שנים-עשר הלילות הקדושים 2013-2012

שנים-עשר הלילות הקדושים

התבוננויות מאת: קריסטינה קיין

2012-2013

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

 
 
לאתר עם ספריה של קריסטינה קיין:
https://www.facebook.com/EsotericConnection/app_191387770912394

 

 

הלילה הקדוש הראשון – 24-25 לדצמבר

גדי

האם אנו מעזים להסתכל בחושך של נפשנו? במחשבות האפלות, ברגשות הקודרות, וברצוננו החלש וההססני? זוהי האורווה שלנו. אנו חיים בעולם שהיה מעדיף להוביל אותנו לתוך הפונדק הזוהר ולהסתיר מאיתנו את האורווה. אם אנו מרשים לזה לקרות, האני שלנו לא יוולד בנפשנו.

האני שלנו הינו האלפה ואומגה; הוא היה בראשית ואנו מולידים אותו בסוף. זוהי מטרתנו; היא חלק ממי שאנחנו. אנו יכולים לתפוס את המסתורין רק אם נתמסר עם האני שלנו; לכן "הנפש מחפשת את המסתורין ביער חשוך וללא שבילים." חשוך מפני שאנו לא מאירים את נפשנו באור של האני, ומפני שאנו נמנעים מללכת לשם, היער נטול שבילים. אם יש לנו אומץ ללכת לאורווה, נוליד את מי שאנחנו באמת. האורווה היא חיינו כאן עלי אדמות. אם אנו יכולים לקבל זאת, ולהתבונן עם האור של האני שלנו בנפשנו החשוכה, הקשיים בנפשנו יעלמו כמו קסם. אז אין לנו ממה לפחד.

הלילה הקדוש השני – 25-26 לדצמבר

דלי

כיצד אנו יכולים להתרחק מעצמנו מספיק כדי שנראה את התמונה הגדולה של הביוגרפיה שלנו? רק על כנפי נשר! הנשר הוא זה שיכול לעוף הכי גבוה. כך שמנקודת תצפית זו, אנו רואים שחיינו מתנהלים על פי התוכנית שלנו עצמנו לפני שהתגשמנו.

חיינו הם כמו הרמת משקולות; אנו שמים על המוט את כמות המשקולות הנדרשת כדי להוסיף ולחזק את הכוח שלנו. כמובן שאנו נאנקים, אך בו זמנית אנו ממשיכים לשמור את עינינו על התוכנית. התוכנית היא להפוך לאינדיבידואל עצמאי, שאינו תלוי באנשים אחרים או באלים. אנו הופכים לישויות-אני הסומכים על עצמנו.

לו יכולנו להתבונן בכל מפגש ומפגש בחיינו מתוך גישה זו, השביל הצר והקשה היה בו זמנית הופך לרחב וקל. אז אנו יודעים באמת שהמטרה היא לאהוב כמו שיוחנן האהוב אהב ואהבו אותו. כאשר אנו חווים את קשיינו, אנו יודעים שלכל אדם אחר גם יש קשיים. מדוע שנדבר אליהם בקשיחות? מדוע שנעביר עליהם ביקורת? מדוע שנחשוב עליהם מחשבות שלא היינו מעזים לומר להם?

אם אנו יכולים לאמץ את הפרספקטיבה של הנשר, אנו מרגישים חמלה כלפי כל אחד מהנפשות החיות את הביוגרפיה שלהן. אנו מרגישים חמלה גם כלפי עצמנו. אז אנו עומדים עם בודהה, שראה מעבר לאשליה השטחית את המציאות של הזהות האמיתית של כל אדם.

הלילה הקדוש השלישי – 26-27 לדצמבר

דגים

השושן מסמל את הנפש שמוצאת את העצמי הגבוה שלה, את האני שלה. זאת העבודה שלקחנו על עצמנו. אנו עושים את העבודה הזאת בחיינו היומיומיים הרגילים; בפעילות שלנו, אבל גם במחשבות וברגשות שלנו. בדרך זו אנו מטהרים את נפשנו ועוזרים לה להחזיר לעצמה את מצבה הבתולי. האני יכול להיוולד רק מבתולה שקיבלה בחזרה את בתוליה.

הלידה תמיד כרוכה במוות, מוות לכול מה שאינו טהור. לכן השושן מחובר למוות מפני שעם כל מוות באים חיים חדשים. תהליך זה של מוות ולידה מחדש מתרחש בנפשנו כל הזמן. ניתן להחליף רגשות מטרידים תוך שנייה; הם מתים ורגשות חדשים מחליפים אותם. אותו הדבר נכון לגבי מחשבות שיפוטיות ומניעים אנוכיים; זה לא שאנו לא צריכים שיהיו לנו מחשבות כאלה, אלא שאנו יכולים להפעיל שליטה עליהם על פי רצוננו. זה החופש שבא עם האני. אנו חופשיים לבחור להרגיש, לחשוב ולפעול בכל דרך שאנו רוצים.

כל פעם שאנו חושבים מחשבות שליליים על אנשים, אנו משתמשים לרעה בחופש שלנו. יתרה מזו, אנו שוללים מהם את החופש להיות מי שהם. האהבה, האהבה של נפש בתולית לילד שלה, לאני, היא זו שמביאה איתה חופש אמיתי.

אז אנו יודעים שהאני הוא הלחם, צורת המזון היחידה שאנו זקוקים לה. עם זאת, הלחם, המזון הבסיסי ביותר שלנו, מאפשר לנו לחיות כאן על האדמה הזאת, ובכך מאפשר לנו להטמיע את האני שלנו – עלינו לעשות זאת כאן. זהו היעד הרחוק שאנו עובדים לקראתו. אם אנו לא מטמיעים את האני שלנו, לאנושות אין עתיד. הרבה תלוי בנו.

הלילה הקדוש הרביעי – 27-28 לדצמבר

טלה

כמה זה מוזר שלאנשים יש גוף אסטרלי אך רוב האנשים אינם באמת מודעים לו. בתור ילדים, כשאמרנו שאנחנו רעבים, האימאות שלנו לא אמרו לנו: "זה הגוף האסטרלי שלך שאומר לך שהגוף הפיזי שלך זקוק למזון." או אם אמרנו שאנו עייפים, היא לא אמרה: "זה הגוף האסטרלי שלך שמשתחרר" אם נוכל להכניס את הרעיונות האלה לחשיבה שלנו, נהיה הרבה יותר בקשר עם הגוף האסטרלי שלנו.

עם מודעות זו, נחווה את ההרגלים החצי-מודעים שלנו של להרגיש סימפתיה ואנטיפתיה – אבל בואו נקרא להן בשם האמיתי: אהבה ושנאה. אם אנו מגיבים לחומרת המילה שנאה, אז זאת האנתיפתיה של האסטרלי שלנו. אפילו אהבה יכולה להיות סימפתיה אסטרלית. אם ברצוננו לזקק את התגובות האסטרליות שלנו, עלינו להתעלות מעבר לתגובה האוטומטית הזאת של אוהב ולא אוהב.

האהבה שמשקיטה תשוקות וחשקים היא חסרת פניות, היא לא אוהבת מפני ש… מאז גולגולתא אהבה זו, agape, רואה עמוק לתוך הזולת ומוצא את כריסטוס כשהוא שוכן בכל אדם. זה יוצר מעין תגובת שרשרת. כשרואים משהו שקודם לא שמנו לב אליו, הוא נעשה אקטיבי, כמו השושן העולה מתוך הפקעת שלו. זה כאילו אנו מפעילים אחד בתוך השני את כריסטוס על ידי הכרה שקטה בנוכחותו בתוכנו.

אז יש לנו את האומץ להביט במראה של אוריאל ולראות את עצמנו כפי שאנו באמת. מה אנו רואים? את כריסטוס! כל החולשות שלנו מקבלות פרספקטיבה. אנו רואים שהן חלק הכרחי מהביוגרפיה שלנו, ועם ההבנה הזאת אנו נאהב את עצמנו. כשאוהבים את עצמנו, זה חושף את האהבה שלנו כלפי אחרים. אז המפתים, אהרימן ולוציפר, יכולים לעשות את עבודתם – נרגיש שהם מושכים באסטרלי שלנו כסימפתיה ואנטיפתיה וכך נותנים לנו הזדמנות להתנגד להם. כשאנו רואים אותם משחקים את משחקם, ואנו מסרבים לשחק, זה מביא למטמורפוזה שלנו.

הלילה הקדוש החמישי – 28-29 לדצמבר

שור

החשיבה היא הפעילות המודעת ביותר בנפש. הרגש דומה לחלימה, והרצון ישן שינה עמוקה. הדבר החשוב בחשיבה הוא שעלינו לחשוב באופן אקטיבי, ועלינו לחשוב על החשיבה. במילים אחרות, עלינו לחשוב על המחשבות שיש לנו. לא כל המחשבות הן שלנו. לא כל המחשבות רציונאליות, אם אנו באמת חושבים עליהן.

היונים השחורות הן המחשבות שנכנסות למיינד שלנו כשהוא ריק. אלה הרגעים כשאנו נעשים עצלניים בחשיבה. אנו נעשים עצלנים בחשיבה שלנו כשאנו מקבלים את הרעיונות של אנשים אחרים במקום לחשוב על משהו עד הסוף בעצמנו. או כשאנו לא חושבים על משהו עד הסוף. כשאנו לא חושבים באופן פעיל, כשאנו לא מעסיקים את החשיבה שלנו – דבר שדורש מאמץ – אנו יוצרים חללים ריקים במיינד שלנו. התבוננות פשוטה בעולם, במיוחד בטבע, מספרת לנו שחללים ריקים תמיד מתמלאים במשהו.

אז מה ממלא את הריק במיינד שלנו כשהחשיבה שלנו אינה מספיק אקטיבית? לוציפר ואהרימן נכנסים למוחנו כמו טפילים וחושבים את מחשבותיהם שלהם שם. לכן, עלינו לסגור את דלת השובך. אחרת, מחשבות זרות ושליליות יתפסו מקום במיינד שלנו – אפילו מחשבות שליליות על אלה שקרובים אלינו.

אם אנו יכולים לפנות מקום לכוחו של כריסטוס בבית המקדש של ישותנו, כריסטוס יטהר אותו מכל שליליות. אז אנו יכולים לאהוב בני אדם אחרים, לאהוב אותם באמת. זה אומר לסגור את דלת השובך בפני מחשבותינו השליליות, השיפוטיות והמתנגדות. אפילו המחשבה השלילית הפשוטה ביותר על המעשים או המילים של אדם אחר פוגעת בו.

אנו יכולים למנוע מהמחשבות הללו להיווצר ולהחליף אותן ברעיונות של הבנה ואהבה. למשל, אם אנו קוראים משהו שמישהו כתב שאיננו מסכימים איתו, התגובה הטהורה ביותר היא לומר לעצמנו: "אני לא לגמרי מבין את זה, אני אשאר פתוח לרעיון, בתקווה שבסופו של דבר אוכל להבין אותו." זוהי חשיבה ממושמעת, טהורה וחדורת אהבה.

הלילה הקדוש השישי – 29-30 לדצמבר –

תאומים

פטרוס הוא התלמיד שהיכה את העבד של הכהן הגדול וחתך את אזנו הימני. אז ישוע נזף בו על כך שהוא מתערב ומפריע למסע שלו אל הצלב. לאחר מכן פטרוס שיקר כששאלו אותו האם הוא מכיר את ישוע. כמה פעמים אנו עושים זאת היום בחיים שלנו? אנו משתוקקים להיות מסוגלים לפעול נכון בכל מצב, אבל לפעמים זה לא יוצא ככה. האם זה משנה? האם לא במקום הזה אנחנו למעשה נעשים מודעים לרצון שלנו? אנו חווים את הרצון שלנו בפעולה שלנו, ואז שוב בחרטה שלנו. אז אנו יכולים להפעיל את הרצון שלנו כדי להירגע כדי שמה שקרה לא יכלה אותנו.

המסקנה היא שאם לא היינו עושים אף פעם שום טעות, לא היינו מודעים לרצון שלנו. חלק מהתהליך של להפוך לבן האדם, של ללדת את האני שלנו, את האנושיות המלאה שלנו, הוא להשתמש ברצון שלנו במודעות. להשתתף בתהליך זה באופן מודע עד כמה שאפשר – זו משימתנו העכשוית.

המחשבה שעלינו לעשות עבודה זו יכולה להיות מפחידה ואולי תהיה לנו הנטיה לדחות אותה. אך אם נצליח להתבונן ברצון שלנו, אפילו בדברים הקטנים ביותר, תתרחש התעוררות. הקושי העיקרי בא כשאנו מנסים לעשות זאת רק מפרספקטיבה ארצית. איננו יכולים לדעת את האמת עם המיינד הארצי שלנו מפני שעצם טבעו של המיינד הארצי פירושו ששכחנו את האמת.

האמת, aletheia, משמעותה להתגבר על השכיחה. אנו נוכל להתגבר על השכיחה שלנו רק כאשר כריסטוס ממלא את האני שלנו, ובן האדם מתאחד בתוכנו עם בן האלוהים. רק אז יהיה לנו הכוח לראות את האמת, להתגבר על השכיחה, להזכר. הכל מתחיל ברגעים הקטנים בהם אנו נעשים מודעים לאופן בו אנו משתמשים בחרב שלנו, ברצון שלנו.

הלילה הקדוש השביעי -30-31 לדצמבר

סרטן

המצווה הגדולה כתובה בבשורה של יוחנן: "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה."  (יוחנן פרק 13, פסוק 34)

חוכמה הינה משהו שהתפתח במשך תקופות ארוכות מאד; היא חלק מהמארג של ישותנו. באמצעות חוכמה זו נבראו האדמה הזאת וישותנו האנושית. אנו לא לגמרי מודעים לחוכמה זו, אנו מחפשים אותה ללא הרף. ניתן לומר שהחיפוש שלנו אחר חוכמה מניע אותנו לחיות על האדמה הזאת. אנו יכולים להבין חוכמה, וליישם אותה, רק דרך האני שלנו. כך שנוכל לומר שהחוכמה והאני הולכים יד ביד לאורך החיים; ככול שנהיים מודעים לאחד מהם, אנו מתחילים להשתמש גם בשני.

שטיינר דן ברעיונות אלה בפרק 6 של "מדע הנסתר בקוויו העיקריים". החוכמה היא התנאי המקדים של האהבה; האהבה היא התוצאה של החוכמה שנולדה מחדש באני. זאת האחריות שלנו להביע אהבה. אפילו לאהוב כשלא מחזירים לנו אהבה.

עלינו גם לשאול את עצמנו כל הזמן את השאלה: מי האדון של נפשנו? בכל מצב בחיים, מי שולט בנפשנו? לעתים קרובות מדי זה הנחש, אותו אגו מבראשית ששרת אותנו היטב. כעת עלינו להוביל את הנחש לתוך ידית החרב כדי שהוא יהיה בשליטתנו. באופן זה האני שלנו לוקח פיקוד ואנו חווים חופש אמיתי. להיות מסוגל לאהוב מישהו שיש לנו קרמה קשה איתו– זה חופש אמיתי. הרצון הטוב מופיע בקיום ההרמוני של שני הפכים. משתמע מכך שאנו זקוקים לשני ההפכים כדי שנוכל ליצור את ההרמוניה. העבודה היא בפעולה של יצירת הרמוניה שהיא הבחירה החופשית שלנו; זהו הרצון הטוב שלנו בפעולה.

הלילה הקדוש השמיני 31 לדצמבר -1 בינואר

אריה

איזה רעיונות יש לנו לגבי הנוכחות של כריסטוס בתוכנו? האם הוא אור, האם הוא מרפא, האם הוא מגן? עד כמה אנו רואים אותו מוצלב בתוכנו? האם אנו מוכנים לחוות צליבה זו או שאנו דוחים אותה, או יותר גרוע, אומרים שהיא לא תתרחש בתוכנו?

כל פרט בחיים של ישוע כריסטוס יתרחש בהוויתנו. עצם העובדה שהדברים רשומים בכתובים הקדושים מיועדת להכין אותנו לחוויה זו. שטות לחשוב שישוע חווה את זה בעבורנו. הוא סלל את הדרך כדי שאנחנו נוכל לחוות את זה באופן ממשי.

בתמונת הצליבה של ג'וליאנו די סימונה אנו יכולים לזהות את כל סוגי הפעילות בגוף, בנפש וברוח שלנו. יש שם טוהר, ויש שם אלימות, פעולה וחוסר פעולה, הבנה וחוסר הבנה וכ"ו. בלב ליבו של כל זה יש פחד ואימה אם אנו מעזים להסתכל. אנו לא יכולים להכחיש שצליבה הינה נוראית.

האם אנו יכולים לקבל שהפחד והאימה הם חלק מהחיים? דרך הפחד אנו נעשים מודעים לעצמנו. דרך ההתגברות על הפחד אנו נעשים מודעים לאני שלנו. הניצחון מגיע כשאנו מכירים את הכריסטוס הפנימי שלנו כפי שהוא באמת.

הלילה הקדוש התשיעי – 1-2 בינואר

בתולה

מהם שלושת הכתרים הללו? כתר מסמל מנהיגות. כשיש לנו מנהיגות פנימית, אנו יכולים לזכות בכתר בעבור כל אחד משלושת התחומים שיש לנו ריבונות בהם.

התחום הראשון שיש לשלוט בו הוא תחום האמוציות והרגשות שלנו. אנו מביעים באופן אינסטינקטיבי את רגשותינו דרך האני הנמוך שלנו. במצב זה אנו מתמקדים בטובת עצמנו. אנו מנגנים את המנגינה שלנו. אנו משמיעים את הצליל האינידיבידואלי שלנו, ולעתים קרובות הוא לא בהרמוניה עם הצלילים של הסובבים אותנו. או שאנו לא מנגנים בכלל את הצליל שלנו מפני שהצלילים שאחרים מנגנים הרבה יותר חזקים משלנו.

אם אנו יכולים לנתק את האינטלקט מהדאגות הארציות והפרקטיות, אנו משחררים את האימגינציה שלנו. אימגינציה זו הינה יכולת רוחנית בעלת משמעות עצומה. זוהי הנקודה בה אנו מתעלים מעל הנפש ומתחילים להתבטא דרך הרוח שלנו. אנו חווים את החוכמה של הסדר האוניברסלי. אנו מתחילים לראות את הארכיטיפים האוניברסליים החיים. אנו מבינים איך האינטרס העצמי שלנו יכול להשפיע על הסדר האמיתי של הדברים.

כעת אנו מתחילים להרגיש את הכתר על ראשנו ואת האחריות של הילד השהולך להיוולד שהוא האני שלנו. הרגשות שמשרתים אותנו עצמנו הופכים לאציליים יותר והם מגלים לנו אימגינציות רוחיות של האני האמיתי שלנו. רגשות אנטי-חברתיות והחשיבה המופשטת מתמוססים והופכים לתמונות חיות שעוזרות לנו להבין את הסדר העולמי. לביטחון זה יש השפעה מייצבת עלינו ואנו מסוגלים להשתלב יותר בקלות בזרימת החיים.

הלילה הקדוש העשירי – 2-3 בינואר

מאזניים

עד כמה אנו מבינים היטב את מושג הקורבן? לעתים קרובות מאד להקרבה שלנו יש מניע אנוכי מוסתר. מסיבה כלשהי אנו לא מבינים שאם אנו נותנים וממשיכים לתת זה יוחזר אלינו. אך מה שנקבל אינו צריך להיות המניע לנתינה.

המלאכים אוהבים. קיומם כולו הקרבה שמוקדשת לנו כדי שנוכל להפוך לאנושיים באופן מלא. האיגרת אל הרומים 8:19: "כל הבריאה מצפה בכיסופים להתגלות הבנים-לאלהים."

המלאכים גם מדברים אלינו. אנו יכולים לשמוע את קולותיהם רק כשאנו מסוגלים להשתמש ביכולת שלנו לאינספירציה רוחית. שמיעה פנימית זו באה כתשובה למחוייבות שלנו להבין את הפוטנציאל המלא שלנו.

שמיעה פנימית זו מתרחשת כשאנו מחוברים עם האני שלנו וחושבים מחוץ לגוף. החשיבה שלנו אינה זקוקה עוד למוח, היא אינה סומכת עוד על מושגים שאנו זוכרים; לחשיבה זו יש גישה לחשיבה האוניברסלית. כך אנו שמים את הכתר השני על ראשנו. אנו מתחילים להבין שגלגול אחר גלגול אנו עבדנו לקראת מטרה זו.

כעת, סוף סוף אנו שומעים את המילים שהשתוקקנו לשמוע, את המילים של כריסטוס. הן מהדהדות בנו כמו שיחה אישית; "שלום עליכם" כדי לסלק כל פחד מנפשנו. "אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה." כמצווה חדשה כשאיננו בטוחים מה לעשות. "הנה אנכי אתכם כל-הימים עד-קץ העולם" כשאנו מפוחדים וחרדים. כל זאת כשאנו מקבלים החלטה.

הלילה הקדוש האחד-עשר – 3-4 לינואר

עקרב

האם אנו יכולים לקבל שכריסטוס הינו כוח חי שמתמיר את דמנו לדם שלו? אז מה ההבדל בין הדם שלנו לדם שלו? הדם הוא הביטוי הפיזי של האני שלנו. הוא האש הפנימית שלנו. כפי שידוע לנו, האש יכולה להיות גם מועילה וגם מזיקה. אז אנו עשויים לשאול כיצד יכול הדם להיות מועיל או מזיק.

דרך הדם אנו מחוברים למשפחה, לגזע וללאום שלנו. דרך הטיהור של קו הדם היהודי ישוע יכול היה להיוולד ולהפוך לאדם הראשון הנושא את כוח הכריסטוס בתוך גופו. דמיינו את האפקט של כך על דמו. ואז, על הצלב, דמו נשפך ממנו. הוא לא שמר אותו מוגבל לגזע שלו או לקבוצה הנבחרת שלנו. הוא שפך אותו והפך אותו לנגיש לכולם. כל עוד הדם מוגבל לקבוצה אחת, אנחנו נהיה במלחמה. כאשר הדם שייך לכולם באופן חופשי, אז נהיה מאוחדים דרך שלום.

משמעות הדבר היא שאנו מרפים את אחיזתנו בגוף הפיזי וחיים לעתים קרובות יותר בגוף האתרי שלנו. הגוף האתרי

נהיה קל יותר, יותר מלא חיים וחדור יותר ברוח, והסובסטנציה הפיזית שלנו הופכת לפחות צפופה. כך נוצר בתוך ישותנו הגביע הקדוש; הדם שלנו חדור כריסטוסbecomes Christed . זה הרגע בו אנו פוגשים את שומר הסף שבוחן אותנו כדי לראות אם אנו מוכנים להתמודד עם טרנספורמציה זו. איך הוא בוחן אותנו? על ידי כך שהוא בוחן עד כמה אנו מצליחים לאחד את הרגש, החשיבה והרצון שלנו כשאנו מתבוננים בפרטים של כל גילגולינו הקודמים. עלינו להיות מסוגלים לשאת זאת כדי להתקדם מבחינה רוחנית. אנו יכולים לשאת זאת רק אם אנו חווים את נוכחותו של כריסטוס שקם לתחייה זורמת בוורידים שלנו.

ועוד על הלילה ה-11

האנושות חיה על הסף של עולם הרוח. יש שאומרים שכבר עברנו אותו בצורה לא מודעת. זה אומר שאנו משתמשים בכוח רוחני מבלי לדעת זאת. לכן יש קריאה דחופה לכך שבני האדם יהפכו להיות ערים באופן מודע לכך שהם ישויות רוחניות. אנו יכולים לעשות זאת רק אם אנו מבינים שישותנו רוחית – האני שלנו – מחייה אותנו, משתמשת בנו בדומה לאופן בו אנו משתמשים בכל כלי בעולם פיזי זה. בדומה לאופן בו אנו מרימים כף ושמים אוכל בפה, האני שלנו מציב אותנו במצבים עם אנשים אחרים שיהיו מזון להתפתחותו.

כשאנו מבינים זאת, כשאנו באמת חושבים את המחשבות האלה ברגעים בחיינו כשהקרמה באה לידי ביטוי, יש לנו חוויית אני. אנו במגע עם מי שאנחנו באמת ואנו צופים בעניין במה שנמצא מולנו, כשם שאנו מביטים בעניין בצלחת מלאה בארוחת הערב שלנו. אנו יכולים לראות את כול מה שאנו אוהבים וכל מה שאנו לא אוהבים בשיויון נפש.

זה הרגע בו, באמצעות השאיפה והמאמץ שלנו, אנו מקבלים לתוך עצמנו את הכוח של דמו של כריסטוס, הגביע הקדוש. הדם שלנו הוא הכלי של האני שלנו, וכאשר אנו מטהרים את דמנו מהתשוקות והאינסטינקטים הנמוכים ואנו הופכים אותו לסובסטנציה מתאימה לאני שלנו, אזי הדם שלנו הופך לטהור עוד יותר כדי שיוכל להפוך לדמו של כריסטוס. האם אנו מסוגלים לעמוד במשימה?

הלילה הקדוש השנים-עשר – 4-5 לינואר

קשת

הכתר שלנו איננו לטובת עצמנו. אם אנו זוכים בכתר, אנו שמים אותו לרגלי כל הבריאה. אם אנו חושבים שהוא הכתר שלנו, ושמאחר ואנו עשינו את המאמץ מגיע לנו לקצור את הרווחים, אז אנו עשויים להיות מאד מופתעים יום אחד כשנגלה מי מעניק את הרווחים האלה.

הכתר של האנושות הוא האני והמהות של האני היא אהבה. האהבה "תכסה על הכל, תאמין בכל, תקוה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תמוט לעולם;" האיגרת הראשונה אל הקורינתים 13. כשאנו חווים אהבה זו, אנו עומדים בזמן הנצחי, "זמן ללא מרחב ומרחב מחוץ לזמן." זוהי החוויה של האני. הגבולות נעלמים, ואנו עומדים בישותנו הנצחית.

במסע שלנו לאורך שנים עשר הלילות הקדושים האלה, כל פיסת אמת שהגיעה אלינו נתקבלה על ידי ההיררכיה הקדושה והשילוש האלוהי שמשגיחים ושומרים עלינו. הם מקבלים את מתנות ההבנה שלנו ומזרימים אותן לכל האנושות. במילים אלה אנו פוגשים את האי-הבנה שלפיה בתור בני אדם אנו חייבים אסירוּת תודה לאלוהים או לאלים. אין זאת האמת. אנו חופשיים לזכות בכתר, ללבוש את הכתר ולהעלות אותו קורבן לכל הבריאה. מי ייתן ונישא את הידיעה הזאת בכל יום של השנה הבאה.

הלילה הקדוש השלוש-עשר

התגלות Epiphany

כעת אנו מגיעים ללילה ה-13. בלילה הקדוש הראשון חגגנו את לידת ישוע. לידה זו עוררה בנו זיכרון עמוק לגבי מי אנחנו באמת. משמעות הדבר היה שיכולנו לנגוע בטוהר ישותנו כפי שהיינו לפני שהתגשמנו בגוף פיזי. נשאנו זיכרון זה בליבנו לאורך כל הגלגולים שלנו על האדמה. לפני שנים-עשר ימים, ראינו אותו שוכב שם כמו ילד שזה עתה נולד.

לאורך שנים-עשר הימים האלה טיפלנו בילד קטן זה, השתמשנו באימגינציה שלנו כדי להזין אותו, כדי לתת לו חיים. כעת הגענו ללילה בו ילד זה, אותו זיכרון תמים בתוכנו, מוכן לקבל את הכריסטוס הקוסמי. מהשמש השמימית על כנפי יונה בא כריסטוס שהשתוקקנו אליו בכל הגלגולים שהתגשמנו בהם אי פעם. עכשיו ניתן לחוות את כריסטוס עצמו בישותנו. זוהי הטבילה שלנו, ההתגלות שלנו.

האם אנו מבינים באמת מה משמעותו של כך שיש לנו בתוכנו את נוכחותו של כריסטוס החי? בלילה זה יש לנו הזדמנות ליצור אימגינציה חיה על מה זה אומר. מסע זה לאורך שנים-עשר הימים והלילות האחרונים, מישוע לכריסטוס, שינה אותנו לתמיד. אנו נישא אותו בליבנו במשך שנים-עשר החודשים של השנה הבאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *