שפתה של האמנות – המלאך הניצב בשמש

שפתה של האמנות

המלאך הניצב בשמש

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר הייתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים.

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

 

****

האם זהו המלאך הגדול מיכאל? האוצר המוסתר בגלריה טייט בלונדון ונושא את השם המלאך הניצב בשמש, מרמז לכך שהוא מעולם לא הוכר במלוא גדולתו. יצירת המופת וגולת הכותרת של הגאונות של טרנר, ושל למעלה משישים שנות יצירה שלו כצייר, שנוצרה בשנות חייו האחרונות, בערך באמצע המאה ה-19, היא לא רק פסגת הראייה הרוחנית שלו, אלא גם נקודת מפנה של תקופה באמנות הציור.

תמונת המלאך הניצב עם החרב לא כל כך מתאימה לדמות של "מיכאל" כפי שמקובל לחשוב עליו כיום כשומר האינטליגנציה הקוסמית, אלא יש בו יותר, מבחינות מסוימות מאופיו של מיכאל עם החרב הבוערת המתואר ב'גירוש', בתור המלאך המגרש את אדם מגן עדן, שמא יגנוב שוב את פרי עץ החיים, ויגרום לכך שגזע בלתי מפותח של יצורים יתקיים על פני הארץ ולא ימות לעולם. כך זה נראה בתמונה מהמבטים המפוחדים הניבטים מהצורות האנושיות שנמצאות מתחת למלאך, אך במחווה שעושה המלאך כלפי השמיים יש כוונה והבעה אחרות, אשר רק מעטים בלבד, בצד ימין של התמונה, מעזים לחקות.

אם ננסה לפרש זאת על פי האנתרופוסופיה נוכל להבין את הכפילות הזאת, אשר היתה קיימת בטרנר עצמו, בשנים בהן הוא חי, וגם ביחס המוזר שלו לתיאוריית הצבע של גיתה. היו חילוקי דעות עמוקים והיתה תסיסה מחשבתית בקרב הנפשות המתקדמות יותר באמצע המאה ה-19 ואף קודם לכן. אצל בלייק בחזונות אחרית הימים (אפוקליפסה) (נפטר בשנת 1827), אצל גיתה שמת חמש שנים אחריו ב-1832 ואצל טרנר, שחייו הסתיימו ב-1851. כל אלה היו חלוצים ומבשרים; בלייק היה מעין נביא, וגיתה וטרנר היו פורצי דרך בהתנסויות האמנותיות שלהם, ומעל הכל בטיפולם בצבע. שינוי גדול בחשיבה האנושית עמד בפתח, והוא התחיל לבוא לידי ביטוי כלפי חוץ בעשורים האחרונים לקראת סוף המאה.

אפשר לאפיין זאת בדרכים רבות, אך זה די מיותר, כי אנו חיים בעולם משתנה של חשיבה, שיש בו פוטנציאל ענק גם לטוב וגם לרע, עם הבלבול הכרוני בין השניים האלה. בהכירנו את הרקע של הידע המופק ממדע הרוח של שבעת המלאכים הגדולים אשר מכוונים השפעות בשבע תקופות זמן רציפות, כל אחת נמשכת בין שלוש מאות לארבע מאות שנים, אנו יכולים להבין את המשמעות המיוחדת של עידן מיכאל, שהוא העידן שלנו – מ-1879 ואילך – כלומר עד סוף האלף. הידע הזה שהוא עתיק יומין, נרמז בפרק המבוא של פאוסט של גיתה, ואחר כך רודולף שטיינר פיתח אותו לפרטי פרטים. מסורות הנקראות 'שלשלת המלאכים הגדולים', כאשר כל אחד מהם הטביע את חותמו התרבותי בדורו, באו בסדר הבא: אוריפיאל (או אוריאל), ענהאל, זכריאל, רפאל, סמאל, גבריאל. אחרי גבריאל, המלאך הגדול שעסק במורשת, באה תמיד התקופה של מיכאל, שעסק בעיקר באינטליגנציה קוסמית והעברתה לכל בני האדם בלי מגבלות של תורשה, גזע, צבע ושפה. למלאך הגדול מיכאל היה גם מעמד מרכזי בין השבעה, כמו לשמש בין כוכבי הלכת. יש לו תקופות נבדלות משלו, כאשר האינטליגנציה היא תכונה יוצאת דופן, אך יש לו גם סוג של עליונות אשר עוזרת להתמקד בפעולתם של יתר שבעת המלאכים. העידן האחרון שלו, לפני העידן הנוכחי, היה בתקופה היוונית לפני כריסטוס.

כך שבאמצע המאה ה-19, כאשר תקופתו של מיכאל עמדה להתחיל, היה סוג של הכנה רוחנית שהורגשה בקרב הנפשות הערות, של סוג חדש של חשיבה שעמד להפציע אצל האדם – חשיבה בזמן. חשיבה בדברים, חפצים במרחב, שאפשר לשקול, למדוד ולהעריך אותם באמצעות החושים החיצוניים, כבר התנהלה לאורך מהלכה של התקופה, כשהיא חושפת דברים נפלאים רבים, ומתרגלת את היכולות של האדם לדייק ולהקפיד. אך החשיבה 'המיכאלית' החדשה היתה יכולה ללמד את האדם בסערה ובמצוקה, בתנודות בזמן, ומעל הכל להרחיב את גבולות המחשבה שלו כדי שתכלול רקיע נוסף על הארץ, ושתכלול את המין האנושי מעבר למורשת הגזעית שלו. עתה, לאחר שסיימנו את המאה הראשונה של עידן מיכאל (1879 – 1969) יכולים לחוש ולראות את הדחף הגועש של כוחות חדשים הנעים במחשבת המין האנושי – ואנו יכולים גם לחוש את הניכור העצום מצד הצורות הותיקות המתנגדות וחוששות מפני החדשות.

מיכאל הלוחם – האוחז בידו את הלהב ומניף אותו אל על – הוא המדריך של דורנו. טרנר כאמן שחי למען האמנות שלו, ניצב לבדו ברום המעלה כענק ב-1850, לא הובן על ידי בני דורו, אך הוא לא סטה כמלוא הנימה מהקביעות הנוקשות שלו. הוא קיבל את תיאוריית הצבע של גיתה, והטמיע אותה ביצירתו למרות שהיו לו הסתייגויות ממנה והוא חשב שנודף ממנה ריח דוגמטי, שהוא לעולם לא ישלים עמו. ההערות שלו, אותן שרבט בעותק שלו של התיאוריה, חושפות את דו-הערכיות השוררת בעמדתו. לתיאוריה יש גבולות מוגדרים ואילו ניסיונו של האמן מרחיק לכת יותר. הנפש שלו צריכה לספר לו את האמיתות המוחלטות והסופיות, והוא נשמע להלך הרוח של נפשו הוא.

ואף על פי כן היצירה הלילה לפני המבול מתבססת על תיאוריית הצבע של גיתה ברצף הכהה שלה, ו-הבוקר שלאחר המבול לוקחת את הצבעים מהצד הבהיר של סולם הצבעים של גיתה. שתי התמונות האלה, יחד עם המלאך הניצב בשמש, יוצרות את השילוש המרהיב האחרון של חוויית האמן. הן בודאי, במודע או שלא במודע, מבשרות את בואו של עידן חדש של אור, העידן של מיכאל, המדריך הנוכחי שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *