תודעה אימגינטיבית ודמיון אימגינטיבי

תודעה אימגינטיבית ודמיון אימגינטיבי

רודולף שטיינר

GA96

ברלין / 21.10.1906

תרגם מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: אנתרופוסופיה והדרך הפנימית – הוצאת חירות – ראו כאן

בין ההנחיות השונות שהמורה נותן לתלמיד נזכרה האימגינציה כשנייה. דבר זה מכיל בו את חוויית האדם בחיים אך לא כפי שקורה כיום אלא במשמעות אמרתו של גיתה: "כל החולף אינו אלא מראית עין". עבור גיתה מאחורי כל בעל חיים וכל צמח צריכה לעלות המהות ששוכנת שם. בכרכום האחו למשל, יראה תמונת נפש מלנכולית, ובסיגלית – תמונת יראת שמיים רוגעת, ובחמנייה – תמונת חיים מלאת מרץ ושופעת עוצמה, שורשיות, אמביציה. כשאדם חי במשמעות זו הוא מנשא את עצמו לתודעה אימגינטיבית. או אז יראה משהו בדומה לשלהבת קרה שעולה מתוך הצמח, תמונה צבעונית שמובילה אותו לתוך המישור האסטרלי. התלמיד מונחה לראות דברים שמציגים בפניו ישויות רוחיות מעולמות אחרים. כבר נאמר שהתלמיד חייב להתנהל בעקבות מורהו בקפידה. הואיל ודבר זה לבדו יוכל לומר לו מהו סובייקטיבי ומהו אובייקטיבי. ומורה אוקולטי יכול להעניק לתלמיד את היציבות הדרושה שניתנת מאליה על ידי עולם החישה שמתקן טעויות באורח מתמשך והולך. שונה הדבר בעולם האסטרלי. שם נתון האדם להונאות, שם חייב האדם להיתמך על ידי בעל ניסיון.

המורה נותן סדרת הנחיות לתלמיד, החפץ להתנהל בנתיב הרוזנקרויצרי. בראש ובראשונה הוא נותן לו הוראה מדוקדקת כשהתלמיד מתחיל להגיע לשלב ההתפתחות האימגינטיבי. הוא אומר לו: "תשאף ראשית כל לאהוב בעלי חיים, אך לא בעל חיים אחד. אל תיצור קשר מיוחד עם בעל חיים אחד, או אל תחווה דבר זה או אחר עם בעל חיים זה או אחר. לעומת זאת תבקש להחזיק ברשותך רגש חי אל כל קבוצות בעלי החיים. באמצעות דבר זה תקבל מושג מהי נפש קבוצתית. הנפש האינדיבידואלית שיש לבני האדם במישור הפיזי שרויה עם נפש בעלי החיים במישור האסטרלי. בעל החיים אינו יכול לומר לעצמו: 'אני' במישור הפיזי."

תכופות נשאלת השאלה: "האין לבעלי החיים נפש כגון זו שיש לאדם?" יש לו נפש כזאת, אלא שנפש בעל החיים מצויה במישור האסטרלי. זיקתו של בעל החיים האחד לנפש בעל החיים כזיקת האיברים השונים לנפש האנושית. אם כואבת אצבע הרי זוהי הנפש שחווה זאת. כל התחושות של האיברים השונים עוברות אל הנפש. כך הדבר אף אצל קבוצות בעלי החיים. כל דבר שחווה בעל החיים האחד נחווה על ידי הנפש הקבוצתית. ניטול למשל את כל האריות הנבדלים. כל חוויותיו של כל אריה מובילות אל נפש משותפת. לכל האריות יש נפש קבוצתית משותפת על המישור האסטרלי, ובדומה לזה יש לכל בעלי החיים נפש קבוצתית על המישור האסטרלי. אם מישהו גורם כאב לאריה אחד או אם חש זה שמחה, מתמשך הדבר ועובר אל המישור האסטרלי, כשם שכאב באצבע מתמשך ומתנהל אל הנפש האנושית. אדם יכול לנשא עצמו לתפיסה מקיפה של הנפש הקבוצתית אם יהיה לאל ידו לעצב לעצמו תבנית שתכיל בה את כל האריות האינדיבידואלים כשם שמושג כללי מכיל את כל הדימויים האינדיבידואלים השייכים לו.

נפש הצמחים מצויה באיזור הַרופָה של המישור הדווכאני. כשאדם לומד לצפות בקבוצת צמחים וכשהוא רוכש זיקה מוגדרת לנפש הקבוצתית שלהם, הוא לומד לחדור לנפשות הקבוצתיות של הצמחים במישור הרופה. כאשר שושן אחד, צבעוני אחד, אינם מהווים עבורו כבר משהו מיוחד. לעומת זאת, כאשר הפרטים השונים נהיים עבורו לאימגינציות חיות ומעובות שהופכות לתמונות – התלמיד חווה משהו חדש לגמרי. העיקר שזוהי תמונה ממשית לחלוטין שנוצרת באורח אינדיבידואלי כאימגינציה. ואז חווה האדם שמעטפת הצמחייה של האדמה, שאיזשהו כר אחו זרוע פרחים נעשה עבורו למשהו חדש לגמרי, שהפרחים נעשים עבורו להתבטאות ממשית של רוח האדמה. זוהי התבטאותן של נפשות קבוצתיות שונות של הצומח. כשם שדמעות אנוש נעשות ביטוי לעצב הפנימי של הנפש, כשם שקלסתרו של אדם מהווה ביטוי לנפש האנושית, כך לומד האוקולטיסט לראות בירק מעטפת הצמחים ביטוי לתהליכים פנימיים לחייה הרוחיים המהותיים של האדמה, וכך נעשים עבורו כמה צמחים דומים לדמעות האדמה שמתוכן גואה ועולה צערה הפנימי של האדמה.

הנה נמזג תוכן אימגינטיבי חדש לתוך נפש התלמיד, כשם שמישהו עשוי לרטוט ולהתרגש מדמעותיו של ידיד.

אדם חייב להתנסות בהלכי נפש אלה. אם יישא הלך נפש כזה פנים אל פנים נוכח עולם בעלי-החיים כי אז יתעלה אל המישור האסטרלי. בהשקיעו עצמו בהלך הנפש של עולם הצומח יתעלה לאיזור הנמוך של המישור הדווכאני. ואז יצפה בצורות השלהבות שעולות מהצמחים. מעטפת הצומח של האדמה תתכסה אז על ידי המון דמויות – התגשמויות קרני האור שמתלבשות על הצמחים.

בצורה זו יוכל אדם לגשת אל האבן הדוממת. קיימת חוויה יסודית בעולם המינרלים. ניטול את גביש ההרים שבוהק באור. כשמסתכלים בזה אנו אומרים לעצמנו: מבחינה מסוימת מייצג דבר זה חומר פיזי בדומה לחומר הפיזי של האבן. אולם קיימת פרספקטיבה לעתיד, שאליה מנחה המורה האוקולטי את התלמיד. האדם של ימינו חדור עדיין על ידי אינסטינקטים, תאוות ותשוקות. הללו חודרים לפני ולפנים הטבע הפיזי, אך לפני האוקולטיסט ניצב אידיאל: הוא אומר לעצמו: טבעו החייתי של האדם יזדכך וייטהר בהדרגה לשלב שבו יוכל הגוף האנושי להתייצב לפנינו טהור ומשוחרר מתשוקה בדומה למינרל שאינו משתוקק לשום דבר, שבו לא מתעוררת שום תשוקה על ידי מה שמתקרב אליו. זוך וטוהר הם הטבע החומרי הפנימי של המינרל. זוך וטוהר אלה הם החוויה שחייבת לחדור לתוך התלמיד בהביטו בעולם המינרלים. רגש זה משתנה הואיל ועולם המינרלים מתגלה בצורות שונות ובגוונים שונים אך החוויה היסודית שחודרת את ממלכת המינרלים חווית טוהר היא.

לאדמה שלנו כיום צורה ומבנה מיוחדים למדי. הבה ונצעד לאחור באבולוציה של האדמה. פעם היתה לה צורה שונה לחלוטין. הבה ונשתקע באטלנטיס והלאה לאחור. נגיע שם לטמפרטורות גבוהות יותר ויותר שבהן עשויות היו המתכות לזרום בכל מקום כפי שהמים זורמים בימינו. כל המתכות נעשו לעורקים אלה באדמה משום שתחילה זרמו בזרמים. כשם שכיום העופרת קשה והכספית נוזלית – כך היתה העופרת אי פעם נוזלית והכספית תיעשה ביום מהימים למתכת מוצקה. אם כן, האדמה נתונה לשינויים. אך האדם נטל תמיד חלק באבולוציות שונות אלה. בתקופות שעליהן דיברנו זה עתה האדם לא היה קיים עדיין כאדם פיזי. אך הגופים האתרי והאסטרלי היו קיימים. הם היו יכולים להתקיים בטמפרטורות הגבוהות של העת ההיא. עטיפותיו של האדם (גופיו השונים) החלו לקבל צורה עם תהליך ההתקררות בעוטפן את האדם.

בה בשעה שמשהו חדש נוצר תמיד באדם במהלך האבולוציה של האדמה, נוצר משהו חדש באורח חופף בחוץ, בטבע. ניצני העין האנושית נתהוו לראשונה בעידן השמש הקדומה. תחילה עיצב הגוף האתרי את עצמו וזה מצידו עיצב את העין הפיזית האנושית. כשם שפיסת קרח קופאת ממים כך נוצרו האורגנים הפיזיים מהגוף האתרי הזך ביותר בסגוליותו. האורגנים הפיזיים נוצרו בפנים האדם בשעה שמחוץ לו נעשתה האדמה מוצקה. בכל תקופה ותקופה חל עיצוב אורגן אנושי מסוים במקביל לעיצוב תצורה מסוימת מחוץ לאדם בטבע. בשעה שבישות האנושית נוצרה העין נוצר הקריסוליט[1] בממלכת המינרלים. אם כן, יכולים לחשוב שאותם הכוחות שמעצבים מחוץ לאדם את טבע הקריסוליט יוצרים אצל האדם את העין.

לא נוכל להיות מרוצים, במקרה המסוים הזה, באמרה הכוללנית, שהאדם הינו מיקרוקוסמוס והעולם מקרוקוסמוס. האוקולטיזם מבהיר את הזיקה הממשית שבין האדם והעולם. כשהאורגן הפיזי לכושרות החשיבה נוצר בתקופת אטלנטיס, התמצקה העופרת בחוץ, היא עברה מהמצב הנוזלי למצב המוצק. אלה הם אותם הכוחות שפועלים בהתמצקות העופרת ובאורגן האינטלקט. אפשר להבין את האדם אך ורק כאשר מכירים את הקשרים שבין הישות האנושית וכוחות הטבע. קיימת קבוצה מסוימת בתוך התנועה הסוציאליסטית, קבוצה שמצטיינת במתינותה בין הסוציאליסטים. אלה הם בעלי המזג המתון, שברשותם תדיר מידה מרובה מכושרות טוויית המחשבות, קבוצה מיוחדת זו בתנועה הסוציאליסטית כוללת בה את המדפיסים, וכן הדבר משום שעיסוקם של המדפיסים בעופרת. מערך קביעת המחירים בין הפועלים והמעסיקים הופעל לראשונה בין המדפיסים. העופרת מסבה למערך מוח זה – בהינטלה בכמויות מזעריות.

ניתן להביא מקרה נוסף מהניסיון כשבאורח דומה אפשר לראות את השפעת טבע המתכת על האדם. ניתן היה להבחין אצל אדם מסוים שעל נקלה עורך הוא השוואות בכל דבר שנקרה על דרכו. אפשר היה להסיק מכך שעיסוקו רב בנחושת ואכן כך היה: הוא היה נושף בקרן יער בתזמורת, בכלי שמכיל מידה רבה של נחושת.

כאשר ילמדו ביום מהימים את הזיקה שבין עולם הדומם החיצוני ובין האורגניזם האנושי ייווכחו לדעת שקיים קשר בין האדם לבין העולם הסובב אותו באופנים שונים ומגוונים ביותר, למשל – זיקת החושים לאבנים יקרות. קיימת אכן זיקה מסוימת בין החושים לאבנים יקרות שמושתתת על התפתחות החושים. הנה כבר מצאנו זיקה בין העין והקריסוליט. כך קיימת זיקה בין השוהם (אוניקס) ואיבר השמיעה. לשוהם זיקה ראויה לציון לתנודות חיי האגו של האדם והאוקולטיסטים מכירים בכך מאז ומעולם. היא מסמלת למשל, את החיים שבוקעים ועולים מהמוות. וכך, אם כן, הופך, בסיפור הפיות מאת גיתה[2], הכלב המת לשוהם באמצעות המנורה של האיש הזקן. באינטואיציה זו של גיתה מצוי פריו של ידע אוקולטי. בזה נעוצה הזיקה של אבן השוהם לאורגן השמיעה. כך קיים קשר אוקולטי בין אורגן הטעם ופיטדה (טופז), בין חוש הריח והישפה (ג'ספר), חוש העור כ-חוש החום של האדם והאודם (קורנליאן(, כושר הדמיון היוצר והכדכוד (קרבונקל). בזה השתמשו כסימבול לכושר הדמיון היוצר, שנתהווה אצל האדם בו זמנית עם הכדכוד בטבע. סימבולים אוקולטיים נובעים באורח עמוק מתוך חוכמה של ממש ואם אך יחקור מישהו לתוך הסימבוליזם האוקולטי ימצא שם ידע מהותי. מי שיודע ומכיר את משמעותו של מינרל ימצא כניסה לאיזור הגבוה יותר של המישור הדווכאני. בראות מישהו אבן יקרה, בהיותו חדור ברגש של מה שיש לאבן לומר לנו, ימצא כניסה לאיזור הארופה של הדווכאן. וכך מתרחב שדה ראייתו של התלמיד ועולמות רבים יותר ויותר נפקחים לעומתו. בל יהיה מרוצה מההנחיה הכוללנית, עליו לבקש ולמצוא לאט ובהדרגה כניסה לתוך העולם כולו.

כך אפשר למצוא בספרות הגרמנית אינטואיציה אינסטינקטיבית ביחס לכוחות המינרלים בהתגלותה אצל משוררים שעסקו בחציבה, למשל אצל נובאליס שלמד הנדסת חציבה. קרנינג בחר כורים רבים כטיפוסים שמגלמים אישים אוקולטיים אצלו. כן מצוי משורר בשם ארנסט אמדיאוס הופמן, רוח כביר, שהשתקע מדי פעם בפעם באורח אמנותי ברזי הטבע ובמיוחד בסיפורו: 'מכרה בפאלון'. ניתן לחוות כאן בהדים רבים מהזיקה האוקולטית שבין ממלכת המינרלים והאדם וגם הרבה שמרמז על השתלטות כוחות אוקולטים באורח ניכר על הדמיון האמנותי – שם התקיימה סינתזה של אמת, יופי וטוב. כן היה במידה מרובה במיסטריות במצרים ובאסיה, וכן במיסטריות אשר ביוון ובמיוחד באלויזיס. התלמידים שם ראו עין בעין כיצד החדירו עצמם הכוחות הרוחיים בצורות הקיום השונות. בעת ההיא לא היה ידע אחר מזה שכך נצפה. לא היה טוב אחר מזה שנתהווה בנפש כשהאדם התבונן במיסטריות. כן לא היה קיים יופי אחר מזה בהתבונן מישהו כיצד ירדו האלים. אנו חיים בתקופה ברברית, בתקופת כאוס, בתקופה משוללת סגנון. כל תקופות האמנות החשובות פעלו מתוך חיי הרוח העמוקים ביותר. כשמתבוננים אנו בדמויות אלי יוון אנו רואים שלושה טיפוסים ברורים: טיפוס זאוס שאליו משתייכים גם פאלאס, אתנה ואפולו. בטיפוס זה אפיינו היוונים את הגזע שלהם. בזה התבטא עיצוב מוגדר של סגלגליות העין, של החוטם והפה. שנית – טיפוס המרקורי, בקבוצה השניה. שם שונות לגמרי האוזניים והחוטם, השיער צמרי ומתולתל. ושלישית קיים טיפוס הסטיר, שבו אנו מוצאים מבנה שונה לגמרי של הפה, חוטם שונה, עיניים שונות וכן הלאה. שלושת הטיפוסים הללו מעוצבים בבירור בפיסול היווני. טיפוס הסטיר מסמל גזע עתיק יומין. טיפוס המרקורי את הגזע שלאחריו וטיפוס זאוס – את הגזע החמישי.

בזמנים קדומים חדרה השקפת העולם הרוחית והציפה הכל. בימי הביניים התבטא עדיין הדבר באמנות – מלאכת היד, כשכל מנעול דלת היווה מעין יצירת אמנות. בתרבות החיצונית נפגשים היינו עדיין במה שיצרה הנפש. התקופה המודרנית שונה תכלית השינוי. זו הביאה עמה סגנון אחד בלבד והוא המחסן, החנות. החנות תאפיין את זמננו כשם שהבניינים הגותיים (למשל הקתדרלה בקלן) היו אופייניים לימי הביניים מהמאות ה-13 וה-14. תולדות התרבות בעתיד תצטרך לעסוק בחנויות כפי שאנו עוסקים בבניינים הגותיים מימי הביניים. חיים חדשים באים לידי ביטוי בצורות אלה. העולם יתמלא מחדש בתכולה רוחית דרך החדרת לימודי המדע הרוחי. ומאוחר יותר, כשהחיים הרוחיים יתבטאו בצורות חיצוניות יהיה לנו סגנון שיבטא חיים רוחיים אלה. מה שחי במדע הרוחי חייב יהיה לחקוק עצמו מאוחר יותר בצורות החיצוניות. אם כן, עלינו לראות את שליחותו של המדע הרוחי כשליחות תרבותית.

———————————————————————————————-

  1. סיליקט של מגנזיום וברזל שניתן להופכו לאבן חן.
  2. מהות רוחו של גיתה לאור האגדה על החבצלת היפה והנחשה הירוקה –. יצא בעברית עם האגדה ועם הרצאה של רודולף שטיינר אודותיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *