין לו שורשים, יש לך מושג לא מציאותי; כי במציאות הפרח לא יכול לחיות בלי שורשים. עבור אלה שאינם שואפים למציאות, פרח שנקטף והופרד משורשיו אמיתי בדיוק כמו הגביש של קוורץ, אבל זה לא נכון. אדם שחושב במונחים אמיתיים, מציאותיים, לא יכול להחזיק במחשבתו תמונה מנטלית של פרח ללא שורשים. בני האדם יצטרכו ללמוד ליצור שוב מושגים התואמים את המציאות. עץ ששורשיו נעקרו מן האדמה כבר איננו מציאותי אם אנו יוצרים עליו מושג כזה. אם יש לנו הרגשה שעץ כזה כן מציאותי, זוהי הרגשה שקרית, כי מבלי להיות מושרש באדמה העץ לא יכול לחיות ולהתקיים; הוא קמל, מתייבש, ומת. זה ההבדל!

חשיבה כזו כבר אינה מסוגלת ליצור מושגים התואמים את המציאות. אף אחד שחשיבתו תואמת את המציאות לא יכול היה לטעון, כמו פרופסור דיואר^[9] שניתן לחשב בעזרת ניסויים מסוימים כיצד ייגמר העולם.^[10] ספקולציות מסוג זה לא יכולות להיות אף פעם מציאותיות. החשיבה במושגים התואמים את המציאות חייבת להפוך להרגל, כי אחרת כל המחשבות שלנו על עולם הרוח יהיו סתם פנטזיות. יכולים להיות מושגים על עולם הרוח רק למי שמסוגל להבחין בין מושג של משהו חי לבין מושג של משהו מת. המחשבות נשארות לא מציאותיות אם רואים כדבר מציאותי עץ ללא שורשים או שכבה גיאולוגית – כי שכבה גיאולוגית יכולה להתקיים רק אם קיימות שכבות אחרות מתחתיה ומעליה. מי שחושב כמו שחושבים הגיאולוגים, הפיזיקאים ובעיקר הביולוגים, אינו יוצר מחשבות אמיתיות. למשל, הביולוגים בונים לעצמם תמונה מנטלית של שן אחת, כאילו שן הייתה יכולה להתקיים בפני עצמה. לכן המצב כיום הוא שבין אלה שאינם מתמסרים למדע-הרוח, רק בקרב האמנים, למעט האמנים הנטורליסטים הריאליסטים, קיימת הבנה לגבי העובדה שדבר מסוים הוא אמיתי, מציאותי, או לא בהתאם לקיום של משהו אחר שהדבר שייך אליו.

את הדוגמאות האלו שאלנו מהעולם החיצוני, הפיזי. אך ממושגים לא מציאותיים כאלה סובלים כיום תחומים אחרים, כמו הכלכלה הלאומית או מדעי המדינה. מכאן הדברים הבלתי אפשריים שמופיעים במדעי המדינה, כמו בספרו של קיילן^[11] "המדינה כצורת חיים". אתם יודעים שאני רוכש כבוד רב לקיילן, אבל אם מישהו היה כותב בתחום מדעי הטבע ספר כמו הספר הזה "המדינה כצורת חיים", שכה רבים קוראים ומשבחים אותו כיום, אנשים היו פשוט צוחקים עליו. אי אפשר היה לכתוב על תנין כמו שאנשים מרשים לעצמם לכתוב על המדינה. קיילן לא חשב עד הסוף ובצורה מציאותית על אף אחד מהמושגים שממלאים את ספרו.

אולם זה בדיוק מה שהאנושות חייבת ללמוד; ואז אנשים ילמדו להבדיל בין המושגים והרעיונות שמסוגלים להיכנס לסדר החברתי לבין אלה שלא. חישבו עד כמה זה הכרחי היום שנרכוש מושגים אמיתיים שמאפשרים לנו להבין את בני האדם שחיים על אדמת רוסיה. מוזר עד כמה אנשים אינם מוכנים להתאמץ כדי לגבש לעצמם רעיונות אמיתיים ולהגיע להבנה כזו. מה שאנשים כאן או במקומות אחרים במערב או במרכז אירופה חושבים היום על אופי האוכלוסייה הרוסית רחוק מאוד מהמציאות. לפני כמה ימים קראתי מאמר שבו מוסבר שבמידה מסוימת הרוסים עדיין שקועים במיסטיקה של ימי הביניים, ולא עברו את שלב האינטלקטואליות שהפכה להיות נפוצה במערב אירופה ובמרכזה מאז ימי הביניים. המאמר מסביר שהרוסים יצטרכו כעת להתחיל להשיג את אותה אינטלקטואליות שהאוכלוסייה האירופית כבר רכשה למרבה המזל. למחבר המאמר אין כל מושג על כך שהאופי של העם הרוסי שונה לחלוטין.

לא עולה אפילו על דעתם של אנשים היום לבחון את הדברים כפי שהם. אנשים איבדו את החוש למציאות, לאמת, שנמצאת בתוך הדברים. אחד מידידינו ניסה לחבר בין מה שכתבתי בספריי על גתה לבין מה שאמרתי כאן בהרצאה על המחשבה האנושית והקוסמית. הוא עשה מחומר זה ספר רוסי, ספר ראוי לציון, שכבר יצא לאור. אני משוכנע שחלק מסוים מהאוכלוסייה ברוסיה ירבה לקרוא בספר זה. אך אילו הוא היה מתורגם לגרמנית או לשפות אירופיות אחרות, אנשים היו חושבים שהוא משעמם ביותר, כי חסר להם כל חוש שיאפשר להם להעריך את המושגים הבנויים בעדינות ובפרטי פרטים, את העבודה המורכבת והעדינה הנפלאה בפיתוח המושגים, את כל מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד. מעניין מאוד שבאופי הרוסי, כפי שהוא מתפתח, יופיע משהו שונה לגמרי ממה שהתפתח בשאר ארצות אירופה. ברוסיה, המיסטיקה והאינטלקטואליות לא יחיו בנפרד כמו בשאר ארצות אירופה, אלא ימשיך שם להתפתח מיסטיציזם, שהוא עצמו אינטלקטואלי באופיו, ואינטלקטואליות המושתתת על יסודות מיסטיים. כלומר, ברוסיה מופיע משהו חדש לגמרי: אינטלקטואליות-מיסטית, ומיסטיקה שהיא בו זמנית אינטלקטואליות או מיסטיקה אינטלקטואלית, והיא כבר צמחה והתפתחה בצורה זו. לא קיים שמץ של הבנה לגבי תופעה זו, ולמרות זאת, זה מה שעדיין חי כעת חבוי לגמרי בתוהו ובוהו הזה במזרח, משום שהוא יבוא לידי ביטוי רק באופי המיוחד הזה, שאותו תיארתי רק בקווים כלליים. אך כדי להבין את הדברים האלה, אנו זקוקים לחוש למציאות הרעיונות. כיום, האנושות חייבת לרכוש את החוש הזה למציאות הרעיונות, כי אחרת תתייחס שוב ושוב רק לתוכניות פוליטיות מופשטות, נאומים פוליטיים יפים, עם נקודות שיכולות להישמע יצירתיות מאוד, אך למעשה אינן מסוגלות ליצור משהו אמיתי. ומצד שני, לא יהיה קיים שום רגש לגבי אותן נקודות בהיסטוריה שכן יכולות ללמד אותנו דברים רבים, אותן נקודות שניתן ללמוד מהן שיעורים חשובים עבור זמננו, אם באמת נעקוב אחריהן.

אתן לכם דוגמה לכך, דוגמה מאוד אופיינית. מי שמתאמץ להבין את חידות התקופה הנוכחית פוגש שוב ושוב את השנים של אמצע המאה ה-18, או ליתר דיוק את שנות ה-70 של המאה ה-18; כי יש שם אימפולסים מיוחדים בהתפתחותה של אירופה, ואם מנסים להבין אותם, אימפולסים אלה יכולים ללמד הרבה על הזמן הנוכחי. זאת הייתה התקופה של מלחמת שבע השנים, תקופה שבה הקונסטלציה האירופית הייתה כזו שבין אנגליה לצרפת היה קונפליקט עמוק, במיוחד בגלל התנאים בצפון אמריקה. אנגליה הייתה בברית עם פרוסיה, בזמן שצרפת הייתה בברית עם אוסטריה. כל עוד שלטה הקיסרית (הצארינה) יליזבטה, היה ברוסיה הלך נפש של עוינות מוחלטת נגד פרוסיה, כך שכבר אפשר לדבר על ברית בין רוסיה, צרפת ואוסטריה נגד פרוסיה ואנגליה. מצב זה הוליד אז תנאים שבקנה מידה קטן יותר היו דומים מאוד, אפשר לומר, לכאוס האירופאי של היום. ובמיוחד תחילת שנות השישים של המאה ה-18 – אם מתבוננים בנסיבות – אינה שונה בהרבה משנת 1917 שלנו. הדבר המיוחד שאני רוצה לציין כאן הוא: הצארינה יליזבטה מתה ב-5 בינואר, אני חושב; כפי שאומרים ההיסטוריונים, היא סיימה אז את חייה שבהם היא הייתה מפוכחת רק לעיתים רחוקות, שכן רוב חייה הייתה שיכורה, כך מספרת ההיסטוריה. הצארינה יליזבטה מתה. ואז בן אחותה עמד בפני אלה שהייתה להם הסמכות להניח על ראשו את כתר הצאר. הייתה זו אישיות מיוחדת אשר עמדה שם בטקס, ב-5 בינואר 1762, מתכונן לקבל את התואר הנעלה ביותר של צאר. הוא היה לבוש במדים הטקסיים של הגדוד שלו, רגימנט פראוברז'נסקי, עם ז'קט ירוק, צווארון וחפתים אדומים, וסט צהוב, מכנסיים צהובים, עם מגפיים שהגיעו מעל ברכיו (כי כבר בתור דוכס גדול הוא היה רגיל לא לכופף לעולם את ברכיו כשהוא צעד, כי נראה לו שיותר מכובד לצעוד עם ברכיים נוקשות), עם צמה ארוכה ושני גלילי שער מכוסים בפודרה, כובע עם שוליים מקופלים כלפי מעלה, וכסמל שלו החזיק מקל עם בליטות. כפי שאתם יודעים, אשתו הייתה יקטרינה, מאוחר יותר ידועה כיקטרינה הגדולה. הצאר פיוטר השלישי מתואר בהיסטוריה כצעיר שמעולם לא התבגר. קשה מאוד לקבוע איזה סוג של אישיות זו הייתה באמת. סביר מאוד להניח שהוא היה באמת לא בוגר, כמעט רפה שכל. הוא נהיה צאר באחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של אירופה. לצידו הייתה אותה אישה שכבר כילדה בת שבע כתבה ביומנה שאין דבר שהיא רוצה יותר מאשר להיות השליטה העצמאית של הרוסים. חלום חייה של יקטרינה היה להיות שליטה אבסולוטית של רוסיה, והיא התגאתה בכך שלא הייתה צריכה ללדת ילד שיהיה בהכרח הבן של בעלה הצאר, כדי להבטיח שיהיה לה יורש ישיר. אם כן, כאשר פיוטר הפך להיות צאר, המצב היה שהמלחמה נמשכה כבר זמן ארוך, והעמים כולם השתוקקו לשלום, או לפחות האמינו שהשלום יכול היה להיות ברכה, אך אי אפשר להשיג אותו.

כבר בחודש פברואר, לאחר שפיוטר השלישי, שנאמר עליו שהוא רפה שכל, עלה על כס הצאר, פורסם מניפסט רוסי הפונה לשאר המעצמות באירופה. זה דבר ראוי לציון. לכן אני רוצה להקריא לכם את תרגום המניפסט מילה במילה. כאמור, הוא נשלח לשגרירי אוסטריה, צרפת, שוודיה וסקסוניה; באותה תקופה סקסוניה הייתה מאוחדת עם פולין:

"הוד מעלתו הצאר, אשר מאז עלייתו המבורכת לכס המלכות של אבותיו רואה כחובתו הראשונה להרחיב ולחזק את רווחת נתיניו, רואה בצער רב כי המלחמה הנוכחית, הנמשכת כבר שש שנים ומהווה מזה זמן רב נטל כבד על כל המדינות המעורבות בה, במקום להתקרב לסופה, מתרחבת יותר ויותר ככל שהיא נמשכת יותר, למרבה הצער של כל האומות. הסבל שאותו חווה המין האנושי בקטסטרופה זו עוד יותר קשה בגלל אי הוודאות לגבי תוצאותיה וגורלם של כל הצדדים, ואין כל סימן שהמצב הולך להשתנות. בנסיבות אלה, הוד מעלתו הצאר, מתוך רגש של אנושיות, חווה חמלה כלפי שפיכת דמם של חפים מפשע, ורוצה לשים קץ לאכזריות זו. לכן, הוד מעלתו מוצא לנכון לפנות לבעלות הברית של רוסיה ולהזכיר להן שהציווי הראשון שאלוהים מצווה על מנהיגי העמים הוא לשמור על העמים שהופקדו בידיהם, וציווי זה חייב לקבל עדיפות על פני כל השיקולים האחרים. מצידו, הוד מעלתו רוצה ליצור את השלום שהוא גם הכרחי וגם יקר ערך, ובו בזמן לתרום ככל האפשר לכינון שלום כזה ברחבי אירופה כולה. מתוך כוונה זו, מוכן הוד מעלתו להקריב את מה שהצבא הרוסי כבש במלחמה זו, בתקווה שכל בתי המלוכה שהם בעלות הברית יעדיפו גם כן את החזרת השקט והשלום על פני היתרונות שהם יכולים לצפות להם כתוצאה מהמלחמה, יתרונות אשר ניתן להשיגם אך ורק על ידי עוד שפיכת דמם של בני אדם. מסיבה זו, הוד מעלתו הצאר מציע לכם, מתוך כוונות טובות ביותר, להשקיע את כל כוחותיכם בהשלמת מפעל כה גדול ומבורך. סנט פטרבורג, 23 בפברואר 1762".

אני באמת תוהה האם קיים כיום חוש אמיתי המזהה את העובדה שמניפסט זה הוא מוחשי לגמרי, ומושתת לגמרי על המציאות. חייבים להרגיש ולחוות שזהו מסמך הנובע ישירות מן המציאות. אך אם תקראו את ההערות הדיפלומטיות שנמסרו כתשובה למניפסט זה, תראו שיש להן בערך את אותו סגנון כמו להצהרות של ברית מדינות ההסכמה של תקופתנו, במיוחד לאלה שאותן שלח וודרו וילסון, שאת אופיו כבר תיארתי לפניכם, סגנון שעדיין בולט במסמך הדיפלומטי האחרון שלו. הכול מופשט לחלוטין ואין לו כל קשר למציאות! אך המסמך שזה עתה הקראתי לכם, המסמך שנכתב ב-23 בפברואר 1762 בסגנון אחר לחלוטין, קשור למשהו מיוחד מאוד, במיוחד כשלוקחים בחשבון את מצבו של הצאר, כפי שתיארתי לכם אותו. היה שם בוודאי איזשהו כוח מאחורי הדברים, כוח אשר אִפשר לו ליצור משהו שיש בו תחושה של מציאות. שכן, לאחר שהתקבלו ההצהרות המופשטות האחרות, שכולן הכילו כל מיני ביטויים דומים מאוד לאלה שנפוצים כיום – "שלום ללא סיפוח", "חופש העמים", וכדומה – אחרי שכל ההצהרות האלה הגיעו לרוסיה, פיוטר רפה השכל מסר שוב תשובה שאותה השגריר הרוסי, הנסיך גליצין (Gallitzin), העביר לבית המלוכה של וינה ב-9 באפריל. האזינו להצהרה זו! נאמר בה:

"הידידות בין בית המלוכה הרוסי לבין בית המלוכה של פרוסיה, שטופחה עוד מימי הצאר פיוטר הראשון, התערערה בשנים האחרונות אך ורק בגלל תקריות מקריות ושינויים שחלו במבנה של אירופה. מכיוון שהמלחמה שפרצה בצורה כזו אינה יכולה להימשך לנצח, וגם היתרונות שהושגו דרכה אינם יכולים להרוס את יחסי הידידות עם מעצמה שהייתה במשך שנים כה רבות, ואולי עוד תהיה גם בעתיד, בעלת ברית חשובה ומועילה, הוד מעלתו הצאר הרוסי מציע לחתום עם מלך פרוסיה לא רק על הסכם שלום בר-קיימא, אלא גם על ברית חדשה התואמת את האינטרסים ההדדיים שלהם".

ועכשיו, הקשיבו בבקשה להמשך הגאוני:

"הסיבות שיש להוד מעלתו הצאר הרוסי לזרז זאת בוודאי ברורות ואינן זקוקות להסבר ארוך, שכן קל להוכיח שלא ניתן לצפות לשלום כללי כמו זה של וסטפליה. לא ניתן לצפות ששלום כזה יוכל להיות בר-קיימא אחרי חילופי נשק אינסופיים והבדלים כה גדולים מבחינת הכוונות. שלום וסטפליה היה אמור להבטיח שכולם יוכלו לשמור את מה שכבר כבשו; אך כעת מדובר בדרישות וטענות שהתעוררו רק בעקבות המלחמה, ולא ניתן לפשר ביניהן בקלות, כי במיוחד בתחילת המלחמה כל אחד היה להוט למשוך אליו כמה שיותר כוחות בלוחמה, במקום לשקול לאן יובילו כל ההסכמים והבריתות שנחתמו בחופזה כה רבה."

אי אפשר לדמיין מסמך דיפלומטי גאוני יותר. חישבו על כך – לו רק מישהו היה יכול לראות עכשיו שהדרישות שעולות כיום התעוררו רק בעקבות המלחמה הזאת! המסמך ממשיך:

"בית המלוכה הרוסי לבדו תמיד עמד על הצורך ליישב בין הדרישות והאינטרסים השונים כל כך זה מזה לפני שניתן לכנס קונגרס כללי. נראה שבית המלוכה הווינאי זיהה זאת, ולכן, מבלי להגיב ישירות להצעה של האימפריה הרוסית, הוא התייחס רק בקצרה לנקודות שהיו לטובתו, והתעלם מהדרישות האחרות, כאשר הוא מצפה להצלחות אפשריות של השימוש בנשק…

המלחמה שפרצה מאז גם בין אנגליה לספרד רק מגבירה את האומללות הכללית, ואינה מספקת שום אפשרות לרסן את המלחמה בגרמניה, למרות שאנגליה עסוקה בניהול המלחמה בים. נראה כי שבדיה, מותשת, חסרת תקווה ומאבדת את תהילתה, אינה מעֵזה להמשיך במלחמה או לסגת ממנה. נראה כי כל בתי המלוכה המשתתפים במלחמה הנוכחית רק ממתינים לראות מי יעשה את הצעד הראשון והמכריע לקראת כינון שלום. הוד מעלתו הצאר הרוסי לבדו מוכן לעשות זאת, מתוך חמלה גדולה ומתוך התחשבות באדיבות שאותה הפגין כלפיו הוד מלכותו המלך של פרוסיה. אם כן, זוהי גם חובתו לעשות צעד זה, במיוחד כי הוא העביר את כוונותיו אלה לכל בתי המלוכה מיד עם תחילת שלטונו כצאר ב-23 בפברואר".

מסמך מוחשי זה, שהיה מבוסס על המציאות, הוביל לשלום. יש חשיבות עליונה לכך שנפתֵח חוש המזהה את מה שההיסטוריה מעבירה לנו, חוש המבדיל בין רעיונות ותפיסות שאינם מסוגלים להתערב במציאות לבין רעיונות ותפיסות שנובעים ממעמקי המציאות, ולכן יכולים גם להשפיע על המציאות. אנחנו לא צריכים להאמין שמילים הן תמיד סתם מילים; מילים מסוגלות גם להשפיע כמו מעשים, אך הן חייבות להיות מבוססות על המציאות. אנחנו צריכים להבין ולדעת שהאנושות עוברת כעת משבר, ושעלינו למצוא דרך חדשה להתחבר למציאות כי בני האדם מנותקים כיום מהמציאות. אנחנו רואים זאת על כל צעד ושעל. אנשים משמיעים ומנסים ליישם בפועל דברים שקריים כה רבים כיום משום שהם התנתקו מהמציאות, ואין להם את החוש האומר להם כיצד יש להציג ולהבין את העובדות בצורה נכונה. חשוב מאוד לעשות קשר בין השקריות של ימינו לבין המשבר שאנחנו נמצאים בו. אתן דוגמה קטנה. מתפרסם כיום כתב עת בשם "המקדש הבלתי נראה", כתב עת שחובבי המיסטיקה המופשטת מקווים, כמובן, למצוא בו משהו עמוק מאוד. "המקדש הבלתי נראה" – באמת עמוק, עמוק ביותר! ותת-הכותרת? "ירחון להתאספות רוחות". אני לא רוצה להמשיך להרחיב בעניין; אבל יש גם גיליון העוסק במוניסטים ובתיאוסופים. נאמרים בו כל מיני דברים מטופשים ביותר, כולל קטע שאני רוצה להקריא לכם, כי הירחון הזה הוא השופר החיצוני של אגודה הנמצאת כיום תחת הנהגתו של הורנפר,^[12] אגודה הטוענת שהיא הולכת לחדש את העולם.

"לא משנה עד כמה שונה הכיוון של המוניסטים מזה של התיאוסופים, ולא משנה באיזה להט הם נלחמים זה בזה ובזים זה לזה; הם דומים להפליא מבחינה אחת, בכך ששניהם רוצים לקחת בעלות בלעדית על המילה "מדע". כל מה שהם עצמם עושים הוא מדע אמיתי וטהור; מה שאחרים עושים הוא פסאודו-מדע או פוסט-מדע. תוכלו לקרוא דברים ברוח זו אצל האקל (Haeckel) וגם אצל רודולף שטיינר".

אני באמת מבקש מכם שתיקחו את כל מה שאי פעם כתבתי ואמרתי, ותנסו למצוא משהו ממה שהם טוענים כאן. אך כמה אנשים מוכנים היום לקרוא לילד בשמו במקרים אלה: זה שקר, פשוט שקר גס! אך חייבים להבין זאת. חייבים לקרוא לילד בשמו האמיתי. בסופו של דבר, עוד אפשר להבין מדוע הורנפר כותב דברים כאלה. כאשר הוא הוציא לאור את עבודותיו של ניטשה, הייתי צריך להראות לו שהוא אינו מבין בכלל את ניטשה, ושבתור מוציא לאור הוא כותב וגם מפרסם דברים מטופשים ביותר. כך שמה שכתב עכשיו לא בא כהפתעה, אך אנשים מאמינים לדברים כאלה ולוקחים אותם ברצינות. לכן יכול לקרות שהם מתבלבלים ואינם מסוגלים להבדיל בין השטויות הגרועות ביותר לבין המאמצים הרציניים של מדע-הרוח, ומעל לכול, שלא קוראים לשקרים בשמם, כאשר זה מה שנכון לעשות.

אך זה בדיוק מה שאנשים חייבים ללמוד – שיש למצוא חיבור חדש למציאות. כי מהו הדבר האחרון ששרד מאותו זמן קדום של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, כאשר האבות בשנות החמישים לחייהם ספגו לתוך עצמם את הרוח דרך התפתחותם הטבעית? מה נשאר מהתקופה היוונית ועד ימינו? מה שנשאר מכל זה הוא מה שאנו מכנים גאוניות. עדיין קיימת תלות מסוימת בטבע כאשר מופיעות היכולות הגאוניות. אותם גאונים של תקופת התרבות החמישית יהיו הגאונים האחרונים באבולוציה הארצית שלנו. לא יהיו עוד גאונים בעתיד. חשוב לדעת זאת. אותה גאוניות שבאה כמתנת הטבע תפסיק להתקיים – חייבים לראות את המציאות כמו שהיא, ללא כחל וסרק – ואת מקומה חייבת לתפוס אותה גאוניות שיש לפתח אותה, אותה גאוניות שחייבת להיות תלויה בקשר חי של האדם עם הרוח שמתגלה מבחוץ. מעניין להפליא לשים לנגד עינינו את העובדות בהקשר זה.

בימינו, מופיעים אנשים שרואים לעיתים קרובות מה חשוב בתחום זה או אחר, כמו במקרה של רוברט שוי,^[13] שדיברתי עליו כאן לפני שבועיים. אך לאנשים אלה חסרה האפשרות לראות את הדברים בהקשר רחב יותר, האפשרות להציב את הדברים באמת בהקשר של כל האבולוציה של העולם.

הפסיכולוג שנפטר במרץ 1917 היה באמת אדם מעניין ביותר; כבר הזכרתי את שמו, פרנץ ברנטנו,^[14] לא רק מפני שהוא היה המומחה החשוב ביותר בימינו בפילוסופיה אריסטוטלית, אלא מפני שחשיבתו אופיינית מאוד לדרך החשיבה של תקופתנו. ציינתי כאן את העובדה שהוא התחיל לכתוב מחקר פסיכולוגי. הכרֶך הראשון יצא לאור בשנת 1874, השני היה אמור לצאת לאור בסתיו באותה שנה, ולאחר מכן היו אמורים לצאת כרכים נוספים. אך בסופו של דבר, לא יצא אף כרך נוסף: לא הכרך השני בסתיו, ולא הכרכים הבאים. אני מכיר היטב עוד מימיי בווינה את הדרך האופיינית שבה היה מרצה פרנץ ברנטנו – מתוך היכרותי העמוקה עם פרנץ ברנטנו, ואני יכול לומר שקראתי כל שורה שהתפרסמה ממה שהוא כתב, כך שאני מכיר לעומק את כיוון מחשבותיו. מפני שאני מכיר אותו היטב, אני משוכנע שבתור אדם ישר, ברנטנו פשוט לא יכול היה לפרסם את הכרכים הבאים. כבר בכרך הראשון הוא מבהיר שהוא מתכוון להגיע למסקנה ברורה לגבי אלמותיות הנפש. הוא אומר זאת בבירור. אך הוא לא יכול היה להתקדם מעבר לכרך הראשון ללא מדע-הרוח, שאותו הוא לא רצה לקבל – הוא פסל את מדע-הרוח, הוא לא היה מוכן לקבל אותו – וללא מדע-הרוח הוא לא יכול היה להתקדם מעבר לכרך הראשון, ובוודאי לא היה יכול להגיע לכרך החמישי, שבו הוא תכנן להוכיח את נצחיות הנפש. בהשקפותיו לא היה מקום למדע-הרוח. אחרי הכול, הוא זה שהמציא את האמירה שאותה ציטטו פילוסופים כה רבים במאה ה-19: Vera philosophiae methodus nulla alia nisi scientiae naturalis est. ("מדע הרוח האמיתי אינו יכול להתבסס על שום מתודת המחקר מלבד זו של מדעי הטבע"). הוא ניסח משפט זה כתזה בשנת 1866, כאשר נכנס לתפקיד של פרופסור מרצה בווירצבורג, לאחר שעזב את המסדר הדומיניקני. באותו זמן, הפילוסופיה הייתה כבר תחום די בזוי. כאשר ברנטנו נכנס לראשונה לאולם ההרצאות, שבו לימד עד אז חסיד של באדר,^[15] היה שם שלט עם המילים "בית חרושת לגופרית".

ברנטנו היה אדם חכם, והוא הגיע הכי רחוק שאפשר עם התזה שאותה ציטטתי, אבל הוא לא יכול היה להיכנס למדע-הרוח. לכן הוא עצר בכרך הראשון. מאוחר יותר הוא כתב רק קטעים בודדים. אך אחד המאמרים שלו מעניין ביותר. מאמר זה הוא שחזור של הרצאה שנתן. לפרנץ ברנטנו היה כושר התבוננות חד; הוא לא היה אדם שיכול היה להתעלות מההתבוננות בעולם החיצוני אל ההתבוננות ברוח, אבל כן היה לו חוש הבחנה חד. במאמר שאני מדבר עליו הוא בעצם מתנגד לרעיון של גאונות. כותרת המאמר היא "הגאון", אך הוא בעצם שולל את האפשרות שמה שמהווה "גאונות" נובע מתוך איזה בסיס תת-מודע. הוא מראה שמה שמתגלה כגאונות מסתמך בעיקרו על התמודדות מהירה ומקיפה יותר עם העולם ממה שהאדם הרגיל מנסה ומצליח להשיג. המאמר מעניין מאוד; כי למרות שברנטנו לא יכול היה לקבל את ההשקפה המדעית-רוחית, הוא ידע להתבונן, וכאשר התבונן בחיים האמיתיים של התקופה, הוא לא הצליח למצוא שום דבר שיצדיק את מושג הגאונות. הוא היה ישר והוגן מספיק כדי להתנגד לרעיון של גאונות.

דברים כאלה נראים לנו כתעלומה עד שלא חוקרים את היסודות העמוקים יותר של האבולוציה האנושית, אם איננו יודעים שמה שיחליף את הגאונות בעתיד יהיה מבוסס על כך שאנשים מסוימים יהיו בקשר שונה עם עולם הרוח מהקשר שהיה קיים בזמנים הקדומים. ומכיוון שיהיה להם את הקשר השונה הזה עם עולם הרוח, הם יקבלו אימפולסים מעולם הרוח, אימפולסים שיבואו לידי ביטוי בעתיד במה שיהיה שווה ערך למה שגאונים יצרו בעבר. לדעת שהכול היה שונה בעידנים הקדומים, והכול יהיה שונה בעתיד, זאת ההבנה הנכונה של רעיון האבולוציה.

אני יודע היטב שאנשים כיום לועגים לך כשאתה אומר דברים כאלה, אבל הם תוצאה של התבוננות קונקרטית במציאות, בעוד שבזמננו אנשים מאוהבים ברעיונות מופשטים. לדוגמה, מישהו המציא את הרעיון שתנועה עושה טוב במקרה של מחלות מסוימות. אין ברעיון זה שום דבר רע. אבל אז בא אליו מישהו שהתלונן על מחלה, והוא קבע שבמקרה שלו מומלצת פעילות גופנית. הוא יעץ למטופל לעשות הרבה פעילות פיזית, אך המטופל אמר לו: "סלח לי, אבל כנראה שכחת שאני דוור!" מושגים או רעיונות אינם אמיתיים אם אתה לא מודע לכך שהם לא המציאות אלא רק כלים, אם אתה לא יודע שאתה אף פעם לא צריך להיות דוגמטי. הזכרתי לפעמים שגם האמירה "האדם הטוב ביותר במקום הנכון" אינה נכונה אם אתה מגיע למסקנה שדווקא האחיין או החתן שלך הוא האדם הטוב ביותר. המציאות היא זאת שקובעת, ולא הרעיונות או המושגים שאתה מתאהב בהם. אתה חייב לטפח את החוש הזה, כי אחרת לא תלמד שום דבר מההיסטוריה, או מהמציאות הנוכחית, וגם לא תהיה לך אפשרות למצוא שוב את ישוע כריסטוס.

אנחנו נמשיך את הכיוון הזה של היום בעוד שמונה ימים.

——————————————————–

1. Friedrich Rittelmeyer, 1872-1938 כומר אוונגלי, בקשר עם רודולף שטיינר משנת 1911, שותף בהקמת הקהילה הכריסטיאנית ב-1922 ומנהיגה הראשון. באוטוביוגרפיה שלו, שטיינר מתאר אותו כ"דוגמה לאישיות שאיחדה את הכריסטיאניות עם האנתרופוסופיה בהרמוניה הפנימית של הלב ובהרמוניה החיצונית של הפעולה" – מתוך ההערה בתרגום לרומנית. ↑
2. Ludwig Deinhard, 1847-1917 ↑
3. Arthur Drews, 1865-1935 ↑
4. Meister Eckart, 1260-1327 ↑
5. Johannes Tauler, 1300-1361 ↑
6. Jacob Boehme, 1575-1624 ↑
7. Johann Gottlieb Fichte, 1762-1814 ↑
8. Adolf Harnack, 1851–1930 ↑
9. James Dewar, 1842-1923 כימאי ופיזיקאי בריטי. ↑
10. הערת המתרגמת לעברית: השתמשתי כאן בגרסה באנגלית כי הגרמנית די מוזרה: "כמו פרופסור דיואר שאמר שאפשר להעלות על הדעת מצב סופי אמיתי של כדור הארץ, שבו צובעים את הקירות בחלבוני ביצה הזוהרים באור כחלחל." ↑
11. Rudolf Kjellen, 1864-1922 ↑
12. Ernst Hörneffers, 1871–1954 ↑
13. Robert Scheu, 1873-1964 ↑
14. Franz Brentano, 1838-1917 ↑
15. Franz Xaver Benedikt Baader, 1765-1841 ↑