רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל- 8 במאי 1917

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי, יוסי פלג

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 3

ברלין, 10.4.1917

בהרצאה של היום הייתי קודם כל רוצה להזכיר לכם באיזו קלות ניתן להבין לא נכון את מהות המיסטריה של גולגותא אם איננו מודעים לקשיים הרבים שאנו פוגשים כאשר במצב ההכרה הנוכחית שלנו אנו מנסים להגיע לתובנות עמוקות לגביה. למשל, אנחנו עלולים להאמין בקלות שנוכל למצוא את כריסטוס דרך התבוננות מיסטית, דרך התבוננות הפונה פנימה כדי לחפש את האלוהות בתוכנו. רוב רובם של אלה שהלכו בדרך של המיסטיקה לא מצאו את כריסטוס. לא נמצא את כריסטוס אם אנו טוענים, כמו תאוסופים רבים, שעלינו להיות מודעים קודם לאלוהות בתוכנו ואז נחווה את נוכחותו של כריסטוס. זה לא נכון. אם בנסיבות אלה מופיע, במקרה הטוב, משהו שיכול לרמוז על נוכחות של איזה אור פנימי, לעולם אי אפשר לקרוא לו כריסטוס, אלא ניתן אולי לקרוא לו ישות אלוהית אוניברסלית. ומאחר ואיננו רגילים כיום להבחין בין דברים אפילו מבחינה תיאורטית, מיסטיקנים רבים מאמינים שהם יכולים למצוא את כריסטוס באמצעות מה שבדרך כלל נקרא מיסטיציזם, דרך מיסטיציזם לא מרוסן יחסית. זו אשליה. וחשוב לזכור זאת, בדיוק כשם שחשוב לזכור שבענפים מהפילוסופיות של התקופה בין סוף המאה ה-19 ועד לזמננו, התפתחו פילוסופיות של הדת שלעיתים קרובות מאמינות שיש להן זכות לדבר על כריסטוס. האמת היא שהן מציגות – ומסוגלות להציג – רק את מה שניתן לכנות באופן כללי ישות אלוהית, אך לא את כריסטוס עצמו. הפילוסוף לוצה^[1] (Lotze), למשל, שניסה לחקור את השאלה יותר לעומק, מדבר ב"פילוסופיה של הדת" על ישות אלוהית אוניברסלית כזו, אך לא היה עולה בדעתו לקרוא לישות אלוהית זו כריסטוס. לא ניתן להגיע להבנה של מהותה האמיתית של המיסטריה של גולגותא בדרך המיסטית או בדרך בה צועדים פילוסופים מסוג זה. כדי להגיע להבנה מלאה יותר של המיסטריה של גולגותא, אני מציע שנתמקד במאפיינים מסוימים של תפיסות שקשורות בה. נתייחס לתפיסות אלו קודם כל רק כאמירות.

כדי שהמיסטריה של גולגותא תענה לצורך של האנושות במהלך ההיסטוריה של התפתחותה על האדמה, שייכת למהותה של המיסטריה של גולגותא העובדה שכריסטוס, דרך מותו על הצלב, יצר משהו שקשור לסדר הקוסמי כולו. אם אנו מכחישים את האוניברסליות של כריסטוס, את הקשר שלו עם היקום כולו, אנו כבר איננו מדברים על ישות זו. אז אנו יכולים לדבר על ישות אלוהית, אך אין זו כריסטוס.

קיימות בעיות רבות שיש להבהיר בקשר למיסטריה של גולגותא, ואני מציע להתייחס לחלק מהן היום. אם אנו רוצים להבין נכון את המיסטריה הזו, עלינו להתמודד עם השאלה: למה התכוון ישוע כריסטוס כשהוא דיבר על אמונה או אמון? כיום יש לנו מושג יותר מידי תיאורטי, יותר מידי מופשט לגבי אמונה. חישבו לרגע מה היא התפיסה הרגילה של האדם לגבי האמונה כשהוא מדבר על ניגוד בין אמונה לידע.^[2] הוא חושב כך: הידע הוא הדבר שאותו ניתן להראות או להוכיח; אמונה אינה ניתנת להוכחה, ועם זאת נחשבת לאמת. כאשר אנו קוראים לידע מסוים אמונה, זה אומר שאנו רואים בו משהו שלא ניתן להוכיח אותו באופן מוחלט.

תנסו להשוות רעיון זה של אמונה עם מה שלימד ישוע כריסטוס. לשם כך אני מציע להתבונן בקטע מן הבשורות: "אם תהיה לכם אמונה ואינכם מסתפקים… כי גם באמרכם אל ההר הזה הנשא והעתק אל תוך הים היו תהיה." (הבשורה על פי מתי, פרק כ"א, פסוק 21 והבשורה על פי לוקס, פרק י"ז פסוק 7). איזה ניגוד גדול יש בין תפיסה זו לגבי מושג האמונה, שבאה לידי ביטוי בצורת פרדוקס עמוק בדבריו של כריסטוס, לבין התפיסה של ימינו, שלמעשה רואה באמונה מעין תחליף לידע. אם נחשוב קצת על כך, נגלה מייד מה היא המהות של האמונה, כפי שכריסטוס מביא אותה. האמונה צריכה להיות כוח פעיל, כוח יוצר, כוח שמביא משהו לידי מימוש. מטרתה אינה אך ורק ליצור רעיון או לעורר ידע. זה שיש לו אמונה יהיה מסוגל להזיז הרים. אם תפנו לבשורות, תוכלו לגלות שכל פעם שמופיעות המילים "אמונה" או "אמון", הן קשורות לרעיון של עשייה, שלאדם ניתן כוח שדרכו הוא יכול לבצע או להשיג משהו, משהו שיוצר תוצאות חיוביות. ויש לכך חשיבות עצומה.

הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם היום לשאלה חשובה נוספת. הבשורות מדברות לעיתים קרובות על הסודות של מלכות האלוהים או הסודות של מלכות השמיים. באיזה מובן הן מדברות על סודות? יש קושי מסוים להבין רעיון זה. חוקרים שלמדו לעומק את הבשורות מנקודת מבט אוקולטית מחזיקים יותר ויותר בדעה שכל משפט בבשורות הוא בלתי ניתן לשינוי, שכל פרט הוא בעל משמעות גדולה ביותר. כשאנו חודרים יותר ויותר לעומקן של הבשורות מנקודת המבט של מדע הרוח, נאלמת כל ביקורת שהייתה עלולה להתעורר בדיון. ועכשיו, לפני שנדבר על סוד מלכות השמיים, עליי להעיר משהו חשוב ביותר.

בהרצאותיי הקודמות אודות הבשורות,^[3] התייחסתי לקטע שמתאר את הריפוי – או אולי יהיה זה מדויק יותר לומר התחייה – של בתו של יאיר. היות ואנו יכולים לדבר כאן באופן גלוי, אני יכול להצביע על ידע רפואי-אוקולטי עמוק שמתגלה למי שמתבונן בנס הזה של ריפוי מנקודת המבט של מדע הרוח. כריסטוס נכנס לבית של יאיר ואחז בידה של בתו, ילדה בת 12 שנחשבה כמתה, כדי לרפא אותה (מתי פרק ט', פסוקים 22-25; מרקוס פרק ה', פסוק 22; לוקס פרק ז', פסוק 41). עלי להזכיר לכם שלעולם לא נצליח להבין דברים מסוג זה אם איננו מחברים את הקטע הספציפי שמדובר עליו לקטעים קודמים ומאוחרים יותר. אנשים יותר מידי מוכנים לנתק קטעים מסוימים מהקשרם ולבחון אותם כקטעים בודדים, למרות שיש קשר הדדי בין הקטעים. לפני האירוע עם בת יאיר, תזכרו בוודאי שכאשר ישוע היה בדרכו אל ביתו של יאיר, הלכה אחריו אישה שהייתה חולה בזוב-דם כבר שתים-עשרה שנה, היא הלכה אחריו, נגעה בבגדו ונרפאה. כריסטוס חש ש"גבורה" יצאה ממנו. הוא הסתובב לאחור ואמר: "אמונתך (או אמונך) הושיעה לך." לקטע זה בבשורות יש משמעות עמוקה מאוד. מצד אחד, האישה סבלה מזוב-דם כבר שתים-עשרה שנה. מצד שני, גם הילדה הייתה בת שתים-עשרה, כלומר היא חיה כאן על האדמה שתים עשרה שנים. מה לא היה לה? היא הייתה בפיגור מבחינה מינית, ולא הייתה מסוגלת לפתח את אותה בגרות שהייתה לאישה שסבלה מדימום כבר שתים-עשרה שנה. כאשר כריסטוס ריפא את האישה, הוא חש שיוצאת ממנו "גבורה" או כוח. כשהוא נכנס לביתו של יאיר ואחז בידה של הילדה, הוא העביר כוח זה אליה, כלומר עורר בה את אותו כוח שאיפשר לה להגיע לבגרות מינית. ללא כוח זה, היא הייתה קמלה ומתה. וכך היא קמה לחיים. איזה סוד טמון באירוע זה? הוא מראה שהישות האמיתית החיה של כריסטוס לא הייתה מוגבלת לדמות שלו בלבד, אלא היא הייתה נוכחת בכל הסביבה שלו, והוא היה מסוגל להעביר את הכוחות שלו מאדם אחד לשני בזכות התחשבותו חסרת האנוכיות באחרים. הוא היה מסוגל לוותר על עצמו בשירות פעיל למען אחרים, ודבר זה התבטא בכוח שהוא חש שיוצא מתוכו כאשר נגעה בקצה הבגד שלו האישה שהאמינה בו כל כך.

הסוד הזה קשור לאמירה שכריסטוס חזר עליה בפני תלמידיו לעיתים קרובות: "לָכֶם נִתַּן סוֹד מַלְכוּת הָאֱלוהִים, אַךְ לְאוֹתָם שֶׁבַּחוּץ הַכל יִהְיֶה בִּמְשָׁלִים (הבשורה על פי מרקוס, פרק ד', פסוק 11). נניח שהסוד שעליו דיברתי כעת – אינני מתכוון רק לתיאור התאורטי שהבאתי עכשיו, אלא למה שנדרש כדי שתוכל להתרחש העברת הכוחות – היה ידוע לצדוקים ולפרושים בתקופתו של ישוע כריסטוס. מה היה קורה אילו הם יכלו להעביר כוחות מאדם אחד לשני? הם לא תמיד היו מעבירים אותם בחוכמה. אפשר להבין במפורש מהבשורות שכריסטוס לא ציפה מהפרושים, על אחת כמה וכמה מהצדוקים, שיפעלו בצורה אחראית. הם היו מנצלים את היכולת הזאת להעביר את הכוחות מאדם אחד לשני, כי זה היה הלך הנפש שלהם, והדבר היה גורם לנזק בלתי יתואר. לכן הסוד הזה היה חייב להישאר בקרב המקודשים.

אם כן, ישנם שלושה גורמים משמעותיים שיש לבחון אותם בקשר למיסטריה של גולגותא. יכולתי לציין עוד דברים רבים אחרים, ואדבר על כך יותר בהרצאה הבאה, אך כרגע נדון רק בדברים העיקריים.

עלינו לקבל מושג ברור לגבי מה היא משמעות הביטוי "סוד מלכות השמיים". יש לביטוי זה משמעות מדויקת, והדוגמה שהבאתי המחישה זאת. כאשר יוחנן המטביל עמד להטביל את ישוע בירדן, הוא אמר: "מלכות השמיים קרבה לבוא". זה הרעיון שאני רוצה שתבינו. מה עשה יוחנן המטביל? נאמר לנו – וזה ברור מההקשר – שהוא הטביל במים מאחר ומלכות השמיים קרבה, כפי שהוא עצמו אמר. הוא הטביל במים לסליחת החטאים, ואמר: "יָבוא אַחֲרַי הֶחָזָק מִמֶּנִּי …  אָנוכִי טָבַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּיִם וְהוּא יִטְבּול אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקּודֶשׁ" (הבשורה על פי מרקוס פרק א', פסוקים 7-8). מה ההבדל בין הטבילה של יוחנן והטבילה ברוח הקודש?

לא נוכל להבין מה היא הטבילה במים, או למה היא רומזת – תיארתי לעיתים קרובות את האופן בו התנהל הטקס – אלא אם כן נגייס לעזרתנו את הידע של מדע הרוח. כבר שנים רבות אני משקיע מאמץ רב כדי לנסות להבהיר את הסוד הזה בעזרת חקירה רוחית. ולפתע הבנתי, וראיתי שלאופן בו מוצג יוחנן המטביל בבשורות יש השלכות חשובות. מה הייתה המשמעות של הטבילה במים? מבחינה חיצונית, כמובן, יוחנן המטביל הטביל במי הירדן. אנו יודעים שהמועמדים חוו טבילה מוחלטת, כאשר גופם כולו נכנס מתחת למים, כך שבזמן הטבילה, הם למעשה חוו מעין שחרור חלקי של הגוף האתרי, מעין החלשה של הקשר בין הגוף האתרי לגוף הפיזי, וזה העניק להם ראייה רוחית זמנית, ולרגע הם ראו את עצמם דרך ראייה רוחית. זאת המשמעות האמיתית של הטבילה על ידי יוחנן ושל טבילות דומות. אך כאשר יוחנן דיבר על טבילה במים, הוא לא התכוון רק לכך, אלא בעיקר לקטע בתנ"ך האומר: "רוח אלוהים מרחפת על פני המים". מה הייתה המטרה של הטבילה במים בירדן? הכוונה הייתה שדרך השחרור החלקי של הגוף האתרי והחוויות שהם עברו, המועמדים ירגישו שהם עוברים למצב התודעה שלפני ה"נפילה". כל מה שקרה מאז הנפילה היה אמור להימחק מתודעתם. הם היו אמורים לחזור למצב שלפני הטעות, כדי שיוכלו לחוות את המצב של האדם לפני הנפילה. הם נעשו מודעים לכך שעקב הנפילה האדם החל לצעוד על שביל לא נכון, ואם ימשיך בשביל זה, הוא יביא לכדי אסון. היה עליו לחזור למצב המקורי של תמימות, לטהר את נפשו מהרוע שסטייה זו הביאה עליו.

בימים ההם, אנשים רבים חשו דחף לחזור לעידן התמימות – ההיסטוריה רחוקה מלהיות מדויקת בנושא זה – לנטוש את הדרכים הלא נכונות, להתחיל את החיים מחדש, כמו שהם היו לפני הנפילה; לסרב להשתתף בשינויים ובהתפתחויות שהתרחשו בסדר החברתי ובחיי העמים מאז הנפילה ועד לתקופת האימפריה הרומית או עד לתקופתו של הורדוס הטטררך^[4] שבה חי והטיף יוחנן המטביל במדבר. אלה שחשו שעליהם להתנתק מהעבר פרשו מן העולם והפכו למתבודדים. יוחנן המטביל הוא דוגמא לכך. נאמר שהוא ניזון מחגבים ומדבש בר, ולבושו היה משיער גמלים (הבשורה על פי מתי, פרק ג', פסוק 4). הוא מתואר כאיש מדבר, כמתבודד.

השוו זאת עם התנועה הרחבה של התקופה ההיא, ששיקפה בצורות רבות את מה שמתואר בבשורה על פי יוחנן. אנשים הצהירו שעל האדם לנטוש את העולם החומרי וללכת אחרי חיי הרוח. הד לדחף הזה "לפרוש מן העולם" ניתן עדיין למצוא בגנוסיס ובנזירות. מדוע התפשט כל כך האימפולס העוצמתי הזה של יוחנן המטביל, שמבחינה היסטורית היווה התפתחות יחסית חדשה? את התשובה ניתן למצוא במילים: "קרבה מלכות השמיים."

בנקודה זו, עלינו לזכור את מה שאמרנו בהרצאה האחרונה על הנפש – שמאז הנפילה הלכה והתדרדרה, והייתה פחות ופחות מתאימה לשמש כמתווכת בין הרוח לגוף. התדרדרות זו הייתה יכולה להימשך עוד תקופה מסוימת באבולוציה של האדמה, אך בסופו של דבר היא הייתה חייבת להיעצר. רגע זה יגיע כאשר האבולוציה האלוהית תיקח שליטה על כל האבולוציה של האדמה. לאנשים כמו יוחנן המטביל הייתה תחושה נבואית לגבי רגע זה. הוא חש שמתקרב הזמן שבו כבר לא ניתן להושיע את הנפשות, כאשר הנפשות חייבות למות ולהיעלם, אלא אם כן תחול התערבות מיוחדת. הוא חש שהנפשות של בני האדם יצטרכו לפרוש מהחיים כפי שהם מאז הנפילה, שבגללה חלה ההתדרדרות שלהן – כלומר כל האבולוציה של האדמה הייתה לשווא – או שחייב להתרחש משהו אחר! והבנה זו מצאה ביטוי במילים: "הוא שיָבוא אַחֲרַי יִטְבּול אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקּודֶשׁ" (הבשורה על פי מרקוס, פרק א', פסוקים 7-8). יוחנן הרגיש שרק על ידי פרישה מן העולם ניתן להציל את האדם מהתוצאות של הנפילה. ישוע כריסטוס רצה להציל את בני האדם בדרך אחרת: הוא רצה שהם יישארו בעולם, ואף-על-פי-כן ימצאו ישועה. הוא לא רצה שהאנושות תחזור לתקופה שלפני הנפילה, אלא שבני האדם יחוו את השלבים הבאים של האבולוציה של האדמה, ועם זאת להבטיח את השתתפותם במלכות השמיים.

ישנה שאלה נוספת המבקשת תשובה: מה הייתה כוונתו האמיתית של כריסטוס? מטרתו נושמת בכל עמוד בבשורות ועלינו לחפש להרגיש ולחוות אותה ברצינות עמוקה ביותר. כידוע לכם, יש לנו ארבע בשורות. למרות מה שנראה כסתירות בין הבשורות, כל אחת מהן מכילה ליבה של עובדות ואמיתות שכריסטוס לימד; אך בכל אחת מהבשורות עובדות ואמיתות אלו חדורות בהלך רוח ייחודי. עלי להזכיר לכם את מה שאמרתי ביחס לריכרד רוטה:^[5] עלינו לשנות את כל הגישה שלנו לקריאת הבשורות. עלינו לקרוא אותן בהתאם לרוח שנושמת בהן, להיות רגישים לאווירה שחודרת אותן, להלך הנפש הייחודי שמאפיין אותן. אנשים קוראים את הבשורות כיום בשִפְעת הדעות הקדומות שלהם, ומפרשים אותן כאילו שהן מכילות איזה אידיאל אנושי כללי. עידן ההשכלה ראה את ישוע כאדם נאור. קבוצות פרוטסטנטיות יצרו דימוי של ישוע כנציג טיפוסי של הפרוטסטנטיות של המאה ה-19. ארנסט האקל^[6] אף הצליח לתאר את ישוע כמוניסט על פי דמותו. אלו חלק מהגישות שהאנושות חייבת ללמוד להשאיר מאחור. כי חשוב שנגיב לתוכן של הבשורות באמת באופן התואם את האווירה והרקע של זמנן. אך לשם כך נדרשת אינטואיציה מסוימת.

נתייחס קודם כול לבשורה על פי מתי [פרקים ה', י"ז, י"ח] ונשאל את עצמנו: מה היא המטרה של הבשורה הזאת? קל מידי ללכת שולל אחרי כל מיני פרטים שאנחנו מוכנים לקבל בקלות בבשורות, אבל על פי הפרשנות הלא נכונה שניתנת להם. למשל, אנו מוצאים את המשפט האומר "לא תעבור יוד אחת או-קוץ אחד מן-התורה". למרות משפט זה, אולי אפילו בגללו, נאמר שהבשורה על פי מתי נכתבה כדי לבזות ולעורר עוינות כלפי היהדות המסורתית, שהיא מהווה קריאת תיגר כלפי היהדות המסורתית, והכותב אומר שרצונו של כריסטוס היה לדכא ולחסום לחלוטין את היהדות המסורתית.

מצד שני, הבשורה על פי מרקוס מופנית נגד הרומאים. היא מופנית נגד האימפריה הרומית, "מלכות העולם". היא מתקיפה את החוקים של האימפריה ואת הסדר החברתי שבה. היהודים הבינו היטב למה הם התכוונו, או יותר מדויק מה הם הרגישו, כשהם אמרו: עלינו להרוג אותו, אחרת העם שלנו ילך אחריו ואז הרומאים יבואו ויתפסו את האדמה ואת הארץ שלנו. אם כן, הבשורה של מתי והבשורה של מרקוס מופנות נגד היהדות ונגד המוסדות של רומא. הם אכן כתבים מלאי ביקורת קשה, אך כמובן בשורות אלה אינן מופנות נגד המהות האמיתית של היהדות או של הרומאים, אלא נגד צורתן החיצונית כ"מלכות של העולם", להבדיל מ"מלכות השמיים" או "מלכות האל". בימינו אנשים אינם מתייחסים למאפיינים המיוחדים של שתי הבשורות הללו – או לדברים דומים אחרים – ברצינות שהן ראויות לה, והם לרוב בכלל אינם מודעים לכך. כמה שנים לפני המלחמה, הצאר של רוסיה, שהודח מכיסאו כעת, כתב בכתב ידו, על אחת הפקודות שהוא נתן, את המילים הבאות: "אני סומך לחלוטין על כך שיום אחד יופיעו אינדיבידואלים ענקים בחשיבה ובמעשה, שיביאו ישועה לרוסיה וידאגו לטובתה הגדולה ביותר!" אילו ענקי חשיבה ופעולה אלה שהצאר האמין בהם כל כך היו באמת מופיעים, אתם יכולים לדמיין לעצמכם בקלות שהם היו ללא ספק נשלחים מייד לכלא-מבצר פטרופבלובסק, או מגורשים לסיביר! כך ניתן לתת אמון במילים כיום. אך עם גישה "רצינית" כזו איננו יכולים להבין את משמעותן הפנימית של הבשורות.

נפנה כעת לבשורה השלישית, הבשורה על פי לוקס [פרק ד', פסוקים 18, 27-23, 28-29]. משמעותה האמיתית מתבהרת אם אנו לומדים את הקטע המתאר איך ישוע הלך לבית הכנסת: כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת מְגִלַּת סֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה וּמָצָא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵֹר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי… לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים…". (הבשורה על פי לוקס, פרק ד', פסוקים 17-18)

לאחר מכן ישוע הסביר את המשמעות הפנימית העמוקה של מילים אלו. ובזמן שהוא דיבר, הוא השווה את הרוח החיה בדבריו עם זה אשר חי בעולם סביבו. הוא רצה להראות את הניגוד בין מלכות השמיים לבין מלכות העולם, ותיאר ניגוד זה במילים אלו כשהוא פנה ליהודים שהתאספו בבית הכנסת: "אין ספק שתאמרו לי את הפתגם הזה, 'רופא, רפא את עצמך! כל הדברים ששמענו כי נעשו בכפר נחום עשה גם פה, בעירך. אמן אומר אני לכם, אין נביא בעירו. ואמת אני אומר לכם: אלמנות רבות היו בישראל בימי אליהו, בעת שנעצרו השמיים שלוש שנים ושישה חודשים ורעב גדול היה בכל הארץ,  אך אליהו לא נשלח אל אחת מהן כי אם אל אישה אלמנה בצרפת שבחבל צידון. מצורעים רבים היו בישראל בימי אלישע הנביא ולא טיהר אחד מהם מלבד נעמן הארמי." (לוקס, פרק ד', פסוקים 23-27).

אף אחד מהיהודים לא נרפא על ידי אליהו או אלישע, אלא רק גויים. זה היה הפירוש שישוע נתן לדבריו כדי להבחין בין מלכות השמיים למלכות העולם. מה הייתה התוצאה?

"וכל אשר בבית הכנסת כשמעם את-הדברים האלה וימלאו חימה, ויקומו וידיחו אותו אל-מחוץ לעיר ויביאהו עד-גב ההר אשר נבנתה עירם עליו למען השליכו מטה. אך-הוא עבר בתוכם וילך לדרכו." (לוקס, פרק ד', פסוקים 28-30).

כאן נמצא ההבדל העיקרי בין הבשורה על פי לוקס לשאר הבשורות. כאן לא מגנים את היהודים כמו במתי, וגם לא את הרומאים כמו במרקוס, אלא הבשורה הזאת מגנה את התשוקות ואת הרגשות של האנושות, כפי שהם משתקפים באנשים שהיו סביב ישוע כריסטוס. לכן עלינו להקשיב לאימפולס העוצמתי והמשמעותי שבדבריו של ישוע כריסטוס. אימפולס זה לא בא מן העולם הזה, אלא הגיע ממלכות השמיים.

מטרתה של הבשורה על פי יוחנן היא עוד יותר רחבה. בשורה זו אינה מוקיעה רק אומה קטנה כמו היהודים, וגם לא אומה גדולה כמו הרומאים, ואף לא את האנושות כולה בשל התכונות השליליות החיות בה מאז הנפילה. היא מופנית נגד הישויות הרוחיות שנמצאות מאחורי העולם הפיזי, וסטו מן השביל האמיתי. את הבשורה על פי יוחנן ניתן להבין נכון רק אם אנו רואים שכשם שהבשורה של מתי עוסקת ביהודים, הבשורה של מרקוס ברומאים, והבשורה של לוקס באנושות שנכנעה לנפילה, כך הבשורה של יוחנן עוסקת ברוחות של בני האדם וברוחות שנמצאות ליד האנושות ושנפלו ביחד עם האדם. ישוע כריסטוס עצמו מתעמת עם עולם הרוחות.

בתקופה המטריאליסטית שלנו קל מאוד לטעון שכל מי שמדבר כך הוא אדם פנאטי. עלינו להיות סבלניים ומוכנים לספוג ביקורת זו. אך מה שאמרתי הוא האמת, וככל שנעמיק להתבונן בדברים אלה, כך נהייה יותר משוכנעים בכך שזו האמת!

אימפולס עוצמתי זה, שבא לידי ביטוי בבשורות בארבעה היבטים, נועד להחדיר לעולם דרך כריסטוס משהו שלא היה קיים בו קודם. העולם מתנגד ותמיד התנגד לשינוי. עם זאת, מפעם לפעם הוא חייב לקבל אימפולס חדש. הבשורות מראות באופן ברור שאנו יכולים להבין את המסר שלהן במלואו רק אם רואים אותו בהקשר של הקוסמוס כולו, כביטוי של אירועים קוסמיים. את זאת ניתן להמחיש בצורה הטובה ביותר אם נפנה לבשורה על פי מרקוס, הבשורה הכי קצרה ומלאה במשמעויות כבדות משקל, כדי לקבל תשובה לשאלה: מי היו הראשונים שזיהו שדרך ישוע כריסטוס נכנס לעולם משהו חדש, אותו אימפולס נשגב שדיברתי עליו קודם? מי היה הראשון שזיהה זאת? אולי נתפתה לענות שהיה זה יוחנן המטביל. אך יוחנן המטביל יותר ניחש זאת אינטואיטיבית, ועל כך מעיד במיוחד התיאור של הפגישה בין ישוע כריסטוס ליוחנן בבשורה הרביעית. אם כן, מי היו הראשונים שזיהו אותו? השדים שנכנסו לאלה שכריסטוס ריפא. הם היו הראשונים שקראו: "אתה קדוש האלהים". הם היו הראשונים שזיהו את האלוהות של כריסטוס. וכריסטוס אסר עליהם לדבר ולגלות מי הוא^[7] כי הם הכירו אותו. אם כן, הישויות הרוחיות היו הראשונות שזיהו אותו, וכאן אנו רואים בפעם הראשונה את הקשר בין דבר הכריסטוס לעולם הרוח. מתוך הידע העל-חושי של הדמונים, הם היו אלה שגילו לעולם את אשר חי בתוך הכריסטוס הרבה לפני שלאנושות היה שמץ של מושג לגביו. הם ידעו זאת מכך שהיה לכריסטוס הכוח לגרש אותם.

ועכשיו נחבר בין מה שתיארנו מקודם באמצעות המקרה הקונקרטי (התחייה של בת יאיר) לבין הסודות של מלכות השמיים, שממנה נבעו כוחות הריפוי של הכריסטוס. אם נשתמש בטכניקה הרגילה של המחקר ההיסטורי המודרני כדי לבחון את המקור של הכוח העל-חושי המיוחד שדרכו פעל הכריסטוס, לעולם לא נמצא תשובה, כי הזמנים השתנו הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. היום אנשים מניחים שלפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנים אנשים היו כמו היום, שלמרות שהם נהיו הרבה יותר חכמים, הם כמעט ולא השתנו. ואז האנשים האלה עושים חישובים אחורה בזמן עד שהם מגיעים למיליוני שנים. כפי שציינתי לאחרונה בהרצאה ציבורית,^[8] הם סופרים את מיליוני השנים גם קדימה עד שהם מגיעים לקץ הזמן. הם עשו חישובים מדויקים כדי לקבוע את טבעם של חומרים אורגניים בעוד מיליוני שנים: החלב יהיה מוצק וזוהר – מעניין איך ישיגו את החלב הזה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו – החלבון ישמש לקישוט הקירות, כך שיהיה אפשרי לקרוא את העיתון באור הפוספורסנטי שהחלבון יקרין. דיוור^[9] הציג את הרעיון הזה לפני מספר שנים בהרצאה שהעביר בפני המכון המלכותי כשהוא דן בקץ העולם על פי החישובים של הפיזיקאים. בזמנו התייחסתי לחישובים בעזרת דימוי. אמרתי שאם מישהו היה מתבונן בשינויים המתרחשים בקיבה ובלב של האדם במהלך שנתיים או שלוש, ואז היה מכפיל את הממצאים שלו, ואז לפי התוצאה היה מחשב את השינויים שיופיעו לאורך מאתיים שנה, וקובע איך הגוף ייראה בעוד מאתיים שנה, אז שיטה זו הייתה מקבילה לחישובים של הפיזיקאים. יכול להיות שהחישובים מבריקים, אך בעוד מאתיים שנה האדם יהיה מת מזמן. אותו הדבר נכון לגבי האדמה. החישובים של הפיזיקאים לגבי מה יקרה בעוד מיליוני שנה מדויקים מבחינה מתמטית, אך תושבי האדמה, כישויות פיזיות, ייעלמו הרבה לפני הזמן הזה. גם לאמוד את התנאים הגיאולוגיים על האדמה מלפני מיליוני שנה על פי אותו העיקרון יהיה כמו להסיק מהמצב של הקיבה של ילד בגיל שבע איך היה מצבה לפני שבעים וחמש שנה. אנשים פשוט לא מבינים עד כמה מבולבלת החשיבה שלהם, כי האדם לא היה קיים כישות פיזית בעידן הבראשיתי הזה שהגיאולוגים מנסים לחקור במבט לאחור. יש צורך בצעדים נחושים כדי לתקן טעויות רבות של זמננו שמאחוריהן יש משקל של סמכות, ואיננו צריכים לפחד לצאת נגדן מידי פעם בצורה נחרצת. לאנשים כאלה אנו עונים: על בסיס השינויים האורגניים שחלים באורגניזם של האדם היום אתם מחשבים איך הוא ייראה בעוד מאתיים שנה. אך כמובן, אותו אדם יחדל מלהתקיים כאורגניזם אנושי בעוד מאתיים שנה. ניתן לציין גם שמהתוצאות של החקירה האוקולטית, אנו יודעים בוודאות – ואני כמובן מודע לכך שהמדע המודרני יראה זאת כשטות, אך זאת האמת – שהאנושות כפי שהיא היום לא תוכל להיות קיימת בעוד ששת אלפים שנה, בדיוק כשם שאדם בן עשרים לא יחיה בעוד מאתיים שנה. אנו יכולים לגלות דרך חקירה אוקולטית שבמילניום השישי הנשים כפי שהן בנויות כיום תהיינה עקרות, ושעד אז ייווצר תהליך התרבות שונה לחלוטין. אני מבין שזה יישמע כשטות גמורה לכל מי שחושב על פי הקווים של המדע המודרני, אך אין להתכחש לאמת זו. בעידן המטריאליסטי הנוכחי שלנו, יש לאנשים רעיונות מאוד מבולבלים לגבי ההיסטוריה והאבולוציה ההיסטורית של האדמה. לכן כבר איננו מבינים רמזים דקים, שמגיעים אפילו דרך ההיסטוריה החיצונית, אודות השינויים במבנה נפש האדם שחלו בעבר הלא כל כך רחוק יחסית.

בנוגע לבעיה זו, יש קטע יפה מאוד בכתביו של אב הכנסייה טרטוליאנוס^[10] מסוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית, כמאתיים או שלוש מאות שנה לאחר המיסטריה של גולגותא. הוא כותב שהוא עצמו ראה את הבימות שמהן דיברו פעם השליחים, ושמהן קראו אלה שבאו אחריהם את האיגרות המקוריות שהיו עדיין בכתב ידם של השליחים. בזמן שנקראו איגרות אלו, מספר טרטוליאנוס, נראה למאמינים שהם שומעים את הקולות החיים של השליחים עצמם, וכאשר הם התבוננו באיגרות, נראה שעולות בפניהם הדמויות של השליחים. עבור מי שחוקר את הדברים הללו בעזרת ראייה רוחית, אין אלו מילים ריקות. בזמן שהם ישבו מול הבימה, המאמינים חשו שהם מבחינים בנימה של הקולות של יורשי השליחים את הדהוד הקולות של השליחים עצמם, ושמכתב היד של השליחים הם יכולים לדמיין את הדמויות האמיתיות של השליחים. אם כן, בתחילת המאה השלישית, אנשים עדיין היו מסוגלים להעלות דמות חיה של השליחים, ובאופן מטפורי לשמוע את קולותיהם. וקלמנט הראשון עצמו, שכיהן כאפיפיור בין השנים 92 ל-101 לספירה, גם הכיר אישית את תלמידי השליחים שראו את ישוע. כלומר, בתקופה ההיא כבר הייתה קיימת מסורת מתמשכת. ובכתבים של טרטוליאנוס עולה הד של עוד משהו שניתן לאמת דרך ראייה רוחית: התלמידים של השליחים שהקשיבו לשליחים ידעו להבחין בדבריהם, בנימה ובתדר של קולם, את האופן בו דיבר ישוע כריסטוס. לדבר זה, חברים יקרים, יש חשיבות עצומה. עלינו להביא בחשבון את הטון הזה של קולו, את המהות הייחודית שאפיינה את דיבורו של כריסטוס, כדי שנוכל להבין מדוע אלה ששמעו אותו דיברו על הכוח המאגי המיוחד הטמון בדבריו. כאשר הוא דיבר, אחז בקהל שלו משהו הדומה לכוח אלמנטלי. היה בדבריו כוח אלמנטלי שאף אחד לא הכיר לפני כן. כיצד יש להסביר זאת?

כבר דיברתי קודם על סנט-מרטן. הוא היה אחד מאלה שעדיין זיהו את הכוח המאגי של המילים של כריסטוס. כמובן, הבונים החופשיים של המאה ה-19 כבר לא הבינו דבר מכך. נראה שסנט-מרטן הבין את משמעות מילים אלו, שנאמרו באותה שפה שפעם הייתה משותפת לכל האנושות, לפני שהיא התפצלה לשפות מופרדות, ושהיה בה קשר עמוק ל"מילה הפנימית". כריסטוס, כמובן, היה צריך להתבטא מבחינה חיצונית בשפה של ימיו; אך המילה הפנימית שאותה הוא חש בנפשו הייתה שונה מהמילה המדוברת של הדיבור היומיומי; היא הייתה חדורה בכוח שכבר אבד במילים, בכוח שהיה קיים בשפה האוניברסלית לפני שהיא התפצלה לשפות מופרדות. אם לא נצליח לקבל מושג מסוים לגבי כוח זה שאינו תלוי בשפות המופרדות הללו, כוח שנמצא בתוך אדם שדבריו חדורים במלואם באינספירציה, ברוח, לא נוכל להבין את הכוח שחי בכריסטוס, ולא נוכל גם להבין מה הכוונה כשאנו מדברים על כריסטוס כ"מילה" שהתגשמה, שדרכה הוא פעל ועשה את מעשי הריפוי שלו וגירש דמונים. אובדן ה"מילה" היה בלתי נמנע, כי הוא התרחש בהתאם לאבולוציה האנושית לאחר המיסטריה של גולגותא. עלינו לשאוף לקבל בחזרה את ה"מילה" שאבדה. אך בינתיים אנו נמצאים בשלב באבולוציה שאינו מעורר תקווה רבה לכך שהמאמצים שלנו ישיגו את מטרתם.

הייתי רוצה להזכיר לכם בהזדמנות זו עובדה חשובה, שכל הבשורות מעידות עליה. ישוע כריסטוס עצמו מעולם לא כתב דבר. החוקרים אף התווכחו ביניהם האם הוא ידע בכלל לכתוב. אלה שטוענים שהוא ידע לכתוב יכולים רק לצטט את הקטע על האישה שנתפסה במעשה ניאוף: "ויכף ישוע למטה ויתו באצבעו על-הקרקע". (הבשורה על פי יוחנן פרק ח', פסוק 6) אך חוץ מהמקרה האחד הזה, אין הוכחה לכך שכריסטוס ידע לכתוב. העובדה היא שבניגוד למייסדי דת אחרים, הוא מעולם לא רשם בכתב את מה שהוא לימד. אין זה דבר מקרי, אלא הוא קשור מהותית לכוחה המלא והבלתי נדלה של המילה.

העובדה שכריסטוס הגביל את המסר שלו למילה המדוברת, ולא השאיר אחריו כל תיעוד בכתב, נכונה רק במקרה שלו, אך הגבלה כזו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת בתקופה שלנו. אילו כריסטוס היה כותב את דבריו ומתרגם אותם לשפה של ימיו, היו נכנסים בהם כוחות אהרימניים, כי כל צורה קבועה היא אהרימנית. למילה הכתובה יש השפעה אחרת מאשר למילה המדוברת, כאשר קבוצה של תלמידים נמצאים ביחד ותלויים לגמרי בכוחה של הרוח במילה. אל לנו לדמיין שהכותב של הבשורה על פי יוחנן ישב ליד כריסטוס בזמן שהוא דיבר ורשם את דבריו בקצרנות כמו הסְטֶנוֹגְרָפים שלנו שרושמים את ההרצאה הזאת. יש משמעות אדירה בכך שזה לא קרה. אנו מבינים את המשמעות המלאה של הדבר רק כאשר לומדים מהכרוניקה האקשית מה נמצא באמת מאחורי הגינוי של כריסטוס כלפי הכותבים, כלפי אלה שקיבלו את הידע שלהם מהכתובים. הוא התנגד לכותבים לא מפני שהידע שלהם בא מהכתובים, אלא מפני שהנפשות שלהם לא היו בקשר ישיר עם המקור שממנו זרמה המילה החיה. וזה הוביל, לדעתו של כריסטוס, לביזוי של המילה החיה.

אך אנו נפספס את משמעות הדבר אם נדמיין שהזיכרון בתקופת המיסטריה של גולגותא היה אותה "נָפָה נפשית" מלאה בחורים שנחשבת לזיכרון כיום. אלה ששמעו את דברי כריסטוס אצרו אותם בליבם בנאמנות וידעו אותם מילה במילה. כי כוח הזיכרון היה שונה לחלוטין בתקופה ההיא, וכך גם מבנה הנפש. זאת הייתה תקופה שבה תוך פרק זמן קצר התרחשו שינויים גדולים בתוך האדם. אנו מתעלמים לגמרי מהעובדה שההיסטוריה של המזרח נכתבה כך שההיסטוריונים ראו אותה במונחים של היום, או במקרה הטוב, במונחים שהושאלו מההיסטוריה היוונית. מהלך ההיסטוריה של היוונים היה דומה מאוד לזה של היהודים, אבל ההיסטוריה של המזרח התפתחה במסלול שונה, מפני שבמזרח הנפש הייתה בנויה שונה לחלוטין. לכן אין לאנשים מושג לגבי השינויים הגדולים שהתרחשו תוך זמן קצר, וכוח עצום של הזיכרון המושלם הלך לאיבוד במהרה בעידן בו התנוונה הראייה הרוחית האטוויסטית, כך שהאנשים חשו את הצורך לרשום בכתב את המילים של כריסטוס. כתוצאה מכך, דבריו של כריסטוס סבלו מאותו הגורל שסבלו ממנו הסופרים שישוע גינה. ואתם יכולים לדמיין לעצמכם מה היה קורה אילו תלמיד כלשהו, שאולי היה אפילו דומה במעט לישוע כריסטוס, היה מדבר כיום מתוך אותו האימפולס שישוע כריסטוס דיבר באמצעותו אל בני זמנו. האם אלה שקוראים לעצמם נוצרים היום היו מתנהגים בצורה שונה מהכוהנים הגדולים בתקופה ההיא? אני נותן לכם לשפוט…

לאור הרעיונות האלה, נתבונן יותר מקרוב בסוד של התגשמותו של כריסטוס בתוך ישוע. הרשו לי להזכיר לכם את מה שאמרתי קודם, שעלינו לשחזר את צעדינו לאורך השביל שבו הלכנו מאז הועידה האקומנית השמינית, ולגלות מחדש את החלוקה של האדם לשלושה היבטים, לגוף, נפש ורוח. רק אם נכיר בכך, נוכל להבין את המיסטריה של גולגותא.

נתבונן קודם בגוף הפיזי. אנו מכירים את הגוף רק כאובייקט בעולם החיצוני. אנו יכולים להתבונן בו רק מבחוץ. אנו קולטים את העולם החיצוני באמצעות הגוף שלנו. והגוף הוא הנושא שבו עוסק המדע – או מה שלרוב נקרא מדע.

וכעת נפנה לנפש. ניסיתי להצביע על טבעה של הנפש כשהזכרתי את אריסטו. כאשר אנו דנים בנפש, עלינו להבין שרעיונותיו של אריסטו לא היו רחוקים מאוד מהאמת, כי החיים הנפשיים, ששייכים לחיים הפנימיים, נוצרים פחות או יותר אצל כל אינדיבידואל. אך אריסטו חי בעידן שבו הוא כבר לא היה יכול להבין במלואו את הקשר של הנפש עם הקוסמוס. לכן הוא הצהיר שעם הלידה של האדם נוצרת נפש חדשה ביחד עם הגוף הפיזי החדש. הוא דגל ב"בריאתנות", אך הכיר בכך שלאחר המוות הנפש ממשיכה להתקיים באיזה אופן בלתי מוגדר. הוא לא נכנס לפרטים נוספים, מפני שבימיו הידע אודות הנפש כבר הפך למעורפל יותר. האופן בו הנפש חיה לאחר המוות קשור למעשה במה שנקרא, פחות או יותר סמלית, "החטא הקדמון" – או איך שנרצה לקרוא לו, הטרמינולוגיה אינה חשובה בכלל – כי "החטא הקדמון" שינה ללא ספק את כל חיי הנפש. כתוצאה מכך, בתקופת המיסטריה של גולגותא נפשות בני האדם היו בסכנה של התדרדרות כל כך נרחבת עד שהן כבר לא יוכלו למצוא את דרכן חזרה למלכות השמיים, שהן יהיו כבולות לקיום הארצי, לגורל של האדמה. לכן חיי הנפש הולכים במסלול נפרד משלהם, שאותו נפרט מאוחר יותר.

ההיבט השלישי של ישות האדם הוא הרוח. ההיבט הפיזי או הגופני מתבטא בקו התורשה מהאב לבן. הבן הופך להיות אב, ובנו יהפוך גם הוא לאב, וכך הלאה לאורך הדורות. באופן זה נמסרים מאפיינים מורשים מדור לדור. החיים הנפשיים כשלעצמם נוצרים עם הלידה של האינדיבידואל וממשיכים להתקיים לאחר המוות. גורלם נקבע על פי המידה בה הנפש יכולה להישאר במגע עם מלכות השמיים. הרוח ממשיכה להתקיים דרך התגשמויות חוזרות ונשנות על האדמה ויש משמעות גדולה לסוג הגופים שביכולתה למצוא במהלך התגשמויותיה העוקבות על האדמה. מצד אחד, יש את קו התורשה במישור הפיזי, שהרוח משתתפת בו, אך קו התורשה חדור במאפיינים שמורשים פיזית. איזה פוטנציאלים מוצאת הרוח במהלך התגשמויותיה החוזרות תלוי במידה בה האנושות התקדמה או התדרדרה. מתוך הרוח לא ניתן ליצור גופים לפי הזמנה; ניתן רק לבחור את הגופים שמתאימים הכי טוב באופן יחסי לרוח שעומדת להתגשם; אי אפשר לייצר אותם כרצונך.

ניסיתי להציג זאת בספרי "גוף נפש רוח", שבו תיארתי את שלושת השבילים המובילים אל הרוח – השבילים של הגוף, הנפש והרוח. יש להבין זאת היטב. כי אם אנו צועדים בשביל של קליטה חושית בלבד, אם אנו מכירים רק במימד הפיזי או הגופני, אז אנו מגיעים לרעיון כללי אודות אלוהים, רעיון שהיה ידוע רק לפילוסופים ולמיסטיקנים שהזכרתי בתחילת הרצאה זו. אך אם אנו רוצים ללמוד את הנפש, אז עלינו ללכת בשביל המוביל לאותה ישות שאנו קוראים לה כריסטוס, שאין למצוא אותה בטבע, למרות שיש לה קשר עמוק לטבע. את כריסטוס יש למצוא בהיסטוריה, כישות היסטורית ממשית. אם אנו צועדים בשביל של ההתבוננות-העצמית, הוא מוביל לרוח ולהתגשמויות החוזרות של הרוח.

ההתבוננות בקוסמוס ובטבע מובילה לידיעה של הישות האלוהית האוניברסלית, ישות שאנו חייבים לה את התגשמותנו: Ex Deo Nascimur (מן האל אנו נולדים).

לימוד ההיסטוריה האמיתית, אם שוקעים בו לעומק, מוביל לידע של ישוע כריסטוס, לידע הכרחי אם ברצוננו לדעת את גורלה של הנפש: In Christo Morimur (בכריסטוס אנו מתים).

התבוננות פנימה, חוויית הרוח, מובילה לידע של מהות הרוח לאורך התגשמויותיה החוזרות על האדמה, ואם היא מתאחדת עם האלמנט הרוחי שבו היא שוכנת, היא מובילה לתפיסה אינטואיטיבית של רוח הקודש: Per Spiritum Sanctum Reviviscimus ( ברוח הקודש נתחייה).

הטריכוטומיה אינה עומדת רק בבסיס ההבנה את האדם כגוף, נפש ורוח, אלא היא גם קובעת את השביל שעלינו לצעוד בו אם אנו רוצים באמת להגיע להבנה של היקום. התקופה שלנו, תקופה כל כך כאוטית בחשיבתה, אינה תופסת בקלות רעיונות מסוג זה, ולרוב אדישה כלפיהם. כפי שאתם יודעים, ישנם בני אדם אתאיסטים, שמכחישים את קיומו של האל; ישנם גם בני אדם המכחישים את קיומו של ישוע; וישנם מטריאליסטים, המכחישים את הרוח. אדם אינו יכול להיות אתאיסט, אלא אם כן הוא חסר כל רגישות כלפי התופעות של הטבע החיצוני, אם אין לו כל נטייה להסתכל באופן ברור בתהליכים של הטבע החיצוני, אם הכוחות הגופניים שלו קהים מידי. כי אם הכוחות הפיזיים בתוכנו אינם קהים, איננו יכולים להיות אתאיסטים, מפני שאנו מודעים בלי הרף לנוכחותו של האל. האתיאיזם הוא מחלה אמיתית של הנפש, מחלה של אישיות האדם. להתכחש לכריסטוס איננה מחלה; עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי למצוא אותו בהתפתחות האבולוציה האנושית. אם איננו מוצאים אותו, אז אנו אבודים גם לכוח שמושיע את הנפש מהמוות. זהו אסון של הנפש. האתיאיזם הוא מחלה של הנפש, של האישיות האנושית. שימו לב להבדל. להתכחש לרוח פירושו הונאה-עצמית.

חשוב להרהר בשלושת המושגים הללו: להיות אתיאיסט זו מחלה של הנפש; להתכחש לישוע זה אסון של הנפש; להתכחש לרוח זאת הונאה-עצמית. אלה שלוש הסטיות הגדולות של הנפש האנושית.

הכרחי שנהיה מודעים לכל זה כדי לאסוף את אבני הבניין ההכרחיים להבנה של המיסטריה של גולגותא, כי עלינו ללמוד, קודם כול, לזהות את הקשר של ישוע כריסטוס עם הנפש האנושית. ואז עלינו להתבונן בתשומת לב בגורלות של הנפש האנושית לאורך האבולוציה של האדמה. ולאחר מכן, עלינו גם להתבונן בהשפעה על הרוח האנושית שיש לאימפולס שכריסטוס משדר לנפש האדם.

לקראת סיום ההרצאה שלנו היום, הייתי רוצה להציג כמה רעיונות שיכינו את הקרקע לדברים הבאים, כדי שכולנו נוכל להרהר בהם, ועל ידי כך נתכונן להבנה עמוקה יותר של המיסטריה של גולגותא.

בימינו האדם רואה את הטבע לאור ההשכלה שאותה הוא קיבל. הטבע מתנהל בכפוף לחוקי הטבע. אנו חושבים על תחילת האדמה, אמצע חיי האדמה, וסוף האדמה בהתאם לחוקי הטבע האלה. אנו רואים את הכול מנקודת המבט של חוקים טבעיים. בנוסף לחוקי הטבע, קיים החוק המוסרי. אנו מרגישים – ובייחוד החסידים של קאנט, למשל – שאנו כפופים לצו הקטגורי,^[11] שאנו חלק בלתי נפרד מהסדר המוסרי האוניברסלי. אך כיום יש הרבה פחות כוח לרעיון שלסדר מוסרי אוניברסלי זה יש, כמו לטבע, מציאות אובייקטיבית משלו. אפילו האקל,^[12], וגם ארהיניוס^[13] ואחרים, למרות המטריאליזם שלהם, היו משוכנעים שהאדמה נעה שוב לקראת עידן קרח או אנטרופיה, אך הם האמינו גם שה"אלילים" המיקרוסקופיים שהם קראו להם אטומים יתפזרו לכל הכיוונים, כך שלפחות הם יינצלו! כלומר, חוק שימור החומר! זה כן מתאים פחות או יותר להשקפה המדעית המודרנית! אך הרעיונות הללו אודות החומר מתעלמים מהשאלה הבאה: אם, ביום בהיר אחד, האדמה תתכסה כולה בקרח או תגיע לאנטרופיה טוטלית, מה יקרה לסדר המוסרי האוניברסלי? בהשקפה מסוג זה אין לסדר המוסרי כל מקום בקיום האדמה! ברגע שהמין האנושי הפיזי ייעלם, מה יקרה לסדר המוסרי? במילים אחרות, הרעיונות המוסריים – שהאדם חש אותם כחלק אינטגרלי מעצמו, המקור של הערכים המוסריים הטבועים במצפונו – נראים כציווי, כהכרח; אבל אם אנחנו באמת כנים, לרעיונות המוסריים אין כל קשר לסדרי הטבע, לְמה שמדע הטבע רואה בהם מציאויות בסיסיות. הרעיונות המוסריים איבדו מכוחם. הם עדיין מספיק חזקים כדי להשפיע על מעשי האדם ועל התכתיבים של המצפון; אך הם אינם מספיק חזקים כדי לגרום לנו להאמין: מה שהאדם מדמיין שהוא רעיון מוסרי הוא כוח חיוני ממשי, מוחשי ופעיל בעולם. כדי להבין זאת יש צורך במשהו נוסף. מיהו זה שחי במושגים המוסריים שלנו ויכול להעיר אותם לחיים עוצמתיים ופעילים? הכריסטוס! זהו אחד ההיבטים של ישות הכריסטוס.

למרות שכל מה שחי באבן, בצמח, בחיה ובגוף האדם, כל מה שחי ביסודות של החום והאוויר, עלול להיחרב (כפי שמנבא זאת המדע), למרות שכל הגופים האנושיים יטעמו את המוות בקץ הזמן – ועל פי מדע הטבע כל הערכים המוסריים שלנו חייבים להתפורר, או במילים מוגזמות יהפכו לאבק ואפר – בכל זאת, על פי האמונה הכריסטיאנית, בישות הכריסטוס חי כוח שאוחז במושגים המוסריים שלנו ויוצר מתוכם עולם חדש: "השמים והארץ יחלפו, אולם דברי יעמוד לנצח" [הבשורה על פי מתי, פרק 24, פסוק 35]. זה הכוח שיישא ליופיטר את האלמנט המוסרי שהתפתח על האדמה.

עכשיו דמיינו את האדמה כאורגניזם, כמו צמח, את חוק המוסר כזרע שנוצר בתוך האורגניזם, ואת כוח הכריסטוס כאימפולס שמעורר את הזרע, וגורם לו לצמוח לתוך האדמה העתידית, לתוך יופיטר. אז יהיה לנו מושג חדש לחלוטין לגבי הבשורות מנקודת המבט של מדע הרוח.

אך איך זה יתכן? איך זה אשר שייך אך ורק לספירת החשיבה על פי ההשקפה המטריאליסטית, זה אשר מהווה רק רעיון או תיאוריה שכלפיה אנו חשים חובה מוסרית – איך זה יכול לעבור התמרה ולהפוך לכוח ממשי כמו זה שבוער בפחם או זה שגורם לכדור של רובה לעוף באוויר? איך ברעיונות כאלה שהם כל כך קלושים יכולה להיות מציאות מוצקה? כדי להגיע להתמרה זו נדרש אימפולס חדש, ורעיונות מוסריים אלה חייבים להיות חדורים באימפולס זה. מהו אימפולס זה? תזכרו את מה שאמרנו קודם שהאמונה לא צריכה להיות רק תחליף לידע: היא צריכה להוות גורם פעיל, בעל השפעה. היא צריכה להפוך את הרעיונות המוסריים שלנו למציאות, להעלות אותם למישור חדש וליצור מהם עולם חדש. חשוב שעקרונות האמונה שלנו לא יהיו אך ורק צורה של ידע לא מאומת, אמונה עיוורת, אלא שלאמונה שלנו יהיה הכוח להתמיר את הזרע של "מוסריות" למציאות קוסמית. השליחות של המיסטריה של גולגותא הייתה להחדיר את הכוח הזה לאבולוציה של האדמה. היה צריך לטעת כוח זה לתוך הנפשות של התלמידים. בו זמנית הם היו צריכים לזכור את האובדן שנחווה על ידי אלה שהיו להם רק את העדויות הכתובות. כוח האמונה הוא זה שיש לו חשיבות עליונה. ואם איננו מבינים מה מעורר כריסטוס כשהוא משתמש לעיתים כה קרובות במילים "אמונה" או "אמון", אז איננו מבינים גם מה הוא הדבר שנכנס לאבולוציה של האדמה בזמן המיסטריה של גולגותא.

תבינו כעת שלמיסטריה של גולגותא יש משמעות קוסמית. כל מה ששייך לסדר הטבע כפוף לחוקי הטבע. וכשם שבשלב מסוים של האבולוציה שלו, הצמח נושא זרע, כך גם בנקודת זמן מסוימת המיסטריה של גולגותא תביא אימפולס חדש שיכין את האבולוציה החדשה של יופיטר, שבה תוכל להשתתף ההתגשמות העתידית של האדם.

מהלימוד שלנו את טבעו הייחודי של ישות הכריסטוס, ראינו את הקשר של ישות זו עם הקוסמוס כולו, ואיך, בנקודת זמן מסוימת, היא הביאה אל תוך האבולוציה של האדמה כוח מחייה חדש, שמתגלה מפעם לפעם עם תוצאה מרשימה, אך רק בפני אלה שמסוגלים לקלוט דרך אימגינציה התגלויות מסוג זה. הכותב של הבשורה על פי מרקוס הוא דוגמה לכך. הוא ראה בראייה רוחית את הסצנה שבה כריסטוס נאסר עקב הבגידה של יהודה, והוא ראה בין ההמונים שנטשו את כריסטוס, נער עטוף בסדין בלבד. הסדין נקרע ממנו, אבל הוא מצליח להשתחרר ובורח ערום מידי אלה שתפסו אותו. "ונער אחד הלך אחריו מעטף בסדין לכסות את-ערותו ויאחזהו הנערים. ויעזב את-הסדין בידם וינס מפניהם ערום" (הבשורה על פי מרקוס, פרק י"ד, פסוקים 51-52). זה היה אותו הנער שלאחר מכן, על פי הבשורה של מרקוס, ישב לבוש בבגד לבן זוהר ארוך בצד הקבר והכריז: כריסטוס קם לתחייה. "ותבאנה אל-תוך הקבר ותראינה בחור אחד ישב מימין והוא עטה שמלה לבנה ותשתוממנה. ויאמר אליהן אל-תשתוממנה את-ישוע הנצרי הנצלב אתן מבקשות, הוא קם איננו פה, הנה-זה המקום אשר השכיבהו בו" (מרקוס פרק ט"ז, פסוקים 5-6). זה התיאור שמופיע בבשורה על פי מרקוס כתוצאה של הכרה אימגינטיבית.

נסו להרגיש את זאת בקשר למה שאמרתי לא מזמן – ועם מחשבה זו אני אסיים את הרצאתי היום – שגוף האדם, על פי המבנה המקורי שלו, לא נועד למות, אלא נועד לאלמותיות. השוו זאת עם העובדה שהחיה היא בת-תמותה עקב המבנה שלה, אך אין זה כך לגבי האדם. הוא בן-תמותה בגלל הקלקול בנפשו, ואת הכתם הזה ישטוף כריסטוס. אם תהרהרו בזאת, תבינו שהגוף הפיזי חייב לעבור התמרה על ידי הכוח החי הזורם לתוך האבולוציה של האדמה דרך המיסטריה של גולגותא. כאשר האבולוציה של האדמה תגיע לסיומה, הכוח שאבד בגלל ה"נפילה" ושהביא מוות לגוף יוחזר דרך כוחו של כריסטוס, וגוף האדם יופיע בצורתו הפיזית האמיתית. אם אנו מכירים בטריכוטומיה של גוף, נפש ורוח, אז התחייה של הגוף מקבלת משמעות גם כן, כי אחרת אי אפשר להבין אותה. החוקר הרציונליסט המודרני יראה בכך רעיון שמנוגד לחלוטין לקידמה, אך האדם שמקבל את הידע שלו לגבי התגשמויות חוזרות מהמעיין של האמת מודע גם למשמעות האמיתית של תחיית הגוף בקץ כל הזמנים. וכאשר פאולוס אמר בצדק: "ואם המשיח לא קם, הכרזתנו הבל וגם אמונתכם הבל" (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, פרק ט"ו, פסוק 14), אנו יודעים ממחקרי מדע הרוח שהוא העיד על האמת. אם אמירה זו של פאולוס נכונה, אז תהיה זו אמת באותה המידה אם נאמר: אם האבולוציה של האדמה לא מובילה לשימור של הצורה הגופנית שאותה האדם יכול לשכלל במהלך האבולוציה, אם צורת האדם תיכחד, אם האדם לא יוכל לקום לתחייה שוב דרך כוחו של כריסטוס, אז המיסטריה של גולגותא הייתה לשווא, וכך גם האמונה שהיא עוררה. זאת ההשלמה ההכרחית של דברי פאולוס.

——————————————————————————————-

1. הרמן לוצה (Hermann Lotze), 1881-1817, "מאפייני יסוד של הפילוסופיה של הדת". ↑
2. ההערה של אנסלם הקדוש מעניינת בהקשר זה: Credo ut intelligam (אני מאמין כדי שאוכל להבין). ↑
3. הרצאה מס' 8 על הבשורה על פי לוקס, GA 114 – יצא בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס. ↑
4. הורדוס פיליפוס (4 לפני הספירה עד ל-34 לספירה). ↑
5. Richard Rote.

   ראה הרצאה מס' 7, 20 במרץ 1917, ברלין, "מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות", GA 175 – יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑

6. ארנסט האקל (Ernst Haeckel) בספרו "תעלומות אוניברסליות", פרק 17, "מדע ונצרות". ↑
7. הבשורה על פי מרקוס, פרק א', פסוק 34: "גם שדים רבים גרש ולא הניח לשדים לדבר מפני שהכירוהו" ופרק ג', פסוק 12: "אך הוא גער בהן בחזקה שלא תגלינה מי הוא". ↑
8. "התמונה האנתרופוסופית של העולם. חיים, מוות ואלמותיות ביקום", 22 במרץ 1917, ברלין. ↑
9. Sir James Dewar, כימאי מפורסם, פרופסור במכון המלכותי של לונדון. ↑
10. טרטוליאנוס (150-220). בנו של קנטוריון רומי, הוא הוטבל לנצרות בכנסייה האפריקנית. כתביו קשורים לדוקטרינות ומעשיים. בשנת 202 לספירה הצטרף לכת המונטניסטית שהחבריה עסקו בהתנבאות, צורה של הטפה מאולתרת הקשורה במצבי טרנס ואקסטזה. טרטוליאנוס כתב שישה ספרים אודות האקסטזה, שאבדו. הוא האמין ששנים-עשר השליחים ייסדו את הכנסיות האפוסטוליים. יש לקבל בתור אמת את כל מה שכנסיות אלה לימדו מפני שהתורות שלהם התקבלו מכריסטוס. הוא האמין שהנפש באה מאלוהים, היא אלמותית, גשמית, ניחנת ברצון חופשי, חושבת ויש לה רצון. הגוף הוא המקביל ההכרחי של הנפש ויקום שוב, אבל לא יחזור לאדמה. למרות שכולנו נגועים בחטא הקדמון, אין הרס מוחלט. טרטוליאנוס כתב הרבה מאוד, התווכח במרץ רב, ונטה לפנאטיות. אנו חייבים לו את האמירות המפורסמות: "דם הקדושים המעונים הוא הזרע של הכנסייה", כריסטוס הוא אמת, ולא מנהג", “Credo quia absurdum, certum est quia impossible” ("אני מאמין מפני שזה אבסורדי, זה בטוח מפני שזה בלתי אפשרי"). הוא היה הראשון מבין שלושת אבות הכנסייה הגדולים של הכנסייה האפריקנית. שניים נוספים היו קיפריאנוס ואוגוסטינוס. ↑
11. הצו הקטגורי (יש המתרגמים: הציווי המוחלט), מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט. הצו הקטגורי דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי. "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי." ↑
12. Ernst Haeckel 1834-1919. ↑
13. SvanteArrhenius 1859-1927 חוקר טבע שוודי. ↑