רודולף שטיינר

9.4.1920      GA 201 דורנאך

תרגם: מוטי גולדנר

הגהה לשונית: בן ציון פורת

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: סודות מעמיקים לתולדות אנוש – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

היום אנסה לסקור בהרחבה נושא בו נגענו זה מכבר. הצבעתי תכופות כיצד, עבור האדם המודרני, מוסר ותפישות אינטלקטואליות סוטים לכיוון מנוגד זה מזה. מצד אחד מוּבלים אנו, דרך החשיבה האינטלקטואלית, להכיר בהכרחיות הטבע הקפדנית. בתיאום עם הכרחיות זו אנו רואים כל דבר בטבע בכפוף לָחוֹק של סיבה ותוצאה. וכאשר אדם מבצע פעולה, שואלים אנו גם: מה גרם לכך, מהו הגורם הפנימי או החיצוני? הכרה זו של הכרחיות עבור כל ההתרחשויות, רכשה בזמנים המודרניים אופי מדעי יותר. בזמנים קדומים יותר הייתה זו בעלת אופי תיאולוגי יותר, ונשארה כך עדיין עבור אנשים רבים. דבר זה נוטל אופי מדעי כאשר אוחזים אנו בדעה שמה שעושים אנו תלוי במבנה הגופני שלנו ובהשפעות הפועלות עליו. קיימים עדיין אנשים רבים הסבורים שאדם פועל באופן בלתי נמנע כשם שאבן נופלת על האדמה. כאן יש לכם את הצביעה של רעיון ההכרחיות בדרך של מדעי הטבע. ההשקפה של אלו אשר נוטים יותר אל עבר התיאולוגיה יכולה להיות מתוארת כדלקמן: כל דבר נקבע-מקודם על ידי סוג כלשהו של כוח אלוהי או השגחה עליונה, והאדם חייב לבצע את אשר נגזר מלמעלה על ידי הכוח האלוהי הזה. כך יש לנו מצד אחד את ההכרחיות של מדעי הטבע, ומצד שני חריצת-גורל מוחלטת. בשני המקרים אין אדם יכול לדבר על חירות כלל.

בניגוד לזה ניצב עולם המוסר השלם. אדם מרגיש לגבי עולם זה שאינו יכול אפילו לדבר עליו מבלי לדרוש את חירות ההחלטה של רצונו; מאחר ואם אין לו את האפשרות להחלטה רצונית חופשית, הוא אינו יכול לדבר על מוסריות פעולת האדם. הוא בכל אופן אכן מרגיש אחריות, הוא מרגיש דחפים מוסריים; הוא חייב לכן להכיר עולם של מוסר. הזכרתי מקודם כיצד חוסר האפשרות להקים גשר בין השניים, בין העולם של ההכרחיות לבין העולם של המוסריות, הובילה את קאנט לכתוב שתי ביקורות, הביקורת של התבונה הטהורה בה הוא הפנה עצמו לחקירת הטבע של ההכרחיות הפשוטה, והביקורת של התבונה המעשית בה הוא חוקר ודורש את אשר שייך לקוסמוגוניה^[1] המוסרית. אז חש הוא מאולץ לכתוב גם את ביקורת השיפוט אשר יועדה להיות מתווכת בין השתיים, אבל הסתיימה בהיותה לא יותר מאשר פשרה, והתקרבה אל המציאות רק כאשר פנתה אל העולם של היופי, עולם היצירה האמנותית. זה מתכוון להראות כיצד יש לאדם מצד אחד את עולם ההכרחיות ומצד שני את עולם פעולת המוסר החופשית, אבל אינו מסוגל למצוא דבר בכדי לאחד את השניים למעט העולם של הדמיון האמנותי, אשר בו – הבה נאמר, בפיסול או בציור – אנו נראים כמציירים את מה שמגיע מהכרחיות טבעית, אבל מקנים לזה משהו אשר חופשי מהכרחיות, מעניקים לזה כך את הרושם של ישות חופשייה בתוך מסגרת של הכרחיות.

האמת היא, אדם אינו יכול להקים גשר בין העולם של ההכרחיות והעולם של החירות, אלא אם מוצא הוא את הדרך באמצעות מדע הרוח. מדע הרוח דורש עבור התפתחותו את הגשמתו של הפתגם אשר זכה להוקרה לפני מאות שנים, האמרה של אפולו היווני: "דע את עצמך!" כעת, אין מכוונים באמצעות תוכחה זו לחקירת הסובייקטיביות העצמית של האדם אלא להכרת ישותו השלמה של האדם והמיקום אותו תופס הוא ביקום – זוהי חקירה אשר חייבת למצוא מקום בחיי הרוח השלמים שלנו.

מנקודת השקפה זאת רשאים אנו באמת לומר שהמסלול שנלקח באמצעות התפתחותה של תנועה רוחנית הפונה אל עבר אנתרופוסופיה צעד במספר הימים האחרונים צעד קדימה; הוא התחיל להראות בבהירות לחיי הרוח של האנושות, כיצד חייבים אנו לבקש להאיר שיטות חשיבה מודרניות באמצעות ידע האדם; מאחר וזו עובדה שידע האדם, במידה גדולה לאין שיעור, אבד בזמנים המודרניים. זו הייתה מטרתנו במהלך ההרצאות שנערכו זה עתה עבור רופאים, היכן שנעשה ניסיון ראשוני לזרוע אור בדרך חיובית על נושאים אליהם מדע הרפואה חייב להתייחס^[2]. בסדרת הרצאות אשר ניתנו על ידי חברינו ואני עצמי, ניסינו להראות כיצד חייב להיווצר קשר בין המדעים האינדיבידואליים לבין מה שיכול להתקבל ממדע הרוח. רצוי ביותר שבתוך תנועתנו תהיה מודעות חזקה לצורך בניסיונות כאלו; מאחר ואם נצליח זה הכרחי לגמרי להבהיר לעולם החיצון – במובן מסוים, לאלצו להבין – שאין שוררת כאן סוג של שטחיות בתחום כלשהו, אלא להיפך חתירה רצינית לידע אמיתי. דבר זה משובש לעיתים קרובות על ידי הדרך בה הדברים מגיעים לציבור מהחוגים שלנו, כך שהדבר משוער, או בקלות מוצג בזדון, שכל סוגי הכיתתיות והחובבנות מותרים כאן. זוהי חובתנו לשכנע את העולם החיצון עוד ועוד עד כמה רצינית היא השאיפה המונחת ביסוד כל מה שהתנועה הזאת מייצגת. ניסיונות כאלו חייבים להינשא הלאה הרחק, וחייבים להינשא הלאה על ידי הכוחות של מלוא התנועה האנתרופוסופית; מאחר ויצרנו כעת התחלה בעלת ידע אמיתי של האדם אשר חייבת ליצור בסיס לתרבות רוחנית אמיתית. יהיה זה נכון לומר שהחל מאמצע המאה החמש-עשרה, יחסו המוחשי הקודם של האדם אל העולם נעשה יותר ויותר מופשט. בימים עברו, באמצעות ראיה רוחית אטביסטית אדם ידע הרבה יותר על עצמו מאשר כיום, מאחר ומאמצע המאה התפשטה אינטלקטואליות מעל כל מה שקרוי העולם-הנאור. אינטלקטואליות מבוססת על חלק קטן מאוד בישות האדם, חלק קטן מאוד; ובהתאם לכך מייצרת לא יותר מאשר רשת מופשטת של ידיעת העולם.

לְמה הפכה הכרת העולם במהלך המאות האחרונות? ביחסה אל היקום, היא הפכה לחישוב מתמטי-מכאני בלבד, אשר אליו התווספו בזמנים האחרונים תוצאות של מגוון אנליזות; אלו שוב בעלות טבע פיסי טהור, ואפילו בתחום הפיסי, מכאניות-מתמטיות. אסטרונומיה מתבוננת ומחשבת את מהלך הכוכבים; אבל היא מבחינה רק בכוחות הללו המציגים את היקום, כמכונה עצומה, כמכאניות עצומה. יהיה זה נכון לומר ששיטת ההתבוננות המכאנית-מתמטית הפכה להיות מוערכת ככזו שאך ורק היא יכולה למעשה להוביל לידע.

כעת, עם מה הלך הנפש אשר מוצא ביטוי במבנה המתמטי-מכאני הזה ניגש להעריך את היקום? הוא מעריך עם משהו אשר נמצא במידה מסוימת בטבע האדם, אבל רק בחלק קטן מאוד בו. הוא מתחשב קודם כל בשלושת מימדי החלל המופשטים, הוא מבדיל מימד אחד, שני [מצייר על הלוח] ושלישי, בזוויות ישרות. הוא ממקד תשומת לב בכוכב בתנועה, או במיקום הכוכב, על ידי התבוננות בשלושת מימדי החלל הללו. כעת, אדם לא היה יכול לדבר אודות שלושת מימדי חלל אם לא היה חווה זאת בישותו העצמית. אדם חווה שלושה מימדי חלל. במהלך חייו הוא מתנסה תחילה במימד האנכי. כילד הוא זוחל, ואז מתרומם למצב זקוף ומתנסה על ידי זה במימד האנכי. לא היה ניתן עבור האדם לדבר על מימד אנכי לולא התנסה בזה. לחשוב שהוא היה יכול למצוא דבר מה ביקום בשונה ממה שמוצא הוא בעצמו יהיה אשליה. אדם מוצא את המימד האנכי הזה רק על ידי התנסותו בו בעצמו. באמצעות פשיטת ידינו וזרועותינו בזוויות ישרות למצב אופקי משיגים אנו את המימד השני. במה שחווים אנו כאשר אנו נושמים או מדברים, בשאיפת או בנשיפת אויר, או במה שמתנסים בו כאשר אנו אוכלים, כאשר המזון בגופינו נע מהחזית אחורה, אנו מתנסים במימד השלישי. רק בגלל שאדם מתנסה בשלושת המימדים הללו בתוכו יכול הוא להשליכם על החלל החיצוני. אדם לחלוטין אינו יכול למצוא דבר ביקום אלא אם מוצא הוא זאת קודם בעצמו. הדבר המוזר הוא זה, שבתקופה זו של מופשטות אשר החלה באמצע המאה החמש-עשרה, הפך האדם את שלושת המימדים הללו לאחידים (הומוגניים). כלומר, הוא פשוט השמיט ממחשבתו את ההבדל הממשי ביניהם. הוא השמיט את אשר עושה את שלושת המימדים לשונים עבורו. אם הוא היה מבטא את התנסויותיו האנושיות האמיתיות, הוא היה אומר: הקו האנכי שלי, הקו הפועל שלי, הקו הנרחב או המתפשט שלי. הוא היה אמור לתפוס את הבדל במאפיינים בין שלושת מימדי החלל. אם היה עושה זאת, הוא לא היה יכול יותר להגות בקוסמוגוניה האסטרונומית בדרך המופשטת הנוכחית. הוא היה משיג תמונה קוסמית פחות אינטלקטואלית גרידא. בעבור זה, הוא היה אמור לחוות בדרך קונקרטית יותר את יחסו העצמי אל שלושת המימדים. כיום אין לו חוויות כאלו. הוא אינו חווה למשל את ההנחה של הקומה הזקופה, את הקיום במצב אנכי; וכך הוא אינו מודע לזה שהוא במצב מאונך מהסיבה הפשוטה שהוא נע ביחד עם האדמה בכיוון מסוים אשר מצטרף לאנכיות. בנוסף אינו מודע שהוא מבצע את תנועות נשימתו, תנועות אכילתו ועיכולו וכמו כן תנועות אחרות, הנעות אף הן באותו הכיוון בו נעה האדמה. כל ההצטרפות הזאת לכיוונים מסוימים של תנועה מרמזת על הסתגלות, התאמה אל תוך התנועות של היקום. כיום אדם אינו לוקח בחשבון בצורה כלשהי את ההבנה הממשית הזאת של המימדים, ולכן אינו יכול להגדיר את מיקומו בתהליך הקוסמי העצום. הוא אינו יודע כיצד הוא ניצב בו, ואינו יודע שהוא חלק ממנו וחבר בו. חייבים להינקט כעת צעדים באמצעותם יכול אדם לרכוש ידע של האדם, ידע-עצמי, וכך ידע כיצד ממוקם הוא ביקום.

שלושת המימדים באמת הפכו כה מופשטים עבור האדם כך שמוצא הוא זאת לקשה בצורה קיצונית לאמן עצמו להרגיש שעל ידי חיותו בהם, הוא לוקח חלק בתנועות מסוימות של האדמה והמערכת של כוכבי הלכת. שיטת חשיבה מדעית-רוחית יכולה לחול על ידע האדם שלנו. לכן הבה נתחיל באמצעות חיפוש הבנה אמיתי של שלושת המימדים. דבר זה קשה להשגה, אבל נרומם עצמנו בקלות רבה יותר לידע המרחבי הזה של האדם אם ניקח בחשבון, לא שלושה קווים הניצבים בזוויות ישרות, אלא שלושה מישורים (גיאומטריים). שיקלו לרגע את הבא להלן. נבחין בקלות שהסימטריה שלנו קשורה עם חשיבתנו. אם נתבונן, נגלה מחוות טבעיות בסיסיות שאנו מבצעים אם ברצוננו לבטא חשיבה פסקנית ללא מילים. כאשר מניחים אנו את האצבע על אפינו ונעים דרך מישור זה כאן [נעשה שירטוט], אנו נעים דרך מישור סימטרי אנכי אשר מחלק אותנו לאדם שמאלי וימני. מישור זה עובר דרך האף ודרך כל גוף האדם, הוא המישור של הסימטריה ובאמצעותו אדם יכול להיעשות מודע כקשור לכל ההבחנות הנעשות בתוכנו, כל החשיבה והשיפוטים אשר מבדילים ומחלקים. על ידי התחלה ממחווה בסיסית זו, אפשרי למעשה להיעשות מודע כיצד בכל תפקודינו כאדם קשורים אנו למישור זה.

התייחסו לפעולת הראיה. אנו רואים עם שתי עיניים, בצורה כזאת שקווי הראיה מצטלבים. אנו רואים נקודה עם שתי עיניים, אבל אנו רואים זאת כנקודה מאחר שקווי הראיה חוצים אחד את השני, הם חותכים כפי שרואים ברישום. פעילותנו האנושית מהיבטים רבים מוסדרת כך שאנו יכולים להבין את הכוונתה רק על ידי התייחסות למישור זה.

יכולים אנו לפנות למישור אחר אשר עובר דרך הלב ומפריד בין האדם האחורי לקדמי. בחלק הקדמי, האדם מאורגן באופן פיזיוגנומי,^[3] מאחור הוא ביטוי של ישותו האורגנית. מבנה פיזיוגנומי-נפשי זה מחולק על ידי מישור אשר ניצב בזווית ישרה לראשון. כשם שהאדם הימני והשמאלי שלנו מחולק על ידי מישור, כך גם האדם הקדמי והאחורי שלנו. אנו רק צריכים להניף, למתוח החוצה את זרועותינו, את ידינו, לכוון את החלק הפיזיוגנומי של היד (בניגוד לחלק האורגני בלבד) קדימה ואת החלק האורגני של היד אחורנית, ואז לדמות מישור המופיע כך דרך הקווים העיקריים, ולקבל את המישור אליו אני מתכוון.

בצורה כזאת אנו יכולים למקם מישור שלישי אשר יפריד את כל אשר מוכל בראש ובקלסתר הפנים ממה שמסודר מתחתיו אל תוך הגוף והריאות. כך נקבל מישור שלישי אשר שוב ניצב בזווית ישרה לשניים האחרים.

אדם יכול לרכוש רגש עבור שלושת המישורים הללו. כיצד נרכש הרגש עבור הראשון כבר ראינו; זה צריך להיות מורגש כמישור החשיבה המבחינה. המישור השני, אשר מחלק את האדם לקדמי ולאחורי יהיה זה אשר באמצעותו יתגלה אדם בבירור, מאחר שמישור זה אינו יכול להיות מותווה באותה הדרך בחיה. המישור הסימטרי יכול להימשך בחיה אבל לא המישור האנכי. מישור שני (אנכי) זה יכול להיקשר עם כל הנוגע לרצון האנושי. השלישי, האופקי, יקשר בכל דבר הנוגע לרגש האנושי. הבה ננסה פעם נוספת לקבל מושג בסיסי של דברים אלו ונגלה שאנו יכולים להגיע למשהו באמצעות קו מחשבה זה.

בכל דבר בו אדם מביא את רגשותיו לידי ביטוי, אם יהיו אלו רגשות של ברכה או כאלו של אסירות תודה או אחרים בעלי אופי של רגשות סימפטיים, הנו במידת מה מקושר עם המישור האופקי. כך גם כן יכולים אנו לראות שבמובן מסוים הרצון חייב להיות מובא לידי קשר עם המישור האנכי שהוזכר. אפשרי הדבר לרכוש רגש עבור שלושת המישורים הללו. אם אדם עושה זאת, הוא יהיה מחויב לעצב את תפיסתו את היקום במשמעות של שלושת המישורים הללו – כשם שאם היה מתבונן אך ורק בשלושת המימדים של החלל בדרך מופשטת, היה מחויב לחשב בדרך מכאנית-מתמטית, בה גלילאו או קופרניקוס חישבו את התנועות והחוקים ביקום. יחסים קונקרטיים יופיעו כעת עבורו ביקום זה. הוא לא יחשב עוד רק לפי שלושת מימדי החלל; אלא שעה שלמד הוא להרגיש את שלושת המישורים הללו, ישים הוא לב שקיים הבדל בין ימין לשמאל, מעל ומתחת, אחורה וקדימה. במתמטיקה אין זה חשוב אם אובייקט כלשהו נמצא מעט ימינה או שמאלה, או מלפנים או מאחור. אם אנו מודדים בפשטות, מודדים אנו מתחת או מעל, מודדים אנו ימינה או שמאלה או מודדים קדימה או אחורה. לא חשוב באיזה מיקום מוצבים שלושה מטרים, הם נשארים שלשה מטרים. לכל היותר מבחינים אנו, בכדי לעבור ממיקום לתנועה, במימדים הניצבים בזווית ישרה אחד מול השני. דבר זה עושים אנו רק משום שאין אנו יכולים להישאר במדידה פשוטה, מאחר ואז עולמינו יתכווץ ללא יותר מאשר קו ישר. אם לומדים אנו לתאר חשיבה, רגש ורצון באופן מוחשי בשלושת המישורים הללו, וממקמים עצמנו כך בחלל כישויות נפשיות-רוחניות, עם חשיבתנו, רגשתנו ורצוננו – אז כשם שלמדנו לייחס לאסטרונומיה את שלושת מימדי החלל כשם שנמצאים הם באדם, כך לומדים אנו לייחס לאסטרונומיה את החלוקה המשולשת של האדם כישות של נפש ורוח. ודבר זה נעשה אפשרי אם יש לנו כאן [משרטט] את שבתאי, צדק, מאדים, שמש, נגה, כוכב חמה ולבסוף כדור הארץ, אז נעשה זה אפשרי, אם מביטים אנו בשמש, להתבונן בה בהתגלותה החיצונית כמשהו נפרד, כאלמנט מחולק. אנו חייבים לחשוב על מישור העובר דרך השמש, ואז לא נעריך את מה שמעל המישור ומה שמתחתיו כמימד בלבד, אלא נהיה חייבים להעריך את המישור כמחלק ומבדיל את כוכבי הלכת כישויות שמעל או מתחת. כך לא נאמר יותר: מאדים נמצא כך וכך קילומטרים מהשמש, נגה כך וכך קילומטרים, אלא נלמד ליישם את הידע של האדם על הידע של היקום, ונאמר: אין זו רק שאלה של מימדים כאשר אני אומר שראש האדם בנוגע לאף נמצא במרחק כזה וכזה מהמישור האופקי אשר לו קראתי המישור של הרגש, והלב במרחק כזה וכזה, אלא אביא את מיקומם ומרחקם מעל ומתחת לידי קשר עם עיצובם ומבנם. כך גם כן לא אומר יותר על מאדים וכוכב חמה שהאחד נמצא במרחק כזה והשני במרחק אחר מהשמש, אלא אומר שאם אתייחס לשמש כאל מחיצה מפרידה, מאדים בהיותו מעל חייב להיות בעל טבע אחד וכוכב חמה הנמצא מלמטה בעל טבע אחר.

כעת אוכל להציב מישור דומה אנכית דרך השמש. כך תנועותיהם של צדק, נניח, או מאדים תהיינה כאלה שבזמן נתון הם יתייצבו מימין למישור זה ואז יחצו אותו ויתייצבו משמאלו. אם בפשטות אמשיך בצורה מופשטת, בהתאם למימדים, אמצא אותם לפעמים בצד ימין ולפעמים בצד שמאל, במרחק של כך וכך קילומטרים. אבל אם אני מתבונן בחלל הקוסמי בצורה מוחשית, כשם שחייב אני (להתבונן) בישותי העצמית כאדם, אין זה עניין חסר חשיבות האם כוכב הלכת נמצא פעם אחת משמאל ובפעם אחרת מימין, אלא אני אומר שיש כאן את אותו סוג של הבדל, באם נמצא הוא מימין או משמאל, כשם שקיים כאן בין האיבר הימני לשמאלי (באדם). אין זה מספיק לומר שהכבד נמצא במרחק של כך וכך סנטימטרים ימנית לציר הסימטרי, הבטן במרחק של כך וכך סנטימטרים לשמאלו, מאחר והשניים שונים בצורתם בגלל שהאחד ניצב מימין והשני משמאל. זו הסיבה, שצדק, בהתאם למיקומו בצד ימין או בצד שמאל, מופיע לעין בצורה שונה.

באותה הדרך אני יכול ליצור מישור שלישי, וחייב שוב לעצב שיפוט בהתאמה לכך. ואם ארחיב את ידע האדם שלי ליקום, אהיה מחויב, כשם שקשרתי את המישור האחד עם חשיבת האדם, ואת המישור השני עם רגישת האדם, להתייחס אל המישור השלישי כמי שקשור לרצון האדם.

בעזרת כל זה רציתי להראות כיצד קוסמוגוניה מודרנית אינה יותר מאשר שארית אחרונה של הפשטה חיצונית כאשר מדברת היא אודות שלושה מישורים ניצבים אחד לשני, אליהם מיקומי ותנועות הכוכבים מיוחסים בשוויון נפש, ואז בהתאם למיקומים אלו היקום השלם מחושב כמכונה. בתפיסה האסטרונומית של גלילאו, רק דבר אחד זה נלקח בחשבון עבור היקום- חלל מופשט, עם יחסיו הנקודתיים. ידע זה יכול להיות מורחב ולהפוך לידע אקטיבי ורב עוצמה של האדם. יכולים אנו לומר: אדם הוא ישות חשיבה, רגש ורצון. כישות חיצונית הוא קשור על ידי החשיבה למישור אחד, עם מישור אחר בזווית ישרה למישור הראשון על ידי הרצון, ועם מישור שלישי בזווית ישרה לשני המישורים הראשונים עם הרגש. חייבים ליישם זאת גם בעולם החיצון. מאז אמצע המאה החמש-עשרה, אדם מכיר באמת לא יותר מאשר את התפשטותו לשלושה כיוונים. כל דבר אחר הוא רק חומר שנאסף עבור התבוננות. ידע אמיתי של האדם חייב להירכש מחדש, ובעקיפין ידע של היקום באותה השיטה. אז נוכל להבין כיצד הכרחיות ורצון חופשי נקשרים, וכיצד שניהם יכולים לחול על האדם, מאחר והוא נולד מהיקום. כמובן אם לוקחים רק שארית אחרונה זו של בן האדם – שלושת המימדים הניצבים בזווית ישרה אחד לשני – אם זה כל מה שרוצים לדמות, אז היקום מופיע בצורה דלה להחריד. דלה, דלה לאין שיעור היא השקפתנו האסטרונומית הנוכחית של היקום, והיא לא תיעשה עשירה יותר עד שנאיץ ונתקדם לקראת ידע אמיתי של האדם, עד שנלמד באמת להתבונן אל תוך האדם.

התפיסה האנתרופוסופית של היקום מובילה ישירות אל עבר ידע רוחני אמיתי של החומר. האם אין דברים כאלו כחשיבה, רגישה, רציה מופיעים בפני ידע האדם כהפשטות ריקות להחריד? האדם אינו חוקר עצמו ביסודיות מספקת. הוא אינו שואל עצמו מהם עבורו, דברים כאלו אליהם מייחס הוא את מילותיו. כה הרבה הפך רק למימרות ריקות. אדם חייב לשאול עצמו באופן מצפוני, כאשר משתמשים במילה חשיבה, האם זה מייצג מושג ברור כלשהו – שלא לדבר על רגש ורצון. אבל דיבורינו הופך פשוט וברור, עוברים אנו ישירות מאך ורק יצירת מימרות, מהשימוש במילים מרוממות, וחוזרים אחורה אל תמונות. גם כאשר נוטלים אנו רק את תמונת החשיבה האחת הזאת – הנחת האצבע לצד האף! אין אנו צריכים לעשות זאת תמיד, אבל יודעים אנו שמחווה זו מבוצעת באופן טבעי שעה שאנו נדרשים להתאמץ לחשוב, כשם שמצביעים אנו עם האצבע אל הסנטר כאשר רוצים לציין שאנו מקדישים תשומת לב! אנו נכנסים למישור זה במדויק מאחר ורוצים אנו לאמוד משהו אשר אליו אנו קשורים. אנו מחלקים את האורגניזם שלנו לימין ושמאל, מאחר ואנו פועלים אחרת לגמרי בעזרת איברי-החושים הימניים והשמאליים שלנו. דבר זה יכולים אנו להעריך אם מתבוננים אנו שעם איברי-החישה השמאליים נוטלים אנו על עצמנו כביכול, את הטיפול באובייקטים חיצוניים, ובחשיבתנו גם כן קיים סוג של טיפול או הרגשה של האובייקטים החיצוניים. עם איברי-החישה הימניים אנו כאילו 'מרגישים את רגשותינו' כלפיהם. אז קורה שלראשונה הופכים הם לשלנו עצמנו. לעולם לא יכולנו להגיע למושג-אגו לולא היינו מסוגלים להבחין, ביחד עם מה שחשים אנו בצד ימין, גם בזה אשר חשים אנו בצד שמאל. על ידי פשוט הנחת הידיים אחת על השנייה יש לנו תמונה של מושג-אגו. זה אכן נכון שעל ידי התחלת השימוש בתמונות ברורות במקום לחיות רק בבחירת מילים, אדם יהפוך עשיר יותר פנימית וישיג את היכולת להמחזת היקום בפירוט רב יותר.

בנטלנו דרך זו, נמצא שהיקום מתעורר שוב לחיים עבורנו, ושאנו עצמנו כבני אדם נוטלים חלק בחייו. אז נלמד שוב כיצד לבנות גשר בין היקום לאדם. כאשר דבר זה ייעשה, האדם יהיה מסוגל להבחין האם קיים כאן ביקום דחף של נחיצות טבעית עבור כל אשר באדם, או האם היקום במידת מה משאירנו חופשיים; האם הוא לחלוטין מחליט עבורנו, או משאירנו במובן מסוים חופשיים. כל עוד חיים אנו בהפשטות, איננו יכולים לגשר בין עיקרון מוסרי לחוק טבע. אנו חייבים להיות מסוגלים לשאול את עצמנו עד להיכן משתרע חוק הטבע ביקום, והיכן נכנס משהו אשר אותו אין אנו יכולים לכלול בכפוף לאספקט של חוק הטבע. אז מגיעים אנו ליחס אשר הינו בעל משמעות גם עבור האדם, יחס בין מה שמגיע בכפוף לחוק הטבע ומה שהינו חופשי ומוסרי. בדרך זו לומדים אנו להוסיף משמעות לאמירה: "מאדים הוא כוכב לכת רחוק מהשמש, נגה כוכב לכת קרוב יותר לשמש". על ידי ביטוי בפשטות של מרחקם במספרים מופשטים אין אנו אומרים דבר או לפחות מעט מאוד, מכוון שלהגדיר בדרך זו לפי השיטות של האסטרונומיה המודרנית, שקול לאמירה: אני מביט בקו אשר חוצה בעד שתי זרועות האדם וידיו, ואני מדבר על איבר אשר שוכן 2.5 דצימטר מקו זה – כעת איבר זה יכול להיות במרחק של כך וכך מתחת לקו, ואיבר אחר במרחק של כך וכך מעל לקו. אין זה המרחק אשר עושה את ההבדל, אלא העובדה שאיבר אחד נמצא מעל והשני מתחת. היכן שאין הבדל בין מעל ומתחת, לא יתקיים הבדל בין האף או העיניים, והקיבה! העיניים הן עיניים אך ורק משום שהן שוכנות מעל, והקיבה היא קיבה אך ורק משום שהיא שוכנת מתחת, קו זה. הטבע הפנימי של האיבר מותנה במיקומו.

בדרך דומה טבעו הפנימי של מאדים מאופיין על ידי מיקומו מחוץ למסלול השמש, וזה של נגה על ידי מיקומה בתוך מסלול השמש. אם אין אנו מבינים את ההבדל המהותי בין איבר בראש האדם ואיבר בגוף האדם – האחד שוכן מעל והשני מתחת קו זה – אז אין אנו יכולים לדעת שמאדים ונגה או מאדים וכוכב חמה שונים במהותם. היכולת לחשוב על היקום כיצור חי תלויה בלמידתנו להבין את ההירוגליף^[4] של היצור החי הניצב בפנינו. אנו חייבים ללמוד לראות את האדם כהירוגליף של היקום, מאחר והוא נותן לנו את ההזדמנות לראות מקרוב כיצד שונים הם מעל ומתחת, ימין ושמאל, קדימה ואחורה. אנו חייבים ללמוד זאת קודם באדם, ואז נימצא זאת ביקום.

מאחר והשקפת היקום המודרנית הנתמכת על ידי מדעי הטבע באמת השמיטה את האדם מהקוסמוגוניה – מכירה אותו רק כחיה המפותחת ביותר, זאת אומרת הפשטה – מאחר ואדם אינו נמצא בה כלל, תפיסת היקום הזאת מופיעה כתמונה מתמטית גרידא, בה המקור הכלל-עולמי של החירות והמוסריות לעולם אינו יכול להיות מוכר. הקשר בין חוק המוסר וחוק ההכרחיות זהו דבר בעל חשיבות רבה ביותר, אותו חייבים אנו ללמוד לראות באופן מדעי. היום השתדלתי להראות לכם, אולי במידת מה במושגים מרומזים בעדינות, כיצד מושג ידע היקום מידע האדם.

לרופאים יכולתי להראות בדרך מדעית קפדנית כיצד דרך זו חייבת להיראות ברפואה, פיסיולוגיה וביולוגיה. בהרצאות אלו תהיה זו משימתנו להבחין כיצד חייב זה להיראות אם ברצוננו לעצב כיאות את הבנתנו הכללית של העולם, ושל החיים החברתיים בהם מוצאים אנו עצמנו בזמנים אלו בהם קיים צורך רב בהבנה כזאת.

————————————————————————————–

1. חקר התהוות היקום – המתרגם. ↑
2. הוצא לאור על יד Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, דורנאך,1961,(מהדורה שלישית) תחת הכותרת: Geisteswissenschaft und Medizin. בתרגום האנגלי: מדע הרוח ומדיצינה (אזל כעת מהדפוס), ניתן להשאילו מהספרייה, רודולף שטיינר האוס, לונדון, N.I.W. יצא לאור בעברית בשם: מדע הרוח והרפואה – הוצאת תלתן. ↑
3. פיזיוגנומיה – חוכמת הפרצוף, של תווי הפנים – המתרגם. ↑
4. הירוגליף, תמונה המייצגת מילה או רעיון; כתב חרטומים, כתב תמונות – המתרגם. ↑