שפתה של האמנות – הצבע כמימד חדש של חשיבה

שפתה של האמנות

הצבע כמימד חדש של חשיבה

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר הייתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

לקראת סוף המאה הקודמת, ההגדרה המדעית שהיתה מקובלת על רבים בנוגע לצבע היתה "איכות משנית של אובייקטים". קשה לקבוע עד כמה העמיקה לחדור למאה שלנו הגדרה בלתי מספקת זו, אך אין ספק שאין לה כל ערך עבור האמן, מעולם לא היה לה, ולא יהיה לה בעתיד, כי אין היא אומרת דבר על הצבע עצמו, על קיומו העצמאי, כשהוא איננו חלק מאובייקט, אלא הוא לעצמו.

מהו בעצם צבע, כפי שאנו נתקלים בו בחיי יומיום? הצבע הוא האיכות הראשונה שאנו רואים בתמונה, לא השנייה, כי העין קולטת את הצבע במבט חטוף, ורק אחר כך מבחינה בצורה ובתוכן. אפשר שלא יהיו כלל אובייקטים, אלא רק צבעים, כמו בציורים מודרניים רבים, שהם רק הרכבים של צבע ובכל זאת מספקים מאוד. הצבע יכול להתקיים בפני עצמו, בדיוק כמו הקול, בשילוב, במוסיקה, מבלי שהוא זקוק לפרשנות או לנושא נוסף.

הצבעים עומדים זה לצד זה בסדר מושלם בקשת באוויר, במפל המים, במנסרה. גדולים כקטנים באותו סדר, בהרמוניה מושלמת בשמיים שטופי סערה, או על שולחן לבן קטן כאשר אור השמש פוגע בכוס מים המונחת על השולחן. אם דוחקים הצידה כל רעיון של "איכות משנית", שהוא בוודאי שגוי, האם מתאים לאור השמש לאפשר למשיק הנתקל במים לפצל אותו ל-7 איזורי או קרני צבע? זוהי התיאוריה של ניוטון עליה מסתמכים הפיזיקאים עד שהם מגיעים לתיאורית הצבע של גיתה. התיאוריה של גיתה היא עתיקת יומין בדיוק כמו ההיגיון של אריסטו ואין לה שום קשר לצביעת חפצים, וכמו כן, הצבע איננו מרכיב של אור. האור הוא אחד ואינו ניתן לחלוקה. ענן הסערה ממלא את תפקידו בהופעת הקשת בשמיים. במנסרה הוא מופיע רק כאשר יש חושך וגם אור; כך אף במפגש של אור השמש והצל על השולחן הלבן. גיתה גילה שהצבע מופיע כהתרחשות כאשר האור והחושך נפגשים, והטבע בזריחה ובשקיעה, בטיפות המים, בועות, או עשן באוויר. מכל צד מאשרים את התגלית שלו.

אמן בשחור לבן לא מגיע לצבע על ידי ערבוב לבן עם שחור, הוא מגיע רק לאפור. אך כאמן יוצר באור ובחושך של העולם הוא חושב שהזוהר של הצבע של רמברנדט הוא הכרחי. זהו צורך נפשי של התמונה שלו, ומציאות חזותית לעצמה. הצבע מבהיק כאשר האור והצל נפגשים בצורה פעילה.

גיתה לא היה צייר, אך הוא הלך אל הציירים כדי ללמוד את תיאוריית הצבע שלהם. הוא מצא שם מעט מאוד דברים שלא היו בבחינת ידע מסורתי או בגדר חיקוי או לימוד מהטבע. המסורת נעוצה עוד בימים שבהם הגדירו את הצבע על פי כללי מוסר קפדניים. הצבע היה קשור לכוכבי הלכת וליצורים הרוחיים הקשורים לכוכבים אלה. הצבע האדום היה שייך למארס הרושף, הכתום לאומץ המלכותי ולחוכמה של יופיטר, הצבע הצהוב למרקורי הנלבב, ירוק לוונוס העדינה, ושבתאי היה אבי הארגמן הכחול. בשלב מאוחר יותר הם יוחסו לדמויות של היצורים השמיימיים עצמם, ולתכונות של נפש האדם.

גיתה לא חי בשלום עם קטעי המסורת האלה, הוא הסתמך על החוויה האישית שלו עם הצבעים, וראה אותם כמציאות על-חושית, הנראית בפנים. הוא חש שחשוב מאוד לגבש מושגים ברורים יותר שיהוו יסוד לצורה חדשה של מדע, אשר יוכל לתקן את הטעויות שגילה בפיזיקה המתמטית של ניוטון. ואכן את השליש האחרון של חייו הקדיש לנושא הצבע וגיבש תיאורית צבע משלו, אשר רק עתה מתחילים להבינה בעולם. בשיחותיו עם אקרמן גילה גיתה, שהוא מאמין שתיאוריית הצבע שלו היתה ההישג הגדול והחשוב ביותר שלו. "משוררים היו לפניי ויהיו גם אחריי, אך העובדה שאני האדם היחיד אשר גילה את מדע הצבעים המסובך הזה, גורמת לי לגאווה לא מבוטלת". ובהשפעת הקביעה הזאת, רודולף שטיינר הצעיר, אשר נטל על עצמו את המשימה לערוך את כתביו המדעיים של גיתה, היה יכול להסכים. הוא המשיך והתעמק בתיאוריה הזאת, ומתגליותיו העצמיות הוא הצליח לרומם את המדע של גיתה ולהאדיר אותו במדע הרוח, והשיא היה בניית הגיתהאנום שמשמש כמרכז המדע הזה.

כאשר השמש שוקעת מאחורי ההרים המערבים בשוך הסערה, ושולחת מעל לגיתהאנום קרן מוזהבת עטורה בשלל צבעי הקשת, אפשר לראות בכך סמל. אך סמלים אינם מדע כפי שאנו יודעים, ואמנם אנו יכולים להזכיר סמלים, אך עלינו לעסוק באמצעות מדע הרוח במושגים אשר יעמיקו את הבנתנו את הצבעים.

יש שלושה מרכיבים אשר נוגעים להופעת הקשת, האור והצל של השמש והסערה, האוויר עם המים האצורים בו, ועין המתבונן, כי אנו נמצאים תמיד במרכז הקשת שלנו, בין אם היא קרובה או רחוקה, והיא נעה עמנו. אפשר לראות זאת בצורה הטובה ביותר כאשר נוסעים ברכבת קיטור ישנה, כאשר בענני קיטור הרכבת, הופיעה קשת בהירה, מהשמש הזורחת מעבר לנוסע לתוך ענני הקיטור. הרכבת מאיצה, והקשת עמה, קשת קטנה וקרובה, בשדה הראייה של הנוסע. הקשת מופיעה בכל מקום שבו נמצא הנוסע, כל עוד אור השמש נשאר מאחוריו.

בידע הנסתר של מדע הרוח* אפשר למצוא הרבה יותר מידע על הופעת הקשת. אך גם בחוויה הפשוטה הזאת יש מציאות רוחנית מסויימת. אם עומדת להתרחש התגלות שמיימית על-חושית, דרושה עין שיכולה לראות את ההתגלות הזאת. גיתה הרחיק בעניין זה ככל שהדבר היה אפשרי בימיו, כאשר חשכת החומרנות האפילה על החשיבה של כל בני האדם. על סף מותו הוא כנראה התקרב מאוד להבנה שהצבע הוא חוליה מקשרת בין התפיסה הארצית והתפיסה השמיימית, רעיון שהיה ידוע לאפלטון ולתלמידו אריסטו, אך אבד ברבות הימים ונשכח. הקשר עם עולמות שמיימיים אלה, אשר אבד בהדרגה, כדי שצורה אחרת של ראייה תוכל להיוולד.

אנו מגיעים מחשכת השינה לתוך הערות, ועשויים לקלוט מראות של צבע מבפנים כאשר אנו עוברים ממצב אחד למשנהו. אפשר שנזכור בבירור ואפשר שבמעורפל את חלומותינו המלאים בצבע, או את מראה הצבע שחלפנו דרכו בשלב ההירדמות. יתכן שנהיה עיוורים, ויחד עם זאת נראה צבעים מבפנים. אנו עשויים להתקרב למוות בעת סכנה או חולי, כפי שקרה לגיתה, ואחר כך נראה שמעבר לחושך יש אור וצבע. אלה הם צבעים מתחום אחר של קיום, מעולם הנפש, שממנו יצאנו עם לידתנו ואליו נשוב לאחר מותנו.

זהו המימד החדש, שהצבע יכול להעניק לחשיבה שלנו, ואשר החשיבה הארצית המוגבלת שלנו לא יכולה להשיג – הצבע נמצא בתוכנו; ההשתקפות שלו נמצאת בעולם החיצוני שלנו. העין אשר מסוגלת לראות זאת בשני העולמות היא מתת הדמיון השמיימי, ויוצרת האמנויות.

* רודולף שטיינר: דיבור ודרמה (הרצאה 14), דורנאך. ספטמבר 1924.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *