שפתה של האמנות – מכתב לקבוצת מחקר הצבע 'האי הירוק'

שפתה של האמנות - מכתב לקבוצת מחקר הצבע 'האי הירוק'

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

אינגריד היקרה,

ברצוני לספר לך בקצרה את תוכנה של שיחתי עם הקבוצה שלך שנסבה על תיאורית הצבע של גיתה, ובמיוחד בנוגע לריפוי. תיאוריה זו היתה בבחינת אתגר אדיר להגות של בני דורו, והיא טרם חדלה להיות אתגר כזה עד ימינו אלה. בודאי תשאלי את עצמך, איזה מין אדם היה גיתה שהעז להציב אתגר זה, ומדוע התעלמו מתיאורית הצבע שלו זמן כה רב?

התחלתי בכך שבקשתי מכם להבין את מקומו של גיתה בהיסטוריה, לראות בתמונת זמן של שלוש מאות עוקבות – שבע עשרה, שמונה עשרה ותשע עשרה, שבהן עוצבה החשיבה אשר שינתה חדשות לבקרים והיא עדיין משנה את פני העולם התרבותי. באמצע כל אחת מהמאות האלה נולד הוגה גדול: ניוטון המתמטיקאי-פיזיקאי 1727-1649, אשר גילה תוך כדי התבוננות בתפוח נופל את כוח המשיכה. גיתה 1832-1749 מחזאי, משורר ונואם אשר ראה את הצמחים המטפסים וגדלים כלפי מעלה, בניגוד לכוחות המשיכה, והגיע למדע האורגני שלו של החיים. ורודולף שטיינר, רואה רוחני 1925-1861 שהיה בשנות ה-20 שלו כשערך את חיבוריו המדעיים של גיתה, ויצר זיקה בינם לבין המדע שהוא קרא לו מדע הרוח, אשר מקיף ומאדיר את שני המדעים, האורגני והפיזי, כמדע של היקום ושל האדם.

איזה מין אדם היה גיתה, שנולד באמצע שלוש מאות השנים האלה בהן שקע העולם במעמקי החומרנות? גיתה היה חסר פחד, אימגינטיבי וער מבחינה רוחנית. הוא הצליח בחיים כמחזאי, משורר ונואם, אך הוא סבל לעתים קרובות ממחלות, וכמעט מת לפני שמלאו לו 21 שנים. הוא היה מוכן לקבל את תיאורית הצבע של ניוטון, כי הוא ידע מניסיונו כי הצבע עומד באמצע הדרך בין העולם הפיזי הנקלט בחושים לבין הספירות הבלתי נראות של העל-חושי. ולכן הוא השתוקק לשמוע את התיאוריה של ניוטון.

ברם הוא נאלץ לדחות את תיאורית האור המתפצל. ניוטון פירש את פעולת המנסרה ביצור אור כפיצול האור לשבעת צבעי הקשת, אשר לדעתו היו כבר מצויים באור הלבן. גיתה לא קיבל את הרעיון שראה את האור כתערובת של צבעים. הוא אמר "אור הוא אחדות, לא תערובת. ניוטון טעה כאן".

ועד כמה עמוקה הטעות הוא גילה ב-שיחותיי עם אקרמן. "טעות בחשיבה" הוא אמר "יכולה להתעות דורות". הוא לא נהג כפי שעשה בן זמנו באנגליה וויליאם בלייק, להגדיר את המדע של ניוטון כעבודה של מלאך משחית, אלא רק איתגר אותה עובדתית עם הניסויים שהוא ערך. הוא גילה את אוזנו של אקרמן "אני יכול להפריך כמעט כל היבט בפיזיקה של ניוטון, אך בצבע קל לי יותר להראות את זה". עובדתית לאורך ניסויים רבים, הוא הוכיח שהאור לעולם לא נוצר על ידי המנסרה מתוך האור או הלובן עצמו, אלא רק כאשר מערבבים בצורה פעילה אור וחושך. בפנותו לטבע הוא ציין את הצבעים המלווים את השתלטות החושך בשקיעה: הצהוב הקורן הפעיל, כתום ואדום של זריחה. באטמוספירה הצבעים הפעילים תמיד מופיעים כאשר האור מצועף בחלקו על ידי אמצעי אפלולי. אפשר לבדוק זאת גם באמצעות פנס חזק וגיליונות של נייר לבן. אפשר לראות את הצבעים הסבילים: כחול, אינדיגו, סגול, כאשר החושך מצועף על ידי אמצעי מלא אור, בדיוק כמו שהחושך של החלל החיצון הנראה מבעד לאויר מוצף בשמש נותן את כחול השמיים – אשר הולך ומתכהה עד שהופך לארגמן כאשר האוויר מאבד את לחותו ביום קיץ, או בגובה מעל הקרקע. גם את זה אפשר לבדוק בקלות בעזרת מנסרה.

יש משהו עמוק יותר הנמצא מאחורי התיאוריה של גיתה: ידע רוחני קדום אשר אבד לנו לפני זמן לא רב. חוק ההפכים: בין שני קטבים, דבר מה חדש נוצר. אין זה חוק החומר, אלא חוק החיים. גיתה היה מודע לחוק הזה, וניוטון כנראה שלא. בין אור לחושך, או לילה ויום, צבע. בין טוב ורע, תודעה; בין שמחה ועצב, שלווה; בין פחד ואומץ, שלווה; בין כובד וקלילות; איזון; בין שמש וירח, חיי הארץ. השקפה אשר מבינה את הקטבים מגלה את הארץ כתוצר של איזון.

רודולף שטיינר גילה הבנה מלאה לתיאורית הצבע של גיתה, מהצד הרוחני. המתבונן או האמן יודע, כפי שהעולם שלנו מתחיל להבין עתה שבין חוסר הכרה חשוכה של שינה וערנות של אור יום, יש התנסות בינים של צבע, בין בחלום ובין בהכרה ערנית. הדבר חשוב ביותר עבור הצייר, וזו עשויה להיות הסיבה שבגללה הוא רוצה לצייר. עבור המתבונן, זהו עולם הנפש, שמתוכו נולדנו ואליו נשוב לאחר מותנו. בחיים על פני האדמה, הצבע הוא לחם החיים, מזון הנפש והחוליה המקשרת בין שמים וארץ.

תהליך בזמן

כך התקרב גיתה שוב לצורה זו של הכרה/תודעה, לא רק במחזות ובשירה שלו אלא גם באמצעות מחלתו. כשאתה מרחף בין חיים למוות אתה יכול לחוות את עולם הנפש בצורה מודעת ביותר. בעיני גיתה, המחלה לא היתה חוויה מייגעת, הוא ראה בכך הזדמנות להתחדשות. לאחר מחלה קשה, אתה כבר לא חוזר להיות מה שהיית, כאילו נולד אדם חדש. זו מין חוויה של גלגול (מטמורפוזה), שהיא אחת מאבני היסוד במדע של גיתה. בתור בוטניקאי הוא ראה את הצמח בתור חוליה מקשרת בין שמים וארץ, ואת הצורה החיה כמשהו המצוי בזרימה מתמדת של צורות מתגלגלות. נוקשות היא מוות. את החיים יש ללמוד כתהליך בזמן, המתחדש ללא הרף, כפי שהנחש משיל את עורו. לכן מחלה איננה אסון, אלא הזדמנות.

השלם בחלק

בריפוי גיתה ראה את האדם כולו, ואת האיבר שפגעה בו המחלה, ראה כמוצר של מחלה באדם כולו, ולכן אין זה דבר שיש לטפל בו בנפרד. המדען השייך לאסכולת גיתה רואה את מכלול הגוף פועל בכל חלק מחלקיו. הצייר השייך לאסכולה זו רואה את הציור שלו כיצירה מאוזנת מתוך צבע, מדמיונות הנראים מבפנים, משתקפים מחיי הנפש הבלתי נראים.

מדע הרוח של רודולף שטיינר מראה דרך של חניכה שבאמצעותה הבלתי נראה בהדרגה ייראה. זוהי התשובה המוחצת ללעג המסוכן לרוחניות, הנגרם כיום על ידי סמים אשר משמידים את הנפש, אשר יוצרים סוג של עולם נפש הזוי, אשר דומים לעולם האמיתי בסוג של קריקטורה, מפתה במספר שלבים, מפחידה באחרים ומובילה למצבים מודעים למחצה. באלה הנפש רגועה, הרצון והשיפוט המוסרי מוחלשים, הרגש החברתי מעומעם, והאינטליגנציה הנורמלית של האדם הולכת בהדרגה לאיבוד. האדם זקוק למודעות לעל-חושי, שממנו הוא היה מנותק זמן כה רב, אך לא במחיר כזה.

האמנות היא התשובה הישירה, ותיאורית הצבע של גיתה היא העזרה הטובה ביותר. כדבריו "האמנות היא התגלות החוקים הכמוסים של הטבע, אשר בלעדיו, לא היו מתגלים לעולם". לא לחינם נקרא בית מדע הרוח שהקים רודולף שטיינר "גיתהאנום", כי כאן מוענקים היסודות למדע של העת החדשה.

בעניין העיניים

"העין היא האור של הגוף. לכן, לו היתה לך עין אחת יחידה, כל גופך היה מלא אור. ואילו העין שלך היתה מושחתת, כל גופך היה מלא חושך".

מלים מיסתוריות אשר מאז ומתמיד ואפילו כבר בילדותי, הטרידו ובלבלו אותי. בתמימותי שאלתי, איך יכולה העין לזרוח פנימה ולהאיר את כל הגוף? ומדוע עין "יחידה", הרי לכולנו, למעט מי שנפגע בתאונה או מזלו הטוב בגד בו, יש שתי עיניים רואות? אם גואל האנושות מדבר בתמונות, מה אמורה לגלות התמונה הזאת?

תמונת זכרון אשר נראית קשורה לעניין עולה על דעתי. נסיעה לילית באדמת בור, נהיגה איטית עם אור חזיתי גבוה זוהר. לא ראיתי דבר מלבד רצועה זורחת של כביש, תחום על ידי צמחי אלגומין כהים, ומעבר לכך חושך אופף את הכל. לפתע מעל לאלגומין, הופיעו שתי עיניים, גדולות עגולות ומבהיקות, במבט מקביל ללא מצמוץ: אחר הופיע זוג עיניים נוסף, נמוך יותר וקטן בהרבה; ואחר כך עוד זוג ועוד זוג, עד שהלילה נראה כאילו הוא מואר בזוגות של עיניים, כולן זורחות ומאירות. סוסי פוני, חתולי בר, ארנבות ויצורים קטנים יותר! האם עיניהם הוארו רק באור הפנסים שלנו, או בזרחנות, או שמא הן זורחות מעצמן, מבפנים החוצה? ומה באשר לעין האנושית? האם היא רק מקרינה אור, או יוצרת אותו? ומה גורם לנו למקד את עינינו בצורה כה שונה מכל יצור אחר? ובעזרת איזה סוג של עין אנו רואים את תמונות הזיכרון, האם מוצללת או בהירה?

זהו חלק מהשאלות המוצגות לנו על ידי מחקר העוסק בראייה. נוסף על כך עולות שאלות רבות אחרות כאשר עוסקים במחקר של המבנה הפיזי של העין. אמנם מבנה העין הוא עניין מופלא, ואנו מוקסמים מפעילותה אשר מעניקה לנו זרם בלתי פוסק של דמויות מהעולם סביבנו, אך עדיין החלק המיסתורי יותר הוא הקשר בין המוח לעין, בין התמונה הזעירה ההפוכה על הרשתית לבין החוויה המוחית אשר מלווה אותה, ומעניקה לה משמעות ופשר. העין לא מספרת לה דבר משל עצמה. כאשר היא בריאה היא מוחה את עצמה, ומשרתת אותנו ללא אנוכיות. אם אנו מרגישים משהו מהעין עצמה, זה נובע מכך שהאיבר חולה. כאשר אנו מתבוננים כלפי חוץ באור יום, העיניים משקפות בנאמנות את כל מה שמופיע לפניהן. כאשר אנו עוצמים את העפעפיים בחושך, אנו עדיין עשויים לראות תמונות, צבעים, חלומות, רעיונות, פנטסיות או דמיונות. מתוך אלו עיניים אנו רואים את כל אלה? באיזו עין אנו משתמשים כדי לראות רעיון?

העיוור מתעד סוג כלשהו של ראייה, שלא חסר בה צבע או פרט. במיוחד עיוורון זמני עשוי ליצור התנסויות כגון אלה: סופרת שיש לה רשתית קרועה, שהעין שלה חבושה במשך שנים עשר חדשים, מספרת על התבוננות מתמדת בנוף צבעוני מרשים, גדוש באנשים. גם מטופלים אחרים סיפרו על חוויות דומות. פילוסוף שעיניו היו חבושות במשך ששה חדשים, ראה את הרעיונות שלו בצורה ברורה בדיוק כמו שרואים דמויות חזותיות. נערה עיוורת, שנעה קדימה בחוסר בטחון, למדה לנוע אחורנית בעזרת תחושה מרחבית. היכן נמצא איבר הראות של ראייה כזאת. אולי יודעים העיוורים טוב יותר מהרואים, היכן מתחיל מבט הראייה.

"לו היתה לך רק עין אחת". אם לוקחים את האמירה הזאת כלשונה, לקיקלופים היתה רק עין אחת, ויש גם מיני דגים בעלי עין אחת בלבד. אולי יש לנו עדיין שרידים קדומים של עין שלישית בודדת במרכז המצח, מקום שבו אנו רואים את הרעיונות שלנו, את הצבעים המשלימים וכדומה. אם כך הדבר, באיזו מידה מושפעת הראייה הרגילה שלנו מהראות הפנימית הזאת? האם זוהי העין "היחידה" אשר ממלאה את הגוף באור?

"ואם העין שלך מושחתת, וכל גופך יתמלא בחושך, מה מידת החושך הזה"? יתכן שהמשמעות של "יחידה" בהקשר זה היא התמסרות למטרה אחת בנסיון לראות נכונה. "מושחתת" לגבי העין מתפרש, אם כך, כסירוב לראות נכונה. ראייה נכונה חייבת להיות החלטית ונבונה, והחוכמה איננה עדיין חותם התקופה שלנו. האם יתכן שהראייה שלנו, אשר הוקסמה והתעמעמה על ידי סרטים וטלוויזיה איבדה, או עומדת לאבד את המרכז והמוקד הפנימי שלה, כך שאנו לומדים להביט בשתי עיניים שלא ממש מתמקדות, בעוד הרעיונות החיים בעין "היחידה" לא מצליחים להידלק.

אני מכווץ מעט את גבות עיני ומצמצם את מבטי אשר מתמקד במרכז תפיסתי, של חשיבה. עיני רוחי, כמו סכין הנעוצה בתפוח, מחלקת אותי לשני חלקים: בצד ימין, דחף מעומעם נובט, ובצד שמאל השאיפות והרצונות שלי. הסכין גדלה והופכת לחרב אבירים, מצווה עלי לעסוק בשיפוט. שני ההפכים נמצאים מולי. עיני הימנית רואה את הנתיב לפעולה, והשמאלית את האיפוק הסבלני. הן נותנות עצה משותפת, וחרבי מרחפת, מתלבטת בין ימין לבין שמאל. אני רואה עתה מה אני רוצה, ומיד גם למה אני מייחל, אך נדיר שאני רואה את הקיים!

אם העין אכן היתה יחידה, באיזה בטחון מלכותי הייתי יושב, רואה פנימה והחוצה, לתוך לבבות בני האדם, מעשי האנושות ומבנה החוכמה של העולם; הייתי שוזר צבעים מרהיבים מתוך האור והחושך של חוויות החיים, ומשליט סדר בתוהו ובוהו ובמבוכה באשר לכוונות, שבהם מלא העולם. בהקשר זה, מצלצלים דברי המקרא בקול מלא תקווה "לו היתה לך עין יחידה, אזי כל גופך היה מלא אור".

'המורה' התרווח, משקיף על עמל יומו: כיצד התלמידים הקשיבו לו, עיניו נעוצות בו – במבט חודרני – בתשומת לב בהירה. ללא נוכחות פיזית: הוא השקיף על מה שניתן – הוא היה משוכנע שלא הכל מעצמו, אלא דרכו. הוא עצם את עיניו ונזכר-

החשכה הוארה לפתע. שורת עיניים, זוגות עיניים התמקדו בו, נראו כאילו מנתרות אליו מפנים בעלות תווים מטושטשים; הן דרשו את כל שהיה לו לתת – ואף יותר!

כוכבים של חוכמה, כוכבים של חסד וכוכבים של אהבה. בעינינו קיים פלא גדול: ששלושה אלה יתאחדו בנו ביום מן הימים, ששתי העיניים שלנו יהפכו לאחת יחידה, זורחת ותכליתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *