רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בברלין 1912-1911    GA133

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה שנייה  19.3.1912 

ראיות של עידנים עברו בציביליזציה המודרנית

כהקדמה אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצרים. הראשון (אני אשמיט מספר עובדות) הוא כדלהלן:

פעם אחת חיו שני נערים שמילדותם המוקדמת היו חברים קרובים. אחד מהם היה מחונן באופן יוצא דופן, למד בכישרון יוצא דופן וכשהתבגר הבטיח להשיג כבוד אקדמאי נעלה. הנער האחר היה הרבה פחות מוכשר. חברו נמשך אליו עמוקות, לימד אותו ועזר לו בכל דרך אפשרית, אבל הוא לא היה מסוגל ללמוד הרבה. אך זה לא השפיע מאוד על גורלו כיורש של הון קטן ללא דאגות לתנאי חייו. הנער המוכשר יותר גדל והתבגר אבל כשעמד לקבל תואר אקדמאי, הוא מת. בארץ שבה חי איש צעיר זה, היה נהוג להתחתן ולהקים משפחה מוקדם מאוד בחיים. דבר התפתח מדבר, והנער הפחות מחונן סיפק את צרכי המשפחה של החבר המת. את זה הוא עשה, אבל לא עבר זמן רב והונו החל להסתיים. הוא אמר לעצמו: "כפי שכישרונותיו של ידידי הוכחו כחולפים וזמניים כך גם הרכוש הגשמי שלי בוודאי ייעלם בקרוב. אני צריך למצוא פרנסה." את זה הוא עשה על ידי כך שנהיה לסוחר נוסע. פעם כשהיה יושב לפני בית בשכונה מוזרה, הגיע איש ענקי והתיישב לידו. הוא נראה כמי שלא אכל כבר כמה ימים ונראה מת מרעב. הסוחר התמלא חמלה עליו וציווה להביא לו ארוחה. להפתעתו של הסוחר היא נאכלה מהר מאוד ולא הספיקה להשביע את רעבונו של הענק, הוא הזמין עוד ארוחה. האיש הגדול אכל אותה באותה רעבתנות ואז אמר שכדי לספק את רעבונו הוא צריך לאכול ירך חזיר שלמה ועוגות אחדות. הוא טרף את כל זה, ורק אז הארוחה העצומה נראתה כמספקת. התרחשות זו הובילה לידידות בין האיש הגדול לאיש הקטן, והם ישבו יחדיו במסעותיהם. די מהר האיש הקטן מצא שהאיש הגדול הוא מעין מעמסה ואמר לו שחברתו מיותרת. האיש הגדול הבטיח לאיש הקטן את ידידותו, והאיש הקטן חש כעת צורך לשאול את האיש הגדול אודות חייו, והוא ענה: "אין לי בית על האדמה ולא סירה על פני המים. ביום אני חי בכפר, בלילה בעיר." בהתחלה לא היה לאיש הקטן מושג למה הוא התכוון. ואז רצה המקרה שהם היו צריכים לחצות נהר רחב. הסירה שלהם התהפכה וטבעה ושניהם נפלו לתוך המים. האיש הגדול חילץ את עצמו מהר מאוד, ונשא את האיש הקטן למקום בטוח, העלה את הסירה והושיב את האיש הקטן בתוכה ואז הוא צלל שוב לתוך המים והביא את כל הסחורות, אפילו את הפרטים הקטנים ביותר שבהם התכוון האיש הקטן לסחור. באופן טבעי זה עורר באיש הקטן יחס של כבוד גדול ביותר לחברו. וכזוג ידידים היו להם הרבה שיחות יחדיו, לפעמים על נושאים מעמיקים. כך בהזדמנות אחת האיש הקטן אמר לאיש הגדול: "או! אם רק הייתי יכול לעלות במודע לשמיים. אם רק היה אפשר לדעת מה שקורה שם למעלה!" מיד לאחר מכן ענה לו האיש הגדול: "אולי אתה רוצה להגביה עוּף לתוך האוויר…" וכאשר האיש הקטן הסכים הוא מהר מאוד נהיה מודע לעייפותו ונרדם. כאשר התעורר הכוכבים זרחו מעליו כמו אבקה בגביע של פרח-הלוטוס בשמיים. הוא היה אפילו מסוגל לקטוף אחד מן הפרחים הללו, ולהחביא אותו בשרוולו. ואז הוא ראה אוניה גדולה מתקרבת, נמשכת ונהוגה על ידי דרקונים שאחזו בכלי גדול של מים. האיש הגדול שהיה עם האיש הקטן בעננים, הראה לו כיצד המים יכולים להימזג החוצה ולטפטף מטה לאדמה. האיש הקטן הבין שהוא יכול לפעול כמו הרוחות שבאוויר, כאשר הן נותנות לגשם להינגר מטה אל האדמה על ידי חבל. האיש הגדול אמר לו: "כעת אתה הוא זה שהציל אותי. אני הוא בנו של אל-הרעם וחובתי היתה להעניק גשם וברכות אחרות על פני האדמה. בגלל שלזמן מה לא מלאתי את חובתי כמו שצריך, הייתי חייב לחיות על פני האדמה את החיים שאתה מכיר." ואז הוא נתן לאיש הקטן לשוב למטה שוב לאדמה. הוא היה כעת בביתו פעם נוספת והיה עימו הכוכב שאסף באחו של השמיים שאותו הניח על השולחן והוא מילא את כל החדר באור פלאי, חזק מספיק אפילו לקריאה. במשך היום זה נראה כמו מטאור פשוט, אבל בלילה הוא היה קורן וזוהר. זה נמשך עד שלילה אחד אשתו של האיש הקטן, אשה גנדרנית למדי, קשרה את שערה ליד האור. זה הרגיז את אבן-הירח והיא התכווצה למידה קטנה. יום אחד היה לאישה דחף מוזר לבלוע את האבן! מיד לאחר מכן הגיע לאיש הקטן חזון של האיש הגדול שאותו הכיר באופן כה אינטימי, והאיש הגדול אמר לו: "בגלל מה שכעת התרחש, אני יכול להגיע לשלב מיוחד של התפתחות. עכשיו אוכל לבוא לאדמה לזמן מה כבנו של אל-הרעם. אשתך תישא אותי כבנך." והוא למעשה, נולד כבנו של האיש הקטן. תכונה אופיינית לילד זה היתה שבחשיכה הוא זרח כמו כוכב, כך שאנשים כינו אותו "ילד כוכב". הוא המשיך לחיות וכשגדל הזוהר שלו נחלש, אבל עדיין גילה עצמו דרך כישרונותיו הגדולים. מהר מאוד הוא נהיה אדם בעל חשיבות גדולה בחיים…

זהו סיפור אחד. אתם מתפלאים שאני מספר לכם סיפורים כאלה, אבל לפני שאשיב אספר לכם את השני, סיפור דומה מאוד:

פעם אחת חי אדם אשר היה, בארצנו, במעמד של "חבר מועצה" או "חבר הנהלה". היתה לו משפחה שחיה בבית מרווח ויפה מאוד. אבל אחרי זמן מה התחילו להתרחש דברים מוזרים. ביום, ובמיוחד בלילה, אף אחד בבית לא היה יכול להשיג מנוחה כלשהי. הם תמיד היו מוכים, צבוטים ונגררים לכל הכיוונים. חפצים היו מוטלים בהם והבית היה מלא רוחות. בגלל זה המשפחה עזבה את הבית ועברה לבית אחר, בהשאירם משרת מאחור כמשגיח, אך לאחר מספר ימים הוא מת. הם שלחו משרת שני וגם שלישי, שניהם מתו ואז הם החליטו לעזוב את הבית ללא משרת כלל. כעת הופיע ספקן צעיר שהתכונן לבחינה ורצה לקחת את הבית עבור לימודיו. היועץ הזהיר אותו שלבטח הוא לא יצא מהבית חי, ושבכל מקרה דברים נוראים מתרחשים לכל מי שגר בבית. אך הצעיר ענה: "אני כתבתי חיבור על אותו נושא של 'חוסר הממשות של הרוחות', הוכחתי שאינן קיימות. אני יכול לכתוב עוד הרבה וכל מי שכותב אודות עניינים שכאלה אינו מפחד ממה שיכול להתרחש בבית שכזה!" ובכן, היועץ שוכנע לתת לו את הבית. האיש הצעיר לקח עימו ערמות של ספרים ללמוד והתיישב להתחיל את עבודתו. לא עבר זמן רב לפני שאחת מאוזניו נצבטה, ואז השנייה. ואז הוא הותקף ממקום אחר והוטרד בכל מיני דרכים. כשהלך למיטה הצרות החלו בכל הרצינות! הוא לא מצא מנוחה בכל הלילה, וספקן ככל שהיה, הוא החל לפחד מאוד. אך הוא סרב לתת פתח לטרור והמשיך ברוב אומץ. בהתחשב בכוח עמידתו, דמויות הרפאים שרצו לרכון על ספריו ולשחק במעשי קונדס על ידי סגירת עיניו כאשר רצה לקרוא, וכיוצא בזה, גילו עצמם אליו. זה עודד את האיש הצעיר והאמיץ מאוד, אבל זה באמת היה מצב איום ונורא. זה המשיך כך עד שלבו איפשר לו לייסד סוג של ידידות עם שתי ישויות-רוחיות שהיו תמיד מרגיזות ומציקות לו. אחרי זמן מה הוא גילה שהישויות-הרוחיות אינן יכולות לקרוא אבל היו רוצות לעשות זאת. וכך זה קרה שהוא ייסד סוג של בית ספר עבור הרוחות, הוא לימד אותן כיצד להעתיק כל מיני דברים מתוך ספריו. הרוחות לא רק היו מוקירות תודה באופן יוצא מן הכלל עבור זה, הן למעשה למדו משהו. המגע עם הרוחות היה כעת עיסוק מהנה למדי עבור האיש הצעיר ובנוסף לכך הרוחות שחיו בבית הפיקו תועלת רבה ממנו. הגיע הזמן עבור הבחינות שלו. בנוסף לכך שהיתה לו הנאה גדולה מכל זה, הוא ספג כה הרבה ידע שהוא קיווה לעבור, אבל המזימות של שונאיו גרמו לכך ששמועה נפוצה שהוא מרמה בניירותיו הכתובים. בארץ ההיא החוקים ביחס לעניינים שכאלה היו נוקשים מאוד ומכיוון שהאמינו בשמועות עליו, הוא נשלח לכלא ונשאר שם לזמן מה מבלי לאכול. לבסוף, אחת מהרוחות-הידידות שלו הביאה לו אוכל. היא החלה להביא את שאר הרוחות איתה והן סיפקו את כל צרכיו. כך צמחה בין האיש הצעיר ואחת מן הרוחות-ידידות שלו, ידידות הרבה יותר גדולה משהיתה קודם לכן. ואחרי שחפותו הוכרה והוא יצא לחופשי, גם אם קודם לכן "הוא הוכיח את אי-מציאותן של רוחות", הרוח-הידידה שלו היתה כעת מציאות שכזו עבורו שהוא החליט לשאת אותה לאישה! היא ענתה שבמצבה היא לא יכולה להתחתן, כי היא שייכת לעולמות הרוחיים, אך אם הוא ילך לכומר-קוסם מסוים וישאל בעצתו, אז תימצא הדרך לפתור את הבעיה. ובכן הוא הלך לכומר-הקוסם שנתן לו קסם ואמר שאם, כאשר תעבור הלוויה, הרוח-הידידה שלו תיגש לארון המתים ותספוג קסם זה, היא תהיה לאדם ותינשא לו. זמן קצר לאחר מכן התרחשה הלוויה. הרוח-הידידה התקרבה לתהלוכה, שאפה את הקסם ואז נעלמה בתוך הארון. האנשים השתוממו מאוד כאשר הדמות שראו נעלמה בתוך הארון (כי כאשר היא שאפה את הקסם היא הפכה לנראית). הם הניחו את הארון על האדמה, פתחו אותו, ומצאו שהוא לא מכיל גוף כלל! טקס הקבורה לא היה יכול להתקיים כלל. אבל אחרי כמה ימים הרוח-הידידה באה אל האיש הצעיר ואמרה לו שכעת נהייתה לאדם – לזה שהיה בארון – והם יכולים להינשא. וכך השניים שהיכרותם התחילה בבית רדוף הרוחות, חיו כעת בחבֶרות של נישואים.

אם אתם מקדישים קצת מחשבה לשני סיפורים אלה, תצטרכו להודות שכל חיפוש שתעשו בסביבה הקרובה אל הזמן שבו היתה אמונה אוניברסלית ברוחות, בספרות שמצויה באירופה, לא תמצאו שום סיפורים שכאלה. אתם תמצאו רמזים לכך כיצד עולם-הרוח פועל בתוך העולם של האדם – אבל סיפורים ממין זה, נותנים את ההרגשה שלא יכולה להיות יותר דרך טבעית וספונטנית של תיאור המשחק המשותף שבין עולם הרוח לבין העולם האנושי, שפשוט אינה קיימת בספרות האירופאית. הם מאוד מיוחדים. מאפיין מוזר מכה בנו כאשר אנו לומדים את ההרכב שלהם. בסיפור הראשון נאמר לנו, למשל, שכוכב נולד כבנו של אדם והולך לחיות כאדם על האדמה. למודעות המלווה את הסיפור הראשון, זהו עניין טבעי שישויות קיימות בכוכבים, ישויות אשר הן ידידות קרובות קדמוניות של האדם, ואלו ההולכים על האדמה כאדם עשויים, במציאות, לגלם ישויות-כוכב. זה מונח מתחת לסיפור הראשון כעובדה טבעית ומתקבלת. בשני, אדם נכנס לתוך נישואים ממשיים עם אישה שהוא מכיר תחילה בעולם הרוח, ואז היא יורדת לתוך העולם הפיזי וחייה ממשיכים שם. המגמה של שני הסיפורים היא זהה. חוש זה של "אחדות" עם עולם הרוח – לא בצורה שבה הוא מתבטא בסאגות ואגדות אירופאיות, אלא על קרקע שונה לחלוטין שעליה אנו מדברים עכשיו – לא נמצא בשום מקום בספרות של אירופה, באותה צורה מיוחדת – מלבד חיקויים שלה אצל כמה כותבים מודרניים.

כעת, תזכרו בעצמכם במשהו שאמרתי באחת מן ההרצאות האחרונות.^[1] בדרך שבה זה אפשרי בהרצאה שכזו דיברתי על ההתחלות של אבולוציית-האדמה וההתהוות של האדם בקשר לאבולוציית-האדמה. אמרתי שהתהליך של האבולוציה של האנושות החל באופן יחסי בשלב מאוחר. אנו עצמנו מדברים על האבולוציה של האדם ושל המין האנושי בדרך הבאה: כאשר אדם צריך להיכנס לקיום פיזי על האדמה, הזרע הפנימי ביותר של לב הפרי של ישותו פועל בתוך שדה מסוים של פעילות, ובונה איברים מעודנים, מוח ורקמות גופניות עדינות יותר. כך יש באדם גרעין של רוח ונפש שעובר הלאה מהתגשמויות מוקדמות יותר, עוטף עצמו עם מה שבא מן האבות הקדמונים ונישא דרך הדורות בתהליך של תורשה פיזית. באדם המופיע על האדמה, מתרחש איחוד בין מה שבא מהתגשמויות קודמות לבין מה שנישא דרך הדורות, עוטף את הזרע של הרוח והנפש אשר עוברות מאינקרנציה לאינקרנציה. אמרתי שצורה זו של תהליך אבולוציוני מתחילה רק במשך התקופה האטלנטית, כאשר התנאים מכתיבים התפתחות שכזו האפשרית בפעם הראשונה על האדמה. ציינתי שלתהליך מיוחד זה של התפתחות קדם אחד אחר, שבו האדם לא עבר לתוך קיום ארצי בדרך של איחוד בין אדם לאישה וירידת הנפש שעברה דרך התגשמויות אחדות. בתקופות קדומות מאוד של אבולוציית-האדמה, האדם התחיל בדרך שונה לגמרי. הסיבה לכך היא שעד התקופה הפוסט-אטלנטית האדמה לא הזכירה למעשה את צורתה הנוכחית. בתקופה האטלנטית המאוחרת האדמה לא השתנתה באמת, ביסודה, ממצבה הנוכחי. אבל בתקופה האטלנטית הקדומה היא היתה שונה באופן יסודי מאשר מאוחר יותר, וכל מי שמתעלם מן העובדה שבזמן ההוא שררו תנאים שונים לחלוטין, יש לו תפיסה כוזבת לחלוטין על הצורה של האדמה. אחרי שעברה דרך התקופות של שבתאי הקדום, השמש הקדומה והירח הקדום, האדמה לא היתה רק אורגניזם חי, אלא גם ישות רוחית, אורגניזם כביר חדור ברוח ונפש. איננו חוזרים לאחור לכדור גז חסר-חיים כפי שנרמז על ידי התיאוריה של קאנט-לפלס, אלא אל האדמה כישות חיה ענקית. בזמן עתיק זה התהליך האבולוציוני של האנושות היה כזה שהפרייה לא התרחשה בין גבר לאישה, אלא בין 'הלמעלה" ו"הלמטה" – במובן זה, שהאדמה עם כוחות החיים שלה, סיפקה את היסוד של החומר, היסוד היותר חומרי – היכן שהעיקרון הרוחי הגיע מלמעלה כמו גשם אשר מפרה את הקרקע ומחובר עם עיקרון חומרי יותר. זה היה על ידי שיטה זו של הפרייה שבני האדם הראשונים הגיעו לידי קיום. זה צוין בהרצאה פומבית וניתן לביסוס הגיוני, בהתאמה לעקרונות של קיום טבעי. ואז האדמה הפרידה מעצמה מסה מוצקה כמו מערכת של עצמות, ולאחר מכן זה היה בלתי אפשרי עבורה לספק, כמו לפני כן, את החומר עבור ההפרייה "מלמעלה", כעת באה הפרייה בדרך של שני מינים, והתהליך שקודם לכן נוצר בשרשרת על ידי פעולת גומלין בין "למעלה" ו"למטה", עבר כעת לפעולות של תורשה ולאלו של ראינקרנציה הקשורות עם תורשה. כך, מה שהתרחש על פני השטח של האדמה בזמנים קדומים, עבר כעת לתוך הישות של האדם. בני האדם הגיעו לידי קיום והיו יכולים להוריש או לקחת עימם מאינקרנציה אחת לבאה, איכויות אלו שקודם לכן התקבלו ישירות מעולם הרוח ועכשיו הועברו על ידי התורשה. כפי שנאמר בהרצאה הפומבית, בני האדם הראשונים ביותר היו דו-מיניים, ואז התרחשה ההבדלה לזכר ונקבה והתפתחות הדרגתית לתוך המצבים השוררים בהווה. מה שבזמנים קדומים הופעל יותר מלמעלה – היסוד הנקבי – עבר לתוך האישה, ומה שהופעל יותר ביסוד הארצי, עבר הלאה בזרם של התורשה לתוך הזכר.

מרמזים הניתנים דרך מהלך השנים העוסקים באבולוציה של האנושות, אתם תבינו שמצבים אלה שוררים עד לתוך התקופה האטלנטית. זה היה עד למחצית השנייה של התקופה האטלנטית שהתהליך האבולוציוני נמשך, פחות או יותר, במצבו הנוכחי. האנשים האטלנטים על האדמה באמת חיו בתוצאה קשה והרסנית של מצבים קודמים יותר, כאשר חלק מהותי של האדמה היה מופרה על ידי הרוחיות של השמיים. האנשים האטלנטים ראו את הלידה של האדם כהתגשמות ישירה של הרוחי, ירידה של הרוחי לתוך החומר. כפי שאנו רואים היום את הגשם נופל מהשמיים ומרטיב את האדמה, כך האנשים של אטלנטיס ראו את בני האדם באים מטה מגבהי השמיים, מתאחדים עם חומר המסופק על ידי האדמה ואז נודדים על פניה. המצבים השתנו רק בהדרגה ובאופן איטי. באיזורים מסוימים מצבי ההכנה של התנאים כפי שהם כיום, התקיימו במשך זמן רב, בעוד באיזורים אחרים היכן שהמצבים הישנים נמשכו, האנשים האטלנטים ידעו שהאדם קיים, קודם כל, בעולם הרוח ואז מחפש חומרי גוף כדי להיות לחלק של אנושות-האדמה. כך כאשר אדם בזמנים ההם ראה את חברו נע על האדמה, הוא אמר לעצמו: "הצורה שראיתי שם נגזרת מהאדמה, אבל מה שבתוכה נגזר מאותו עולם שאליו שייכים הכוכבים: האדם ירד מעולם הכוכבים!" – זה נשמע כמו סיפור-פיות המהדהד מזמן עתיק – האדם בא למטה מגבהי השמיים, הקיף את עצמו וכיסה עצמו בחומר ארצי. האנשים האטלנטיים ידעו על פעולת הגומלין שבין השמיים והארץ. הם ידעו: נתחיל בכך שאדם הוא רוח ואז הוא יורד למטה, מלביש את עצמו בחומר ונע על פני האדמה. האדם נראה כמו ישות שמיימית, ישות מעולם הרוח. כי זה היה ידוע שכאשר הוא נע, הוא נבדל מהרוח רק בכך שהוא לבוש בחומר. המעבר מעולם הרוח לחושים הפיזיים היה הרבה יותר עדין, תהליך יותר רגיש. לא שהאטלנטים דחו במובן כלשהו את הקיום של עולם הרוח… נהפוך הוא, הם ראו בבהירות שאין הבדל גדול בין האדם הפיזי לישויות הרוחיות השייכות לעולם אחר זה. הם ידעו: אפשר להתקשר עם אדם דרך סימנים, על ידי שימוש ביסודות של דיבור אנושי… וגם עם הרוחות, כי הדרך שבה אדם מתקשר עם הרוחות אינה שונה מהדרך שבה הוא מתקשר עם אדם אחר.

באופן טבעי רק מעט מאוד מידע ישיר על קשריו של האדם עם עולם הרוח שרד את הקטסטרופה האטלנטית. השליחות של התקופה הפוסט-אטלנטית היתה לפתח באדם הבנה לקיום-האדמה עצמה, של כל מה שניתן להשיג על ידי ההתפתחות של הגוף כמכשיר פיזי. וכך הקשר הטבעי לחלוטין עם עולם הרוח מהר מאוד פסק במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית. אבל מה שנעלם מהתודעה הנורמלית נשמר בתוך תקופות אלו כרגעים של ראיה רוחית תורשתית כאשר הנפש נמשכה יותר לעצמה. מה שהיה בזמנים קדומים יותר ניסיון ממשי כאשר הנפש הפנתה את מבטה לעולם הרוחי שמסביב, נולד שוב מאוחר יותר… בצורה של דמיון, פנטזיה. בואו ונניח שאצל כמה אנשים מסוימים השייכים לתקופה הפוסט-אטלנטית, התכונות והיכולות של התקופה האטלנטית עדיין שרדו חזק יותר מאשר אצל כל האחרים. כמובן, זה לא יהיה אפשרי עבור אנשים כאלה, בתקופה הפוסט-אטלנטית, לספוג חוויות בצורה שבה הם קיבלו אותן באטלנטיס. אבל לבטח יהיה משהו בפנטזיה שלהם המבדיל אותם מהגזעים החדשים – גזעים שאי אפשר לומר עליהם שישרדו את האנשים האטלנטיים. בגזעים המובילים של התקופה הפוסט-אטלנטית יהיו, כמובן, פחות הוכחות לקשר טבעי זה עם עולם הרוח.

אצל אנשים המתאפיינים בכך שהם נושאים לתוך התקופה הפוסט-אטלנטית הרכב של נפש המזכיר את התקופה האטלנטית, ההשפעה המאוחרת של התייחדות זו תהיה שונה למדי מעבודה זו אצל הגזעים הפוסט-אטלנטיים הטיפוסיים. במקרה של אנשים הנחשבים מנקודת הראות של אוקולטיזם כשייכים לא אל הגזעים המתקדמים, אלא אל הגזעים "המפגרים" של אטלנטיס העתיקה, יש לצפות שהפנטזיה שלהם, כשמדובר בקשר בין העולם של האדם ועולם הרוחות, תבטא עצמה בצורה שונה לגמרי מן הפנטזיה של אנשים אחרים. אנו יכולים להבין שהדמיון של אנשים כאלה עשוי לקחת את הצורה של סיפור כיצד ישות-כוכב מחליטה לפתע להתגשם כבנו של אדם שנתן שירות לכוכב. חישבו על הסיפור הראשון, היכן שישות-כוכב, בנו של אל הרעם, נולד כבנו של ידיד עימו הוא נודד על פני האדמה. הסיפור השני מציע את המעבר המתון… אדם מתאהב בישות-רוח ממעל. ישות שכזו אינה יורדת למצב אנושי בדרך הרגילה, אלא בוחרת גוף מת. זוהי נפש אטלנטית, הרגילה לראות בני אדם היורדים ולוקחים חומר ארצי, ההולכת שלא בדרך הישר על ידי בחירת גוף שהיה מתאים, לא לתקופה הפוסט-אטלנטית, אלא לזו של אטלנטיס, כאשר בני האדם לא היו נולדים כמו עכשיו, אלא רק הניחו מעטה של חומר ארצי. לאור פרשנות זו אנו יכולים לקבל בסיפורים כאלה את התוצאה הקשה של תנאים קודמים. כמוצר של גזע ששרד מאטלנטיס העתיקה, המגמה והמוכנות לא מפתיעות אותנו. זה מעניין שמספר סיפורים דומים נאספו על ידי מרטין הובר ויצאו לאור על ידי רוטן ולנינג בפרנקפורט שעל המיין תחת הכותרת 'סיפורי רוחות ואהבה סיניים'.

כל זה מציין את היכולת להבין מלימוד מדע הרוח, וזו עובדה ממשית – וגם, כמובן, שדברים אלה עכשיו אינם יותר ממסורת.

אור יכול להיות מוטל על חומר רב שבא בדרכנו בחיים, אם רק יש לנו סבלנות ללמוד את הקשרים האינטימיים יותר של אבולוציית-העולם. האדם של ימינו עומד לפעמים משתומם מול דברים שכאלה ורק מתחיל להבין אותם כשהוא רואה שכל מי שמבין את הקשרים האינטימיים של האבולוציה האנושית, מקבל אותם כהוכחה עצמית. הבנה של מדע הרוח אינה מתגברת על ידי תביעות פדנטיות עבור 'הוכחה לוגית'. הוכחה, אחרי הכל, מועילה רק לאלו שרוצים להאמין שהיא עומדת על שלה. היא שימושית רק עבור אלה שיכולים להאמין שהיא הוכחה. אף אחד לא צריך להאמין לה כלל – ואז מוותרים על אמונה במשהו! מדע הרוח יתקבל לתוך הנפשות של בני האדם בגלל הוכחה גוברת שחוקים אלה שדרכם ידע יכול להירכש רק דרך השביל האוקולטי, ויכול להיות שימושי אפילו בצפייה במקום הכי נסתר של תרבות רוחית וחומרית. אוצרות החוכמה יגיעו כאשר יותר ויותר אנשים יהיו מספיק סבלנים לצפות בהרמוניה שבין כל העובדות של הקיום אשר תפיסה רוחית של העולם שימושית בהן, ולהבין שרק בדרך זו יש הסבר אמיתי של דברים שצריכים אחרת להישאר בלתי מובנים.

כשאנו חושבים על כל העניינים הללו נוכל לומר: לציביליזציה הפוסט-אטלנטית יש שליחות מיוחדת. אנשים שבאמת מבינים את זמנם יגוללו את הידע, את הרצון לפעול ואיכויות הלב להשיג דרך הכלי של הגוף. בתחום זה תהיה התקדמות גדולה יותר ויותר – התקדמות אשר, באופן יסודי, קשורה עם השלב באבולוציה הנמשך מהזמן של הרישים הקדושים של הודו ועד לירידתו של אימפולס הכריסטוס לתוך האנושות. אבל במקביל להתרחשות זו משהו התקיים שהוא כמו אוצר רוחי "כלוא". האנשים של אירופה היו מלאי תימהון בדרגה הגבוהה ביותר מהמראות של חיים רוחיים שנפתחו על ידי הגילויים העוסקים בחוכמה של הודו, של פרס העתיקה, בנוגע לקרישנה – או תרבות-ברהמן, או התרבות הזרטוסטרית העתיקה. באופן טבעי היתה בציביליזציות הישנות רוחניות יותר עמוקה מאשר במוצרים של צורות מאוחרות יותר של ידע. אנשים במערב היו המומים ממה שמלומדים גרמנים במחצית הראשונה של המאה ה-19 חשפו בנוגע לציביליזציות עתיקות אלו, והיו נדהמים מן האור שהושלך על החוכמה של הודו על ידי פרידריך שלגל, ומאוחר יותר, על החוכמה של פרס. גילויים אלה היו כה מהממים שההשפעה העמוקה שהופעלה על ידי הפילוסופיה המזרחית על מוחם של הוגים כמו שופנהאור או אדוארד פון הרטמן מובנת ללא קושי. שם יש לנו את הביטויים הראשונים של פליאה וההשתוממות של המערב על מה שנכלל בציביליזציות העתיקות כסוג של רוחיות "כלואה".

כעת אנו עומדים בפני תקופה אחרת, שבה הרוח הכלואה בצורה שונה תוכל להשליך את המערב לתוך תדהמה והשתאות, כלומר, הרוחיות שאינה שייכת למשימה של האנושות הפוסט-אטלנטית, אבל נשארה כפריט שנשאר בירושה מזמנים קודמים, מוסתרת עד שזמננו שלנו גילה אותה בחוכמה הסינית אשר המערב לא ידע עליה דבר עד עכשיו. לא דרוש הרבה כדי לאפשר את הכנעת התרבות הרוחנית של המערב – במידה כזו באמת, שהיא עלולה לשכוח את שליחותה שלה, את החשיבות המיוחדת שלה והמשימה שלה. כפי שהאדם חי לתוך העתיד הם יצטרכו להבין שמהתקופה האטלנטית שרדה על האדמה שלנו, חוכמה רוחית כלואה וידע גדול יותר מכל שמתגלה על ידי החשיפה בנוגע לברהמן הזקן והציביליזציה הזורואסטרית. חוכמה זו תשתחרר כאשר חיי הרוח של סין יעלו ממחבואם. שני דברים יצטרכו להיות מציאותיים עבור אלו שמפנים את עיניהם לקראת העתיד. הרחק משם יזרום זרם כביר של חיי רוח, הכולל, גם בפרטים חיצוניים, לימודים נפלאים מאוד… גם אם לימודים שכאלה יהיו בכל מקרה זמינים עבור אלו הרוצים לחדור לתוך חיי הרוח שלאורך השביל המתגלה על ידי מדע הרוח. אם (בציטוט המילים ששימשו בהקשר אחר על ידי ידידנו מ.ב. בפגישתנו הכללית) הרוב הגדול של בני האדם מושכים כובעי שינה מעל עיניהם ביחס למה שיש למדע הרוח להציע, אז יום אחד, באופן שאינו מתאים למנטליות מערבית, אוצרות רוחיים יזרמו מהתרבות הסינית, וחלק זה של האנושות, לתדהמתו, יבין שהמוצרים של תרבות כזו אינם יכולים להיתפס על ידי מחשבות פדנטיות הנפוצות במערב, אלא רק על ידי ראיה עמוקה יותר לתוך התרבות הטאואיסטית העתיקה אשר צמחה על הקרקע של הציביליזציה הסינית העתיקה. מדע הרוח פועל לעיתים קרובות כנגד טבעו בגלל שמעצם טבעו, הלימוד שלו משפיע על האמונה. אלו שבכוונה מושכים כובע שינה על עיניהם יהיו מופתעים, אבל מצד שני דווקא חשים הקלה כאשר, במדע הרוח, הם נתקלים בדברים רבים שעברו הלאה לתוך התרבות הסינית מהזמנים האטלנטיים. הם ינחמו את עצמם באומרם: "אין צורך להאמין בכך, כי מה שההיסטוריה שימרה נלמד בפשטות בגלל שזה מעניין!" זוהי הגישה של הפילולוגים והארכיאולוגים… אין צורך להאמין בכך. אפשר לקבל את זה על ידי לימוד ולהיות פטור "מלהאמין". אבל כאשר החוכמה משליכה את כבליה שם, יהיה לה אפקט אחר גם כן: זה ברור מאליו שגדוּלה מהותית תזעזע ותדהים. מה שהמין האנושי רכש יזרום הלאה באופן כזה שצריך לראות אותו בפרספקטיבה אמיתית, ללמוד מנקודת מבט אמיתית. הגישה הנכונה תהיה לומר: רוחיות זו קיימת. בעידנים שעברו זה היווה את התרבות הרוחית של אדמתנו. אבל לכל תקופה יש את השליחות שלה, וזו של התרבות המערבית זה לשתות מהמעיינות של המציאות הרוחית שמאחורי קיום העולם, כך שמציאות רוחית זו תתקבל מאחורי עולם החומר, מאחורי מה שהעיניים יכולות לראות והידיים יכולות לתפוס – כגילוי מעולם הרוח. האדם יצטרך להבין שהשליחות שלו כעת שייכת לתקופה אחרת והוא צריך לעמוד איתן על האדמה שהוכנה על ידי הכריסטיאניות!

זוהי התמונה האחרת. האדם יקבל בשמחה את מה שהופק מזמנים עתיקים אבל יאיר זאת, יחיה זאת עם מה שיותר חדש, פוסט-אטלנטי, תרבות כריסטיאנית נמזגה לתוך הנפש. יצור חלש יאמר: "אנו נקבל רוחיות מאיזה מקור שלא יבוא, כי כל מה שמעניין אותנו הוא מראה סנסציוני של העולמות הרוחיים." יתכן שיש ניאו-תיאוסופים אשר יאמרו: "האמת לא תימצא דרך הבנה עמוקה של עיקרון-הכריסטוס. היא מונחת היכן שהיא נשמרת על ידי הסינים, ותבוא לאור שוב כאשר הם יביאו את החוכמה האטלנטית הנחבאת בשכבות העמוקות ביותר של נפשם." יש להציע לאירופה "דוקטורינה סודית" חדשה הערוכה מהאמיתות של חוכמה סינית. מזה ישתמע, שאחרי הכל, המודל המתאים עבור תיאוסופים מודרניים היא תיאוסופיה הרבה יותר עתיקה שאינה חשה שהיא נקראת להפיק את המעיינות של חיי הרוח ממיסטיציזם כריסטיאני ואהבה כריסטיאנית – לא, בעניין זה, לגנוב גניבה ספרותית – ואפילו מאוד בלתי מושלמת – החוכמה של הודו העתיקה נוסדה באופן מסוים על ידי החוכמה של מצריים העתיקה! כמו היצורים החלושים, הם היו רק כה להוטים עבור חוכמה סינית כמו עבור הרוחניות שהם חשבו שהיא נפתחת מעלה עבורם על ידי החוכמה העתיקה או אפילו על ידי החוכמה ההודית "שהתגלתה מחדש". אחרי הכל, עבור האירופאים, הודו כמעט כה רחוקה כמו סין. ואם סיפרו לאנשים על גילויים מפתיעים שנעשו אפשריים בסין השייכים לרוחות מסוימות שהשתחררו, זה בהחלט נראה מעורר אמון עבורם יותר מכל דבר שצריך להתגלות בברלין.

אם נהרהר בדברים אלה, אנו נמצא את שיווי המשקל האמיתי בין קבלה משמחת של מה שנשמר מתקופות קדומות של תרבות לבין עמידה איתנה על הקרקע כתוצאה מאבולוציה דרך התקופות. תשומת לב זו תינתן לחשיבות של קיום שיווי משקל זה, שיישאר כתשומת לב לתנועה שאנו מזדהים איתה. זה פשוט לא נכון כשכאן ושם נאמר שאנו דוחים או מתעלמים ממה שמוצע בדרך של רוחיות הודית, לדוגמה. זה לא נכון, כפי שכל אחד שלוקח חלק בעבודתנו יודע. זה יהיה חמור אם אי-אמיתות כאלו יכו שורש בעולם הקשור עם תנועתנו. דעות שהן נוגדות קל לטפל בהן. הן באות מהר לידי שיווי משקל. אבל אמירות לא מדויקות מעודדות צמיחה של אי-הבנה אחת אחרי השניה… בגלל הייחוד של אי-ההבנה נולדות אי-הבנות חדשות! עלינו לדעת שזה צריך להיות המבחן הראשוני להבין כמה נקודת המבט שלנו על קרקע החיים הרוחיים של מערב אירופה מוצדקת בפני שלבים אחרים של האבולוציה האנושית. מצד שני, אנו צריכים לדאוג שכל דבר שאנו אומרים אודות שלבים אלה של אבולוציה, אודות צורות אחרות של רוחיות, יוצג ביושר ובכנות.

שוב ושוב צריך לחזור עליו ולהגשים אותו על ידי תיאוסופיה שאפילו אם הרבה מהראיה הרוחית שאנו יכולים להשיג, אובדת, ההשפעה שלה תישאר! לא חשוב כמה שיתגלה, עבודתנו צריכה להיות מלאה בכנות וביושר. ואם בעתיד, כל מה שאנשים יוכלו לומר על עבודתנו המיוחדת שדברים רבים השתפרו, ורבים אחרים לא שרדו – על כל פנים זו היתה דוגמה של העבודה שאוקולטיזם וחיפוש רוחי רציני יכול להיות חופשי לגמרי משרלטניזם או מאחיזת עיניים, שהשאיפה לידע אוקולטי יכולה להיות אמיתית וכנה… אם אפשר יהיה לומר זאת עלינו, אז באמת עשינו משהו כדי לקדם את ההתפתחות של החיים האוקולטיים! והעובדה שלא ניתן לומר שלא הותרנו מקום למשהו מהעתיד, יכולה להיחשב ביחס להישגנו הסופיים.

———————————————————————–

1. 4.1.1912 – מוצא האדם לאור מדע הרוח. ↑