רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל-8 במאי 1917

תרגמה מאנגלית, תוך כדי השוואה עם המקור בגרמנית – מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 4

ברלין, 12.4.1917

ככל שממשיכים בלימוד המיסטריה של גולגותא לאור מדע הרוח, על פי העקרונות המוכרים לכם, אנו מגיעים להבנה שהדורות הבאים יצטרכו להמשיך לחקור את סודותיה יותר ויותר לעומק; שיהיה עליהם לחדור יותר ויותר עמוק אל תוך המהלך הטבעי של האירועים. לגבי דברים רבים, מה שלמדנו עד כה על המיסטריה של גולגותא ומה שאנו יודעים אודותיה היום מהווה רק מעין הכנה להבנה עתידית, ובייחוד למה שהאנושות שעל האדמה תצטרך לחוות בקשר למיסטריה של גולגותא. אין ספק שאת מה שבמסגרת מדע הרוח, עקב חקירה בתחומי ידע רחבים ביותר, אנו נאלצים להציג בצורה מסובכת או “קשה להבנה” – כפי שטוענים אנשים מסוימים – יהיה אפשרי למסור לאנושות בצורה פשוטה, אף “נאיבית” במידת מה, במילים מועטות. אנו יכולים לדעת בביטחון מלא שאפשרות זו אכן תתממש. אך התהליך של התפתחות רוחנית דורש שקודם נלמד ונעבד במאמץ סבלני את האמיתות הגדולות, הפשוטות, שמאוחר יותר יהיה ניתן להביען במילים מועטות; כי את האמיתות העמוקות ביותר לא ניתן לנסח מההתחלה במונחים פשוטים. ולכן עלינו לקבל שזו הקארמה של העידן שלנו, שעלינו לאסוף וללמוד עוד פרטים רבים, לפני שנוכל להעמיד בפני הנפש שלנו את משמעותה וחשיבותה המלאה של המיסטריה של גולגותא.

בתחילת ההרצאה של היום הייתי רוצה להדגיש שאנו חייבים לייחס חשיבות גדולה לרעיון של אמונה, או אמון, ככוח פעיל וחיובי.

עלינו להבהיר שהנטייה של השקפת העולם החיצונית, המטריאליסטית, היא להרחיק שיקולים מוסריים מהאופן בו יש לראות את העולם. כבר ציינתי פעמים רבות שלא רק החשיבה האקדמית המלומדת, אלא גם התפיסה הפופולרית הפשטנית יותר של זמננו, מתאמצות לגרש את האלמנט המוסרי מהדרך בה הן רואות את התהוות העולם. כאשר המדענים מתארים כיום את תחילתו של הקיום הארצי, הם מביאים בחשבון רק את האופן בו הקיום על האדמה נוצר מתוך ערפילית קוסמית על פי חוקי פיזיקה וכימיה מסוימים, ומתאמצים להבין איך אותם החוקים הפיזיקליים יביאו מתישהו בעתיד למעין קץ של האדמה. את הרעיונות המוסריים שלנו אנו רוכשים באופן כלשהו במקביל עם המושגים הפיזיים הללו, וכבר ציינתי שמושגים פיזיים אלה אינם חזקים מספיק כדי להכיל בתוכם את המציאות. זה המצב שנגזר עלינו היום. ובעתיד, תמשיך ההתפתחות במסגרת של מושגים מסוג זה עוד ועוד. מבחינת האדם השואף לעמוד איתן על הקרקע של ההשקפה המדעית המטריאליסטית, הרעיון שבתחילת הקיום הארצי שלנו נמצא איזה מעשה או אירוע, כמו ה”נפילה” בסיפור המקראי, שיש לשפוט אותו על פי חוקים מוסריים, נחשבת כאמונה תפלה, כמשהו ששייך לתחום הפנטזיות. ההבנה הנוכחית של אנשים כיום אינה מספיקה כדי לייחס לסוף הקיום הארצי אבולוציה מוסרית מסוימת, כדי לתפוס שהודות לאימפולס מוסרי תהליכים פיזיים וכימיים ארציים יעלו ויעברו לקיום פלנטארי אחר, לקיום יופיטר. מושגים מדעיים פיזיים ומושגים מוסריים קיימים אלה לצד אלה, אך הם אינם יכולים “לסבול” אלה את אלה; שתי הספירות מוגדרות ומופרדות באופן מוחלט. מדע הטבע משתדל להוציא את המוסר לגמרי מהאידאולוגיה שלו, בעוד שהמוסר חייב “להשלים” אם אוכל לומר זאת כך, עם המחשבה שהוא נטול כוחות פיזיים כלשהם. אפילו בדוגמות של דתות מסוימות יש ניסיון לבנות רעיונות שמייצגים מעין פשרה עם מדעי הטבע, שעל פיה המדען מדגיש שיש להפריד באופן ברור בין הספירה של המוסר לבין מה ששייך לספירה של הכימיה, הפיזיקה, הגיאולוגיה וכו’.

אני מציע להתחיל את ההרצאה שלי היום עם משהו שלא נראה קשור בכלל לנושא החקירה שלנו, אך בכל זאת מוביל אליו ישירות. אני רוצה לציין שלא כל האנשים שהתמסרו לחקר הקוסמולוגיה בחרו להרחיק מחשבות מוסריות מהאופן בו הם התבוננו בטבע החיצוני ובתופעות הטבע. זה דבר מעניין ביותר. חוקר הבוטניקה המודרני לא היה מעלה בדעתו להשתמש בהגדרות מוסריות כאשר הוא לומד את חוקי התפתחות הצמח. להיפך, הרעיון שאפשר להביא נורמות מוסריות לממלכת הצמחים או לחקור את מוסר הצמחים היה נראה ילדותי בעיניו. דמיינו את הקבלת פנים שהיה זוכה לה כל מי שהיה עושה את הרושם שהוא מתייחס ברצינות לרעיון כזה. אך לא כל החוקרים אימצו תמיד גישה זו. אני רוצה להזכיר את הדוגמה של אדם שרבים לא ראו אותו ככריסטיאני. אך בהשקפת העולם שלו אדם זה היה כריסטיאני טוב יותר מרבים אחרים. תוכלו לעיין בכל מה שנכתב על גתה, במיוחד על ידי קתוליים, ותגלו שהדעה הרווחת הייתה שגתה לא לקח את הכריסטיאניות ברצינות – וזאת על אף העובדה שאנשים התייחסו אליו בסלחנות מסוימת מאחר שהוא היה אדם דגול. הדבר מודגש בייחוד במה שכתבו הקתולים עליו. אך בתוך גתה הסתתר רגש כריסטיאני, רגש שהוא כריסטיאני עמוק בהרבה מזה שחי אצל אלה שהמילה “אדוני, אדוני” על שפתיהם בכל הזדמנות. זה נכון שהמילה “אדוני, אדוני” לא הייתה כל הזמן על שפתיו של גתה, הוא בוודאי לא הציג את הכריסטיאניות שלו לראווה, אך השקפת העולם שלו הייתה כריסטיאנית במהותה. וכאן אני רוצה להפנות את תשומת לבכם להיבט מסוים של חשיבתו של גתה, היבט שאינו מוזכר לעיתים קרובות.

כפי שאנו יודעים, בתורת המטמורפוזה שלו, גתה ניסה להגיע לתובנות לגבי התפתחות הצמח. אתם זוכרים בוודאי שהייתה לי לעיתים קרובות ההזדמנות להתייחס לשיחה בין גתה לשילר בנושא זה, אחרי שהם נכחו בהרצאה של פרופסור באטש Batsch^[1] מאוניברסיטת ינה. שילר לא כל כך אהב את האופן בו באטש דיבר על צמחים, ואמר שאפשר היה לחשוב על שיטת מחקר שונה לחלוטין. ואז גתה המחיש בעזרת סקיצה פשוטה את הרעיון שלו אודות המטמורפוזה של הצמחים, כדי להראות איך ניתן לחשוב על חוט רוחני המחבר בין הצורות האינדיבידואליות של הצמחים. שילר נענע בראשו ואמר: “זאת איננה חוויה; זה רעיון.” גתה לא הבין נכון את ההערה הזאת וענה: “אני שמח לשמוע שיש לי רעיונות מבלי שאדע זאת, ושאני אף רואה אותם במו עיניי.” כלומר, גתה לא הבין איך אפשר לתאר כרעיון משהו שנובע מתוך המציאות, כמו צליל או צבע. הוא טען שהוא באמת רואה את רעיונותיו במו עיניו. זה מוכיח שגתה שאף לגלות את הרוח מאחורי התופעות, למצוא למשל את היסוד הרוחני הטמון בבסיס התפתחות הצמח.

אך לגתה היה תמיד ברור שהוא אינו יכול להעביר לבני זמנו את רעיונותיו במלואם, אלא רק באופן חלקי; כי בשביל דברים מסוימים התקופה עדיין לא הייתה מספיק בשלה. אך הסתבר שאחרים, שהיו חוקרי טבע מיוחדים, קיבלו השראה ממנו. למשל, הבוטניקאים שלוור Schelver^[2] והנשל Henschel^[3] קיבלו השראה מתורת המטמורפוזה של גתה. שלוור והנשל כתבו על התפתחות הצמח דברים ראויים לציון, דברים בלתי רגילים, שגתה התוודע להם בשמחה גדולה. אבל הבוטניקאי המודרני מתייחס לאופן בו גתה, שלוור והנשל ניגשים לכל הנושא הזה כאל שיגעון גמור. במקרים כאלה עלינו להיזכר בדבריו של השליח פאולוס: “מה שנחשב לטיפשות בעיני האדם יכול להיות חוכמה בעיני אלוהים.” וגתה רשם במספר משפטים תמציתיים את המחשבות שלו על מה שהציג שלוור.

אני אסכם כעת בכמה מילים את מה ששלוור רצה להוכיח למעשה. הוא חש התנגדות גדולה לאופן בו הבוטניקאים התייחסו לצמחים. הדעה הרווחת בזמנו הייתה שישנם צמחים שבהם מתפתחים פרחים נקביים וצמחים בעלי פרחים זכריים, שהביצית מופרית על ידי האבקה שבאה מהאבקנים, ושכך נוצר צמח אינדיבידואלי חדש. שלוור דחה בתוקף השקפה זו מאחר שהיא אינה תואמת את טבעה של ממלכת הצמחים. העובדה היא, הוא הסביר, שכל צמח מסוגל, בזכות טבעו, להתרבות וליצור צמח חדש מאותו הסוג. הוא ראה בהפריה תופעה משנית, מעין טעות או סטייה של הטבע. אילו הטבע היה מתנהג על פי המסלול הנכון שלו, טען שלוור, כל צמח היה מתרבה ללא הפרייה; לא היה צורך בהַאֲבָקָה כדי להבטיח את המשך ההתפתחות של עולם הצמחים כולו.

בעיני גתה, שחקר לעומק תהליכים כמו המטמורפוזה של העלה לפרח, היה לגמרי מובן מאליו שהצמח כולו מתרבה דרך מטמורפוזה. הוא נמשך לרעיון של שלוור, ורשם את מחשבותיו על הנושא ברצינות גמורה בסדרת משפטים מעניינים ביותר, למרות שהבוטניקאים של היום רואים אותם כשטות גמורה. במאמרו על שלוור, גתה כתב בין היתר:

“תיאוריה חדשה זו של ההאבקה תתקבל ללא ספק בברכה כתיאוריה הגונה והולמת בהרצאות בפני צעירים וצעירות, מפני שעם התיאוריות הקיימות המורה מוצא את עצמו במבוכה די גדולה. כל פעם שנפשות תמימות קראו בספרי הלימוד של בוטניקה מתוך רצון לקדם את הידע שלהם, הם לא יכלו להסתיר את העובדה שהם הרגישו שהחוש המוסרי שלהם נפגע. ה”כלולות” התמידיות הללו, שאי אפשר להתחמק מהן, ושממוססות את המונוגמיה בגסות חושנית מעורפלת, שעליה מתבססים המוסר, החוק והדת, לגמרי בלתי נסבלות בעיני בני אדם טהורים.”

אם כן, חישבו על כך: גתה מתבונן בעולם הצמחים, ובעיניו זה בלתי נסבל שחוגגים שם את ה”כלולות” התמידיות האלו, שמתרחשת שם הפריה בלתי פוסקת, או הוא חושב – כפי שהוא מתאר זאת בעדינות כה רבה – שיהיה זה יאה יותר לא לדבר על כך; לדעתו הרבה יותר טוב ללמד שהצמח יוצר צמח דומה לו דרך הכוחות של עצמו. והוא המשיך להרחיב בנושא וכתב:

“לעיתים קרובות אנשים העבירו ביקורת על אנשים מלומדים – ובצדק מסוים – על כך שעל מנת לפצות במידת מה על השעמום היבש והלא נעים של כתיבתם, הם הפגינו התלהבות והתעניינות לא ראויה בקטעים גסים וקלי דעת המופיעים בכתבים של מחברים קדומים. באותו האופן, מדעני טבע מסוימים, הרואים חלקית את אימא טבע בעירומה, מרחיקים לכת ומתבדחים על חשבונה, כפי שעשו זאת גם ביחס לבָּאוּבּוֹ הזקנה.^[4] אנו זוכרים שראינו עָרָבֶּסְקות המציגות בצורה ריאליסטית ביותר, בסגנון האמנות העתיקה, את יחסי המין שבתוך הגביע של הפרח.”

לכן, לדעתו של גתה, היה רצוי מאוד להרחיק רעיונות של התנהגות מינית מהתחום של ממלכת הצמחים. אך, כמובן, זה נחשב לרעיון אבסורדי אפילו בזמנו. וכיום, בעידן הפסיכואנליזה, שמחפשת הסבר מיני לכל דבר, ייראה זה עוד יותר טיפשי לומר שהיה יפה להתבונן בטבע, בלימודי הטבע, ללא ההתערבות הבלתי מוסרית של עיקרון המיניות. גתה אומר באופן מפורש: “כשם שבכל מקום היום אנו מוצאים קיצוניים – הן בקרב הליברלים והן בקרב המונרכיסטים – כך שלוור היה קיצוני לגבי תורת המטמורפוזה; הוא פרץ את המחסום האחרון שכלא אותה בין הגבולות הקדומים.” אך גתה אינו טוען שהוא אינו אוהב קיצוניות כזאת; להפך, הוא מקבל אותה בשמחה גדולה.

כעת נתבונן יותר עמוק בנפשו של גתה, בנפשו הכריסטיאנית של גתה, כדי שנוכל לדעת מה נמצא ביסודותיה. כמובן, אלה שחוקרים את הטבע כפי שהוא, עם התפיסה האופיינית למדע המודרני, אינם מסוגלים לקלוט רעיונות מסוג זה, כי לפני שניתן להבין אותם יש לקבל הנחות יסוד מסוימות. הנחת היסוד הראשונה היא שהצמחים, במצבם בזמן הנוכחי, אינם דומים למבנה המקורי שלהם. מי שלומד את ממלכת הצמחים לעומק חייב להכיר בעובדה שכאשר חושבים על העיצוב המקורי של התפתחות הצמח, מגלים שההפריה באמצעות אבקה שנשאת ברוח איננה תואמת את התוכנית המקורית של עולם הצמחים. ההפריה הייתה אמורה להתרחש בצורה אחרת! האפשרות היחידה הפתוחה בפנינו היא להכיר בעובדה שכל עולם הצמחים סביבנו התדרדר מצורתו המקורית שהייתה שונה מזו של היום, ושהשקפה כמו זו של גתה עדיין הצליחה לגלות בצורת הצמחים כפי שהם כיום, רמז למה שהם היו לפני הנפילה. למעשה, איננו יכולים להבין את תורת המטמורפוזה של גתה אלא אם כן אנו רואים את תמימותה הילדית, אלא אם כן אנו מבינים שגתה רצה להראות דרך התיאוריה שלו שמה שמתרחש כיום בעולם הצמחים לא היה חלק מהתוכנית המקורית, אלא עולם זה הגיע למצבו הנוכחי רק אחרי שהאדמה נפלה לרמה הנוכחית שלה מספירה גבוהה יותר.

ניתן להסיק מזאת – כרגע לא אוכל להיכנס לפרטים מדויקים, אבל תהיה לנו הזדמנות לדון בדברים אלה מאוחר יותר – שאותו הדבר נכון גם לגבי ממלכת המינרלים; שגם היא שונה מהאופן בו הייתה בנויה במצבה המקורי. ומי שחוקר את הנושאים הללו לעומק ובצורה מדעית יבין שמה שאמרתי נכון גם לגבי ממלכת החיות, בעלי החיים שיש להם דם קר, אך לא לגבי חיות בעלות דם חם. כלומר, ממלכת המינרלים, ממלכת הצמחים וממלכת החיות עם דם קר, שטמפרטורת הדם שלהם תמיד מתחת לזו של הסביבה בה הם חיים, שלוש הממלכות הללו אינן כיום כמו שהיו אמורות להיות על פי התוכנית המקורית. הן ירדו מספירה גבוהה יותר, והפכו למה שהן כיום, והן כפופות לעיקרון המיני אשר שולט בתוכן. שלוש הממלכות האלו אינן מסוגלות לפתח את הפוטנציאל הפנימי שלהן במלואו, אלא הן חייבות לקבל עזרה. לצמחים יש בתוכם יכולת טבעית, ייחודית, לא רק לכך שהעלה יעבור מטמורפוזה ויהפוך לפרח, אלא גם ליצור מתוכם צמח חדש לחלוטין. אך כעת חסרים להם הכוחות החיוניים כדי לעשות זאת; הם זקוקים לאימפולס חיצוני מפני שהם נטשו את הספירה שאליה היו פעם שייכים. וממלכת המינרלים וממלכת החיות בעלות דם קר גם נועדו להיות שונות ממה שהן כעת. גם הן נדונו להפסיק את התפתחותן באמצע הדרך באבולוציה שלהם.

כעת נבחן את שאר הממלכות של הטבע: ממלכת בעלי החיים עם דם חם, וממלכת הצמחים המעוצים,^[5] כלומר העצים – כי הצמחים שעליהם דיברנו עד כה ושעוברים באופן קבוע מטמורפוזה הם אלה שמפתחים רק עלים ירוקים וגבעולים, ולא הופכים לעצים – ונפנה את מבטנו לחיות בעלות דם חם ולמין האנושי. בהרצאה קודמת ציינתי שהאדם הפיזי, כפי שהוא בנוי כעת, אינו מגשים את הנטייה הטבועה בו, שבמקור, גופו הפיזי נועד לאלמותיות. לרעיון זה יש עוד השלכות נוספות. את טבעו האלמותי של גופו איבד לא רק האדם הפיזי, שנברא להיות אלמותי, אלא גם שאר היצורים החיים: הצמחים המעוצים והחיות בעלות דם חם כבר נושאים בתוכם את זרעי המוות. הם אינם כפי שנבראו בהתחלה. במקרה שלהם, זה לא מפני שהם נבראו אלמותיים, היות שהם ירדו לספירה נמוכה יותר. אך כתוצאה מכך, הופיע עבורם מצב חדש. אמרתי שממלכת המינרלים, ממלכת הצמחים וממלכת בעלי החיים עם דם קר אינן מסוגלות להגשים את הפוטנציאל המקורי שלהן וזקוקות להשפעה חיצונית. בעלי החיים עם דם חם, הצמחים המעוצים – שיוצרים קליפה ועץ – והאדם, אינם חושפים בצורתם הנוכחית את מקורם, כלומר את תחילת היווצרותם. אם כן, הקבוצה הראשונה אינה מתפתחת עד תום האבולוציה שלה על פי מלוא הפוטנציאל שלה, וזקוקה להשפעה חיצונית כדי להמשיך בהתפתחותה. הקבוצה השנייה (הצמחים המעוצים, החיות עם דם חם, והאדם, כפי שהוא בנוי כעת) אינה מסגירה בצורתה הנוכחית את מקורה, את תכונותיה הבראשיתיות. אלה שבקבוצה הראשונה אינם משלימים את התפתחותם; באלה השייכים לקבוצה השנייה לא ניתן לזהות באופן ישיר את מקורם על פי צורתם הנוכחית.

אם אנו לוקחים בחשבון עובדה זו, אנו יכולים לנבא במידה מסוימת את הכיוון שבו חייב להתפתח בעתיד חקר הטבע. יהיה צורך בכך שחקר הטבע יבדיל באופן מדויק בין מה שהיצורים נועדו להיות, בין האירגון הבראשיתי שלהם, לבין מה שהם בזמן הנוכחי.

ואז עולה השאלה: איך אפשר להסביר את ההתדרדרות הזאת? כמעט כל הטבע הנמצא סביבנו, אפילו כשחוקרים אותו מבחינה מדעית, איננו כפי שהוא נועד להיות. איך נוצר המצב הזה? מה טמון ביסודו? מי אשם בכך? ואנו מקבלים את התשובה: האשמה מוטלת על האדם! האדם אשם בכך שהוא נכנע לפיתוי הלוציפרי, כפי שזה מתואר בסיפור המקראי בתחילת הספר “בראשית” וידוע כ”נפילה” או כחטא הקדמון. מנקודת המבט של מדע הרוח, זו עובדה אמיתית, שקודם התרחשה בנפש האדם. אך בזמן ההוא האדם היה עדיין בעל עוצמה כזו שהוא עירב את כל הטבע בנפילתו. הוא גרר אחריו את האבולוציה של הצמחים, וכתוצאה מכך, הם אינם יכולים להשלים את התפתחותם וזקוקים לאימפולס חיצוני. האדם נושא את האחריות על כך שלצד חיות עם דם קר, קיימות גם חיות עם דם חם, כלומר חיות שמסוגלות לסבול מכאב כמו האדם. אם כן, האדם גרר אחריו גם את בעלי החיים עם דם חם לספירה הנמוכה יותר שהוא הגיע אליה עקב העובדה שהוא נפל למלכודת של הפיתוי הלוציפרי.

האדם של היום מדמיין שהקשר בין האדם עם היקום היה מתמיד דומה למה שהוא כיום, שהוא אינו יכול לעשות דבר לגבי שאר הטבע, שהחיות והצמחים סביבו מופיעים ככל הנראה ללא כל השפעה מצידו. אך זה לא היה כך תמיד. לפני שהופיע סדר הטבע הנוכחי, האדם היה ישות רבת עוצמה, שבכניעתו לפיתוי הלוציפרי לא פעל רק על עצמו, אלא סחב אחריו בנפילתו את כל שאר הבריאה, עם התוצאה שסדר המוסר התנתק לחלוטין מסדר הטבע.

כאשר אדם מציג את הדברים שהצגתי כעת, הם כמובן בכלל אינם מובנים לכל מי שחושב על פי התבניות של מדע הטבע החיצוני. ובכל זאת, בעתיד אנשים כן יהיו חייבים להבין אותם! הם מוכרחים להפוך למובנים! למרות תרומתו הגדולה לאנושות, ולמרות הישגיו הרבים, המדע המודרני הוא אך ורק שלב ביניים. הוא יוחלף על ידי מדע אחר, שיכיר בכך שקיימת תמונה גבוהה יותר של העולם, שבה החוק הטבעי והחוק המוסרי הם שני היבטים של שלם אחד. אך לתמונה זו לא ניתן להגיע דרך פַּנְתֵּאִיזְם מעורפל, אלא רק אם רואים בצורה מוחשית באיזו מידה הקיום החיצוני מראה שעל פי התוכנית המקורית הוא היה אמור להיות שונה ממה שמתגלה בסדר הקיים בטבע כיום. עלינו למצוא את האומץ לשפוט גם את הטבע החיצוני על פי אמות מידה מוסריות. השקפת העולם שנקראת היום מוניזם, שמתגאה בכך שהיא שוללת עקרונות מוסריים, עושה זאת מתוך פחדנות, פחדנות אינטלקטואלית, מפני שאין לה את האומץ להיכנס עמוק מספיק עד לנקודה בה, כמו במקרה של גתה, השימוש בחוקים מוסריים נעשה הכרחי, בדיוק כשם שהכרחי להשתמש בחוקים מדעיים כאשר חוקרים את הטבע החיצוני.

אך האנושות הייתה מאבדת לגמרי את האפשרות הזאת, שהיא תוכל לחשוב שוב על העולם כחדור במוסריות, אילו המיסטריה של גולגותא לא הייתה מתרחשת בתחילת הסְפִירָה הנוכחית שלנו. ראינו שכל מה ששייך לסדר הטבעי נפגם במובן כלשהו, נפל מספירה גבוהה יותר, וחייב לחזור שוב למצבו הנשגב הקדום. ובאופן דומה, השקפת העולם שלנו חייבת להתעלות מעל לרמתה הנוכחית. גם החשיבה שלנו עצמה היא חלק מסדר טבעי זה. וכאשר דו-בואה רימונד Du Bois Reymond^[6] ואחרים טוענים שהחשיבה שלנו אינה מסוגלת לחדור את המציאות, כאשר הם מצהירים שלעולם לא נוכל לדעת את העקרונות הגבוהים ביותר (ignorabimus), הם צודקים במידת מה. אך מדוע? מפני שהחשיבה שלנו נטשה את הספירה שהיא נועדה להשתייך אליה, וחייבת שוב למצוא את דרכה בחזרה אליה. הכול נמצא תחת ההשפעה של התדרדרות החשיבה עצמה. ובמידה מסוימת צודק כל מי שטוען שהחשיבה אינה יכולה להגיע למציאות. אך גם החשיבה נפגמה ביחד עם שאר הבריאה, וחייבת להתעלות שוב לרמה הגבוהה יותר שממנה היא נפלה. האימפולס הנדרש באופן הכרחי, שדרכו החשיבה יכולה לעלות שוב לרמה גבוהה יותר, נמצא במיסטריה של גולגותא, כלומר במה שחדר כאימפולס לאנושות דרך המיסטריה של גולגותא. גם החשיבה שלנו כפופה במידת מה לחטא הקדמון וחייבת להיגאל לפני שהיא יכולה שוב לחדור למציאות. ומדע הטבע הנוכחי שלנו, כפי שהוא כיום, עם גישתו נטולת המוסר, אינו אלא התוצאה של ההתדרדרות הזאת של החשיבה. אם אין לנו את האומץ להכיר בכך, זה אומר שהאדם אינו עומד בתוך האמת, אלא מחוצה לה.

נוכל להבין בצורה ברורה את האימפולס הרוחני החדש שאותו הביאה המיסטריה של גולגותא, ושמטרתו הייתה לרומם לספירה גבוהה יותר את מה שנפל, אם נזכור עובדות מוחשיות מסוימות, אם נשאל את השאלה: מה היה גורלה של אבולוציית האדמה שעקב המעשה של האדם התדרדרה לסדר הטבע? אינני אומר כאן את דעתי, אלא דברים שהם תוצאה של חקירה רוחית, כשם שהממצאים של מדע הטבע הם התוצאה של חקירה מדעית. אני חוזר: מה היה קורה לאבולוציה של האדמה לאחר שהיא התדרדרה בגלל האדם אילו המיסטריה של גולגותא לא הייתה מעניקה לה אימפולס רוחני חדש? כשם שהצמח אינו יכול להשלים את התפתחותו אם השחלה הייתה נקרעת מתוכו, כך האדמה לא הייתה יכולה להשלים את האבולוציה שלה אילו לא הייתה מתרחשת המיסטריה של גולגותא!

כעת אנו בתחילתה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. המיסטריה של גולגותא התרחשה בשליש הראשון של התקופה הרביעית. בכל מקום ניתן למצוא עדות להתדרדרות הולכת וגוברת, וכל מי שאינו עיוור יכול לזהות את קיומה של מגמת התדרדרות זו. החשיבה שנושאת בתוכה את הפוטנציאל לחדור למהות הפנימית של הדברים הולכת במסלול של התדרדרות. ניתן לשים לב באופן ברור להתדרדרות העמוקה שמתרחשת בחשיבה, בהבנה של מהות הדברים. התיאוריה של קופרניקוס ותיאוריות דומות הן בוודאי תרומות חשובות בהכרה השטחית של האירועים, אך הן אינן חודרות עמוק מספיק. הן התולדה של העובדה שכבר זמן רב האנושות אינה מצליחה להגיע ללב ליבם של הדברים. ועם הזמן כישלון זה ילך ויחמיר. היום אנו יכולים להזכיר כמה דברים קונקרטיים – גם אם מי שמזכיר אותם ייחשב לפַנְטָזְיוֹנֵר – שקשורים למצב שייווצר אם מגמת חשיבה זו, שבמידה מסוימת כבר מתפשטת כמו מחלה, תימשך באין מפריע. בסופו של דבר חייבת האנושות לנטוש מגמת חשיבה זו מפני שהאימפולס של מיסטריית גולגותא יצבור עוצמה הולכת וגוברת.

אני מבקש מכם שתסתכלו איתי לרגע דרך חלון דמיוני על אפשרויות מסוימות באבולוציה העתידית, ושלא תדברו בפומבי על מה שאומר, כדי שלא תהיו חשופים ללעג על כך שתגלו אמת פשוטה, כי כיום הציבור יפגוש רעיונות כאלה בצחוק מלגלג. אם ההשקפה השולטת כיום בתחום המדע האקדמי תמשיך להשפיע, אם היא תתפשט עוד יותר ותהפוך לנפוצה עוד יותר – כי אנו חיים בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שאחריה תבוא תקופה שישית ותקופה שביעית – אז, אלא אם כן המיסטריה של גולגותא תזכה להבנה עמוקה יותר, המצב רק ילך ויחמיר, והדברים עלולים ללבוש צורות משונות מאוד. כיום, בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אילו מישהו ידבר, כמוני, על תובנה חדשה אודות ה”נפילה”, ויפנה לקהל שלא התרגל במשך שנים לרעיונות שמאפשרים לו להבין שניתן להוכיח את ההשקפה הזאת באופן מדעי, כמובן שאדם כזה ייחשב למשוגע, הוא יהיה מושא ללעג, אנשים יצחקו עליו וילגלגו לו. אין ספק שבעולם המטריאליסטי, בעולם העומד מחוץ לכריסטיאניות, אדם כזה לא היה זוכה לאמון אילו היה ידוע שהוא מחזיק בהשקפות כאלה. אך בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, הדברים יהיו שונים לחלוטין, ותתפתח גישה שונה גם בקרב חלק מסוים באנושות. יתרחשו אז מאבקים עזים, כדי לממש את אימפולס הכריסטוס.

היום הנטייה הכללית היא לפגוש אדם שמנסה לומר את האמת, על בסיס הידע שהוא רכש דרך מדע הרוח, בכלי הנשק של בוז ולעג, שלעיתים קרובות מתחפשים לביקורת. אך בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, אדם כזה ייאלץ לעבור טיפול רפואי! כלומר, עד אז, אנשים ימציאו תרופות שיינתנו בכוח לאלה שידברו על קיום של הטוב והרע כחוק שאינו תלוי בנורמות חברתיות. יגיע זמן בו אנשים יאמרו: “מה הם כל הדיבורים האלה על טוב ורע? הממשלה היא זו שקובעת מה טוב ומה רע. מה שהממשלה קובעת בחוקים שלה שהוא טוב, הוא אכן טוב. ורע הוא מה שהממשלה מכתיבה דרך חוקים שאנשים חייבים להימנע מלעשות אותו. אם אתם מדברים על טוב ורע כערכים מוסריים, זה ברור שאתם חולים!” וכדי לטפל באנשים כאלה, הם יחויבו ליטול תרופות כדי להבריא. זאת המגמה. אין זו הגזמה, אלא רק חלון שהייתי רוצה לתת לכם להתבונן דרכו. התקופה שלנו נעה בכיוון הזה. לגבי מה שיבוא בתקופה השביעית, הייתי מעדיף כרגע שלא תביטו בעד החלון הזה. אך זאת האמת. אין ספק שיגיע הזמן – כי אי אפשר להחזיר לאחור את מה שנטוע בטבע האדם – כאשר יוחלט בהדרגה שעל פי המושגים של מדע הטבע המטריאליסטי אנשים המחזיקים בדעות מסוימות הם חולים, והרשויות ינקטו בצעדים הנדרשים כדי לטפל בהם. אין זו סתם פנטזיה. הסתכלות מפוקחת ואובייקטיבית ביותר בעולם סביבנו מאמתת את מה שאני אומר. ומי שעיניים לו לראות ואוזניים לו לשמוע רואה בכל עבר את הצעדים הראשונים בכיוון זה.

לכן יש להכיר לעומק את האמת שקודם כול הגוף האתרי של האדם איננו כפי שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית המקורית, וזה הגורם הקובע בכל האבולוציה שחלה לאחר ה”נפילה”. יש חשיבות מכרעת לכך שנהיה ערים לעובדה זו, ושנהפוך אותה לבעלת השפעה בחיינו. בין הכוחות האתריים המעצבים השונים שהיו בגוף האתרי המקורי שלנו – ובהתחלה היו בו כל הכוחות האתריים המעצבים בחיוניות מלאה ורבת-עוצמה – רק אתר החום הוא זה שעדיין פעיל בו. זה מסביר מדוע יש דם חם גם לאדם וגם לבעלי החיים שהוא גרר איתו למטה עקב ה”נפילה” שלו. לכן יש לאדם אפשרות לעבד את אתר החום באופן מיוחד. אך אין זה כך לגבי אתר האור. האדם כן מטמיע אתר אור בתוכו, אבל הוא מקרין אותו החוצה שוב, כך שמתאפשרת צורה של ראייה רוחית בדרגה נמוכה, שיכולה לקלוט את הצבעים האתריים בהילה האנושית. הצבעים הללו באמת נוכחים שם. אך בנוסף, האדם נועד לכך שיהיה לו טון או צליל מסוים; הוא ניחן בצליל הייחודי שלו בכל ההרמוניה של הספירות, וגם בחיוניות מקורית, כך שהגוף האתרי, אילו היתה נשארת בו החיוניות המקורית שלו, היה יכול לשמור תמיד על אלמותיות הגוף הפיזי. וההשלכות היו נחסכות מהאדם. כי אילו הגוף האתרי היה שומר על צורתו המקורית, האדם היה ממשיך לשכון באותן ספירות גבוהות יותר שמהן הוא נפל. הוא לא היה נכנע לפיתוי הלוציפרי, כי בממלכות העליונות האלו היו שוררים תנאים אחרים. ובזמנים הקדומים התנאים האלה היו קיימים באמת. נפשות גדולות כמו סנט-מרטן (Saint-Martin) היו במידה מסוימת עדיין ערות לכך שפעם היו קיימים תנאים כאלה, ולכן הם דיברו על תנאים אלה כעל מציאות קדומה.

ניזכר לרגע באחד התנאים הקדומים הללו. האדם לא היה יכול לדבר אז כמו שהוא מדבר היום, כי השפה עדיין לא התפצלה לשפות שונות. פיצול זה התרחש עקב העובדה שהדיבור נהיה סטטי. על פי התוכנית המקורית, השפה לא הייתה אמורה להישאר קבועה, אלא הייתה אמורה למלא תפקיד שונה לחלוטין. עליכם לנסות לקבל תמונה חיה לגבי התוכנית המקורית עבור האדם, את המטרה שלשמה האדם ניחן בתכונות שלו. אם אפילו ניצוץ קטן מהשקפת העולם של גתה יתממש פעם בנפש האנושית – אינני מתכוון להשקפת החיים התיאורטית שלו, אלא למה שחי בנפשו – אז בני האדם יבינו מה הן ההשלכות של האמירה הזו. נניח לרגע שלאדם עדיין היו היכולות הפוטנציאליות שהוא ניחן בהן במקור. הוא היה מביט החוצה לעולם, שממנו הוא מקבל רשמים חיצוניים, אך הוא היה מודע לא רק לצבעים ולצלילים, לא רק לרשמים חיצוניים, אלא גם לרוח הזורמת מהדברים מכל כיוון – הרוח של האדום ביחד עם הצבע אדום, הרוח של הירוק מהצבע ירוק, וכך הלאה. בכל רגע הוא היה פוגש ברוח. גתה חש זאת כשהוא אמר: “אילו הצמח איננו אלא רעיון, אז אני רואה את רעיונותיי, אז הם נמצאים בחוץ כמו צבעים.” זוהי מחשבה מלאת אינטואיציה. אני מבקש מכם שתקבלו זאת כעובדה קונקרטית, לגמרי ממשית: הרוח זורמת אלינו ככוח חי. אך אילו הרשמים החיצוניים היו זורמים לתוכנו באותה החיוניות כמו הרוח, תהליך הנשימה שלנו היה מגיב לכל אחד מהרשמים הללו – כי מה שחי בנשימה שלנו תמיד מגיב למה שנכנס לתוכנו דרך הראש שלנו, דרך החושים שלנו. למשל, הצבע אדום: הרושם נכנס מבחוץ. מבפנים, הנשימה שלנו הייתה פוגשת אותו, אך התגובה הייתה בצורת טון או צליל. עם כל רושם, היה זורם מתוך האדם צליל. לא הייתה קיימת שפה מדוברת שהייתה נשארת סטטית, אלא כל רושם היה פוגש תשובה ישירה מבפנים כצליל. הייתה התאמה מלאה בין המילה להוויה החיצונית. מה שהדיבור הפך להיות בשלבי ההתפתחות המאוחרים שלו אינו אלא השלכה ארצית, שארית שנפלה מאותה שפה מקורית, חיה וזורמת. והביטוי “המילה האבודה,” שכל כך לא מובן כיום, הוא תזכורת לשפה מקורית זו שבני האדם דיברו אותה בעולם כולו. המילים הפותחות של הבשורה על פי יוחנן, “בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר”, מזכירות את מצב הקיום הזה בהתמזגות חיה עם הרוח – אותה רוח בראשיתית, כאשר לאדם היו עיניים לא רק כדי לראות את העולם החיצוני, אלא גם כדי לראות את הרוח, כאשר בתוך תהליך הנשימה הוא הגיב לרשמים הוויזואליים עם צליל. מילות הפתיחה של הבשורה על פי יוחנן מתכוונות לקיום זה בחיק האלוהות.

זה היבט אחד. ההיבט השני הוא שבנשימה – במידה בה תהליך הנשימה ממשיך כלפי מעלה, אל הראש – כשאנו שואפים ונושפים, מתרחשת לא רק פעילות גומלין עם העולם החיצוני, אלא גם פעימה בכל האורגניזם שלנו. הנשימה המתפשטת עד לראש מגיבה לרשמים שאותם אנו מקבלים מבחוץ. אך גם באורגניזם הנמוך שלנו, הנשימה מגיבה לתהליך המטבולי. אילו האדם עדיין היה ניחן בוויטליות המקורית של הגוף האתרי שלו, אז לנשימה זו היה מתחבר משהו שונה לחלוטין מאשר כיום. כי התהליך המטבולי תלוי במידה מסוימת בתהליך הנשימה, רק שהתלות שלו בנשימה נמצאת בתחום הנסתר, מאחורי הקלעים של הקיום. אך היא הייתה במישור אחר לחלוטין אילו האדם היה שומר על החיוניות המקורית של הגוף האתרי שלו, אילו במהלך חייו הוא לא היה מאבד במידה מסוימת את הוויטליות הזו, כאשר אובדן הוויטליות הזאת, לא רק דרך הגוף הפיזי, אלא גם מבפנים, הוא זה שגורם גם למוות. אילו האדם היה משמר את הפוטנציאל המקורי שלו, הוא היה יכול, דרך המטבוליזם שלו, ליצור גם סובסטנציה בעלת טבע חומרי. וסובסטנציה זו הייתה מהווה קוטב אחד. דרך המטבוליזם שלו, האדם לא היה יוצר רק הפרשות של תוצרי פסולת, אלא גם סובסטנציה מסוימת. זה היה קוטב אחד, כאשר הקוטב השני היה האוויר שאותו הוא נושף. הנשיפה של האדם הייתה מכילה כוחות מעצבים, והכוחות המעצבים של הנשיפה שלו היו אוחזים בסובסטנציה החומרית. כך האדם היה יוצר בסביבה שלו את מה שעל פי התוכנית הבראשיתית היה אמור להפוך לממלכת בעלי החיים. כי ממלכת החיות שהיא הפרשה של האדם, הייתה אמורה להיות הפרשה, כדי שהאדם יוכל להרחיב מעבר לעצמו את השליטה בקיומו. כך עלינו לחשוב על ממלכת החיות. אני חושב שכל זה ברור מהשיקולים שהצגתי עד כה.

כיום גם מדע הטבע נוטה לחשוב שפעם בעלי החיים היו הרבה יותר קרובים לאדם. האמת היא לא שהאדם טיפס בסולם האבולוציה, כפי שמאמינה התיאוריה הפשטנית של דרווין, אלא שבעלי החיים ירדו. היום אנו כבר איננו יכולים להבין את הקרבה האמיתית בין האדם לממלכת החיות. כשם שממלכת הצמחים אינה משלימה את האבולוציה שלה, כך גם ממלכת החיות אינה חושפת את מקורה. בעלי החיים נמצאים ליד האדם. את הסיבה לדו-קיום שלהם יש לחפש בספירה שממנה ירד האדם. לא ניתן למצוא את הסיבה הזו במקום בו דרווין והפרשנים המטריאליסטים שלו מחפשים אותה; היא נמצאת באירועים העוצמתיים של העידנים הפרֵהִיסְטוֹרִיים.

הוסיפו לכל זה את מה שאמרתי לא מזמן: שהמחקר הרוחי מראה באופן מובהק שבמילניום השישי והשביעי האנושות תחווה ירידה בפוריות. אמרתי שהנשים יהפכו להיות עקרות. שיטת הרבייה הנוכחית בקרב האנושות כבר לא תהיה אפשרית. היא תצטרך לעבור מטמורפוזה ולמצוא שוב חיבור לעולם גבוה יותר. כדי שזה יוכל לקרות, כדי שהעולם לא יתדרדר למצב של התנוונות, כאשר הידיעה לגבי מה טוב ומה רע “תטופל” בדרך רפואית, כדי שההבחנה בין הטוב לרע לא תהפוך להיות עניין הנקבע על ידי חוקי המדינה או נורמות אנושיות, כדי למנוע מצב שבו הסדר הטבעי הנוכחי יפסיק לשמר את המין האנושי – מפני שבאותה הוודאות הבלתי נמנעת שעל פיה הפוריות מפסיקה אצל נשים בגיל מסוים, כך גם ברגע מסוים במהלך האבולוציה של האדמה תפסיק לפעול באנושות שיטת הרבייה הנוכחית – כדי למנוע את כל זאת, הגיע לאנושות אימפולס הכריסטוס.

כך אימפולס הכריסטוס ניטע באבולוציה של האדמה כולה. ואני רוצה להכיר את האדם שיכול לדמיין שאימפולס הכריסטוס מאבד מגדולתו או מהנשגבות שלו כאשר רואים אותו כך כחלק מהסדר העולמי כולו; במילים אחרות, כאשר מחזירים אותו למעמדו הקוסמי, וכאשר בני האדם באמת חושבים: בתחילת האבולוציה הארצית היה קיים, ובסיומה של האבולוציה הארצית יהיה קיים, סדר שונה מסדר הטבע הנוכחי, סדר מוסרי שלא יהיה בו כל היבט פיזי. אך כדי שבסיומה של האבולוציה הארצית יהיה משהו שהוא ראוי לתחילתה של האבולוציה, למען מטרה זו, היה הכרחי שיבוא אימפולס הכריסטוס. זהו מקומו של אימפולס הכריסטוס בהתפתחות האדמה שלנו. וכך עלינו להבין אותו. אלה שמוכנים לקבל את דברי הבשורות לא רק במובנם חיצוני, אלא עם האמונה האמיתית שאותה דורש כריסטוס, יכולים למצוא בהם את כל האיכויות ההכרחיות שבאמצעותן ניתן לפתח בהדרגה הבנה הולכת וגדלה של אימפולס הכריסטוס, הבנה שמסוגלת לספק שוב את הדרישות של החקירה החיצונית, ולחבר שוב את אימפולס הכריסטוס לכל הסדר הקוסמי של העולם.

ישנם היבטים מסוימים בברית החדשה שניתן להבין אותם רק אם ניגשים אליהם עם הבסיס שנרכש בעזרת החקירה של מדע הרוח. כתוב בברית החדשה: “לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה”. פרשנים רבים מסבירים שמילים אלו מרמזים על כך שישוע כריסטוס רצה לשמר את החוק היהודי בשלמותו, ורק להוסיף את תרומתו פה ושם, ושהוא לא רצה להתנגד ליהדות, אלא רק להעשיר אותה בעוד משהו. אך אין זאת המשמעות האמיתית של הקטע, ואין להפריד קטע מההקשר שלו, כי כל הדברים בבשורות קשורים בקשר הדוק זה לזה. מי שבוחן את הקשר הזה – וכרגע לא אוכל להביא את כל הפרטים שיגרמו לכם להכיר במה שאני אומר – מי שבוחן את הקשר הזה יגלה את הדבר הבא: כאשר ישוע כריסטוס דיבר באותו רגע על “יוד” או “קוץ”, הוא רמז על כך שפעם, בתקופות קדומות, כאשר התהווה לראשונה החוק, לאדם עדיין היה חלק בירושה של החוכמה הקדומה של האדמה, והוא עדיין לא התדרדר למקום בו הוא נמצא כעת, כאשר מלכות השמיים קרבה, כאשר חייבת להתרחש חזרה לרוח ושינוי חשיבה. פעם, בזמנים הקדומים, עדיין היו נביאים, או רואים רוחיים, שביכולתם היה לגלות את החוק מתוך הרוח. “אך אתם, שחיים כעת במלכות העולם, כבר אינכם מסוגלים להוסיף לחוק או לשנות בו משהו. אין לשנות בו אף יוד או קוץ אחד, כדי שהחוק יישאר אמיתי וטהור. כי כעת עבר הזמן בו ניתן היה לשנות את החוק על פי הדרך הקדומה; הוא חייב להישאר כמו שהוא. להיפך, יש לשאוף לגלות מחדש את המשמעות הקדומה בעזרת כוחות רוחניים חדשים. אתם מכירים את הכתובים, אך אינכם מסוגלים להבין את משמעותם. לשם כך עליכם להגיע לרוח בה הם נכתבו במקור. אתם נמצאים בחוץ, במלכות העולם. אף חוק חדש אינו יכול לנבוע משם. אך אלה שנמצאים בתוך עולם הרוח הם אלה שמקבלים את האימפולס, אותו אימפולס של כוח חי” – שעליו אמרתי כאן לא מזמן שהוא היה אמור להימסר בעל פה, כך שהוא לא נרשם בכתב על ידי כריסטוס. “אך לכם ניתן משהו שלא היה אמור להיכתב בחוק, משהו שיש לחיות אותו באופן בלתי אמצעי, לכם ניתן משהו שונה לחלוטין. עליכם להתחיל בכך שתראו את העולם באור שונה לחלוטין מכפי שהוא נראה במבט ראשון כעולם חושי חיצוני”.

כך ניתן לראשונה לאנושות האימפולס העוצמתי לשפוט את העולם באופן שונה מכפי שהוא נראה כעולם שאפשר לקלוט אותו דרך החושים החיצוניים. אך אימפולס זה יכול להיטמע רק לאט ובאופן הדרגתי. מדי פעם, קורה שאדם חווה דחף חזק שדוחק אותו לדבר מנקודת מבט כריסטיאנית, ואז הוא הופך למושא ללעג. שלינג (Schelling) והגל (Hegel) – למרות שהם לא נחשבו לכריסטיאנים אדוקים, במיוחד על ידי הקתולים – לפעמים הרשו לעצמם להיכנע לפיתוי ולהביע משהו באמת כריסטיאני. ודווקא על כך הם זכו לביקורת חריפה ביותר. הטענה נגדם הייתה: “כן, אבל מה שאתם מתארים אינו קיים כך בטבע.” ואז שלינג והגל התפתו לענות פעם: “חבל מאוד, אבל זאת אשמתו של הטבע!” נכון שהתשובה הזאת אינה “מדעית” כפי שאנו מבינים את המילה כיום, אך היא נאמרה ברוח של כריסטיאניות, אותה הרוח שבה דיבר ישוע כריסטוס עצמו כשהוא אמר: לא משנה כמה מדברים המלומדים על חוקים, זה אינו החוק האמיתי עצמו. אין זה רק יוד או קוץ שמשתנה, אלא זה משהו שונה מהחוק בהרבה יותר מכך; מפני שהם מדברים מתוך העולם החיצוני ולא מתוך מלכות האלוהים. מי שמדבר מתוך מלכות האלוהים מדבר על סדר עולם, שסדר הטבע הוא רק חלק ממנו, וכפוף לו. על כך עלינו לענות: חבל מאוד על הטבע, אך זאת אחריותו! למי שהיה מתווכח עם גתה וטוען: “אתה אומר שעולם הצמחים אינו מבוסס על רבייה מינית, אבל הסתכלות מדעית מראה שהשחלות מופרות על ידי אבקה שנישאת ברוח” – גם גתה היה עונה, אילו היה מדבר מתוך אמונתו הפנימית ביותר: “חבל מאוד על עולם הצמחים אם הוא הרחיק לכת ונכנס כה עמוק פנימה לתוך סדר הטבע!”

מצד שני, אנשים כמו גתה תמיד שמו דגש על כך שחייבים להרחיב את תפיסתו של האדם, שהאדם חייב להפוך למודע ורגיש, כדי שהוא יהיה מסוגל לחשוב, להרגיש ולחוות שוב את המציאות כדי שעד למילניום השישי והשביעי, המילה המדוברת תוכל להפוך שוב למציאות, כדי שלמה שהאדם אומר, למילה, יהיה שוב את אותו הכוח היוצר בעולם החיצוני כמו שיש לזרע היום בעולם הצמחים. המילה, שהפכה למופשטת היום, חייבת לקבל בחזרה את הכוח היוצר המקורי שהיה לה “בראשית”. אם אדם אינו מעז להשלים לאור מדע הרוח את דברי הפתיחה של הבשורה על פי יוחנן שבהם לא נאמר רק ש”בראשית היה הדבר, והדבר היה עִם האלוהים, ואלוהים היה הדבר”, אלא יש להוסיף להם “ויום אחד הדבר יחיה שוב”, אדם כזה אינו מדבר ברוח שאליה התכוון ישוע כריסטוס. כי ישוע כריסטוס עצמו ניסח את דבריו כך שהם עומדים בסתירה גדולה מאוד עם העולם החיצוני. אך כמובן, הוא נתן את האימפולס. אני רוצה לומר שבינתיים העולם הלך והתדרדר עוד יותר, ויש לחזק את אימפולס הכריסטוס יותר ויותר כדי שיהיה ניתן להביא את האדמה שוב לתנועה של עליה. במידה מסוימת, כבר עשינו כברת דרך באבולוציה עולה, אך לרוב זה קרה ללא התרומה של מודעות בחשיבה. בני האדם חייבים ללמוד להשתתף שוב בתהליך הקוסמי באופן מודע. עליהם להתחיל להאמין לא רק: “כשאני חושב, משהו מתרחש במוחי”, אלא להכיר בכך ש”כאשר אני חושב, משהו מתרחש בקוסמוס!” בני האדם חייבים ללמוד לחשוב באופן כזה שיפקידו את חשיבתם בידי הקוסמוס; כדי שישות האדם עצמה תהיה שוב מחוברת לקוסמוס.

ישנם אנשים שיודעים משהו על השינויים שיצטרכו להתרחש בחיים החיצוניים כדי שחיי החברה החיצוניים יהיו באמת חדורים באימפולס הכריסטוס החי, אך הם אינם מדברים על כך, מפני שקיימות סיבות מסוימות שגורמות להם להיות מאופקים. ניתן לדבר על כך רק כאשר קיימים תנאים מקדימים מסוימים. במקרה הטוב, ניתן רק לתת רמזים קצרים. חישבו על אותו עתיד שרציתי להציג בפניכם כאילו שפתחנו חלון אליו, כאשר בני האדם אשר יכירו בחוקים אחרים מאלה שהממשלה תחליט עליהם יאולצו לעבור טיפול רפואי. חישבו על הזמן הזה! אך לפני שהוא יגיע, תופיע פעולת נגד. עבור חלק מסוים מהאנושות נטייה זו תהפוך למציאות, אך חלק אחר יישא את אימפולס הכריסטוס אל תוך העתיד, ותופיע פעולת נגד. בין המלכות המתדרדרת והמלכות שהולכת להופיע, יתרחש קרב, ואימפולס הכריסטוס יישאר חי. כאשר יופיע הכריסטוס האתרי במאה ה-20,^[7] האימפולס שנובע ממנו יהיה כל כך עוצמתי וחי עד שהוא יצליח לעורר בנפשות בני האדם אימפולסים כאלה שכבר לא יאפשרו הנהגת ממשלות על בסיס שאפתנות, יהירות, או דעות קדומות או טעות. קיימת האפשרות לגלות עקרונות של הנהגה מדינית חופשית מגאווה יהירה, משיגעון גדלות, מדעות קדומות ואף מבלבול ומטעות. אך את זה אפשר להשיג רק דרך קבלה והפנמה מוחשית ונכונה של אימפולס הכריסטוס. לא הנציגים בפרלמנטים יהיו אלה שיחליטו על ייסוד אימפולס זה; הוא ייכנס בדרך אחרת לעולם. אך מגמה זו כבר קיימת. המגמה של האבולוציה הכללית מתקדמת לכיוון זה. לצד השילוב של אימפולס הכריסטוס לתוך האבולוציה של העולם קיימת הכמיהה, אם אוכל לקרוא לה כך, לשלב את אימפולס הכריסטוס באבולוציה החברתית של האנושות. כדי להגשים יעד זה, יש צורך בשינוי כיוון החשיבה מבחינות רבות. ויהיה צורך גם בחיזוק פנימי של התודעה, כדי שבני האדם יוכלו לקבל ברצינות את מה שתיארתי בקשר לכריסטוס. כשהוא דיבר, והעביר את המסר שלו להמונים, הם התמלאו בזעם וניסו להשליך אותו מפסגת ההר. מהלך האבולוציה של העולם איננו פשוט כפי שאנשים מדמיינים. עלינו להבין באופן ברור שייתכן שהאדם אשר יש לו לומר משהו נכון על דברים מסוימים צריך להיות מוכן להיתקל באותו הלך הנפש שכריסטוס פגש אצל אלה שניסו להשליך אותו מן ההר.

בעידן שבו אנשים לרוב נוטים לחשוב: לעולם לא צריכים לפגוע ברגישויות! אסור לומר יותר מידי על דבר זה או אחר! חייבים להימנע מלזעזע! רק שאף אחד לא יחשוב חס וחלילה שמדובר בהסתה נגד איזה סדר חברתי! בעידן כזה מכינים את הקרקע לדברים הללו. ואולי יש לכך סיבה מוצדקת שזה קורה דווקא בעידן כזה. ההכנה של הדברים מתרחשת במקומות התת-קרקעיים של המודעות. על פני השטח לא רואים סימנים רבים לתהליך זה. על פני השטח שולט העיקרון הלא-כריסטיאני של אופורטוניזם, אותו עיקרון לא כריסטיאני שאינו מעז להצהיר באופן גלוי כמו שישוע כריסטוס עשה זאת: “מלכות השמיים לא נועדה לכם, סופרים ופרושים.” רק שקודם עלינו להבין מה נמצא היום באותו מקום שישוע כריסטוס הצביע אליו כשהוא דיבר על הסופרים והפרושים. כמובן, ניתן למצוא הצדקות רבות למה שאמר ישוע כריסטוס. ואחד הכמרים המודרניים, אך לא מישהו שפעיל במסגרת קהילה דתית פוזיטיבית, ושאמר כמה דברים יפים על ישוע כריסטוס, בכל זאת לא הצליח להתאפק ואמר: “בעצם, ישוע כריסטוס לא היה אדם מעשי, כי למשל, הוא הציע שאנשים יחיו כמו ציפורים באוויר: הן אינן זורעות, אינן קוצרות, ואינן אוספות אל האסמים. עצה כזאת לא הייתה מקדמת אותנו דרך ארוכה היום בעולם שלנו”. הכומר הזה לא התאמץ במיוחד כדי להבין באמת את האימפולס שחודר את הבשורות. קשה לפעמים לאנשים לקרוא ולשמוע מילים כמו: “הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת. מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְבֹּעַ אוֹתְךָ לְדִין כְּדֵי לָקַחַת אֶת כֻּתָּנְתְּךָ, הַנַּח לוֹ גַּם אֶת מְעִילְךָ. וּמִי שֶׁמְּאַלֵּץ אוֹתְךָ לָלֶכֶת אִתּוֹ מֶרְחָק שֶׁל מִיל אֶחָד, לֵךְ אִתּוֹ שְׁנַיִם. תֵּן לַמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ…” (מתי פרק ה’, 39-42).

כאשר אנו קוראים את כל הדעות שנאמרו כדי לפרש ולהצדיק את הקטע הזה שבני האדם אינם מתלהבים ממנו כל כך, עלינו להודות שהאנושות המודרנית הגיע די רחוק מבחינת התירוצים לטובת ישוע כריסטוס, על כך שלפעמים אמר דברים כל כך מוזרים. לפעמים אנשים מוכנים להתעלם מדברים מסוימים רק כדי להישאר עם הבשורות כמו שהן, באופן שהם מבינים אותן על פי דרכם. אבל בקשר לעניינים מסוג זה, הרבה יותר חשוב להבין את כוונתם. וזה שוב קשה, מאחר שדברים אלה קשורים זה לזה, ויוצרים שלם קוהרנטי לחלוטין. אך לפחות נוכל לחוש את הקשר ההדוק הזה בין הדברים אם נמשיך לקרוא את הקטע: “היֶה נותן לכל המבקש ממך; והלוקח את אשר לך, אל תתבע ממנו” (שמופיע בבשורה על פי לוקס), ועד לאמירה יותר מפורשת שבבשורה על פי מתי (פרק ז’, 12). “לָכֵן כָּל מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶּׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם, כֵּן גַּם אַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם”. מילים אלו, כמובן, מתייחסות למה שנאמר קודם. כאן כריסטוס פונה לכוח האמונה והאמון.

אילו ישוע כריסטוס היה מפתח רק את הרעיונות שחיים על פני השטח בעולם החיצוני, הוא כמובן מעולם לא היה יכול לומר: “מי שרוצה לקחת ממך את מעילך, תן לו גם את גלימתך”. אך הוא אינו מדבר כאן על חוקים שאמורים לשלוט בעולם החיצוני – כי חוקים אלה נועדו לשימוש הסופרים המלומדים והכוהנים הגדולים – אלא ישוע כריסטוס מדבר על מלכות השמיים, ובדבריו הוא רוצה להבהיר שבמלכות השמיים שולטים חוקים שונים מאלה של העולם החיצוני. ואם תשוו את הקטע בבשורה על פי לוקס עם הקטע בבשורה על פי מתי – וראוי היה שיום אחד הם יתורגמו נכון – תראו שישוע כריסטוס רצה לומר משהו שמעורר באדם אמונה שהופכת למיותרים את החוקים האנושיים בקשר לגניבת מעיל או גלימה. כי הוא רוצה להראות שאין טעם רק ללמד את בני האדם: “לא תגנוב” – זה לא יפתור דבר. כמו שידוע לכם, הוא אומר: “אף יוֹד אחת לא תעבור מן התורה”. אך בגרסה המקורית, במילים אלו כבר אין היום אף אימפולס. כל עוד עדיין קיים הסדר הנוכחי, שבו יכול לקרות שאדם לוקח את המעיל של זולתו, על האדם לפתח באמת בתוכו את הכוח לתת גם את גלימתו. כי אם נפעל תחת ההשפעה של העיקרון “כָּל מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶּׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם, כֵּן גַּם אַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם”, ובמיוחד אם כל בני האדם יאמצו עיקרון זה, אז אף אחד לא יהיה מסוגל לגנוב את מעילו של השני. אך אף אחד לא יגנוב את מעילו של הזולת אם לקורבן יהיה את העוצמה של העיקרון המוסרי ויאמר: “מי שלוקח ממני את המעיל, אתן לו גם את הגלימה שלי”.

גישה מוסרית זו חייבת להפוך לסדר חברתי. מהרגע בו היא תהפוך לסדר חברתי, זה ישים קץ לגניבות בעולם. זאת הכוונה של דברי ישוע כריסטוס, מפני שזאת מלכות השמיים, לעומת מלכות העולם. בעולם בו שולט העיקרון הבסיסי “אתן את הגלימה לזה שלקח ממני את המעיל”, שם אין גניבה. אך יש לפתח את כוח האמונה, כלומר המוסר חייב להתבסס על הכוח הפנימי של האמונה. במילים אחרות, הוא צריך להיות נס. כל מעשה מוסרי חייב להיות נס; הוא לא צריך להישאר עובדה טבעית; הוא צריך להיות נס. על האדם להיות מסוגל לחולל ניסים. מאחר שהסדר ההתחלתי של העולם ירד לספירה נמוכה יותר מהגבהים שבהם הוא היה במקור, במקום הסדר הטבעי יש להציב סדר מוסרי על-טבעי, שעושה יותר מאשר סתם פעולות על פי הסדר הטבעי, שמתעלה על הסדר הטבעי. אין זה מספיק לשמור את המצוות הקדומות, שניתנו לעולם בתנאים לגמרי שונים, ואין זה מספיק לשנות אותן. יש לעבור לסדר האחר – הסדר המוסרי – שאיננו סדר טבעי, כך שאם מישהו יגנוב ממני את המעיל, אהיה מוכן לתת לו גם את הגלימה שלי, ולא אגרור אותו לבית המשפט. בבשורה על פי מתי מופיעה הכוונה של ישוע כריסטוס לבטל את בתי המשפט. לא הייתה שום סיבה להוסיף לקטע עם המעיל את המילים: “כָּל מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶּׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם, כֵּן גַּם אַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם”, אילו הן לא היו רמז למלכות אחרת, למלכות בה מתרחשים ניסים. כי ישוע כריסטוס חולל את האותות שלו, את הניסים שלו, מתוך כוח האמונה העליון, העל-טבעי שלו. אף אחד אינו יכול לעשות את מה שכריסטוס עשה אם הוא מאמין שהאדם אינו אלא ישות של הטבע, אם הוא אינו מסוגל לגייס מספיק כוח כדי לראות באדם משהו מעבר לסתם יצור של הטבע. אך כריסטוס דורש גישה שבה – לפחות בתחום המוסר – מה שנמצא בחשיבה, בדימיון, כתמונה, יתעלה על המגבלות של המציאות החיצונית. כי במציאות החיצונית שולט העיקרון: “אם מישהו גונב ממך את המעיל, קח אותו בחזרה!” אך על יסודות עיקרון כזה לא ניתן לייסד סדר חברתי העולה בקנה אחד עם אימפולס הכריסטוס. לכן, בחשיבה, בדימיון, חייב לחיות יותר ממה שמתאים לעולם החיצוני או לדאגה והסיפוק של צרכים חומריים. כי אחרת, בין המשפטים הייחודיים הללו היה נוצר קשר משונה ביותר. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו הייתם פועלים כך: “אם מישהו סוטר לך על לחי אחת, הפנה אליו גם את הלחי השנייה. אם מישהו לוקח ממך את המעיל, תן לו גם את הגלימה. אם מישהו רוצה ממך דבר, תן לו אותו. אם מישהו לוקח ממך משהו ששייך לך, אל תיקח אותו בחזרה” – ומצד שני: “איך שאתה רוצה שאחרים יתנהגו אליך, כך תתנהג אתה כלפיהם.” כלומר, “אם אתה סוטר למישהו על הלחי, תתכונן לראות שאותו אדם יפנה אליך גם את הלחי השנייה, כדי שתוכל ליהנות מכך שאתה סוטר לו גם על הלחי השנייה. אם תיקח ממישהו את מעילו, אל תסתפק בכך, אלא קח ממנו גם את הגלימה שלו. אם אתה רוצה משהו ממישהו, תוודא שהוא אכן נותן לך אותו” וכך הלאה – כי זה ההיפוך של המשפטים הקודמים, התוצאה של המסקנה “כל מה שתרצו שיעשו לכם אחרים, כך גם אתם תעשו להם”!

מנקודת מבט מעשית ארצית, רשימה זו של הוראות היא חסרת היגיון, ואינה אלה סדרה של משפטים ריקים מתוכן. היא מקבלת משמעות רק אם יוצאים מנקודת ההנחה שאדם השואף להשתתף בגאולת העולם – האמורה להתחיל באימפולס הכריסטוס שדרכו העולם אמור לעלות שוב לספירות הגבוהות ביותר – חייב להתבסס על יותר מאשר רק על העקרונות של העולם החיצוני. אז יקרה זה אשר יכול לתת שוב כוח פיזי מעשי לרעיונות מוסריים, למחשבות מוסריות.

כדי להבין את הבשורות לאור המיסטריה של גולגותא, קודם כול נדרש אומץ פנימי של הנפש, שאנשים של ימינו חייבים לרכוש לעצמם. לשם כך, נדרשת תשומת לב במיוחד לדברים שבהם ישוע כריסטוס מדבר על הניגוד בין המלכות שנוצרה בהדרגה תחת ההשפעה של המגמה היורדת – המלכות החיצונית של העולם – לבין מלכות השמיים. כן, חברים יקרים, כל מי שחי את הפסחא בהלך נפש כזה, בזמנים כמו אלה של היום (1917), יכול כבר לחוות כמיהה ושאיפה הולכת וגוברת להבין שוב באומץ את המיסטריה של גולגותא, להתמזג באומץ עם האימפולס של גולגותא. כי בכל אחד ואחד מהחלקים שלהן הבשורות אומרות: אומץ! כל אחד מהמשפטים שבבשורות מכיל את הקריאה לא לציית לשום דבר אחר מאשר לאימפולס שאותו כריסטוס מחדיר באמת לאבולוציה של האדמה.

רציתי היום בעזרת תיאור זה לקרב אתכם קצת למיסטריה של גולגותא, ולהדגיש את אותו היבט שמראה כיצד יש לשלב שוב את המיסטריה של גולגותא בסדר הקוסמי כולו, ושניתן להבין אותה רק אם אנו מכירים בכך שהבשורות מדברות בצורה של שפה יותר גבוהה, ולא בשפה הרגילה של בני האדם. המאה ה-19, עם התפתחות התיאולוגיה בצורתה האקדמית, ניסתה להוריד את הבשורות לרמה של השפה האנושית הרגילה. המשימה המיידית שלנו היא ללמוד לקרוא שוב את הבשורות כדבר אלוהים. מבחינה זו, מדע הרוח יתרום להבנה טובה יותר של הבשורות.

1. גיאורג באטש, 1802-1761, פרופסור להיסטוריה של הטבע ב- Jena ↑
2. פרנץ יוזף שלוור, 1832-1778, פרופסור לרפואה בינה ובהידלברג. מוכר בזכות העבודות שלו בתחום הבוטניקה. ↑
3. תיאודור הנשל, 1856-1790, פרופסור בברסלאו. תלמידו של שלוור. נתן הרצאות בתחום הבוטניקה, אנטומיה ופיזיולוגיה של הצמחים. ↑
4. הערת המתרגם לאנגלית: באובו ניסתה לשעשע את דמטר המתאבלת בעזרת בדיחות ותנועות גסות. גתה משתמש בשם במקום אחר כדי לתאר חוגגת חסרת בושה בקרנבל הרומאי, ב”פאוסט”. היא מופיעה בסצנה של ליל וולפורגיס. ↑
5. צמחים מעוצים הם צמחים שיש להם רקמות עצה, כמו עצים, שיחים, וכו’, להבדיל מצמחים עשבוניים – הערת המתרגמת לאנגלית. ↑
6. אמיל דו בוא-רימונד, 1896-1818. הרצאות בלייפציג ב-1872 אודות גבולות ידיעת הטבע עם ההצהרה “לעולם לא נדע – Ignorabimus” מוזכרת לעיתים קרובות על ידי רודולף שטיינר. ↑
7. הרצאות של רודולף שטיינר על “ההופעה מחדש של כריסטוס באתרי“, GA 118 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑