אמיתות הקשורות לאבולוציה של האדם והאנושות
רודולף שטיינר
GA176
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג
לספר ראו כאן
הרצאה 1
גיל האדם האינדיבידואלי וגיל האנושות ככלל
ברלין, 29 במאי 1917
תקציר: האנושות נעשית צעירה יותר; הגיל הכללי של האנושות הולך לאחור. ההתפתחות הרוחנית-נפשית של האדם קשורה בהתחלה להתפתחות הפיזית, ומפסיקה מגיל מסוים. זה אומר שההתפתחות של הנפש-רוח של האדם מפסיקה להיות תלויה בגוף הפיזי בגיל עוד יותר מוקדם. בזמן תקופת התרבות ההודית הקדומה, תלות זו המשיכה עד גיל 56, ובמהלך התקופה עד גיל 49. בזמן התקופה הפרסית עד גיל 42, בזמן התקופה המצרית-כשדית עד גיל 35, בתקופה יוונית-לטינית עד גיל 28, כך שבתחילת התקופה הנוכחית, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, ההתפתחות הנפשית-רוחית של האדם התלויה בגוף הפיזי ממשיכה עד לגיל 27. יש לכך השלכות מרחיקות לכת מבחינת האבולוציה של האנושות. כאשר התרחשה מיסטריית גולגותא, הגיל ירד ל-33, וכך היה זהה בדיוק לגילו של ישוע כריסטוס. אירוע זה העניק לאנושות את הכוח לקחת לידיה את התפתחותה הפנימית, אשר אחרת תסתיים בגיל 27.
*********************
הזמן הנוכחי אינו מתאים למחשבות ודיונים על חגיגות במובן הרגיל של הדבר, ובימים קשים אלה עדיף שננסה לחקור היבטים במדע-הרוח שיכולים לעזור לנו במידה מסוימת להבין מה הם היסודות העמוקים יותר של זמננו. אם כן, הייתי רוצה לדבר איתכם היום על תוצאה מיוחדת של חקירה רוחית אשר יכולה להאיר בכיוון זה. הייתי רוצה לנסות להתבונן מנקודת מבט מסוימת בהתפתחות האנושות במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית עד לימינו. עם זאת, אחרי שנסיים לדון בנושא זה, אאלץ עקב נסיבות מסוימות להתייחס הערב גם למשהו שקשור לחברה עצמה.
מהדברים השונים שדיברנו עליהם במהלך השנים, אנו יודעים שבמובן מסוים ניתן להשוות את התפתחות האנושות ככלל להתפתחות שאותה עובר האדם האינדיבידואלי, מהסיבה הפשוטה שלפחות במבט שטחי נראה ששתי ההתפתחויות מתרחשות בזמן. אני חוקר כבר שנים את התנאים הפנימיים של התפתחות זו, במיוחד את אלה הקשורים להתפתחות האנושות הפוסט-אטלנטית. וכמו דברים אחרים רבים שעלו בחורף זה במהלך החקירה, התגלה לי גם משהו משמעותי מאוד בהקשר של נושא זה.
במבט מבחוץ, אולי נראה שאם מתבוננים בקטע מסוים בהתקדמות האבולוציה האנושית, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שאותו קטע באבולוציה האנושית מקביל לאבולוציה האינדיבידואלית של כל בני האדם, כך שאולי יש לומר: באותו אופן שבו מתפתח האדם האינדיבידואלי עצמו בין שנים אלו ואלו של חייו, כך מתפתחת גם האנושות ככלל. רק שגיליתי שאין זה כך בכלל, שקיים הבדל גדול, ושסודות משמעותיים גם של התקופה הנוכחית באנושות קשורים להבדל זה. אם נלך לאחור לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, שאנו רגילים לכנות אותה התקופה ההודית הקדומה – ונשתמש לשם כך ברעיונות המוכרים והידועים לנו – אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: לאיזה גיל של האדם האינדיבידואלי ניתן להשוות את הגיל הכללי של האנושות באותה תקופת תרבות הודית קדומה? החקירה הרוחית מגלה משהו מיוחד במינו. אמרתי כבר לעיתים קרובות שקל מאוד לדמיין שבזמנים שבהם כבר הייתה קיימת ציביליזציה אנושית, במקום זה או אחר בעולם, המבנה הבסיסי הפנימי של נפש האדם היה זהה בעיקרו למבנה של היום. אך אין זה כך בכלל. דעה זו קיימת רק מפני שהאדם המודרני, עם המשאבים של המדע המטריאליסטי, לא מסוגל בכלל לגבש רעיונות לגבי האופן שבו הנפשות השתנו בזמן יחסית קצר במהלך האבולוציה האנושית, ובאופן ספציפי, הוא אינו מסוגל לתאר לעצמו איך בדיוק השתנו חיי הנפש.
כאשר אנחנו רואים כיום את האנושות החיה סביבנו, אנחנו שמים לב שבמהלך תקופה מסוימת בהתפתחותו האינדיבידואלית, האדם גדל קודם כול פיזית: איברי הגוף מתפתחים במבנה הפחות או יותר עדין שלהם, והאדם לא רק נהיה גדול יותר, אלא גם האיברים שלו נעשים מושלמים יותר מבחינה פנימית. אנו רואים גם שעד גיל מסוים, ההתפתחות הנפשית-רוחנית מחוברת להתפתחות הפיזית-גופנית, ומקבילה לה במידה מסוימת. אף מחנך לא יכול להתעלם מכך מבלי שיהיו לזה השלכות לא רצויות. אבל אנחנו יודעים גם שלאחר גיל מסוים, נפסקת השזירה האינטימית הזו בין ההתפתחות הנפשית-רוחנית להתפתחות הפיזית. אנו יודעים שאחרי גיל מסוים, האדם מאמין שהוא סיים להתפתח. בתקופתנו, אם אנחנו מתבוננים יותר מקרוב בחיים סביבנו, אנחנו נעשים ערים מאוד לכך שאנשים חושבים שהם סיימו להתפתח, שהם "מוצר מוגמר" מוקדם ככל האפשר, כאילו שכבר אין להם מה ללמוד. אנו יודעים שאנשים רבים מאמינים כיום שזו הייתה דרישה לא הגיונית, מוגזמת, אילו בגיל מסוים היו עדיין מתבקשים לקרוא את "איפיגניה" של גתה או את "וילהלם טל" של שילר. את כל אלה אתה קורא כנער בבית הספר או כסטודנט. זה שייך לצעירים. אחרי גיל מסוים, אף אחד לא מתעסק יותר עם דברים כאלה! כמובן, יש יוצאי דופן, אבל זוהי גישה מאוד נפוצה, ואנחנו יכולים לשים לב למשהו דומה בהרבה תחומי חיים. יש בגישה זו משהו מן האמת. הדבר מבוסס על האמת שמנקודת זמן מסוימת, האדם כבר סיים את התפתחותו האינדיבידואלית הפיזית, ואז ישותו הנפשית-רוחנית מפסיקה להיות תלויה באיברי הגוף, אשר צמיחתם והתפתחותם כבר נפסקו. אנחנו נעשים ערים לכך שמאותה נקודה בזמן, נפשו ורוחו מתפתחות באופן חופשי ובלתי תלוי בגוף. אם אנחנו מסתכלים על האנושות כפי שהיא כיום, אנחנו מגלים שנקודת זמן זו שאותה תיארנו כעת חלה בגיל מסוים; נדבר על כך מאוחר יותר באופן מפורט יותר. אך תהיה זו טעות גדולה אם נאמין שהדברים כפי שהם כיום היו דומים אפילו במעט בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, ההודית הקדומה.
באותה תקופה, אנשים הגיעו כמובן לגיל 6, 12, 20, 30, 40, 50 וכו', אך חוו את ההתבגרות או ההזדקנות בחייהם בצורה שונה מאשר עכשיו. בזמנים קדומים אלה, הנפש האנושית חשה עד לגיל מתקדם מאוד, עד לתקופה בין הגילאים 48 ו-56 בערך, את התלות של הנפש-רוח בגוף הפיזי. היא חשה תלות כזו כמו שאנשים חשים כיום רק בילדות ובגיל ההתבגרות. חישבו על משמעות הדבר. זה אומר שבאותה תקופה, האדם חווה את השתתפות הנפש בגדילה ובהתפתחות העולה של הגוף עד גיל 35. לאחר מכן, במהלך ההתפתחות הגופנית היורדת, בזמן ההתדרדרות של הגוף הפיזי, הוא עדיין חש שהנפש תלויה בהתפתחות פיזית זו. בעוד שבהתחלה החלק הגופני נמצא בהתפתחות, בגדילה, זה הפך בהדרגה למצב של שקיעה. האדם המודרני אינו מרגיש מתי מתחילה שקיעה זו של ישותו הפיזית מפני שהנפש והרוח שלו עצמאיות יחסית ואינן תלויות בהיבט הפיזי. אך בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, אלה שהגיעו לגיל שבו הגוף הפיזי מתחיל לשקוע חוו יחד עם השקיעה הזאת של ישותם הפיזית שחרור פנימי של הרוחניות האוניברסלית.
ככול שהגוף הפיזי התדרדר, אך הנפש נשארה עדיין תלויה בו, מה שרוחני בתוך האדם החל לזהור בעוצמה. מייד אחרי הקטסטרופה האטלנטית, זה נמשך עד לגיל 56. רק אז האדם היה מפותח באופן מלא, סיים לגדול, אפשר לומר, כלומר רק אז נפסקה התלות של הנפש-רוח בגוף הפיזי. משמעות העובדה שהאדם היה מחובר עם הנפש-רוח לגוף הפיזי, גם במהלך תקופת ההתפתחות היורדת של הגוף הפיזי, הייתה שבאותה תקופה היו עדיין הדים של ראייה רוחית פנימית. מה שמיוחד בדבר הוא שאיכות זו של חיי האדם הקרינה לכל התרבות. הצעירים באותם זמנים קדומים ידעו, הודות להרגלי החשיבה והרגש שרכש האדם באותה תקופה, שכאשר מישהו מזדקן, הוא מגיע לאותו גיל מכובד שבו מתעוררים בנפשו הסודות האלוהיים. לכן, בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, הייתה הערצה, סגידה לזיקנה; היה פולחן של הזיקנה. בימינו לא יכול להיות לנו כל מושג על הסגידה הזו לזיקנה אם איננו מבחינים בה בהדים הרוחניים שנותרו עדיין מאותם זמנים קדומים. אחרי כל מה שאמרתי, כמעט ואין צורך שאציין שכל מי שמת לפני שהגיע לאותו גיל מופלג ידע שקיימים עולמות אחרים חוץ מהעולם החומרי-פיזי. הוא ידע שעל הישויות הרוחיות הגבוהות של העולמות העליונים להשלים משימות אחרות עם אלה שמתו צעירים. כך שכל אדם יכול היה לחוות כדבר מובן מאליו השקפת חיים מספקת, רגשות חיוביים כלפי העולם, גם אם היה עליו למות לפני שהוא הגיע לגיל מופלג זה.
כאשר אנחנו חוקרים את הדברים הללו, הדבר המיוחד הוא שאי אפשר לומר שהאנושות מזדקנת, אלא, באופן מוזר, יש לומר: האנושות נעשית צעירה יותר, והולכת לאחור. זמן קצר לאחר הקטסטרופה האטלנטית, ההתפתחות שאותה תיארתי התרחשה עד גיל 56, ואז הגיע הזמן שבו היא התרחשה עד גיל 55, ואז עד גיל 54, וכן הלאה. וכשתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה הגיעה לסיומה, התפתחות זו נמשכה רק עד גיל 48. ואז האדם היה צריך לומר לעצמו: כעת נשארתי לבד, תלוי בעצמי, עכשיו הגוף הפיזי כבר אינו תורם משהו מתוך עצמו להתפתחות של נפשי ורוחי! כיום, דבר זה, כפי שעוד נראה, מתרחש הרבה יותר מוקדם.
כעת אנו מגיעים לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השנייה, התקופה הפרסית הקדומה. היא מקבילה לגיל 42 עד 48 בחייו האינדיבידואליים של האדם. במילים אחרות, בתקופה זו, בני האדם הרגישו עד לשנות הארבעים שלהם שהתפתחותם הנפשית-רוחנית תלויה בגוף הפיזי. רק כשהם עברו את גיל 40, הם חוו את אותה עצמאות שכיום מופיעה מוקדם יותר. מסיבה זו, בתקופה הפרסית הקדומה, הנפש לא השתתפה בשקיעה, בסקלרוזה של האורגניזם, במידה כל כך רבה ובמשך זמן ארוך כל כך. היא גם לא השתתפה באותו שחרור של כוחות האורגניזם אשר ביכולתם להצביע על דרך האדם אל תוך עולם הרוח, ויכולים להעניק לו התגלויות מעולם הרוח.
אחרי תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השנייה, התקופה הפרסית הקדומה, הגיעה התקופה שאנו מכנים התקופה המצרית-כשדית. גיל האנושות ככלל ירד לגיל 42-35 אצל האדם האינדיבידואלי. כלומר, עד גיל זה, פירות ההתפתחות הגיעו לאדם מרצונו, לאחר מכן, בתת-התקופות השונות שבאו זו אחר זו בתקופה המצרית-כשדית, היה על האדם לעבור התפתחות חופשית, עצמאית, פנימית גרידא, בגיל 42, 40, 38 וכו'.
עובדות אלה משמעותיות ביותר עבור התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, היוונית-לטינית. באותה תקופה, כל האנושות התפתחה באופן כזה שגילה היה תואם את גיל 35-28 בחייו של האדם האינדיבידואלי. אלה הן השנים המובילות לאמצע החיים. אם כן, חשוב להבין בצורה ברורה מה למעשה התרחש באותה תקופה יוונית-לטינית. אלה שהתפתחו כבני אדם אינדיבידואלים בתקופת התרבות היוונית-לטינית חוו את התלות של הנפש והרוח שלהם רק בהתפתחות העולה של הגוף הפיזי, פשוט דרך חוקי האבולוציה האנושית עצמה. ובזמן שהאדם התחיל לשקוע והחל התהליך של סקלרוזה או התקשות – אם יורשה לי להשתמש במילה קיצונית במידת מה – הנפש השתחררה מההיבט הפיזי. האדם שחי בתקופת התרבות היוונית-לטינית, עבר את המחצית הראשונה של חייו ברוח ההתפתחות האנושית הכללית. בתקופה זו, ההתפתחות האינדיבידואלית חפפה את התפתחות האנושות הכללית בצורה כה נפלאה, עד שמהרגע שבו החלה אצל היווני ההתפתחות הגופנית בקו יורד, כבר לא התגלה לו שום דבר דרך הגוף. זו הסיבה לכך שהתרבות היוונית הייתה כה מלאה בכל מה שצומח, משגשג ומתפתח בקו עולה באבולוציה. אך חמק ממנה מה שיכול להתגלות רק דרך ההתפתחות הפיזית היורדת של האדם. כלומר, התגלויות אלו אבדו ליוונים, אלא אם כן הם קיבלו אותן דרך הוראה רוחנית במיסטריות. עצם טבעם האנושי גרם לכך שהראייה הישירה של עולם הרוח אבדה ליוונים.
בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, בסדר יורד, הראייה לתוך עולמות הרוח הייתה אפשרית פשוט דרך הטבע האנושי; הייתה אפשרות שהאדם יוכל לדעת משהו על אלמותיות הנפש ישירות דרך התבוננות. בתקופה היוונית-לטינית האדם עדיין יכול היה לדעת שכל מה שגדל, צומח, כל דבר שמתהווה, חדור בנפש. אך החיים העצמאיים של הנפש לאחר המוות, או לפני שהאדם נכנס לחיים הפיזיים דרך הלידה, כבר לא ניתנו ליווני דרך ההתפתחות הטבעית של האנושות. זה המקור של אותה השקפה שכבר הזכרתי לא פעם גם כאן, ההשקפה אשר, כידוע, באה לידי ביטוי באמירה המפורסמת של הגיבור היווני: מוטב להיות קבצן בעולם העליון מאשר מלך בממלכת הצללים.[1]
היוונים ידעו דרך התבוננות ישירה שהעולם העליון, והאדם בתוכו, חדור בנפש. דרך התבוננות זו, העולם העל-חושי נסוג, חמק ממנו. מדהים איך החכם היווני הגדול אריסטו פיתח את רעיונותיו, שכבר דיברנו עליהם כאן לאחרונה, בדיוק מהנחת יסוד זו. פרנץ ברנטנו,[2] אשר מת לאחרונה, היה החוקר הגדול של חייו ופועלו של אריסטו, הבין זאת נכון כשאמר: רעיון האלמותיות של אריסטו הוא שהאדם אשר עבר דרך שער המוות איננו עוד בן אדם שלם. כי בתור יווני, אריסטו לקח בחשבון – על בסיס הדברים שתיארתי כאן – שבשביל האדם השלם, הגוף הפיזי והנפש חייבים להיות ביחד. רק אם האדם היה מקודש במיסטריות – מה שאריסטו לא היה – הוא ידע, בתור יווני, על האלמותיות האמיתית של הנפש. אם, כמו לאריסטו, לא היה לאדם את ידע המיסטריות, אז הוא היה צריך לומר – אמירה אשר בהחלט אינה נכונה מול האמיתות הגבוהות ביותר, אך היא נבעה מהחשיבה היוונית, גם אם חשיבה זו הגיעה לפריחתה הגבוהה ביותר אצל אריסטו – את הדבר הבא: אם חותכים לאדם זרוע אחת, הוא כבר איננו אדם שלם; אם חותכים לו את שתי הזרועות, הוא עוד פחות אדם שלם, אבל אם ניקח ממנו את כל גופו, כמו שקורה במוות, על אחת כמה וכמה הוא כבר איננו בן אדם שלם. כלומר, עבור אריסטו, הנפש שעברה דרך שער המוות היא ישות אנושית לא שלמה, ישות שחסרים לה האיברים שדרכם היא יכולה לבוא במגע עם משהו מסביבתה. זה הרעיון האריסטוטלי על האלמותיות, רעיון שברנטנו מפרש נכון.
כעת חישבו על כך: בתקופה זו, אנשים עברו בדרך כלל את גיל 35-28 מבחינת האדם האינדיבידואלי. ניקח את השליש הראשון, כלומר את גיל 33 בערך. התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית התחילה בשנת 747 לפני מיסטריית גולגותא והסתיימה בשנת 1413 לאחר מיסטריית גולגותא. זו התקופה שבה – אילו האנושות הייתה ממשיכה להתפתח באותו מסלול כמו שהתפתחה עד לאותה נקודה – מה שהיה צריך לקרות הוא שהאנושות בכלל הייתה נעשית צעירה יותר ויותר, וההיבט הרוחי-נפשי אצל האדם היה מפסיק להיות תלוי בהיבט הפיזי-גופני בגיל יותר ויותר צעיר, הרבה יותר מוקדם מגיל אמצע החיים שאליו מגיע האדם בהתפתחותו, הרבה יותר מוקדם מאותו גיל שבו מפסיקה התפתחותו הגופנית. התוצאה הייתה אז לא רק אלמותיות מעורפלת, צללית, כמו אצל היוונים, אלא בהדרגה, עקב העובדה שהאנושות הגיעה רק לגיל 34, 33, 32, וכו', האדם היה צריך להגיע למצב שבו ההיבט הפיזי-גופני היה מתגבר עליו, היה מכניע אותו, אפשר לומר, כך שדרך ההתפתחות שלו עצמו בתוך האנושות, האדם כבר לא היה יכול להתבונן למעלה, לאיזשהו עולם על-חושי.
לכן יש כאן משמעות עצומה לעובדה שמיסטריית גולגותא מתרחשת בדיוק בתקופה זו, בסוף השליש הראשון של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, המתחילה בשנת 747 לפנה"ס, ולעובדה שבתקופה זו מתפתח ישוע כריסטוס בדיוק עד אותו גיל אינדיבידואלי, השנה ה-33 לחייו, אשר באותו זמן הוא גיל האנושות. ואז חל מותו של ישוע כריסטוס בגולגותא. ישוע כריסטוס מתפתח עד לגיל האנושות, ודרך מיסטריית גולגותא הוא מביא לאפשרות להגיע להכרת האלמותיות בדרך שאינה נובעת מהספירה הארצית, הפיזית. להכרה זו ניתן להגיע על האדמה רק באמצעות ההפריה שאותה קיבלה האדמה דרך החיבור בין רוח הכריסטוס לבין האישיות של ישוע אשר הגיעה לגיל 33, לאותו גיל שבו הייתה האנושות כאשר היא עמדה מול האיום שתאבד כל קשר עם עולם הרוח העל-חושי.
כאשר מסתכלים על התפתחות האנושות מבחינה זו, ועל בסיס הנחות יסוד שונות לגמרי, ואז מתגלה, פשוט עולה במהלך המחקר המדעי-רוחי, הקשר העמוק הזה בין גילו ומותו של ישוע כריסטוס לבין ההתפתחות הארצית של האנושות ככלל, אין ספק שזוהי תובנה בעלת השפעה עמוקה ביותר, תובנה החודרת למעמקי הנפש. אני יכול לחשוב רק על מעט מאוד דברים שיש להם השפעה כל כך עצומה על הנפש כמו לידיעה שמיסטריית גולגותא היא חלק מחוק משמעותי של האבולוציה של האדם ושל האנושות ככלל. בצורה זו אנו רואים איך בהדרגה מדע-הרוח שולח את קרניו המאירות והמבהירות על מיסטריית גולגותא. ואולי נוכל להרגיש שאם מדע-הרוח ימשיך להתפתח ולהתרחב עוד ועוד, דרך מחקר מעמיק וקפדני, הוא ישפוך אור רב על עוד ועוד היבטים של מיסטריית גולגותא. אין ספק שאנחנו כאן על האדמה מבינים כיום את מיסטריית גולגותא רק במידה מעטה ביותר, אפילו בעזרת מחקר מדעי-רוחי. ההבנה שלנו תלך ותתרחב ותגיע לרמות יותר ויותר עמוקות ככל שהאנושות תתקדם באבולוציה ובידע רוחי. אני יכול לומר שאני עצמי חוויתי במהלך החקירה הרוחנית שלי רק רגעים נדירים של התרגשות עמוקה כמו זו שאותה חוויתי כאשר מהמעמקים הרחוקים והמעורפלים – אם יורשה לי להשתמש במילה זו – של הרוח עלה כתוצאת המחקר הקשר הזה בין השנה ה-33 בגיל האנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית לבין השנה ה-33 בחייו של ישוע כריסטוס, השנה שבה התרחש המוות בגולגותא.
אם אנו ממשיכים להתקדם באבולוציה הפוסט-אטלנטית של האנושות, אנו מגיעים לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו. בתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית הגיל הכללי של האנושות מקביל לתקופת החיים בין הגילאים 28-21 אצל האדם האינדיבידואלי. כלומר, כאשר החלה התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית בשנת 1413, האבולוציה הכללית של האנושות הגיעה לשלב שבו בני האדם יכלו לדעת שהתפתחותם הרוחנית-נפשית תלויה בהיבט הפיזי-גופני עד גיל 28. בגיל זה, הנפש הייתה צריכה להפוך לעצמאית. אתם יכולים להבין מעובדה זו שבתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו האדם צריך לשאוף להשיג דרך התפתחות פנימית רוחנית מודעת לחלוטין את מה שהנפש כבר לא יכולה לקבל דרך התלות בטבע הגופני-פיזי. בתקופה זו, האדם חייב לספוג אל תוך נפשו דברים שיכולים להגיע אליו רק באופן אינדיבידואלי, באופן חופשי ועצמאי, דברים אשר אוחזים בנפשו ישירות, ומובילים אותה אל מעבר לגיל 28, 27, 26 וכו'. אך יש לומר שהחינוך הכללי בזמננו – למרות כל מה שנאמר עליו, או ליתר דיוק, כל המעשיות שמסופרות עליו – נוטה להביא לאדם לא יותר ממה שניתן לאנושות בכל מקרה באופן טבעי. כעת, בתקופה שלנו, האנושות ככלל נמצאת בשנתה ה-27.
האנושות תהיה בגיל 26, 25 וכו'. עד שתסתיים התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, הגיל כבר יירד ל-21. מכאן ניתן לראות עד כמה גדול הצורך שיופיע מדע-רוח, השואף להביא לנפש את מה שלא יכול לבוא כתוצאה מהתפתחות פיזית, השואף לתמוך בנפש בהתפתחותה החופשית, מתוך עצמה. כי אחרת התוצאה תהיה התופעה שבני האדם, אשר התפתחותם נשארת תלויה רק במה שיכול לבוא מבחוץ, מעולם החושים ומהעולם הרגיל של ההיסטוריה, לא יהיו מבוגרים יותר מגיל 27 – גם אם במציאות הם יחיו עד גיל 100. זה אומר שכל מה שהם יוכלו לבטא בתפיסתם הפנימית כרעיונות, כרגשות, כאידיאלים, יהיה תמיד בעל אופי המתאים עד לגיל 27 של האדם.
התעניינתי באישים מגוונים ביותר של תקופתנו, אישים העסוקים בתחומים שונים של חיי התרבות ושל החיים הציבוריים של זמננו. לא ניסיתי לעשות לעצמי עבודה קלה בחלק זה של המחקר שלי. רציתי לברר מה למעשה עומד מאחורי תופעה כזו או אחרת הפוגשת אותנו בחיים כיום בצורה כל כך בעייתית. התברר שהרבה מהבעיות שעלינו להתמודד איתן עכשיו נובעות מהעובדה שאנשים פועלים בחיים הציבוריים באופן שאותו תיארתי קודם, כאשר מבחינת הלך הנפש הבסיסי שלהם, הרעיונות שלהם, ומה שהם מסוגלים לתת מעצמם, הם הגיעו רק לגיל 27, ולא משנה בני כמה הם. ובאמת, אני לא אומר את מה שאני אומר עכשיו מתוך איזה דעה קדומה, או מתוך עוינות כלשהי. המחקרים שאני מתבסס עליהם חוזרים אחורה בזמן הרבה לפני המלחמה הזו, כפי שאני יכול להוכיח ממחזורי ההרצאות שלי.
חקרתי איש ציבור, שעליו יש לומר שמבחינת מבנה הנפש שלו, כפי שהוא מבחינה נפשית, הוא אישיות שלא עברה את גיל 27, אך כמובן הוא מבוגר יותר מבחינה חיצונית, וכעת פועל בחיים הציבוריים כאישיות מייצגת טיפוסית. יש עוד רבים אחרים כמוהו, שאני מעדיף לא לדבר עליהם כעת, אלא ניקח דוגמה קצת יותר רחוקה מאיתנו: אני מתכוון לאישיות טיפוסית שדרכה הופיעו דברים רבים בזמננו, וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית. השקעתי מאמץ רב בחקר מבנה נפשו של איש זה. הוא אדם המייצג את כל מי שלא השיג דבר דרך פיתוח חופשי ועצמאי של נפשו, מישהו שמייצג את אותם בני אדם שבתקופתנו אינם עוברים את גיל 27, גיל האנושות ככלל. גם אם הם מחשיבים את עצמם כבני 30, 40, 50 וכו', אין זו האמת, כי למעשה הם לא עברו את גיל 27 מבחינת התפתחות הנפש שלהם.
אני מאמין שנכון מה שאמר לי ידיד של התנועה שלנו לאחר שהקשיב במינכן לאותה הרצאה שאני נותן עכשיו כאן. הוא אמר שבשבילו, כאדם שחשב הרבה מאוד על תופעות שונות של זמננו, וסבל רבות בגלל תופעות אלו, הבהרה זו לגבי התכונות המיוחדות של זמננו הייתה כמו קרן אור שעזרה לו להבין תופעות רבות. האופי המופשט של האידיאלים, האיכות של האידיאלים משנות הנעורים, הדיבור המעורפל והמופשט על רעיונות של חופש, כאשר האדם משרת את התאווה הרוחנית שלו עצמו ומאמין שיש לו שליחות עולמית – אלה כל כך מאפיינים את וודרו ווילסון! העובדה שהוא לא התפתח בנפשו מעבר לגיל 27 מסבירה את האופי הלא מעשי של רעיונותיו, את חוסר היכולת שלו לגבש מחשבות יצירתיות המסוגלות לזרום לתוך המציאות כרעיונות פוריים ומועילים, את יכולתו לתפוס רק רעיונות שמוצאים חן בעיני הציבור הרחב, שמובנים לאנשים שאינם מוכנים להתמודד עם רעיונות בוגרים יותר מאלה שמתאימים לגיל 27. זה שוב מאפיין את מה שוודרו וילסון הביא לעולם; כי רעיונותיו היו כל כך לא מעשיים שהוא, למשל, הפיץ בעולם את הרעיון שלו לגבי השלום, וכתוצאה מרעיון זה של שלום, הוא הביא מלחמה לארצו שלו. יש קשר עמוק בין דברים אלה, אך הבסיס שלהם טמון בעובדות שאותן תיארתי כאן זה עתה.
נכון, לא נעים לשמוע את האמיתות העמוקות של האבולוציה. זו כנראה גם הסיבה לכך שאמיתות עמוקות אלו, השאובות ממקורות המחקר הרוחי, כל כך לא פופולריות בימינו. אנשים אינם ערים באופן מודע לכך שרעיונות אלה יכולים להיות לא נוחים, אך בתת-מודע שלהם הם חשים זאת, והם אף מפחדים מרעיונות עמוקים אלה. זהו פחד לא מודע, פחד הנמצא בתת-מודע, אבל הוא משפיע בעוצמה ועולה למודע כשנאה, כאנטיפתיה הנחרצת כלפי אמיתות עמוקות אלה. מה שמעורר כיום אנטיפתיה חזקה כל כך כלפי מדע-הרוח הוא השנאה התת-מודעת הזו, ובעיקר הפחד התת-מודע הזה מרעיונות שלא ניתן לעכל אותם באותה קלות בחיים כמו, למשל, את המשפט שאנשים כל כך אוהבים היום: "האיש הטוב ביותר במקום הנכון", וכדומה. החיים לקראת העתיד זקוקים לרעיונות קונקרטיים, לאידיאלים קונקרטיים, כאלה שיכולים להתחבר עם המציאות – כפי שכבר הדגשתי מנקודות מבט רבות ומגוונות – אך יש לשאוב אותם מתוך הכרה אמיתית של תנאי האבולוציה והקיום של האדם. לא יכולה לבוא ישועה באבולוציה האנושית כל עוד בני האדם לא יתרגלו לבסס את מה שנקרא אידיאליזם על מחקר רוחני קונקרטי. כיום אי אפשר לייסד באופן שרירותי אידיאלים שיהיו קרובים למציאות, וישתלבו במציאות.
תארו לעצמכם מה יהיה המצב בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, זו שתבוא אחרי התקופה שלנו, ומה היה המצב אילו מה שניתן לשאוב מהמקורות של עולם הרוח לא היה מתחבר לנפש האדם העצמאית, התלויה בעצמה, החופשית. האבולוציה האנושית הייתה נכנסת אז לגיל שמתאים לגיל 21 עד 14 של האדם האינדיבידואלי. ואז, אם ההתפתחות האינדיבידואלית לא תתעורר לפעולה, האדם יוכל להיות בן 30, 40, 50, אך תהיה לו בשלות של גיל 17, 16, 15. שוב, הדבר הגדול והמשמעותי בהתפתחות האנושות הוא שככל שהאדמה מתקדמת יותר, כך התקדמות האנושות נתונה בידיו של האדם עצמו. אך אם מתעלמים מכך שהתקדמותו של האדם נתונה בידיו, מה תהיה התוצאה? מגיפה שלDementia Praecox , של שטיון מוקדם! ניתן להבין מכאן כי יש צורך להתבונן אל תוך מעמקי הקיום הארצי, כדי להיות מודע לסכנות המאיימות על האנושות. יש במעשים חיצוניים הרבה אומץ שלא תמיד מוערך מספיק; אבל מה שהופך הכרחי לאנושות ככל שהאבולוציה מתקדמת הוא אומץ נפשי, אותו אומץ שמסוגל להתמודד עם אמיתות שבהתחלה לא נראות נעימות או נוחות, אם מה שמדגישים הוא רק את הנוחות או הנעימות של החיים, ושואפים לתפוס רק את אותו חלק מהידע שכביכול "מרומם" אותנו. כי אז אתה דורש אמיתות נעימות. זאת תופעה מאוד מאוד נפוצה כיום. ברגע שמישהו מדבר על אמיתות שאינן נעימות, אם כי הכרחיות, לא אוהבים אותו, כי חושבים שהוא לא מתייחס אליך יפה, אינו מרומם אותך. אבל האמת של הידע גבוהה יותר מאותן מילים ריקות מתוכן, שמחליקות מהפה כמו חמאה ולכן אפשר לקחת אותן הביתה כמו משקה מרענן. אך הרבה יותר חשוב ומשמעותי הוא הסיפוק שאנו שואבים מאותו ידע שמבוסס על מה שהכרחי ואמיתי, ולא על חיים של נוחות קלה.
אלה הדברים שרציתי לומר היום למען ההבנה הנכונה של זמננו.
————————————————————————–